בחוקותי

ב”ה

רמב”ן פרשת בחוקותי:

רמב”ן ויקרא פרק כו פסוק יא

והנה הברכות האלה כפי פשוטן, עם היותן רבות כלליות בענין המטר השובע והשלום ופריה ורביה, אינן כמו הברכות שברך כבר בקצרה (שמות כג כה) וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, כי שם יבטיח במאכל ובמשתה, ושיהיה לברכה עד שלא יארע שום חולי בגופינו, ועל כן יהיו כלי הזרע שלמים ובריאים ונוליד כהוגן ונחיה ימים מלאים, כמו שאמר (שם פסוק כו) לא תהיה משכלה ועקרה בארצך את מספר ימיך אמלא, וכן אמר תחילה (שם טו כו) כי אני ה’ רופאך. והטעם בזה, כי הברכות אע”פ שהם נסים, הם מן הנסים הנסתרים שכל התורה מלאה מהם כאשר פירשתי (בראשית יז א). והם אפילו ליחיד העובד, כי כאשר יהיה האיש החסיד שומר כל מצות ה’ אלהיו, ישמרהו האל מן החולי והעקרות והשכול וימלא ימיו בטובה:

אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כלם צדיקים, ולכך יזכיר תמיד בכאן הארץ, ונתנה הארץ, לבטח בארצכם, שלום בארץ, מן הארץ, לא תעבור בארצכם וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבאו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית:

ואף על פי שהם נסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עמהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה’ מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעתו, ושובע, ושלוה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בענין שאין כמוהו בכל העולם, יוודע לכל כי מאת ה’ היתה זאת. ועל כן אמר (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם ה’ נקרא עליך ויראו ממך:

והיפך זה יהיה בקללות, בעונשי הארץ שאמר (פסוק יט) ונתתי את שמיכם כברזל, ועונשי החולי כמו שאמר (דברים כח נט) וחלאים רעים ונאמנים, שיקולל המאכל ויחליא, ויתפרסם הנס בהיותו תמיד קיים בכולם. על כן כתוב (שם כט כא) ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה וראו את מכות הארץ ההיא ואת תחלואיה, שלא יתמהו באיש ההוא אשר רבצה בו כל האלה (שם פסוק יט), כי כן יהיה פעמים רבים כמנהגו של עולם בכל האומות שיבאו מקרים רעים באיש אחד, רק בארץ ההיא יתמהו וישאלו כל הגוים על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת (שם פסוק כג), כי כולם יראו וידעו כי יד ה’ עשתה זאת ויאמרו (שם פסוק כד) על אשר עזבו את ברית ה’ אלהי אבותם:

והכלל כי בהיות ישראל שלמים והם רבים, לא יתנהג ענינם בטבע כלל, לא בגופם, ולא בארצם, לא בכללם, ולא ביחיד מהם, כי יברך השם לחמם ומימם, ויסיר מחלה מקרבם, עד שלא יצטרכו לרופא ולהשתמר בדרך מדרכי הרפואות כלל, כמו שאמר (שמות טו כו) כי אני ה’ רופאך. וכן היו הצדיקים עושים בזמן הנבואה, גם כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים, כענין חזקיהו בחלותו (מ”ב כ ב ג). ואמר הכתוב (דהי”ב טז יב) גם בחליו לא דרש את ה’ כי ברופאים, ואילו היה דבר הרופאים נהוג בהם, מה טעם שיזכיר הרופאים, אין האשם רק בעבור שלא דרש השם. אבל הוא כאשר יאמר אדם, לא אכל פלוני מצה בחג המצות כי אם חמץ:

אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:

וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:

