ויקרא

ויקרא א, ד:

אִם עֹלָה קָרְבָּנוֹ מִן הַבָּקָר זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד יַקְרִיב אֹתוֹ לִרְצֹנוֹ לִפְנֵי ה’: (ד) וְסָמַךְ יָדוֹ עַל רֹאשׁ הָעֹלָה וְנִרְצָה לוֹ לְכַפֵּר עָלָיו:

רמב”ן:

ונרצה לו לכפר עליו – על מה הוא מרצה לו, אם תאמר על כריתות ומיתות ב”ד או מיתה בידי שמים או מלקות, הרי ענשן אמור, הא אינו מרצה אלא על עשה ועל לאו שנתק לעשה. לשון רש”י. וברייתא היא בתורת כהנים (פרק ד ח). ואני תמה, וכי היכן עונשן אמור, כי הקרבנות בשוגגין הן מרצין, ונוכל לומר שיכפרו על חייבי מיתה בידי שמים שוגגין, ועל חייבי מלקות שוגגין, ועל חייבי מיתות ב”ד שוגגין באותן שאין חייבין עליהם חטאת, כגון מכה אביו ואמו ומקלל, כשם שהחטאת מכפרת בחייבי כריתות שוגגין:

ואולי בעבור שפירש הכתוב בחייבי מיתות ב”ד ובחייבי כריתות עונשן במזיד ובשוגג, ופירש בחייבי מיתה בידי שמים עונשן במזיד למיתה, ובחייבי לאוין למלקות, ולא פירש בהם שום עונש בשוגג, נראה להם לחכמים שכל העונש שבהם פרשו הכתוב, כי למה יפרש עונשן של אלו במזיד ובשוגג, ויפרש עונש האחרים במזיד, ולא יפרש אותו בשוגג ויאמר שיהא מחוייב להביא בהן עולה. ולכך ראו שאין בחייבי מיתה בידי שמים ובחייבי מלקות אלא עונשן המפורש בהן במזיד, אבל בשוגג אין עליהם שום נשיאות חטא, ואין צריכין רצוי כלל. וזהו שאמרו “כבר ענשן אמור”, שכל העונש שרצה להטיל עליהם כבר אמרו הכתוב, אבל על עשה ועל לא תעשה הניתק לעשה המזידין שלא הזכיר בהם שום עונש ואי אפשר שלא יענש בהם, בזה ירצה בעולה הזו אם יביאנה בנדבת נפשו:

ויתכן לומר, כי בעבור שלא הזכיר בקרבנות הנדבה “לכפר עליו על שגגתו אשר שגג” כאשר בקרבנות החטא, ואמר “ונרצה”, היה לרבותינו במשמעות הזה שיכפר על המזידים שאינם רצויים לפניו, כי השוגג אף על פי שחטא רצוי השם הוא. אם כן אי אפשר לו לכפר על המזידים זולתי על עשה ועל לא תעשה שניתק לעשה שלא נזכר בהם עונש, אלא שאינם רצויים למלך בעבור שעברו על מצותו, ובמה יתרצו אל אדוניהם, בדורון הזה:

וראיתי באגדה בויקרא רבא (ז ג) תני רבי שמעון בן יוחאי, אין העולה באה אלא על הרהורי עבירת הלב. אמר רבי לוי מקרא מלא הוא והעולה על רוחכם היה לא תהיה (יחזקאל כ לב), העולה מכפרת על העולה על רוחכם. וכן באיוב הוא אומר והעלה עולות מספר כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם (איוב א ה), הדא אמרה אין העולה באה אלא על הרהורי הלב. והטעם, שלפי שהוא חטא שאין מכיר בו אלא ה’, לפיכך כולה כליל לה’:

חיוב וע’ דבר יהושע ח”ב סימן ה לגבי אדם שקנה תפילין אצל סופר ואחר כך ראה שחסרה פרשה אם חייב תשובה (וכן לגבי מי שהניח תפילין ולאחר זמן בדק והתברר שיש פרשה פסולה).

