יתרו – לפנים משורת הדין

ב”ה

פרשת יתרו

שמות יח,כ:

וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן:

והרמב”ם בספר המצות שורש ב’ הביא את מה שחז”ל דרשו מפסוק זה בהקשר למנין המצות:

וכשהיה זה כן הנה לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהקש משלש עשרה מדות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני… וכבר הגיע בהם הסכלות אל יותר קשה מזה וזה שהם כשמצאו דרש בפסוק יתחייב מן הדרש ההוא לעשות פעולה מן הפעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כלם בלא ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות ואעפ”י שפשטיה דקרא לא יורה על דבר מאותם הענינים ונסמכים במחשבה זו מנו בכלל מצות עשה בקור חולים ונחום אבלים וקבורת מתים בעבור הדרש הנזכר באמרו יתעלה והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון והוא אמרם בו (ב”ק ק א ב”מ ל ב) את הדרך זו גמילות חסדים ילכו זה בקור חולים בה זו קבורת מתים ואת המעשה אלו הדינין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין. וחשבו כי כל פועל ופועל מאלו הפעולות מצוה בפני עצמה ולא ידעו כי הפעולות האלו כלם והדומים להם נכנסות תחת מצוה אחת (ע’ רו) מכלל המצות הכתובות התורה בבאור והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) ואהבת לרעך כמוך.^[1]

בגמרא בבא מציעא ל’ ע”ב מובא הלימוד מפסוק זה לחיוב לעשות לפנים משורת הדין.

רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא פגע ביה ההוא גברא הוה דרי פתכא דאופי אותבינהו וקא מיתפח אמר ליה דלי לי אמר ליה כמה שוין אמר ליה פלגא דזוזא יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה הדר זכה בהו הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה חזייה דהוה קא בעי למיהדר למזכיה בהו אמר ליה לכולי עלמא אפקרנהו ולך לא אפקרנהו ומי הוי הפקר כי האי גוונא והתנן בית שמאי אומרים הפקר לעניים הפקר ובית הלל אומרים אינו הפקר עד שיהא הפקר לעניים ולעשירים כשמיטה אלא רבי ישמעאל ברבי יוסי לכולי עלמא אפקרינהו ובמלתא בעלמא הוא דאוקמיה והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד דתני רב יוסף (שמות י”ח) והודעת להם זה בית חייהם את הדרך זו גמילות חסדים (אשר) ילכו זה ביקור חולים בה זו קבורה ואת המעשה זה הדין אשר יעשון זו לפנים משורת הדין.

כיוצא בזה מביאה הגמרא בדף כד ע”ב

רב יהודה הוה שקיל ואזיל בתריה דמר שמואל בשוקא דבי דיסא אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה חייב להחזיר תרתי אמר ליה לפנים משורת הדין כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין.

אמנם יש גם לפנים משורת הדין המשולב עם הדין.^[2] והרי ועשית הישר והטוב כולל פשרה, כפי שהביא הרמב”ן בדברים, (וכן רש”י דברים ו’ יח, על הפסוק ועשית הישר והטוב). הגמרא בשבת דף י’ ע”א אומרת: “כל הדן דין אמת לאמיתו כאילו נעשה שותף לקב”ה במעשה בראשית”. וכתב בדרישה בריש חושן משפט:

…שכונתם במה שאמרו דין אמת לאמתו, רוצה לומר שדן לפי המקום והזמן בענין שיהא לאמתו ולאפוקי שלא יפסוק תמיד דין תורה ממש, כי לפעמים כצריך הדיין לפסוק לפנים משורת הדין לפי הזמן והענין; וכשאינו עושה כן, אף שהוא דין אמת, אינו לאמתו. על דרך שאמרו חז”ל: לא נחרבה ירושלים אלא שהעמידו דינהן על דין תורה ולא לפנים משורת הדין, ועל זה נאמר לא תסור מכל הדברים אשר יורוך ימין ושמאל, שדרשו חז”ל אפילו אומריך לך על ימין שמאל וכו’.^[3]

