נח

ב”ה

פרשת דור הפלגה: פרק יא א-ט.

בראשית פרק יא:

(א) ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים: (ב) ויהי בנסעם מקדם וימצאו בקעה בארץ שנער וישבו שם: (ג) ויאמרו איש אל רעהו הבה נלבנה לבנים ונשרפה לשרפה ותהי להם הלבנה לאבן והחמר היה להם לחמר: (ד) ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ: (ה) וירד ידוד לראת את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם: (ו) ויאמר ידוד הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות: (ז) הבה נרדה ונבלה שם שפתם אשר לא ישמעו איש שפת רעהו: (ח) ויפץ ידוד אתם משם על פני כל הארץ ויחדלו לבנת העיר: (ט) על כן קרא שמה בבל כי שם בלל ידוד שפת כל הארץ ומשם הפיצם ידוד על פני כל הארץ:

וכותב הרמב”ן:

ואנשי הפלגה על דברי רבותינו (סנהדרין קט א) מורדים בבוראם. ורודפי הפשט (הראב”ע, והרד”ק), אומרים שלא היה דעתם אלא שיהיו יחד מחוברים כי הגיד הכתוב דעתם “פן נפוץ”, ולא ספר עליהם ענין אחר. ואם כדבריהם יהיו טפשים, כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם. או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו, וזרע רשעים יכרת:

אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם – וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין, כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות. והנה חטאם דומה לחטא אביהם, ושמא בשביל זה דרשו (ב”ר לח ט) אשר בנו בני האדם – אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו’. והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר “אלהים”, ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות, והנם ענושים בשמו הגדול, וזה טעם הירידה, וכן במדת סדום. והמשכיל יבין:

בפרשתינו או לומדים על שתי תקופות, ולפחות בפשט שונות בתכלית, ולכאורה אין קשר ביניהם. חז”ל רואים בדור הפלגה דור שמבחינת העבירות מקביל לדור המבול, ותמיד דור המבול הולך יחד עם דור הפלגה:

גמ’ חגיגה יב ע”א:

דאמר רבי אלעזר אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנזו מהן שנאמר וימנע מרשעים אורם ולמי גנזו לצדיקים לעתיד לבא שנאמר וירא אלהים את האור כי טוב ואין טוב אלא צדיק שנאמר אמרו צדיק כי טוב כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר אור צדיקים ישמח…ד

גם דור המבול וגם דור הפלגה גרמו לאור שיגנז, וגם מבחינת העונש נראה שיש הקבלה, ע’ בתענית כ”ז ע”ב: “אמר רבי יעקב בר אחא אמר רב אסי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר ויאמר ה’ אלהים במה אדע כי אירשנה אמר אברהם רבונו של עולם שמא ישראל חוטאין לפניך אתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה אמר ליה לאו”

מסכת סנהדרין דף קז/ב משנה: “דור המבול אין להם חלק לעולם הבא ואין עומדין בדין שנאמר לא ידון רוחי באדם לעולם לא דין ולא רוח דור הפלגה אין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויפץ ה’ אותם משם על פני כל הארץ (וכתיב ומשם הפיצם) ויפץ ה’ אותם בעולם הזה ומשם הפיצם ה’ לעולם הבא”

מהו הקשר שבין דור המבול לדור הפלגה, מנין חז”ל ראו בפסוקים דברים אלו?

בפשט, כמה דברים יש לשים לב בפרשה: א. לכאורה הם עשו דברים הגיוניים. התורה לא כותבת שהתכוונו לעבירה. ב. “לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות” – מה החשש ממה שיעשו?. ג. שני עונשים מובאים בפרשה: נבלה שם שפתם, ויפץ. ד. ובעיקר: שם השם אינו אלוקים אלא שם הויה. ה. רש”י נותן תשומת לב גם למילים “בני האדם”: “אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפר את הטובה אמר האשה אשר נתת עמדי. אף אלו כפרו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול”. ו. הקבלה בין בחטא ובין בעונש: השווה פסוקים א’ לעומת ט’, ג’ לעומת ז’, והסיום “ויפץ” לעומת ההתחלה “פן נפוץ”, אם כן יש כאן רמז למידה כנגד מידה.