עולה מכפרת על העשה, ספרא פרשה ג’ תחילת פרק ד’:

ונרצה לו מלמד שהמקום רוצה לו ועל מה המקום רוצה לו אם תאמר דברים שחייבין עליהן מיתת ב”ד מיתה בידי שמים כרת בידי שמים מלקות ארבעים חטאות ואשמות הרי ענשן אמור ועל מה המקום רוצה לו על מצות עשה ועל מצות לא תעשה שיש בה קום ועשה רבי שמעון אומר ונרצה לו לו ולזבחו אף על פי שלא סמך הזבח מרצה:

אלא שאומרת הגמרא בזבחים שעולה היא דורון ולא באה לכפרה, זבחים ז’ ע”ב:

ואמר רבא עולה דורון היא היכי דמי אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלים לו אלא ש”מ דורון הוא.

רש”י:

עולה דורון היא – אינה באה לכפר על עשה כפרה ממש אלא אחר שכפרה התשובה על העשה היא באה להקבלת פנים כאדם שסרח במלך וריצהו ע”י פרקליטין וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו.

אבל הטעם שהיא באה לקבלת פנים כאדם שסרח, זה שייך רק לגבי עולת העוף של קרבן עולה ויורד שקודם הביא את החטאת, ואחר כך מביא עולה, ולא לגבי מי שמביא עולה לבד. ושם נאמר: “והקריב אשר לחטאת ראשונה” וכתב רש”י : והקריב את אשר לחטאת ראשונה – “חטאת קודמת לעולה. למה הדבר דומה לפרקליט שנכנס לרצות, ריצה פרקליט נכנס דורון אחריו”

ואם כן צריך עיון על השו”ע או”ח א סעיף ה’:

טוב לומר פ’ העקדה (בראשית כב, א – יט) ופ’ המן ועשרת הדברות ופ’ עולה (ויקרא א, א – ז) ומנחה (ויקרא ב, א – יג)  ושלמים (ויקרא ג, א – יז) וחטאת (ויקרא ד, א) ואשם. הגה:  ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור (תשובת הרשב”א סי’ קפ”ד).

שאלה זו נשאל המגן אברהם א ט:

נשאלתי למה כ’ הטור והרב”י בש”ע לומר עולה כו’ חטאת הלא קי”ל פ”י דזבחים דחטאת קודם לעולה וכ”כ רש”י פ’ תזריע ע”ש ברא”ם ונ”ל דאמרי’ בזבחי’ דף ז’ למה חטאת קודמת לעול’ משל לפרקליט שנכנס למלך ריצה הפרקליט נכנס דורון אחריו ע”ש והתו’ כתבו עולה דורון הוא אף על גב דאעשה מכפרת יותר מחטאת וכו’ ע”ש פי’ דאיתא בגמ’ חטאת מכפרת על חייבי עשה מקופיא ועולה מכפר מקיבעא אעפ”כ כשקרב חטאת ראשונה א”כ כבר כיפר’ על חייבי כריתות ועשה א”כ עולה הוי דורון אבל באמירתינו כתב הטור שלא יאמר יה”ר אחר פ’ החטאת שמא אינו חייב חטאת והוי כקורא בתורה. ועולה מכפרת אעשה דאמרי’ בגמרא אין לך אדם שאינו מחויב עשה א”כ יאמר עולה קודם שהיא מכפרת כדאיתא בזבחים שאין לך אדם בישראל שאינו מחויב עשה כנ”ל אבל כשיודע שנתחייב חטאת יאמר חטאת קודם:

וע’ מחצית השקל בביאור.