וזו היא כונתם באמרם (שם) ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות, לא אמרו שנתנה רשות לחולה להתרפאות, אלא כיון שחלה החולה ובא להתרפאות כי נהג ברפואות והוא לא היה מעדת השם שחלקם בחיים, אין לרופא לאסור עצמו מרפואתו, לא מפני חשש שמא ימות בידו, אחרי שהוא בקי במלאכה ההיא, ולא בעבור שיאמר כי השם לבדו הוא רופא כל בשר, שכבר נהגו. ועל כן האנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף (שמות כא יח) יש על המכה תשלומי הרפואה, כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים, כאשר אמרה (דברים טו יא) כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, מדעתו שכן יהיה. אבל ברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברופאים:

לכאורה טוען הרמב”ן שאין לדרוש ברופאים אלא בנביא שיורה לחוטא כיצד לתקן את מעשיו ועל ידי כך לחזור לבריאות תקינה. לכתחילה אין ליהודי השלם באמונתו לדרוש ברופאים. אלא שבכל זאת אנשים לא יכולים לעמוד בכך, כפי שרמב”ן ממשיך וכותב: “והוא מאמרם (בבלי ברכות ס ע”א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו. אילו לא היה דרכם ברפואות, יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו, ויתרפא ברצון ה’. אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים, וזו היא כוונתם באומרם (בבלי בבא קמא פה ע”א) “ורפא ירפא”, מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות…”

יוצא לכאורה שהרמב”ן סבור שרק בדיעבד הרופא רשאי לסייע לחולה, אולם אין זאת הדרך האידיאלית לפי התורה. יוצא כמו כן כי לכתחילה אסור לחולה לפנות לרופא או לרפואה. שהרי “הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים” ולולא היו נוהגים כן הרי לא היו נתונים לטבעים.

אבל אם כן הרי לכאורה גם לענין פרנסה היה צריך להיות כין כיון שהכל מהקב”ה ואין לסמוך על הטבע. ואם כן לא יצטרך אדם לעמול לעבדתו שהרי יתנן לו מה שנגזר עליו? אלא שבזה ישנה “תורת ההשתדלות” שבישיבות מבססים על מסילת ישרים פרק כא – בדרכי קניית החסידות:

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה’ לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאז”ל במאמריהם (ביצה ט”ז): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו’, וכן אמרו (יומא ל”ח): אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה (גזירת קיצבת מזונות שקצבו לו בראש השנה) היתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון, והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.

ואם הפרנסה היא גזירה צריכה לבוא חובת ההשתדלות, אבל ברפואה המדובר בשכר ועונש, ולכן אין זה משום חובת ההשדלות כשמדובר על רופאים שהרי זה ודאי עונש. ואם כן לכאורה לדעת הרמב”ן אין ללכת לרופאים.

והדמיון בין בריאות לפרנסה מפורש במדרש (מדרש שוחר טוב, שמואל, ד, א):

מעשה ברבי ישמעאל ורבי עקיבא שהיו מהלכין בחוצות ירושלים והיה עמהם אדם אחד. פגע בהם אדם חולה, אמר להם: רבותי במה אתרפא. אמרו לו: קח כך וכך עד שתתרפא. אמר להם אותו האיש שהיה עמהם: מי הכה אותו בחולי. אמרו לו: הקב”ה. אמר להם: ואתם חכמים הכנסתם עצמכם בדבר שאינו שלכם, הוא הכה ואתם מרפאים? אמרו לו: מה מלאכתך. אמר להם: עובד אדמה אני והרי המגל בידי. אמרו לו: מי ברא את האדמה, מי ברא את הכרם. אמר להם: הקב”ה. אמרו לו: אתה מכניס את עצמך בדבר שאינו שלך, הוא ברא אותו ואתה אוכל פירות שלו? אמר להם: אי אתם רואים המגל בידי, אלמלא שאני יוצא וחורשו ומכסחו ומזבלו ומנכשו, לא העלה מאומה. אמרו לו: שוטה שבעולם, אינו עולה, ואם יעלה ולא שתה מים ולא נזבל – אינו חי והוא מת. כך הגוף הוא העץ, הזבל הוא הסם, איש אדמה הוא הרופא.

