שמות

ב”ה

רמב”ן פרשת שמות

א.

הקדמת הרמב”ן:

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפי’ ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות כי מאז הוחל. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב”ה והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה’ מלא אותו תמיד:

“כענין יצירה לזרעם” בארנו באריכות בפרשת תולדות. הרמב”ן כאן כותב שזה ספר הגאולה, אף שבגאולה יש רק חלק אחד של מתן תורה והרמב”ן דיבר על כך שישובו “אל מקומם ואל מעלת אבותם”, היינו שני הדברים.

הרמב”ן קורא לספר שמות ספר הגלות והגאולה. הנה הגלות מפורשת בו בעיקר בפרשת שמות, הגאולה של יציאת מצרים אף היא נזכרת בפרשיות הבאות, אולם עדין הגאולה השלמה לכאורה חסרה בו, מפני שעדין לא נכנסו לארץ ישראל, ונשארו נודדים במדבר.

והרמב”ן מדגיש את הדברים גם בפתיחה לספר ויקרא:

הספר הזה הוא תורת כהנים והלוים יבאר בו עניני הקרבנות כולן ומשמרת המשכן כי כאשר היה ספר אחד בענין הגלות והגאולה ממנו והשלימו בענין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן.^[1]

סדר הדברים בעם ישראל: קודם הפכו לעם במצרים, לאחר מכן קבלו את התורה, ולאחר מכן ארץ ישראל. וגם בסדר חשיבות הדברים זהו הסדר הנכון. גם יהודי שלא גר בארץ ישראל ואינו מקים תורה ומצות שייך לעם ישראל. לאחר מכן חובת המצות שהיא המגדיר של יהודי, אף שלא גר בארץ (ואפילו אם אינו מקיים מצות, הרי הוא מחויב במצות מסיני). דבר זה מודגש בתנא דבי אליהו רבה פרשה טו:

אמר לי, רבי שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל, אבל איני יודע אי זה מהן קודם, אמרתי לו, דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר ה’ קנני ראשית דרכו (משלי ח’ כ”ב), אבל הייתי אומר, ישראל קדושים [קודמין], שנאמר קודש ישראל לה’ ראשית תבואתו (ירמיה ב’ ג’),

וחשיבות ארץ ישראל היא משום התורה, כמו שמפורש במסכת כלים פרק א’ הלכה ו’ (וכן ברמב”ם פרק ז’ הלכות בית הבחירה הלכה יב):

עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות ומה היא קדושתה שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם מה שאין מביאים כן מכל הארצות:

דהיינו קדושת הארץ היא בגלל המצות. ולכן שייך ליקרא גאולים לאחר מתן תורה, משום שארץ ישראל אמנם היא “מקומם” אבל היא מצוה מן המצות.^[2]

ועוד יש להוסיף: הגלות מאופיינת בהסתר פנים של הקב”ה, וזה גורם להם להיות נבוכים במדבר בהרגשה של גלות, והגאולה מאופיינת בגילוי פנים של הקב”ה ובהשראת השכינה. לפני הכניסה לארץ ישראל היתה השראת שכינה במדבר בלא שום חסרון, שהרי אומרת הגמרא (מגילה דף יד עמוד א), שמסבירה מדוע לא אומרים הלל בפורים? מפני שאין אומרים הלל על נס שבחוץ לארץ, ושואלת הגמ’ “יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה (הלל)? – כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה”.

נראה לבאר זאת, שעד שלא נכנסו לארץ, היה שייך השראת שכינה גם בחו”ל, כפי שראינו שישראל זכו לקבל תורה בסיני לפני כניסתם לארץ, והרי זו דרגה של גילוי שכינה בדרגה הגבוהה ביותר שלא היתה כמותה. אבל כל זאת היה קודם כניסתם לארץ, אבל לאחר שנכנסו לארץ, אין יותר נבואה בחו”ל, וזה מראה שאין השכינה שורה עליהם רק בארץ ישראל. ומאותה הסיבה, עד שלא נכנסו לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, וכן בהשראת השכינה עליהם במדבר במשכן נמצאו גאולים (הרב דוד דב לבנון).

ואכן סיום ספר שמות רומז שעדיין הדבר לא נשלם: “כי ענן ה’ על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל ישראל בכל מסעיהם”. סיום ספר שמות כשעדיין בני ישראל באמצע מסעם אל הארץ המובטחת והגאולה השלימה.