וראה תוספות ראש השנה ו’ ע”א:

וא”ת הא דתנן פרק האומר משקלי (ערכין דף כא.) חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן חייבי עולות ושלמים ממשכנין … וא”ת ואעולות מ”ט (לא) בעי למשכוני טפי מחטאות ואשמות והא בפ”ק דזבחים (דף ו.) אמר דעולות נמי מכפרים אחייבי עשה י”ל כיון דאמרינן בעלמא (יומא דף פו.) שאם עשה תשובה לא זז משם עד שמוחלין לו הרי בתשובה מתכפר ולא דמי לחטאות ואשמות.

והקשה בערוך לנר:

בא”ד הרי בתשובה מתכפר. צ”ע למה לא הזכירו דהכי אמרינן בזבחים (ז) אמר רבא עולה דורון היא כו’ ע”ש. וי”ל דשם איירי בעולה הבאה עם חטאת כנראה ממשל דנכנס פרקליט תחילה והתוס’ קמ”ל הכי דאפי’ בעולה הבאה לבדו אמרינן כן וע’ במג”א סימן א’:

ובשפת אמת על הגמרא בזבחים עומד על נקודה נוספת חשובה שיש לה נפ”מ למעשה, שלא צריך כפרה על שוגג של עשה. שפת אמת זבחים ז’ ע”ב:

שם בגמ’ וא”ר עולה דורון הוא ה”ד אי דלא עשה תשובה זבח רשעים תועבה כו’ ויש להקשות דלמא מכפר על שגגת עשה דאין נראה שיהי’ נקרא רשע העובר בשוגג ואפשר ס”ל לרבא דשוגג בעשה א”צ כפרה כלל דרק חייבי כריתות צריך כפרה בשוגג ושוב ראיתי שכ”כ הרמב”ן בחומש ר”פ ויקרא ע”ש א”כ ע”כ הכפרה על זדון עשה א”כ שפיר דייק רבא:

אלא שלגבי עשה יש לשאול: הרמב”ם בתחילת הלכות תשובה כתב שצריך להתוודות על העשה:

כל מצות שבתורה בין עשה בין לא תעשה אם עבר אדם על אחת מהן בין בזדון בין בשגגה כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתודות לפני האל ברוך הוא שנאמר איש או אשה כי יעשו וגו’ והתודו את חטאתם אשר עשו זה וידוי דברים, וידוי זה מצות עשה

אבל לגבי קרבן עולה משמע שלא מתוודה, ע’ שם בהמשך ההלכה:

וכן בעלי חטאות ואשמות בעת שמביאין קרבנותיהן על שגגתן או על זדונן אין מתכפר להן בקרבנם עד שיעשו תשובה, ויתודו וידוי דברים שנאמר והתודה אשר חטא עליה

ומשמע שלא מתוודה על קרבן עולה. אולם לעומת זאת בהלכות מעשה הקרבנות פרק ג’ הלכה יד הרמב”ם כן כתב שמתוודה:

וכיצד סומך, אם היה הקרבן קדש קדשים מעמידו בצפון ופניו למערב והסומך עומד במזרח ופניו למערב ומניח שתי ידיו בין שתי קרניו ומתודה על חטאת עון חטאת ועל אשם עון אשם, ועל העולה מתודה עון עשה ועון לא תעשה שניתק לעשה.

הרי שיש וידוי גם על עולה, ומדוע הרמב”ם בהלכות תשובה לא כתב שיש וידוי על עולה? כתב על זה הגרי”ד בחידושים סימן כב על פי הגמרא שעולה דורון היא כבר שכבר התכפר בתשובה, ומשל לפרקליט ודורון:

ולפי”ז נראה דחלוק דין הוידוי בעולה מדין הוידוי בחטאת ואשם, דבעולה אין דין הוידוי משום תשובה ולאו משום דין וידוי הנאמר בתשובה דבעינן שיתודה השב מחטאתו הוא כיון דעולה דורון הוא, וע”כ הוי הוידוי בעולה דינא בקרבן העולה דהעולה טעונה וידוי ולא משום תשובה הוא, משא”כ בחטאת ואשם יסוד דין הוידוי בהן הוא משום תשובה דכיון דשב מחטאו ע”כ בעינן להוידוי ויסודו משום תשובה דבעינן בחטאות ואשמות וע”כ הוא דמתודה.