הרמזים בפרשה לדבר חמור: “וירד ה'”, “נרדה”, הקבלה: בסדום: “ארדה נא ואראה הכצעקתה…” יח,כא. ההקבלה בין המעשה: “ונעשה לנו שם פן נפוץ על פני כל הארץ”, והתוצאה: “ויפץ ה’ אותם על פני כל הארץ”.

ויותר מפליא הדברים שאותם חז”ל רואים כעבירה של דור המבול: רש”י פסוק יא ד”ה ודברים אחדים, “נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה”, נעשה סמוכות לרקיע…

לכאורה הרי צריכים להיות טפשים כדי לחשוב כך? ומנין חז”ל לקחו דברים אלו, ומה הקשר שלהם עם הפשט ?

והרמב”ן דוקא רואה כטפשות אם הפשט הוא הנכון:

רמב”ן על בראשית פרק יא פסוק ב “ואנשי הפלגה על דברי רבותינו (סנהדרין קט) מורדים בבוראם ורודפי הפשט (הראב”ע, והרד”ק), אומרים שלא היה דעתם אלא שיהיו יחד מחוברים כי הגיד הכתוב דעתם “פן נפוץ”, ולא ספר עליהם ענין אחר ואם כדבריהם יהיו טפשים, כי איך תהיה עיר אחת ומגדל אחד מספיק לכל בני העולם או שמא היו חושבים שלא יפרו ושלא ירבו, וזרע רשעים יכרת:

ופירוש הרמב”ן עצמו גם הוא אינו ברור: “אבל היודע פירוש שם, יבין כוונתם ממה שאמרו ונעשה לנו שם, וידע כמה השיעור שיזמו במגדל לעשותו, ויבין כל הענין, כי חשבו מחשבה רעה, והעונש שבא עליהם להפרידם בלשונות ובארצות מדה כנגד מדה, כי היו קוצצים בנטיעות והנה חטאם דומה לחטא אביהם”. ושמא בשביל זה דרשו (ב”ר לח ט) אשר בנו בני האדם, אמר רבי ברכיה מה בני חמריא בני גמליא, אלא בנוי דאדם קדמאה וכו’ והסתכל כי בכל ענין המבול הזכיר “אלהים”, ובכל ענין הפלגה הזכיר השם המיוחד, כי המבול בעבור השחתת הארץ, והפלגה בעבור שקצצו בנטיעות, והנם ענושים בשמו הגדול, וזה טעם הירידה, וכן במדת סדום והמשכיל יבין:

עם זאת עולה מרמב”ן שהם לא עבדו עבודה זרה שהרי עבודה זרה התחילה רק לאחר הפלגה. והרי גם נמרוד היה מכיר את קונו ורוצה למרוד בו !!!!

וע’ רש”י י,ח, על הפסוק “הוא היה גבור בארץ לפני ה’ על כן יאמר כנמרוד גיבור צידד לפני ה'” כתב רש”י על פי תרגום יונתן: “להמריד כל העולם על הקב”ה בעצת דור הפלגה”. אם כן הם הכירו את הקב”ה (ובניגוד לדעת חוקרים שהעולם בראשיתו היה עובד עבודה זרה ואח”כ התחילו להכיר באל אחד. אלא העולם ידע את הקב”ה והתשתבש). אם כן מה פירוש קיצוץ בנטיעות?