דוקא יעקב אבינו בדבריו ליוסף מדבר על הגלות והגאולה, כשסיום הגאולה היא הכניסה לארץ בראשית מח, כא:

וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם:

ורבנו בחיי שם מדגיש את זה:

ויאמר ישראל אל יוסף – אחר שברך את הנערים ועשאם שני שבטים חזר אל יוסף והבטיחו בגלות ובגאולה. והיה אלהים עמכם בגלות, והשיב אתכם אל ארץ אבותיכם בגאולה:

ויתכן שלגבי יוסף שהוא המשביר לכל עם הארץ ומסמל את המצב החומרי של ישראל, לגביו עיקר הגלות והגאולה מתייחס למצב הגשמי, ולענין זה הגאולה היא הכניסה לארץ. ובפרט שיעקב אבינו מדבר על כך לאחר שהוא ירד מארץ ישראל.

ויתכן לומר שהטעם שגאולת מצרים היא במתן תורה ולא מזכירה את ארץ ישראל, משום שהכניסה למצרים באה בשני אופנים: גם גלות חומרית וגם גלות רוחנית. יוסף אמנם מתייחס רק לצד החומרי ולכן הגאולה היא הכניסה לארץ. אבל יש גם גאולה מבחינה חומרית ויש גאולה מבחינה רוחנית.

גלות מצרים היתה בעיקרה גלות רוחנית, שהיו במ”ט שערי טומאה, ומצרים היתה כור הברזל שעל ידו עם ישראל הפך לעם, והפך להיות מוכן למתן תורה. לגבי מטרת גלות מצרים שהיא לזקק את הצד הרוחני של עם ישראל, ודוקא מתוך מ”ט שערי טומאה לצאת לקבל את התורה, הרי הגאולה של החלק הזה הוא על ידי מתן תורה. לגבי הצד החמרי של ישראל במצרים, הגאולה היא הכניסה לארץ ישראל. ואלו שני דברים “אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו”.

הרב קוק על עבד שהוא בן חורין, בהגדה של פסח.

ראית הרמב”ן את הגלות והגאולה כיחידה אחת, מזכירה את דברי המהר”ל בתחילת נצח ישראל, בפרק א’:

כאשר הדבר הטוב נודע מהפכו ידיעה אמיתית, וכן כל הדברים נקנה הידיעה בהם מן ההפך, כי מן מראה השחור יכול לדעת מראה הלבן שהוא הפכו, וכן כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי ‘ידיעת ההפכים הוא אחד’. ובשביל זה אמרו בערבי פסחים (פסחים קטז.) בהגדה ‘מתחיל בגנות ומסיים בשבח’. ולמה מתחיל בגנות, רק שמפני שאין לשבח הכרה אמיתית רק מן ההפך. ולכן אין לפרש ענין הגאולה האחרונה, אם לא שנבאר ענין הגלות והחורבן, שבזה יוודע הטוב והתשועה שאנו מקוין. וכאשר אנו באים לבאר ענין הגלות ידיעה אמיתית, צריך לבאר קודם הסבה לגלות, והדברים השייכים אל הגלות:

ועוד שיש לבאר ענין הגלות תחלה, כי הגלות בעצמו הוא ראיה והוכחה ברורה על הגאולה. וזה כי אין ספק כי הגלות הוא שנוי ויציאה מן הסדר, שהשם יתברך סדר כל אומה במקומה הראוי לה, וסדר את ישראל במקום הראוי להם, שהוא ארץ ישראל. והגלות מן מקומם הוא שנוי ויציאה לגמרי. וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי, והם חוץ למקומם, אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי. כי אם היו נשארים במקומם הבלתי טבעי להם, היה הבלתי טבעי נעשה טבעי, ודבר זה אי אפשר שיהיה הבלתי טבעי נעשה טבעי.

ועוד כתב הרמב”ן בהקדמה: “חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה”, היינו שפסוק זה כבר נכתב בפרשת ויגש, והטעם כמו שהבאנו משום שירידתם שם הוא התחלת הגלות. וזה שלא כשיטת רש”י בתחילת שמות:

ואלה שמות בני ישראל – רש”י אף על פי שמנאן בחייהן ובשמותן (בראשית מו,ח) חזר ומנאן אחר מיתת להודיע חיבתם.