אשר לפי”ז שפיר לא הביא הרמב”ם דין זה בהל’ תשובה כיון דלא משום תשובה חייב בהוידוי משא”כ חטאת ואשם דהוידוי הוא משום תשובה.

בענין וידוי על עשה:

חידש הרא”ש יומא פרק ח’ סימן יז:

תניא רבי יוסי בר’ יהודה אומר אדם עובר עבירה ראשונה מוחלין לו שניה מוחלין לו שלישית מוחלין לו רביעית אין מוחלין לו. שנאמר כה אמר ה’ על שלשה פשעי ישראל ועל ארבעה לא אשיבנו ואומר הן כל אלה יפעל אל פעמים שלש עם גבר. מאי ואומר וכי תימא ה”מ בצבור אבל ביחיד לא קא משמע לן. נראה לי לפרש רביעית אין מוחלין לו אם היא מצות עשה אין מוחלין מיד כשעשה תשובה אלא תשובה תולה ויום הכפורים מכפר כדין חייבי לאוין. וכן אם היא מצות לא תעשה מיתה ויום הכפורים תולין ויסורין ממרקין:

משמר הלוי זבחים סימן יט:

ובספר אגודת אזוב”‘ להגאון מאוה”ג בעל  מראות הצובאוח”‘ זיע”א בחידושי יומא  פ”ו ב’ וכן בס’ “דעת תורה” להגאון  מאוה”ג מהרש”ס זיע”א באו”ח סי’ תר”ג שני  נביאים תנבאו בסגנון אחד והקשו על ד’ הרא”ש  דצ”ע מלקמן ז’ ב’ אמר רבא עולה דורון הוא  היכי דמי אי דליכא חשובה – זבח רשעים  תועבה ואי דאיכא תשובה – החניא עבר על  מצות עשה ושב – לא זז משם עד שמוחלין לו  אלא שמע מינה דורון הוא” ולפי מש”כ הרא”ש  הנ”ל הרי י”ל דמיירי בכה”ג דכבר עבר פעס  רביעית ובזה כבר אין מועילה חשובה לבד ועל  זה הוא דעולה מכפרת כפרה ממש ומה הראי’  דהויא רק דורון והניחו קושייתס זו על הרא”ש  בצ”ע עיי”ש

ורבנו החזון יחזקאל זיע”א כאשר הציעו  לפניו אח הקושיא העצומה הנ”ל אמר  על אתר חוך כדי דיבור בזה הלשון לא קשה  כי על פעם רביעית באמת עולה לא  תכפר כמו שאינה מכפרת על שאר  חייבי לאוין שצריכים יום כפורים  לכפרחן”‘ עד כאן דבריו הקדושים ועי’ באורך  במשמר הלוי”‘ סימן י”ט ובפניני רבנו יחזקאל”‘  חלק א’ סימן ט’ יעי”ש .

בפניני רבינו חזקאל כתב בית הלוי שהשאלה ששאל את הרב אברמסקי היתה בחורף שנת תשל”ו, האחרון לחייו.

מקבציאל

וצריך לומר דהרא”ש ז”ל סובר דכל דין  ארבעת חילוקי הכפרה אינו נוהג אלא  אחר חרבן הבית אבל כל זמן שהבית היה קיים  אין תורת ארבעת חילוקי הכפרה כמפורש  בדברי הרמב”ם ז”ל בפירוש המשניות מסכת  יומא ס”פ ח’ ובחיבורו הגדול הלכות תשובה  פ”א ה”ח ועיין לחם משנה שם וזו לשון  הריטב”א ז”ל שבועות י”ג א’ הכא בזמן בית  הקדש דאיכא שעיר המשתלח ושאר קרבנות  וההיא דרבי ישמעאל בזמן שאין בית המקדש  כגון בזמן הזה ועיין בדברי הרב הברטנורא  סוף יומא ונתבאר במקומו בס”ד ואם כן סוגיא  דשבועות הנ”ל מדברת בזמן הבית שלא נהגו  אז ארבעת חילוקי הכפרה ולכן תירצו דמשנתנו