וע’ בתוספות בבא מציעא כד ע”ב ד”ה לפנים משורת הדין שדנו באיזה אופן הגמרא מביאה פסוק אשר יעשון ומתי למען תלך בדרך טובים ומתי לא מביאה פסוק בכלל כמו בגמרא זו בדף כד ע”ב. אבל צריך עיון מדוע הגמרא לא הביאה את הפסוק “ועשית הישר והטוב”, וע’ רמב”ן להלן שבדבריו על ועשית הישר והטוב מזכיר גם לפנים משורת הדין. וזה לכאורה ראיה לרמב”ם שכל הלימוד מפסוק זה בפרשת יתרו הוא אסמכתא בלבד. ונראה שמפסוק ועשית הישר והטוב אי אפשר ללמוד לפנים משורת הדין משום שהפסוק ועשית הישר והטוב נאמר לכל אדם ולא יתכן לפרש שהוא עוסק רק באדם חסיד. ולכן הגמרא מביאה פסוקים אחרים, “למען תלך בדרך טובים”, ו”את המעשה אשר יעשון”. ועוד: אם מקור עשית לפנים משורת הדין היה בפסוק ועשית הישר והטוב, הרי שלא היו כופין על כך, שהרי מתן שכרה בצידה: “וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד’ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֶיךָ”, וראה להלן בשם רבנו יהונתן בשיטה מקובצת בב”ק. אלא שמצאנו הלכות שבנויות על “ועשית הישר והטוב” וכופין עליהם, כגון הדין ששומא הדרא (ב”מ טז ע”ב). ודין זה שנלמד מועשית הישר והטוב אכן שווה לכולם ואינו מיועד רק לאיש חסיד עשיר או חשוב.

בראשונים נחלקו האם יש כפיה לעשות לפנים משורת הדין. ע’ מרדכי ב”מ פ”ב סימן רנ”ז:

מצא כאן וכו’ אמר לו תרתי אמרת הרי אלו שלו והדר אמרת חייב להחזיר א”ל לפנים משורת הדין וכו’ ואשכחנא נמי [הגהות מרדכי: ר”ל דחייב משמע לפנים משורת הדין] בפ’ הגוזל בתרא חייב בבא לצאת ידי שמים וכיון דחזינן שהוו כייפי להו הכי כדאיתא ס”פ האומנין גם אנן כייפין למיעבד לפנים משורת דין אם היכולת בידו לעשות [הגהות מרדכי: ר”ל שהוא עשיר] דתני רב יוסף והודעת להם את הדרך וגו’ ואמר ר’ יוחנן לא נחרבה ירושלים אלא בשביל שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין וכן פסק הראב”ן ואבי”ה דכייפין להו לעשות לפנים משורת הדין.

אבל הרא”ש בב”מ פ”ב סימן ז’ כתב “ולאו דכייפי’ ליה דאין כופין לעשות לפנים מש”ה”. ובבית יוסף חו”מ סימן יב הביא את המרדכי וכתב שמהנך עובדי דמייתי (ב”ק קיח ע”א, ב”מ כד ע”ב, פג ע”א) ראיה מנייהו לא נזכר בהם כפיה, והביא את הרא”ש שחולק. וע’ ב”ח שם שהסכים שכופין, וכתב שכן נוהגין בכל בית דין בישראל לכוף לעשרי בדבר ראוי ונכון ואף על פי שאין הדין כך.

מחלוקת זו בין הרא”ש למרדכי הובאה בשו”ע סימן יב סעיף ב’ ברמ”א:

(ואין בית דין יכולין לכוף ליכנס לפנים משורת הדין, אף על פי שנראה להם שהוא מן הראוי) (ב”י בשם ר”י ובשם הרא”ש). ויש חולקים (מרדכי פ’ ב’ דמציעא).

ובסימן רנ”ט סעיף ה’:

אע”פ שמן הדין במקום שרוב עובדי כוכבים מצויים, אפילו נתן ישראל בה סימן אינו חייב להחזיר, טוב וישר לעשות לפנים משורת הדין להחזיר לישראל שנתן בה סימן. (ואם הוא עני ובעל אבידה עשיר, אין צריך לעשות לפנים משורת הדין).

כאן הביא הרמ”א את דברי המרדכי שצריך לעשות לפנים משורת הדין רק אם הוא עשיר, וכמ”ש המרדכי. ומשמע שאכן המחבר אינו מחלק בין עשיר ועני, ואם כן יחלק בין אדם שרוצה לעשות לפנים משורת הדין ומי שאינו רוצה לעשות כן.