הרי שלרשי היו שני מנינים. המנין שכתוב כאן הוא אותו מנין שכתוב לעיל בפרשת ויחי. הרמב”ן מביא את רש”י חולק עליו:

טעם ואלה שמות – כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי, ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מו ז), ושם כתוב אחריו ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו’, ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים. וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר ה’ בפי ירמיהו העיר ה’ את רוח כורש וגו’, כה אמר כורש מלך פרס וגו’, ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה בראשית ואלה שמות:

ורבי אברהם אמר כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבניו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש”י כתב אע”פ שמנאן בחייהם חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיה מ כו). ואלו דברי אגדה, והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב”ה מחבבן וכופל שמותם תדיר, אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא”ו הוא כמו שפירשתי:

ב.

(מתוך הרב קלמן כהנא, המעין)

מצאנו עוד שני מקומות בספר שמות שבהם נחלקו הרמב”ן ורש”י האם המדובר בפרשה אחת או בשתי פרשיות, אלא שאין הדברים שוים:

בפרשת וארא ו’,ט-יג:

(ט) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה: פ

(י) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

(יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם: פ

(יג) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: ס

(יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן:

לאחר פרשת היוחסין שוב כותבת התורה ו, כט-ל:

(כט) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְקֹוָק דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ:

(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְקֹוָק הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה: פ

פרק ז’:

(א) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ:

(ב) אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ:

האם זו אותה פרשה או פרשה שונה? רש”י בפסוק כט אומר שהמדובר הוא באותה פרשה עצמה אלא מתוך שהפסיק הענין כדי ליחסם חזר הענין עליו להתחיל בו. ובפסוק ל’ כותב רש”י שהיא האמירה שאמר משה למעלה הן בניישראל לא שמעו אלי ושנה הכתוב כאן כיון שהפסיק הענין וכך היא השיטה כאדם האומר נחזור על הראשונות.

אבל לרש”י קשה, שהרי בפרק ו’ פסוק יג כתוב “ויצוום אל בני ישראל ואל פרעה”, ואילו בפרק ז’ מוזכרת רק שליחות לפרעה: “ראה נתתיך אלהים לפרעה”, ואם כן מוכח שאין אלו שתי פרשיות? לכן כתב רש”י בפסוק יג:

ויצום אל בני ישראל – צום עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם:

ואל פרעה מלך מצרים – צום עליו לחלוק לו כבוד בדבריהם, זהו מדרשו. ופשוטו צום על דבר ישראל ועל שליחותו אל פרעה. ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין באלה ראשי בית אבותם (פסוק יד) ללמדנו היאך נולדו משה ואהרן ובמי נתיחסו:

היינו, אין כאן ציווי לשליחות לבני ישראל, אלא שלפי המדרש צוום להנהיגם בנחת, ולפי פשוטו צווי “על דבר ישראל”.

הרמב”ן בפסוק יג כתב על דברי רש”י:

ואין כן דעתי. אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל לכן אמור לבני ישראל (פסוק ו), ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם, ואז ענהו (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב”ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד, כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו אני ה’ (פסוק כט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך, כי לך יהיו הדברות כלם, לא לאהרן עמך, ואותך עשיתי שליח אל פרעה. אז ענה משה פעם אחרת הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו ראה נתתיך אלהים לפרעה (להלן ז א), כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם:

והנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר (להלן יא ג) גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם, מדה כנגד מדה, שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם. ורש”י כתב אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה. ואין זה נכון כלל:

רש”י שמפרש כאן שזו אותה פרשה, אינו מפרש כן לעיל בתחילת ספר שמות לגבי המנין, והרמב”ן שאומר שאלו שתי פרשיות שונות, סובר בתחילת שמות שזו פרשה אחת עם המנין שכתובת לעיל.