וע’ רמב”ם וראב”ד פרק ג’ הלכה ה’ שהסבירו אחרת את הא דברביעית אין מוחלין לו.

ומצאנו גם כפרה בקרבן עולה של ציבור, ראה בפסיקתא רבתי (איש שלום) פסקה טו, החודש הזה לכם. על הפסוק “ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית”:

ויקחו להם איש זה הקדוש ברוך הוא דכתב ביה ה’ איש מלחמה (שמות ט”ו ג’), שאתה לוקחו בשני תמידים, שה זה קרבן תמיד כד”א את הכבש האחד תעשה בבקר (שם /שמות/ כ”ט ל”ט), (איש) [שה] לבית אבות שה לבית א”ר יודן ברבי סימון מימיו לא היה לן אדם בירושלים ובידו עון, הא כיצד, תמיד של שחר היה מכפר על עבירות של לילה, תמיד של בין הערבים היה מכפר על עבירות שנעשו ביום, מכל מקום לא לן אדם בירושלים ובידו עון, מה טעם, צדק ילין בה (ישעיה א’ כ”א) צדיק ילין בה.

וזה הובא גם בתוספות הרא”ש שבועות יב ע”ב:

… דתמיד מכפר על כל עבירות כדאמרי’ לא לן אדם בירושלם ועבירה בידו תמיד השחר מכפר על עבירות הלילה ותמיד של ערב מכפר על עבירות היום ועולת קייץ אינה מכפרת…

נספח:

פרי צדיק פרשת צו סימן ג’:

[ג] מצות תרומת הדשן נסמכה בפרשה לתורת העולה, אף שתרומת הדשן בא מכל הקרבנות שהיו מרובין, והעולה יחידית בבוקר ובערב, הענין על פי מה שאמרו (זבחים ז’ ב) עולה דורון היא אי דליכא תשובה זבח רשעים תועבה ואי דאיכא תשובה התניא עבר על מצות עשה ושב אינו זז משם עד שמתכפר, ופירש רש”י דורון שאינו באה לכפר על עשה כפרה ממש וכו’, ובמדרש רבה (במדבר רבה כ”א, כ”א) מעולם לא לן אדם בירושלים ובידו עוון, תמיד של שחר מכפר על עבירות דלילה ושל בין הערבים על עבירות שנעשים ביום, וצריך להבין הא עולה אינה מכפרת כלל, שאיננה מועילה לכפר על מצוות עשה רק עם התשובה, ולחייבי עשה מועיל תשובה לחודה, גם לשון עוון קשה לפרש על חייבי עשה, דביטל מצות עשה לא נקרא עוון.