ואכן ברמב”ם משמע שהחלוקה אינה בין עשיר ועני אלא בין איש חסיד ומי שאינו מתנהג בחסידות. ראה בהלכות רוצח פרק יג הלכה ד’:

זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.

ובגמרא ב”מ דף כד ע”ב מובא:

רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דרב נחמן בשוקא דגלדאי ואמרי לה בשוקא דרבנן אמר ליה מצא כאן ארנקי מהו אמר ליה הרי אלו שלו בא ישראל ונתן בה סימן מהו אמר ליה הרי אלו שלו והלא עומד וצווח נעשה כצווח על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים.

ובשיטה מקובצת כתב בשם רבנו יהונתן כמ”ש בדעת הרמב”ם שלפנים משורת הדין מיועד לאדם חשוב בלבד:

נעשה כצווח על ביתו שנפל וכו’ למי שאינו כל כך אדם חשוב דלא מחייבינן ליה לעשות לפנים משורת הדין. ה”ר יהונתן.

אלא שיש להעיר, שמשמע מדברי רבנו יהונתן שבאדם חשוב מחייבינן ליה לעשות לפנים משורת הדין. ויתכן שבכוונה לא מיירי באדם חסיד אלא באדם חשוב, שהוא אכן מחוייב לעשות לפנים משורת הדין. אבל אם היה מדובר באדם חסיד, הרי לא יתכן לחייב וע”כ שזה לא ניתן לכפיה.

ולענין כפיה כתב בשיטה מקובצת בב”ק דף קטו ע”א בשם רבנו יהונתן שאין כופין כפי שאין כופין על מצות עשה שמתן שכרן בצידן:

אין להכריח כל אדם לעשות לפנים משורת הדין משום דדמי להאי דאמרינן בעלמא דכל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין מצווין להכריח אדם עליה כמו כן במצות לפנים משורת הדין מתן שכרה בצדה כדאמרינן הדור מצוה עד שליש במצוה עד שליש משלו מכאן ואילך משל הקדוש ברוך הוא כלומר שמשלם לו שכרו בעולם הזה אבל משליש לחודיה עליו נאמר היום לעשותם ולא היום ליטול שכרם. ה”ר יהונתן ז”ל:

אלא שצ”ב שהרי מתן שכרה בצידה נאמר רק בצדקה ולא בלפנים משורת הדין. אלא אם נאמר שלפנים משורת הדין נלמד מ”ועשית הישר והטוב” ושם נאמר “וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ד’ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וּבָאתָ וְיָרַשְׁתָּ אֶת הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ד’ לַאֲבֹתֶיךָ”

הרי שלדעת רבנו יהונתן והרמב”ם דין לפנים משורת הדין הוא רק לאדם חשוב או חסיד. אבל לדעת המרדכי זה מיועד לעשיר ולא לעני. ואף על פי שהחיוב לעשות לפנים משורת הדין לכאורה כולל גם עני וגם עשיר, ולמה לא לחלק כמו הרמב”ם ורבנו יהונתן?

ההבדל בין אם נחלק בין עשיר ועני ובין אם נחלק בין איש חסיד ומי שאינו חסיד, היא שאלה האם לעשות לפנים משורת הדין תלוי במי שיכול לעשות כן, או במי שרוצה לעשות כן. ונראה שהמחלוקת ביניהם אינה רק בשאלה האם כופין או לא כופין. שהרי גם אם אין כופין ניתן היה לחלק בין איש עשיר או עני, וגם בכפיה היה נתן לחלק בין איש שרגיל לנהוג בחסידות שאותו נכפה ולא את מי שאינו רגיל בחסידות. ומה הסבר המחלוקת?