אבל לפי מה שכתבנו אכן יש הבדל בין פרנסה לבין רפואה.

אבל אי אפשר לומר שזו דרך רק של בדיעבד, שהרי ודאי מחללים שבת על זה. והדברים מפורשים ברמב”ן בתורת האדם. ושם גם הביא את הגמרא שלגבי פיקוח נפש הנשאל הרי זה מגונה והשואל שופך דמים.

ונראה שהרמב”ן מחלק בין חובת הרופא לבין חובת המתרפא. בכל הנוגע לחולה, עליו להימנע ככל האפשר מלהזדקק לרופאים כי ברצות ה’ דרכי איש אין לו עסק ברפואות. אבל הרופא מצווה לרפא כל איש המבקש זאת ממנו. כמו שיתברר להלן מדבריו בספר “תורת האדם” שער הסכנה. שם מאריך הרמב”ן מאד בנושא הרפואה והרופאים ומדבריו יוצא שמוטלת חובה ומצוה על הרופא לרפאות, והמונע מלרפא הרי זה שופך דמים. וכן כותב שם הרמב”ן בד”ה “בפרק” :

ומסתברא דהא דאמרינן ניתנה הרשות לרופא לרפאות לומר שאינו אסור משום חשש השגגה. א”נ שלא יאמרו הקב”ה מוחץ והוא מרפא. שאין דרכן של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, כעין שכתוב (ד”ה ב, טז) “גם בחליו לא דרש את ה’ כי אם ברופאים”. אבל האי רשות, רשות דמצוה הוא לרפאות, ובכלל פקוח נפש הוא. כדתנן מאכילין אותו ע”פ בקיאים. ותניא (יומא דף פג, ב): מי שאחזו בולמוס מאכילין אותו דבש וכל מיני מתיקה שיפין ומאירין את העינים. וכל אלו על פי בקיאין מאכילין אותו. שאם היתה אישתא צמירתא (חולי עם חום) בבולמוס שלו, והאכילוהו דבש, הרי אלו הורגין אותו. ותנן נמי החושש בפיו מטילין לו סם בשבת וכן רבינא ששף לבתו מפירות בוסר של ערלה, משום אישתא צמירתא. וכן ההלכה בכל מתרפאין חוץ מעצי אשירה. כולן בדרכים של מלאכת הרפואות עושין אותן, ואי אפשר לדעת אותן אלא ע”פ אותה החכמה. והואיל ומחללין שבת ברפואות שמע מינה בכלל פקוח נפש הן. ופקוח נפש מצוה רבה היא. הזריז הרי זה משובח, הנשאל מגונה , השואל שופך דמים. כל שכן אם התייאש ואינו עושה.

הרמב”ן כאן אומר לגבי אותם טיעונים בדיוק שכותב שעל המתרפא לא ללכת לרופא, שהרופא אסור לו לומר את אותם טענות כדי להשתמט מריפוי.

הרמב”ן ב”תורת האדם” מגיע למסקנה הלכתית חשובה האומרת : ושמע מינה כל רופא שיודע בחכמה ומלאכה זו, חייב הוא לרפאות, ואם מנע מעצמו הרי זה שופך דמים. ויתר על כן, עיי”ש ברמב”ן שהרופא לא צריך גם לחשוש שמא יהרוג, כיון שעושה מה שצריך לפי דעתו.

על פי דברי הרמב”ן ניתן להבין את תוספות בב”ק דף פה ע”א שכתב על דרשת תנא דברי ר’ ישמעאל “ורפא ירפא מכאן שניתן רשות לרופא לרפאת” וכתבו התוספו “וא”ת והא מרפא לחודיה שמעינן ליה. וי”ל דה”א ה”מ מכה בידי אדם אבל חולי הבא בידי שמים כשמרפא נראה כתוסר גזירת המלך קמ”ל דשרי”.