ועוד כיוצא בזה (הקטע להלן לא ברור), לבדוק:

בפרשת כי תשא נצטווה משה על מנין בני ישראל. מנין זה התקיים כשמשה ירד מן ההר ביום הכפורים בשנה הראשונה לצאתם ממצרים. בספר במדבר יש שוב מנין, והוא אותו מנין, וכן כתב רש”י בשמות ל’ טו-טז:

טו) לכפר על נפשתיכם – שלא תנגפו על ידי המנין. דבר אחר לכפר על נפשותיכם, לפי שרמז להם כאן שלש תרומות, שנכתב כאן תרומת ה’ שלוש פעמים אחת תרומת אדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל, ועלה למאת ככר, שנאמר (שמות לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר, ומהם נעשו האדנים, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף וגו’. והשנית אף היא על ידי מנין שמנאן, משהוקם המשכן, הוא המנין האמור בתחלת חומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית…

(טז) ונתת אתו על עבודת אהל מועד – למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל, מפני שנכנס בהם מגפה, כמו שנאמר (שמות לב לה) ויגוף ה’ את העם. משל לצאן החביבה על בעליה, שנפל בה דבר, ומשפסק אמר לו לרועה בבקשה ממך, מנה את צאני ודע כמה נותרו בהם, להודיע שהיא חביבה עליו. ואי אפשר לומר, שהמנין הזה הוא האמור בחומש הפקודים, שהרי נאמר בו (במדבר א א) באחד לחדש השני, והמשכן הוקם באחד לחודש הראשון, שנאמר (שמות מ ב) ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים וגו’, ומהמנין הזה נעשו האדנים משקלים שלו, שנאמר (שמות לח כז) ויהי מאת ככר הכסף לצקת וגו’, הא למדת שתים היו אחת בתחלת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשונה, ואחת בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן. ואם תאמר, וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמישים, שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן, ובחומש הפקודים אף בו נאמר כן (במדבר א מו) ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן, כמו ששנינו במסכת ראש השנה (ב ב), ונבנה המשכן בראשונה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן, אבל שנות האנשים מנוין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת המנין הראשון היה בתשרי לאחר יום הכפורים, שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם, ונצטוו על המשכן, והשני באחד באייר:

אבל הרמב”ן חולק על רש”י וכותב:

ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים. והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה, שיהיו שנים שלימות להם… אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט). והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך. והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם. ואולי “הגברים” אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף:

אם כן לדעת הרמב”ן אלו שני מניינים שונים, כאן הרמב”ן שוב לשיטתו בתחילת שמות לחבר בין הפרשיות, ורש”י לשיטתו שזה דבר אחד. לרש”י יש מקום למנין שני מחמת חיבתן כפי שבתחילת הגלות נמנו פעמים. ואילו לשיטת הרמב”ן אין מקום לשני מניינים, לא בבני יעקב ולא בבני ישראל לפני ואחרי שהוקם המשכן.

דבר נוסף: לרמב”ן, מה שנאמר למשה בשמות ו,יג, משה רבנו לא הבין היטב, כי חשב ששניהם יתנבאו ודי שידבר האחד, וחזר השם ואמר “אותך עשיתי שליח לפרעה” – עיי”ש ברמב”ן. והנה בפרשת קרח, במדבר טז כ-כא: “וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע:” מביא הרמב”ן את פירשו של רבנו חננאל:

וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו’, מיד הודיע הקב”ה למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי “הבדלו” העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך. הזכיר להם “העלו מסביב”, אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו. ואינם נכונים… וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה:

לרבנו חננאל משה רבנו לא הבין היטב את מה שנאמר לו, וחשב שהבדלו הכוונה היא למשה ואהרון מכל עדת ישראל, ועל זה אומר לו הקב”ה שלא על כל עדת ישראל נאמר.

ואפשר שאי ההבנה בספר שמות היה בשלבים הראשונים של נבואת משה, וכן כתב הרמב”ן בשמות ג,ה:

(ה) אל תקרב הלום – לא הגיע עדיין למעלתו הגדולה בנבואה, כי בהר סיני נגש אל הערפל אשר שם האלהים (להלן כ כא). וכן ענין הסתרת פנים, שעדיין לא עלה למה שנאמר בו ותמונת ה’ יביט (במדבר יב ח):

ואף שכתב הרמב”ן קודם בפסוק ב’:

(ב) וירא מלאך ה’ אליו בלבת אש – אמר הכתוב מתחלה וירא מלאך ה’, ואחר כן (בפסוק ד) אמר וירא ה’ כי סר לראות ויקרא אליו אלהים, ולכן אמר ר’ אברהם (בפירוש הקצר) כי “אלהים” בכאן הוא המלאך הנזכר, כמו כי ראיתי אלהים פנים אל פנים (בראשית לב לא). וטעם אנכי אלהי אביך (פסוק ו), כי ידבר השליח בלשון שולחו. ואיננו נכון, כי משה גדול הנבואה לא יסתיר את פניו מן המלאך.