עיין רמב”ן על שמות פרק כ פסוק ג: “והמין השני בע”ז, שחזרו לעבוד לצבא השמים הנראה, מהם עובדי השמש או הירח, ומהם למזל מן המזלות, כי כל אחת מן האומות ידעה כח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם, כענין שכתוב (ירמיה ח ב) ושטחום לשמש ולירח ולכל צבא השמים אשר אהבום ואשר עבדום ואשר הלכו אחריהם ואשר דרשום ואשר השתחוו להם, וכמו שנאמר בתורה באיסור של ע”ז (דברים ד יט) ופן תשא עיניך השמימה וראית את השמש ואת הירח ואת הכוכבים כל צבא השמים ונדחת והשתחוית להם ועבדתם אשר חלק ה’ אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים יאמר, כי בעבור שחלק השם אותם לכל העמים ונתן לכל עם כוכב ומזל לא תהיה נדח אחריהם לעבדם, ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כח והצלחה וקרוב בעיני שהוחל זה בדור הפלגה כאשר הפיצם השם אל הארצות, ומשלו בהם הכוכבים והמזלות למחלקותיהם, כי הבונים היו רוצים לעשות להם שם ולא יתחלקו”.

מהו קיצוץ בנטיעות שכתב הרמב”ן? רמב”ן על שמות פרק לב פסוק כז (כז) “וטעם כה אמר י”י אלהי ישראל בעבור שחשבו עובדי העגל לזבוח לאלהי ישראל, והנה מדת הדין פוגעת בהן בעבור שקצצו בנטיעות”.

אם כן הקצוץ בנטיעות הוא הבנה שאינה נכונה במהות השם יתברך. ומעשה העגל הוא כזה שרצו לעבוד לעגל לאלוקי ישראל.

וכן ברמב”ן על דברים פרק ד פסוק טו “ונשמרתם מאד לנפשתיכם, יזהירם פן יטעו אחר הקול אשר שמעו ויעשו השחתה לקצץ בנטיעות” (הערה: הפסוק “ונשמרתם מאוד, לנפשותיכם: כי לא ראיתם כל תמונה, ביום דיבר ה’ אליכם בחורב מתוך האש”. כרגיל מתפרש ונשמרתם להזהר מסכנות. ופירוש הפסוק כך הוא פירוש הגוי בברכות לג ע”א:

“תנו רבנן מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו ריקא והלא כתוב בתורתכם (דברים ד) רק השמר לך ושמור נפשך וכתיב (דברים ד) ונשמרתם מאד לנפשותיכם כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי אמר לו המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום היית מחזיר לו אמר לו לאו. ואם היית מחזיר לו מה היו עושים לך אמר לו היו חותכים את ראשי בסייף. אמר לו והלא דברים קל וחומר ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים על אחת כמה וכמה מיד נתפייס אותו השר ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.”

מכל מקום, קיצוץ בנטיעות הוא הבנה לא נכונה של השם יתברך. אם כן דור הפלגה ידעו את הקב”ה והבינו לא נכון. מה היתה טעותם?

ובספרים כתוב שדור הפלגה רצה לפריד את ספירת מלכות משאר הספירות. ומה הדברים שייכים, הלא לפי הקבלה הספירות הם מעצם האלוקות ואיך שייך להפריד משאר ספירות ומה המשמעות של דבר זה?

יש להבין את הקשר בחטאים שבין דור המבול לדור הפלגה: שורש חטאם של דוד המבול:

מדרש רבה בראשית פרשה לד פסקה יא “א”ר יצחק מי גרם להם שימרדו בי זורעים לא על שהן זורעין ולא קוצרין דאמר ר’ יצחק אחת למ’ שנה היו ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה ומתלישין ארזי לבנון בהליכתן והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימה בבשרו הא כיצד היה להם אויר יפה כמן הפסח ועד העצרת” ובמדרש תנחומא בראשית פרק יב: “אר”י למה היו מורדין שהיו זורעין שנה אחת ועושין מזון למ’ שנה א”ל הקב”ה וכך אתם עושים עוד כל ימי הארץ זרע וקציר ור’ שמואל בר אבא אמר למה היו מורדין שהיו רואין לעצמן בנים ובני בנים חמשה וששה דורות ולא היו מתין אמר הקב”ה וכך אתם מורדין מכאן ואילך עוד כל ימי הארץ זרע קציר שתהיו מולידין וקוברין וקר וחם שתהיו מתיסרין בשחפת ובקדחת וקיץ וחורף שתהיו מתקייצין ופניכם מתחרפין והייסורין אינן פוסקין ותהיו מצטערין בגופיכם אין אתם שובתין יומם ולילה ותהיו נדונין באש ובשלג”

וכפי ששמעתי מא”מ: הרי ההתפתחות הטכנולוגית של דור המבול היה כ”כ גדולה, עד שבעיתם היתה הבעיה של ימינו: זמן פנוי. ועודף זמן פנוי מביא לידי חטא, והבטלה מביאה לידי שעמום.