יתר על כן: נחלקו האחרונים, לפי הסוברים שכופין על לפנים משורת הדין, האם כופין בשוטים או רק כופין בדברים. ולכאורה הפשט הפשוט הוא שכופין רק בדברים דאם לא כן מה ההבדל בין עיקר הדין ובין לפנים משורת הדין. וכ”כ התומים כאן והובא בפת”ש כאן. וכמ”ש התוספות בכתובות דף מט ע”ב ד”ה אכפיה רבא, שהכפיה לצדקה היא רק בדברים. ואף על פי כן הרבה אחרונים הבינו שמיירי בכפיה ממש, ע’ פתחי תשובה חו”מ שם. וכן פשטות הב”ח בסימן י”ב משמע שמיירי בכפיה רגילה. ולכאורה צריך עיון, מה הסיבה שכופין?

ובקצות החושן סימן רנ”ט ס”ק ג’ על דברי הרמ”א שהמציל מזוטו של ים, במקום שגזר המלך או הפקר בית דין צריך להחזיר אף שמעיקר הדין הרי אלו שלו. וכתב בקצות החושן שזו תקנה. וכתב שאין זו תקנה ומנהג גרוע, שהרי מצאנו שחייבים וכופין להחזיר לדעת המרדכי:

והיינו דאע”ג דבעלמא לא כייפי למיעבד לפנים משורת הדין הכא ראו הב”ד לתקן תקנה זו, ואין זה מנהג גרוע כיון דיאות למיעבד לפנים משורת הדין, ובפרט שהוא נמי דינא דמלכותא דינא.

והיינו שלדעתו זו תקנה. וכן משמע שהבין שכיון שזו תקנה, הרי רק במה שנזכר בגמרא צריך לעשות לפנים משורת הדין ולא במקומות אחרים.

אלא שאת דברי הקצות נראה לדחות ממ”ש בחידושי הריא”ז בב”מ פ”ב:

וכן בכל עסק שיש לאדם עם חברו אין ראוי לילך בכל דבר בכף הדין, אלא ראוי לעשות לפנים משורת הדין, אמרו חכמים לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דברים על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין.

הרי שכותב בפירוש שבכל דבר צריך לעשות לפנים משורת הדין ואם כן אין זו תקנה מיוחדת. ואולי כוונת הקצות שזו תקנה מיוחדת במקום שמובא בגמרא לפי המרדכי שיש דין של כפיה.

אלא שההסבר הוא שהחיוב לעשות לפנים משורת הדין, אינו כמו גדר הידור מצוה^[4] שהקיום הוא של המצוה עצמה. אלא יש קיום של לפנים משורת הדין כללי, כפי שיש לומדים לגבי לפני עור לא תתן מכשול שאין העבירה היא העבירה של כל לאו פרטי אלא שעל כל הלאוין עובר באותו לפני עור. וכמו שמצאנו ברמב”ם שכל עניני גמ”ח נלמדים מ”ואהבת לרעך כמוך”, כך במצות לפנים משורת הדין. וגדר המצוה דומה למ”ש המגיד משנה בסוף הלכות שכנים:

ועניין דין בן המצר הוא שתורתנו התמימה נתנה בתקון מדות האדם ובהנהגתו בעולם כללים באמירת קדושים תהיו והכוונה כמו שאמרו ז”ל קדש עצמך במותר לך שלא יהא שטוף אחר התאוות וכן אמרה ועשית הישר והטוב והכוונה שיתנהג בהנהגה טובה וישרה עם בני אדם ולא היה מן הראוי בכל זה לצוות פרטים לפי שמצות התורה הם בכל עת ובכל זמן ובכל ענין ובהכרח חייב לעשות כן ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים והחכמים ז”ל כתבו קצת פרטים מועילים נופלים תחת כללים אלו ומהם שעשו אותם בדין גמור ומהם לכתחילה ודרך חסידות והכל מדבריהם ז”ל ולזה אמרו חביבין דברי דודים יותר מיינה של תורה שנאמר כי טובים דודיך מיין:

ויסודו הוא ברמב”ן על התורה במצות ועשית הישר והטוב וברמב”ן בפרשת קדושים. “ומדות האדם והנהגתו מתחלפת לפי הזמן והאישים” היינו שגם לעשות לפנים משורת הדין, יתכן שזה חיוב גמור, אלא שזה תלוי לפי הזמן והאישים, ולכן רק אדם עשיר חייב לעשות לפנים משורת הדין ולא אדם עני. אבל החיוב הוא חיוב מוחלט. ולכן אם כופין, הרי זה לפי המקום והזמן ולכן כתב המרדכי שתלוי האם האיש הוא עשיר או עני. אבל יסוד הכפיה הוא כמו כפיה על כל מצות עשה, ונמצא שלפנים משורת הדין הפך להיות הדין, אלא שכיון שאינו שווה לכל לכן נקרא לפנים משורת הדין^[5] ולכן זה לא נלמד מ”ועשית הישר והטוב” שהוא מחייב את כולם.