ולהלן על הפסוק “ואמרו אלי מה שמו” (יג), כותב הרמב”ן:

ולפי דעתי היה משה גם בעת ההיא אב בחכמה גדול במעלת הנבואה, ודרך שאלה בקש שיודיעהו מי השולח אותו, כלומר באי זו מדה הוא שלוח אליהם.

אבל כנראה שעדיין לא במעלה שלמה של נבואה ולכן טעה במה שנאמר לו כאן שיבא אל פרעה. אבל זה לא מיישב את הטעות בפרשת קרח.

והערה נוספת על מה שהרמב”ן מפרש את סוף פרק ו’ כפרשה נוספת, ולדבריו הקב”ה חזר בו ממה שבתחילה אמר לשניהם ללכת אל פרעה, ואחר כך אמר שרק אהרון הוא שידבר, ממה שכתב הרמב”ן בפרשת בלק (כב,כ) שם מביא הרמב”ן את פרושו של האבן עזרא שהקב”ה בתחילה מנע מבלעם ללכת עם שרי מואב ולבסוף מסכים. ועל זה כתב הרמב”ן: “אינו נכון שינחם האלקים וישיב דברו אחור בגלל עקשות השואל”. וצריך לומר שמה שכאן הקב”ה בכל זאת נענה למשה רבנו זה משום מעלתו, וכפי שכתב הרמב”ן: “והנה זו מעלה גדולה למשה זכה בה בענוותנותו”.

נספח:

פרשת שמות

שיחה מאת הרב יהודה עמיטל שליט”א

הרמב”ן סבור שלכל אחד מן החומשים יש נושא משלו. בתחילת פירושו על ספר שמות הוא מציין את הנושאים שבהם עוסקים ספרי בראשית ושמות, מאחר ואת הנושא שבו עוסק ספר בראשית הוא לא ציין בהקדמה לבראשית- שם נתן הקדמה לתורה. ספר בראשית עוסק בבריאה ובהיסטוריה: הספר עוסק הן ביצירת העולם והן ביצירת עם ישראל. אירועים אלו משמשים כמסגרת וכסימן לכל מאורעות ההיסטוריה הבאים אחריהם, וספר שמות הוא ההתחלה של היסטוריה זו.

כל ההיסטוריה של עם ישראל מתנהגת על פי דגם אחד: גלות וגאולה. זה מה שקרה לאבותינו וזה מה שקרה לעם ישראל במצרים ובמדבר. הגלות של עם ישראל התבטאה בשהותם במצרים והגאולה שלהם באה לידי ביטוי בהשראת השכינה במשכן.

דברי הרמב”ן מעלים שאלה מעניינת: היכן בדבריו נכנסת ארץ ישראל? לכאורה, אין הגאולה שלמה עד שעם ישראל יגיע לארץ המובטחת, קרי, ארבעים שנה מאוחר יותר? איך יכול הרמב”ן, שארץ ישראל הייתה כל כך חשובה בשבילו, לומר שהגאולה הייתה במדבר?

כל התורה כולה היא סיפור הגעתם של היהודים לארץ ישראל. כך מסביר רש”י בתחילת פירושו לפרשת “וישב”. בעוד שביחס לאומות אחרות התורה אינה מפרטת את תולדותיה אלא מספרת לנו בפשטות שהם נחלו את ארצם (“ואלה תולדות עשו… בהר שעיר”), תולדות יעקב ותהליך הנחלה של בניו את הארץ מסופר באורך רב. מדוע עלינו לדעת כל פרט?

במצב הנורמלי יש לכל אומה מולדת משלה: לצרפתים יש את צרפת, לבלגים יש את בלגיה וכו’. למעשה, ירושת ארץ ישראל על ידי העם היהודי היא חלק מדרכו של עולם. גאולה, במובן הדתי של המילה, מתרחשת כאשר עם ישראל מגיע למעלת אבותיו. ייתכן שמטרה זו תושג אך לזמן קצר, כפי שהיה בחלק מתקופת המדבר ובחלק מתקופת בית ראשון. אך מציאות היסטורית עגומה זו, אינה גורעת מכך שזו השאיפה האידיאלית העומדת לנגד עינינו.