לא יתכן לחיות ברמה טכנולוגית כזו בלא תורה ! וע’ גר”א שכ’ שההתפתחות הטכנולוגית בזמננו קשורה עם גילוי סתרי תורה, היינו שני הדברים הולכים יחד. וכשיש פיתוח ואין תורה, הרי התוצאה היא חמס וגזל.

וכן אנו מוצאים בגמ’ סנהדרין קח ע”ב שלא חששו מהמבול: “דרש רבא מאי דכתיב (איוב יב) לפיד בוז לעשתות שאנן נכון למועדי רגל מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואמר להם דברים שהם קשים כלפידים והיו >בוזים< ]מבזין[ אותו אמרו לו זקן תיבה זו למה אמר להם הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול. אמרו מבול של מה אם מבול של אש יש לנו דבר אחר ועליתה שמה. ואם של מים הוא מביא אם מן הארץ הוא מביא יש לנו עששיות של ברזל שאנו מחפין בהם את הארץ ואם מן השמים הוא מביא יש לנו דבר ועקב שמו ואמרי לה עקש שמו. אמר להם הוא מביא מבין עקבי רגליכם שנאמר (איוב יב) נכון למועדי רגל”.

דור הפלגה עדיין זכרו את האפשריות להגיע ולשלוט באיתני הטבע. דור הפלגה חשב שעל ידי שיהיו כולם יחד, יוכלו לפתח אמצעים שבהם יוכלו לחזור ולהשתלט על כל הבעיות שבעולם. אז לא יהיו תלויים בהשגחה האלוקית.

ומה גם שידעו שיש בטבע כוחות גדולים כפי שהיה בדור המבול, ואמנם חטא דור המבול היה שהם הגיע להשיגים אלו וכתוצאה מהם הגיעו להשחתה, אבל דור הפלגה ידע שאפשר להגיע לדברים אלו ויתכן לשלוט על העולם בלי הקב”ה.

דור הפלגה ניסה “לשחזר” את הנוסחאות שהיו בידם לפני המבול, לחדש שוב את הידיעה על כוחות הטבע ולהשתמש בהם, וזה דבר חיובי, ולכן לא מוצג בתורה כדבר שלילי, אבל כשהאידיאולוגיה העומדת בבסיס היא להתסדר ללא ריבונו של עולם, הרי יש בזה סכנה “לא יבצר מהם” וכ’. וזה פירושם של כל ההסברים שחז”ל נתנו לחטא, במילים שלהם. לעשות סמוכות, להלחם נגד הקב”ה. ולכן בפסוקים אין זה מובא כחטא, שהרי אכן חשבו להתאחד כדי להלחם נגד כוחות הטבע. משום שרצו להעזר רק בכוחות הטבע. “ועתה לא יבצר” משום שאכן בכח האדם להגיע להשיגים. אולם אם מראש הדברים באים כהתרסה כלפי מעלה, וכדי לא להיות תלויים בהשגחחה, הרי שיש כאן קיצוץ בנטיעות.

ולכן הפרשה מובאת בשם הויה ולא שם אלוקים. משום ששם אלוקים הוא מורה על ההנהגה התמידית המסודרת ומוגבלת בכוחות הטבע, ואילו שם הויה הוא מורה על ההשגחה. וראה בשעורי דעת לרי”ל בלוך כרך א’.

סיום: רש”י פסוק ט’ ומשם הפיצם על שנאת המחלוקת וגדול השלום.

ע’ שעורי דעת הרב בלוך.