וז”ל הרמב”ן דברים ו’ יח:

ועשית הישר והטוב בעיני ה’ – על דרך הפשט יאמר תשמרו מצות השם ועדותיו וחקותיו ותכוין בעשייתן לעשות הטוב והישר בעיניו בלבד. ולמען ייטב לך – הבטחה, יאמר כי בעשותך הטוב בעיניו ייטב לך, כי השם מטיב לטובים ולישרים בלבותם. ולרבותינו בזה מדרש יפה, אמרו זו פשרה ולפנים משורת הדין. והכוונה בזה, כי מתחלה אמר שתשמור חקותיו ועדותיו אשר צוך, ועתה יאמר גם באשר לא צוך תן דעתך לעשות הטוב והישר בעיניו, כי הוא אוהב הטוב והישר:

וזה ענין גדול, לפי שאי אפשר להזכיר בתורה כל הנהגות האדם עם שכניו ורעיו וכל משאו ומתנו ותקוני הישוב והמדינות כלם, אבל אחרי שהזכיר מהם הרבה, כגון לא תלך רכיל (ויקרא יט טז), לא תקום ולא תטור (שם פסוק יח), ולא תעמוד על דם רעך (שם פסוק טז), לא תקלל חרש (שם פסוק יד), מפני שיבה תקום (שם פסוק לב), וכיוצא בהן, חזר לומר בדרך כלל שיעשה הטוב והישר בכל דבר, עד שיכנס בזה הפשרה ולפנים משורת הדין, וכגון מה שהזכירו בדינא דבר מצרא (ב”מ קח א), ואפילו מה שאמרו (יומא פו א) פרקו נאה ודבורו בנחת עם הבריות, עד שיקרא בכל ענין תם וישר.

ולכן גדר הכפיה הוא כמו כפיה לכל המצות, ובודאי במצוות של ממון שכופין משום גזל שהכפיה היא בשוטים.^[6]

אבל לדעת הסוברים שזה תלוי באדם חסיד, הרי שזה תלוי אם רוצה או אינו רוצה, וזה א”ש יותר לפי הסוברים שאין לכפות על לפנים משורת הדין. וכ”כ ראב”ן ב”ק:

המראה דינר לשולחני ואומר טוב הוא ונמצא שהוא רע, אם אינו אומן או שהוא אומן וצריך למילף חייב להחליף, אם הוא אומן גמור דלא צריך למילף פטור, ואם חסיד הוא ורוצה לעשות לפנים משורת הדין יחליף.

ומכל מקום גם לפי הרמב”ם אין זה תלוי במה שחז”ל תקנו, אלא באדם שהוא חסיד ולפי הגדרת הרמב”ם, הוא אדם שאינו הולך בדרך האמצע:

כפי שכתב הרמב”ם בהלכות דעות פרק א’ הלכה ה:

ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה נקרא חסיד, כיצד מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהיה שפל רוח ביותר נקרא חסיד וזו היא מדת חסידות, ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהיה עניו נקרא חכם וזו היא מדת חכמה, ועל דרך זו שאר כל הדעות, וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין, ומצווין אנו ללכת בדרכים האלו הבינונים והם הדרכים הטובים והישרים שנאמר והלכת בדרכיו.

היינו שגם חסיד וגם לפנים משורת הדין מיירי בכל דבר שאינו הולך בו בדרך האמצעית. וכן בשמנה פרקים פרק ד’:

ולזה הענין לא היו החסידים מניחים תכונות נפשותיהם על התכונה הממוצעת בשוה, אלא נטו נטיה מעטה אל התוספת והחסרון, על דרך הסייג. רצוני לומר, שהם, למשל, נטו מן הזהירות אל העדר ההרגשה בהנאה מעט, ומן הגבורה אל המסירה לסכנות מעט, ומן הנדיבות אל הפזרנות מעט, ומן הענוה אל שפלות הרוח מעט, וכן בשאר המידות. וזה הענין נרמז באומרם: “לפנים משורת הדין”.