אך איתא (במדרש רבה פרשה זו ז’, ג’) לעולם אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכן כתב בזוה”ק פרשה זו (כ”ז א) העולה דא מחשבה רעה וכו’ ובזה איתא בגמרא (בבא בתרא קס”ד ב) שלושה דברים אין אדם ניצול בכל יום וכו’ הרהור עבירה ויחזקאל התפאר בזה הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום לבוא לידי טומאה בלילה (חולין ל”ז ב) והקשו בתוס’ מאי רבותיה דיחזקאל הא כל אדם נמי אסור כדילפינן ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר וכו’ ותירצו דהיינו רבותיה דיחזקאל משום דאין אדם ניצול מזה בכל יום, והנה גדר התשובה איתא ברמב”ם (הלכות תשובה פרק ב’ הלכה ב’) עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטוא עוד. ועל כל פנים צריך שיהיה באותו שעה בגדר שמוסכם לעזוב החטא לעולם. דאז אף דאחר כך יתגבר עליו היצר הרע. מכל מקום לשעתו היה בגדר השב (כמו שהוכחנו מגמרא (קידושין מ”ט ב) על מנת שאני צדיק) וכיון שאין אדם ניצול בכל יום משלושה דברים אלו לא יצויר על זה תשובה כיון דאף לשעתו אינו עוזב כראוי. שיוכל להעיד עליו היודע תעלומות שלא ישוב עוד לחטוא. ועל זה בא כפרת עולת התמיד. ושפיר מיירי עם התשובה. ואינו בכלל זבח רשעים תועבה, כיון שעשה תשובה, אך מכל מקום נצרכה כפרת עולת התמיד דהתשובה לא יועיל כיון שעומד לשוב ולחטוא ועל ידי העולה מועיל התשובה. שענין הקרבן הוא דיצייר בנפשו כאילו הקריב עצמו על גבי המזבח. והיינו שבאמת רוצה להקריב נפשו רק שאינו רשאי ומקריב הבהמה תחתיו, שיהיה דם הקרבן כדמו וחלבו כחלבו. וכן מצינו (ברכות י”ז א) בתפילת תענית בזמן שבית המקדש קיים אדם חוטא ומקריב קרבן ואין מקריבין ממנו אלא חלבו ודמו וכו’ שיהא חלבי ודמי שנתמעט כאילו הקרבתיו לפניך על גבי המזבח ותרצני. וכיון שבשעת הקרבת העולה עם התשובה הוא מוסר נפשו, שבאם יעשה עוד נגד רצון ה’ יתברך למה לו חיים והוא מוכן באמת להקריב נפשו. רק התורה אמרה שיקריב בהמה חלף נפשו, ממילא אין יצר הרע שולט בו עוד.

וכעין דאיתא ביצחק אבינו ע”ה הא קריבית נפשי קמך (שבת פ”ט ב) והיינו דאברהם אבינו ע”ה נצטוה על עקידת יצחק אבל יצחק לא נצטוה לשמוע לאביו. והרשות היה בידו למחות באביו. ומה שאמרו בגמרא (סנהדרין פ”ט ב) דשמע ליה יצחק מפני שהיה נביא מוחזק. אבל היה רק רשות, כיון שלא אמר לו אברהם אבינו ע”ה שנצטוה לומר לו בנבואה שיתרצה להיות עולה ואפשר שיכול למחות, ויתקיים נסיון אברהם אבינו ע”ה במה שיתרצה בלבו להעלותו לעולה ואם יתגבר עליו יצחק אבינו ע”ה לא איכפת ליה. רק יצחק אבינו ע”ה בשומעו שהוא רצון ה’ יתברך רצה לעשות רצון בוראו במסירות נפש אף שלא נצטוה וזה שאמר הא קריבית נפשי קמך ואף דאברהם אבינו ע”ה גם כן מסר נפשו לכבשן האש באור כשדים וגם כן לא נצטוה דאין בן נח מצווה על קידוש השם (שם ע”ד ב) מכל מקום על כל פנים שם רצו להעבירו על דת לעבוד עבודה זרה. ובדין ישראל יהרג ואל יעבור ואברהם אבינו קיים כל התורה כולה עד שלא ניתנה (יומא כ”ח ב) ואף דלהרמב”ם ז”ל (הלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ד’) הפטור ומוסר עצמו מתחייב בנפשו ובן נח אינו רשאי לאבד עצמו ואיך החמיר אברהם אבינו ומסר עצמו כיון שעדיין היה בן נח ואינו מצווה מכל מקום היה רוצה למסור חיי עולם הזה וחיי עולם הבא כדי שיתקדש שם שמים על ידו. ובאמת אחר כך אברהם נקרא ישראל (בראשית רבה ס”ג, ג’) ודינו כישראל והיה המסירות נפש בדין. מה שאין כן יצחק אבינו ע”ה שמסר נפשו שלא בחיוב רק מיראת ה’ שלא לשנות מרצונו יתברך אמר הא קריבית נפשי קמך ומאז פסק יצר הרע ממנו וכמו שאמרו (תנחומא תולדות ז’) שרואה את אפרו כאילו הוא צבור על גבי המזבח ומהאי טעמא ייחד שמו עליו בחיים, שבטוח שלא יטעה אותו יצר הרע.