הה”א שיש ריפוי שלא ניתן לרפאת הוא משום ראית המחלה כגזירה. ואם זו גזירה הרי ודאי דרך הטפול היא כמו שכתב הרמב”ן, אלא שבכל זאת ניתנה רשות לרופא לרפאת. ואכן האבן עזרא בפרשת משפטים אכן כתב:

ורפא ירפא לאות שנתן רשות לרופאים לרפא המכות והפצעים שיראו בחוץ. רק כל חלי שהוא בפנים בגוף ביד השם לרפאתו. וכן כתוב: כי הוא יכאיב ויחבש (איוב ה, יח). וכתוב באסא גם בחליו לא דרש את ה’, כי אם ברופאים (דה”ב טז, יב). והנה הכתוב הפריש, כי לא אמר ורפא ירפא מן הבנין הקל, רק ורפא ירפא שהוא מהבנין הכבד.

ומשמע שאין רשות לרפא חוליים שהם בפנים. וכן כתב רבנו בחיי שמות פרק כא פסוק יט:

ומה שארז”ל ורפא ירפא מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות לא אמרו אלא במכה שבחוץ שהכתוב מדבר בה אבל חולי מבפנים אין זה תלוי ביד הרופא אלא ביד הרופא כל בשר אשר בידו נפש כל חי:

סיוע לרמב”ן הוא דברי המשנה (פסחים ד,ט) המספרת כי “ששה דברים עשה חזקיהו המלך […] גנז ספר רפואות והודו לו”. המפרשים (רש”י וברטנורא) מסבירים שהודו לו, “לפי שלא היה ליבם נכנע על חוליים אלא מתרפאים מייד”, כלומר שראשית האדם צריך להכנע לקב”ה ורק אח”כ ללכת לרופאים.

והרמב”ם במו”נ ח”ג פרק לז: כתב על ספר רפואות שנגנז: “והאמת אצלי שספר רפואות שגנז חזקיה מזה הכת היה בלא ספק”.

והרמב”ם דחה את ענין חזקיה, בפירוש המשנה פסחים פרק ד:

ספר רפואות, היה ספר שהיה בו סדר רפואות במה שאין מן הדין להתרפות בו, כגון מה שמדמין בעלי “הטלסמאת” שאם עושין “טלסם” בסדר מסוים מועיל לחולי פלוני וכיוצא בזה מדברים האסורים, ומחברו לא חברו אלא על דרך הלימוד בטבעי המציאות לא כדי להשתמש במשהו ממה שנכלל בו, וזה מותר כמו שיתבאר לך שדברים שהזהיר ה’ מלעשותם מותר ללמדם ולדעת אותם, כי ה’ אמר לא תלמד לעשות ובא בקבלה אבל אתה למד להבין ולהורות. וכאשר קלקלו בני אדם ונתרפאו בו גנזו. ואפשר שהיה ספר שיש בו הרכבת סמים המזיקין כגון סם פלוני מרכיבין אותו כך, ומשקין אותו כך, וגורם למחלה זו וזו, ורפואתו בכך וכך, שכשיראה הרופא אותם המחלות ידע שסם פלוני השקוהו ונותן לו דברים נגדיים שיצילוהו, וכאשר קלקלו בני אדם והיו הורגין בו גנזו. ולא הארכתי לדבר בענין זה אלא מפני ששמעתי וגם פירשו לי ששלמה חבר ספר רפואות שאם חלה אדם באיזו מחלה שהיא פנה אליו ועשה כמו שהוא אומר ומתרפא, וראה חזקיה שלא היו בני אדם בוטחים בה’ במחלותיהם אלא על ספר הרפואות, עמד וגנזו. ומלבד אפסות דבר זה ומה שיש בו מן ההזיות, הנה ייחסו לחזקיה ולסיעתו שהודו לו סכלות שאין ליחס דוגמתה אלא לגרועים שבהמון. ולפי דמיונם המשובש והמטופש אם רעב אדם ופנה אל הלחם ואכלו שמתרפא מאותו הצער הגדול בלי ספק, האם נאמר שהסיר בטחונו מה’, והוי שוטים יאמר להם, כי כמו שאני מודה לה’ בעת האוכל שהמציא לי דבר להסיר רעבוני ולהחיותני ולקיימני, כך נודה לו על שהמציא רפואה המרפאה את מחלתי כשאשתמש בה. ולא הייתי צריך לסתור פירוש זה הגרוע לולי פרסומו.

והרמב”ם הקדיש פרק בהלכות דעות לעניני רפואה וכתב בפרק ד’ הלכה א:

הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע דבר מידיעת הבורא והוא חולה, לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המברין והמחלימים.

אלא שדברים אלו נכונים ודאי גם על פי הרמב”ן, ולדעת הרמב”ן באיוב, רק הצדיק הגמור שלא ידבק מהקב”ה הוא יכול לסמוך שלא יארע לו שום דבר, וכבר דברנו בענין זה.

הרמב”ם כאן מדגיש שאדם צריך להיות בריא כדי שיוכל לעבוד את ה’. ולא ההיפך: שיעבוד את השם כדי שיהיה בריא.

ובהלכה כא כתב הרמב”ם:

וכל המנהגות הטובים האלו שאמרנו אין ראוי לנהוג בהן אלא הבריא, אבל החולה או מי שאחד מאיבריו חולה או מי שנהג מנהג רע שנים רבות, יש לכל אחד מהם דרכים אחרים והנהגות כפי חליו כמו שיתבאר בספר הרפואות ושינוי וסת תחילת חולי. כל מקום שאין בו רופא, אחד הבריא ואחד החולה אין ראוי לו לזוז מכל הדרכים האלו שנאמרו בפרק זה, שכל אחד מהן לאחרית טובה מביא. כל עיר שאין בה עשרה דברים האלו אין תלמיד חכם רשאי לדור בתוכה, ואלו הן: רופא…

הרמב”ם לא הביא את החיוב לרפא ו”ורפא ירפא” אלא רק בהלכות נדרים פרק ו’ הלכה ח’ כתב:

חלה ראובן נכנס שמעון לבקרו, ובמקום שנוטל שכר מי שישב עם החולה לצוות לו לא ישב שמעון אלא מבקרו ועומד, ומותר לו לרפאתו בידו שזו מצוה היא.

המהר”ץ חיות (חידושיו פה, א) תמה מדוע הזכיר זאת הרמב”ם רק בהלכות נדרים (ו, ח) אגב הדין של מודר הנאה מחברו, שמותר לו להתרפאות מכיון שזו מצוה.

ניתן גם לומר שמצוה ריפוי כלולה בחיוב להציל את חברו, וכבר כתב זאת הרמב”ם (הל’ רוצח א, יד) שכל היכול להציל ולא הציל עובר על “לא תעמוד על דם רעיך”, ואף צריך להוציא ממון לשם כך (עי’ בירור הלכה: סנהדרין עג, א ציון ה-ו) לפיכך אין חידוש מיוחד בדרשה זו.

אלא שדברי הרמב”ן נאמרים ביסוד עיקרי הדברים בשרשן בזמן שאין שום גורמים חיצוניים מפריעים אבל מכיון שלפי מציאות הדברים דכמעט רובא דרובא דבני אדם אינם זכאים לכך שתבוא רפואתם ע”י נס מן השמים והתורה בעצמה לא תסמוך דיני’ על הנסים, כפי שכותב הרמב”ן בעצמו בסוף דבריו שם א”כ שוב כלול נתינת הרשות גם לחולה, ועוד יותר מזה דמצוה וחיוב נמי איכא בדבר כיון דלפי מעשה האדם חיותו תלוי בכך או מכיון שבני האדם התחילו להתרפאות שוב הניחם כבר ד’ על הטבעים כדברי הרמב”ן שם, ומכיון שכן שוב מצוה כבר איכא להתרפאות משום סכנה יעו”ש.