ואולי גם המילה “משורת” שבביטוי לפנים משורת הדין, לרמב”ם יסודה הוא היושר.^[7]

מקורות נוספים:

שו”ת בית אב ח”א סימן סח; ספר מזכרת לזכר הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, מסבי הרב צבי יהודה מלצר ז”ל, “לפנים משורת הדין” ע’ 310; נזיר אחיו ח”ג עמ’ קמ”ו, הרב משה חיגר “צדק ומשפט” – ערכו של לפנים משורת הדין במשפט העברי; הלכה פסוקה, מכון הרי פישל, חו”מ סימן יב; וע’ באריכות בבאר אליהו של הרב קוק לגר”א על חו”מ סימן יב.

לפנים משורת הדין בציבור:

ראה גם מאמרו המצוין של ר”ש קליינמן, “כפיית נורמות של ‘לפנים משורת הדין’ על גופים ציבוריים”, בתוך ספר שמגר, מאמרים א (תשס”ג), עמ’ 469, 477-476

תשובת חכמי מגנצא המובאת בשו”ת מהר”ח אור זרוע סימן רכב:

ואפילו אם יש להטות הדברים על פי ההלכות לחובתו של ראובן מאחר שהוא דחוק, טוב הוא להקהל ליכנס עמו לפנים משורת הדין. ועל זה נאמר למען תלך בדרך טובים וארחות צדיקים תשמור כדאמר שלהי השוכר את האומנים כה”ג. ושלום לכם עשרת מונים יהודה ב”ר קלונימוס, משה ב”ר מרדכי, ברוך ב”ר שמואל.

חתם סופר יו”ד סימן רל”ט:

(ט) אשה אלמנה א’ היתה ביתה בקיר חומת בהכ”נ הקדושה וכשראו מנהיגי הקהלה שההיזק קרוב לבוא חשו לבה”כ ציוו להרוס גג הבית ההוא גם בה”כ הרסו קצת מגגו וה’ הפליא חסדו ע”ד נס נפלא שניצל בה”כ הקדושה הנה נראה פשוט דצריכים לשלם להאשה הזיקה דמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם ועיין בטח”מ סי’ רע”ד ואם יאמרו נא בלא”ה הי’ נשרף כמציל מן הנהר ז”א דומה דעדיין לא הי’ ההיזק מגיע לביתה כ”א בסמוך לו ועדיין הי’ מצפה לתשועת ה’ ואולי הי’ מקיים בה כי תלך כמו אש לא תכוה ולהבה לא תבער בך כדאמרי’ בב”מ ק”ו סוף ע”א אתרחיש לי’ ניסא כר”ח בן דוסא וה”נ כן וא”כ ממילא שלא מקרי יאוש בעלים עיין בטח”מ סי’ רנ”ט סי”ד ובש”ע שם ס”ז ומכ”ש דעכ”פ משום ועשית הישר והטוב ראוי’ לשלם וכופי’ את הצבור על זה וכמ”ש בתשו’ צמח צדק סימן פ”ט ע”ש היטב ומכ”ש הכא תאמר בזכות הבית הכנסת הייתי קרוב להנצל טוב לצדיק טוב לשכנו ע”כ ישלמו לה בפחות שבגגי’ של עץ ולא של תבן והיינו מתחלה יותן לה מקופ’ כפי המגיע לכל עני לבית דירה שלו ומה שאינו מגיע ישולם מהקהל כמו שגובין לכל בניני הקהל שכתבתי לעיל אבל לא נ”ל שיטענו העני’ שלא ינטל מן הקופה כלל כי אולי אלולי לא הרסוהו הי’ ניצל ולא מגיע לה כלל כ”א מהקהל ז”א ברור כל כך כי צרפנו לזה גם ועשית הטוב והישר ע”כ טוב וישר להתפשר בכנ”ל וה’ ישפות שלום ויגדור פרצת עמו ישראל ברחמיו ויבנה הנהרסות וישמח עמו בישועתו באמת. הכ”ד החותם פה ק”ק מ”ד יום ה’ ב’ דר”ח תמוז תקס”ב לפ”ק. משה”ק סופר מפפ”דמ.

וכן במנחת יצחק חלק ה’ סימן קכא, פסק לקהילה שתוותר לקצב בבואנוס איירס על חוב כדי לנהוג לפנים משורת הדין. וכתב שהקהל הוא נחשב לעשיר משום שאין עניות בציבור.

וכן בפסקי הדין הרבניים כרך ג’ עמ’ 91 פסקו לתובע שיה פועל נקיון במוסד חינוכי ופו8טר על ידי ועד החינוך העצמאי בכפר אתא, כפו לתת פצויים שלא מן הדין אך לא הזכירו ענין לפנים משורת הדין.

אבל בפה”ר כרך א’ עמ’ 171 אומר בית הדין כי ביחדס לנכס אשר הציבור משתמשים בו ואין בו זכות לגוךף פרטי, אין על מי שיחול הדין של ועשית הישר והטוב.

ראה פסק של הרב עוזיאל המובא אצל אלון, המשפט העברי, תשל”ח, פרק רביעי הע’ 190, עמ’ 179 בענין כפית פצויים לעובד במערכת המשפט על סמך לפנים משורת הדין.

אלא שזה תלוי איך לראות גוף ציבורי. לגבי מיסים:

אלא שיש לדון מה גדר החובה של כולם להשתתף, האם זה משום שהם שותפים או משום שלכולם יש הנאה מהדבר? ונפ”מ במצב שהישוב צריך לעשות דברים שיש אנשים שלא יהנו מהם. למשל: בנין מקוה, שיש אנשים שכבר לא צריכים. אם מדין שותפין בכל, הרי גם כולם חייבים, אבל אם משום הנאה, יוכל אחד לומר שהוא אינו זקוק למקוה. וכיוצא בזה לענין גן ילדים או תלמוד תורה. ושאלה דומה היתה לנו כאן בשעלבים בנוגע לבית הספר, גם הבנים וגם הבנות שלמו אותה תוספת לבית הספר, אבל היה ברור שהבנים מקבלים יותר שעות. האם ניתן לגבות סכום כזה בצורה כזו?

הרב יהודה שביב במאמר בתחומין מוכיח שיסוד החיוב הוא בגדרי שותפין:

קובע הרמ”א (שו”ע חו”מ, קעו, כה) בשם המרדכי: “בני העיר בענייני צרכי העיר הם כשותפים”. יסוד זה שימש לבעל ה”חתם סופר”, להסבר ההלכה המחייבת השתתפות של כל בני העיר גם בהוצאת בנין מוסדות שאין הכל זקוקים להם, כתב הרמ”א, שו”ע, חו”מ סי’ קסג, סוף סעיף ג’:

כל צרכי העיר, אף על פי שמקצתן אינן צריכין כגון חתנות או מקוה וכדומה, אפילו הכי צריכין ליתן חלקן” (מהר”י מינץ)

ומסביר ה”חתם סופר” – “והנה לפי”ז, כיון שבני הקהילה דין שותפין יש להם ואפילו כל נשיהם זקנות, אי אפשר להם בלא מקוה לפעם אחת בשנה… ועל כן כופין זה את זה לבנותו”. וביתר הבהרה בדברי תלמידו מהר”ם שיק (חו”מ סימן יט): “והנה כל ציבור וציבור במקהלות בית ישראל הם כשותפים, ויש לכל אחד ואחד זכות ורשות לכל ענייני הציבור כמו שאר שותפים. אבל כדי שלא להיות הדבר כקדירה דבי שותפי ויהיה זה מושך לכאן וזה מושך לכאן… ולזאת המנהג… לבחור להם טובי העיר ולהם מסרו זכות שלהם כדי לעשות כל הדברים”.

מקור להלכה זאת יש על פי דברי המרדכי בסימן תע”ה, שכתב שמי שיש לו דירה במקום, אף אם אינו גר כאן אלא מחוץ לעיר, יש להם לתת מס מבתיהם, שהרי שנינו במסכת שקלים: “ואמת המים וחומת העיר ומגדלותיה וכל צרכי העיר, באין משיירי הלשכה”. ואומר על כך המרדכי: “ואמר לא יבנו אותה בני ירושלים עצמם משלהם, אלמא משום דירושלים לא נתחלקה לשבטים ולכל ישראל יש להם הישוב, הילכך באים משיירי הלשכה שנתנו כל ישראל”. ומכאן שגדר החיוב הוא משום השותפות.^[8]

ואם כן כיון שהחיוב הוא מגדר שותפין, הרי כל אחד נותן בשווה, ולא מודדים מה מידת ההנאה שכל אחד מקבל ברגע זה.^[9]

“לא תעשו עוול במשפט” (ויקרא יט, טו), כתב הרש”ר הירש שם, מדוע יש צורך בציווי מיוחד על איסור עשיית עוול במשפט דווקא: “הציבור זכה בעמדת כוח כלפי היחידים בזכות מוסדות המשפט, אל תנוצל עמדה זו לעושק ולדין שרירותי , שהרי זה כל עצמו של ‘עָוֶל’… ניצול לרעה של ‘עול’, של העליונות והמעמד העדיף”.

1. וראה סמ”ק, סימן מט, המונה את ההליכה לפנים משורת הדין כאחת מתרי”ג מצוות. ↑

2. וראה, אביעד הכהן, דין ומוסר, אתיקה ויושר במשפט ומחוצה לו, http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/226-2.htm ↑

3. וראה בעקידה, “אמנם הדיינים הדנין לפי ההנחות הכוללות, עם שהם דנין דין אמת, הנה הם מחריבי עולם, וכמו שאמרו: “לא חרבה ירושלים אלא מפני שדנו בה דין אמת” (בבא מציעא ל ע”ב)17. כלומר, לפי האמת הכולל, ובלתי מיישרים אותו אף כי יבא הצורך, אבל אמר: “יקוב הדין את ההר”18. ועליהם אמר המשורר: “לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו, ימוטו כל מוסדי ארץ” (תהלים פב, ה), והיא הכת היותר מזקת בכל כתות הדיינים המקולקלים שהזכיר [משורר תהלים שם] ראשונה”. הובא אצל מיכאל ויגודה http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/45-2.htm ↑

4. וע’ לעיל לשון רבנו יהונתן מלוניל שקשר את דין לפנים משורת הדין עם הדור מצוה. ↑

5. כתב ר’ צדוק הכהן, ישראל קדושים, עמ’ 85: “אחד מדיני ומשפטי התורה לעשות גם כן לפנים משורת הדין”; באיגרת הראי”ה קוק: “וגם עיקר של לפנים משורת הדין גם הוא נכנס בכלל הדין לפעמים” (ספר הזיכרון לאברהם שפיגלמן (ירושלים תשל”ט), עמ’ 67; השופט מ’ אֵלון: “ההליכה לפנים משורת הדין… אף היא אפוא חלק מן הדין – במשמעותו הרחבה של מושג זה – באשר מעוגנת היא בהוראה מפורשת של הדין. ודומה הדבר למה שמצינו במשפט העברי, שאף בו, בנסיבות מסויימות, ההליכה לפנים משורת הדין היא חלק מהדין” (ע”א 417/79 מרכוס נ’ המר, פ”ד לז(2) 337, 352). http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/218-2.htm ↑

6. הסוברים שהכפיה היא בשוטים: שב יעקב אה”ע סוף סי’ כט, צמח צדק הקדמון סי’ פט. ↑

7. ע’ י’ אנגלרד, “‘על דרך הרוב’ ובעיית היושר במשנתו של הרמב”ם”, שנתון המשפט העברי יד-טו (תשמ”ח-תשמ”ט), עמ’ 31, 55, 59. (המקור מתוך מאמרו של אליקים רובינשטיין: “היושר כערך”, http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/39-2.htm ↑

8. ועיין משא מלך חלק שלישי שער שני המשפט השני שדן אם ממון שיש לו בעיר אחרת משלם ממנו מס. ↑

9. ע’ חזון יחזקאל על תוספתא ב”ב פ”ב ה”ו בחידושים ד”ה אך לכאורה קשה, שכתב שהחיוב לבנות בית שער לחצר אינו מדין נזקי שכנים שהרי הנזק הוא מעלמא, אך החיוב הוא מדין שותפין. ↑