כשם שהגאולה יכולה להתרחש בהר סיני, כך הימצאותו הפיסית של עם ישראל בארץ אינה מבטיחה גאולה. הרבה אנשים אמרו שבהגעתנו לארץ הגענו גם לגאולה. אך הגאולה אינה מסתכמת רק בארץ, כמו הצרפתים והבלגים, למרות חשיבות העניין. עדיין ארוכה הדרך לפנינו ואיננו יכולים לנוח על זרי הדפנה.

כשהייתי ילד בחוץ לארץ, שמעתי ממגיד מעשייה מעניינת. בעיירה קטנה אחת היה שמש ושמו יענקל’ה. יענקל’ה השמש היה צדיק. הוא נשאר ער עד מאוחר בלילה כדי לנקות ולסדר את בית המדרש; הוא עסק בכל צורכי הציבור; הוא דאג לכך שהכל יהיה מוכן בבית הכנסת לקראת החגים. כשהיה צריך, הוא היה נותן את השיעור היומי, ושימש גם כחזן כשלא היה אף אחד אחר שיעשה זאת. בשבוע שלפני ראש השנה, יענקל’ה היה נשאר ער כל הלילה כדי לנקות את בית הכנסת, ואחר כך היה מעיר את כל בני העיר לפני עלות השחר כדי לומר סליחות.

בערב ראש השנה, כשהיו אומרים סליחות מוקדם מן הרגיל, ולאחר שבוע של עבודה קשה, יענקל’ה בקושי הצליח לפקוח את עיניו. הוא היה ממלמל “ה’, ה’ ” ונרדם. הילדים השובבים שבבית הכנסת היו זורקים עליו חפצים כדי להעיר אותו. “מה אתם רוצים ממני?”, היה יענקל’ה מתלונן, “כל השנה אני עובד קשה בשבילכם, עכשיו הניחו לי בשלווה!” “יענקל’ה”, ענו לו, “אתה מעיר אותנו לסליחות בשעה 5 בבוקר, ואתה מצפה שנאפשר לך להירדם בסליחות?”.

במשך אלפיים שנה, הפריע עם ישראל למנוחתם של הגויים. עוררנו את אומות העולם לערכי צדק ויושר, וניסינו להעלות בלבד את חובותיהם ואת מצפונם. והנה, סוף סוף חזר עם ישראל לארצו “אל המנוחה ואל הנחלה”, אך אומות העולם לא ייתנו לנו לנוח.

אין גאולה כל עוד לא הגיעו ישראל למדרגת האבות.

1. וביטוי זה נמצא גם ברמב”ן פרשת בחוקותי כו, טז: “ודע והבן כי האלות האלה ירמזו לגלות ראשון, כי בבית הראשון היו כל דברי הברית הזאת הגלות והגאולה ממנו.” ובסיום הקטע: “וכל אלה דברים ברורים בברית הזאת שהוא באמת ירמוז לגלות הראשון והגאולה ממנו:”. ובדברים כח, מב כתב: “וכבר פירשתי בסדר אם בחקותי (שם שם טז) סוד הברית הזאת, וכי הוא על זמן גלותנו היום ביד החיה הרביעית. ואחר כן יבטיח בגאולה ממנו:” ↑
2. וראה את לשונו של הרמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ו הלכה טז:

   ולמה אני אומר במקדש וירושלים קדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא, ובקדושת שאר א”י לענין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן לא קדשה לעתיד לבוא, לפי שקדושת המקדש וירושלים מפני השכינה ושכינה אינה בטלה, והרי הוא אומר והשמותי את מקדשיכם ואמרו חכמים אע”פ ששמומין בקדושתן הן עומדים אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות אינו אלא מפני שהוא כבוש רבים וכיון שנלקחה הארץ מידיהם בטל הכבוש ונפטרה מן התורה ממעשרות ומשביעית שהרי אינה מן ארץ ישראל, וכיון שעלה עזרא וקדשה לא קדשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל ונתקדש בקדושת עזרא השנייה הוא מקודש היום ואע”פ שנלקח הארץ ממנו וחייב בשביעית ובמעשרות על הדרך שביארנו בהלכות תרומה.

   לרמב”ם קדושת ארץ ישראל היא בגלל המצות, וכביכול כשאינה חייבת במצות אינה מן ארץ ישראל, והארכנו בזה במקום אחר. ↑