רמב”ן על איוב בפרושו לפסוק “לא יגרע מצדיק עיניו” איוב לו,ז. עיי”ש. וכתב שם שאדם שהוא רחוק מהשי”ת יתכן שיהיו לו מקרים. והרי כל תיקון המערכות אשר בתורה וענין משוח מלחמה הוא משום שרובם בכת האמצעית. כי אם ראויים הרי יוצאים בלא נשק ונוצחים. ואיל היו חייבים בנצוח, עם לא יועיל למו. “רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה”:

…עד כי החסיד הגמור הדבק באלוהיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתובו בענין מענייני העולם יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לותמיד, כאלו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק אל האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים”… ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צותה התורה החל הנלחמים וענין משוח מלחמה ולהשיב היראים ולא מס את לבב אחיו כלבבו וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים… כי אם ראוים הם יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים בנצוח עם לו יועיל למו, רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, והענין הזה בארו הרב זצ”ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים.

ה”ציץ אליעזר” (שו”ת חלק יא סי’ לא, ג) כותב שאף הרמב”ן אינו מתכון לפסק הלכה לרבים, אלא כונתו שבמצב האידאלי כשעם ישראל שלם – אינם צריכים לרופאים. אמנם כיון שאין כולם במדרגה זו שיהיו ראויים להשגחה ניסית, ממילא צריך להשתדל ולהתרפאות על דרך הטבע:

זאת אומרת דבהיות דברצון נותן התורה דעמו ישראל יעמדו בדרגא הגבוהה ביותר של ממלכת כהנים וגוי קדוש, וכל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו [עיין רמב”ם פ”ה מתשובה ה”ב] לכן לא כתבה התורה ענין הריפוי בדרך של נתינת רשות לחולה, כי הרצון יותר להיות ישראל שלמים שאז לא יתנהג ענינים /ענינם/ בטבע כלל וכו’ עד שלא יצטרכו לרופא ולא להשתמש בדרך מדרכי הרפואה כלל (כלשון הרמב”ן שם), וכן להיות היחידי מישראל מעדת השם ושחלקם בחיים ושאין דרכם ברפואות (כלשון הרמב”ן), אלא כתבה התורה נתינת רשות זאת בדרך של נתינת רשות לרופא לרפאות, כאשר ישראל אינם נמצאים בדרגה הגבוהה הרצויה לפניו ית”ש, שאז מניחים /מניחם/ השם למקרה הטבעים, או כאשר היחיד בודל א”ע בשעה שישראל בכללותם כן נמצאים בדרגא של עדת השם ושחלקם בחיים ונוהג א”ע ברפואות ובא להתרפאות. ומצב זה של הדרגא הרוממה הזאת היה במציאות בזמן הנבואה לכן היו מתנהגים אז ככה הצדיקים בזמן הנבואה, שגם, כי יקרם עון שיחלו לא ידרשו ברופאים רק בנביאים (כלשון הרמב”ן), אבל מאז שנסתם חזון בישראל לא התקיים יותר בעו”ה מצב ומעמד נעלה זה בישראל והשם הניח את ישראל למקרה טבעים, ולכן כשם שצותה תורה בהאנשים הנצים שהכו זה את זה באבן או באגרוף שיש על המכה תשלומי הרפואה מפני כי התורה לא תסמוך דיניה על הנסים (כלשון הרמב”ן שם), כן ה”נ דהגם דברצות השם דרכי איש אין לו עסק ברפואות מ”מ אין לסמוך על הנסים ויש לדרוש ברופאים וברפואות כפי שהרשתה תורה, ומי שמונע א”ע מזה הר”ז כשופך דמים, כדברי הרמב”ן בתוה”א.

וע’ אבני נזר חו”מ סימן קצ”ג. וע’ יביא אומר חלק ד’ חו”מ סימן ו’.