וזה שאמרו שהעולה מכפר על הרהור הלב והיינו עם התשובה כשמקריב עולה שהיא כעין מסירת נפשו שמסכים בלבו שלחיות נגד רצונו יתברך אינו רוצה ולמה לו חיים ואחר המסירות נפש שוב אין היצר הרע שולט בו ובשעה זו הוא בגדר בעל תשובה גמור ואף שאחר כך יתגבר יצרו עליו שאין אדם ניצול בכל יום על פי הרוב מכל מקום כיון שבשעת מעשה היה בגדר עשה תשובה שיעיד עליו היודע תעלומות על שברון לבו אף שאחר כך נתגבר עליו יצרו וחוזר לסורו מכל מקום לשעתו היה צדיק גמור (כמו שהוכחנו מגמרא קידושין הנ”ל) וזה שאמרו גם כן בעולת התמיד שהוא מכפר על כל ישראל על הרהור הלב והוא גם כן עם התשובה. רק דלא היה מועיל כאמור רק עם העולה וזה שאמרו ובידו עוון שזה נקרא עוון (וכן נרמז הן בעוון מלא וכו’ צד אחד מעוון, על עטיו של נחש, כמו שאמרו בויקרא רבה י”ד, ה’ לגירסת ילקוט תהלים תשס”ה).

וזה שאמרו הלשון לא לן אדם בירושלים וכו’ וקשה דהא התמיד מקריבין מתרומת הלשכה שהוא משקלי ישראל מכל ארץ ישראל, ואף בחוץ לארץ היו שולחין שקלים, והיה לו לכפר על עוון ישראל מכל מקומות מושבותיהם, אך לפי האמור בחוץ לארץ או בשאר ארץ ישראל שלא ידעו בכיוון זמן הקרבת התמיד, לא שייך כאילו הקריב נפשו שיועיל התשובה על הרהור הלב, מה שאין כן בירושלים שהיו אנשי מעמד שעמדו על הקרבת התמיד, וכל אחד גמר בנפשו להקריב נפשו לפני הקדוש ברוך הוא, שפיר אמר שלא לן אדם בירושלים ובידו עוון שהועיל התשובה על ידי הקרבת התמיד כאמור.

ושבת זמן תשובה כמו שאמרו (פרקי דרבי אליעזר פרק י”ט) דכתיב טוב להודות לה’ שכל מי שמודה ועוזב וכו’ מועיל התשובה אף לקלקול זה, וזה שמובא בזוה”ק (ח”ב צ”ב. ובזוהר חדש כי תשא) דשבת ברזא דברית שאז הזמן לתקן פגם הברית וזה שנאמר (ישעיה נ”ו, ב’) שומר שבת מחללו ושומר ידו מעשות כל רע שהפוגם בזה נקרא רע כמו שאמרו בזוה”ק (ח”א רי”ט ב) וגמרא (נדה י”ג ב) ועל ידי שמירת שבת כדת זוכה לתקן מדת צדיק כאמור, וזהו שנסמך בפרשה תרומת הדשן לתורת העולה לזכר אפרו של יצחק שצבור על גבי המזבח שגם הוא זכה על ידי מסירות נפש שהיה יצר הרע פסק ממנו וכמו כן בהקרבת העולה לכפר על הרהור הלב כאמור: