ב”ה
זמן קריאת שמע
רמב”ם קריאת שמע א, א
פעמים בכל יום קוראין ק”ש בערב ובבקר, שנאמר ובשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם שוכבין וזה הוא לילה, ובשעה שדרך בני אדם עומדין וזה הוא יום.
מקור דברי הרמב”ם הם המשנה בברכות דף י’ ע”ב:
בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל.
לשון הרמב”ם היא לשון בית הלל: “בשעה שבני אדם שוכבין…” אלא שהרמב”ם הוסיף על דברי בית הלל “וזה הוא לילה”, “וזה הוא יום”. ואם כן יש לברר האם עיקר קריאת שמע הוא ביום ובלילה, או שעיקר קריאת שמע הוא בזמן שכיבה וזמן קימה? ולהלן נראה ששתי הגדרות אלו אינן חופפות.
לכאורה זמן קריאת שמע שונה ממצות אחרות שתלויות ביום, אלא קריאת שמע תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה. ע’ ברכות ח’ ע”ב:
“רבי שמעון בר יוחאי אומר משום ר’ עקיבא, פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה”.
כלומר שכיון שלאחר עלות השחר עדיין הוא זמן שכיבה, לכן מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית יכול לקרא עד הנץ החמה אע”פ שזה כבר יום, ואומר גם ברכות קריאת שמע אלא שלא אומר השכיבנו. וע’ רי”ף שהביא את שתי הבריתות ופסק כשתיהן בשעת הדחק.
ושם בגמ’ נאמר “ובלבד שלא יאמר השכיבנו”, אלא שלדעת רש”י אינו אומר השכיבנו אם קורא קריאת שמע סמוך לעלות השחר לפניה, רש”י ברכות ט, א ד”ה ובלבד שלא:
ובלבד שלא יאמר השכיבנו – הקורא קריאת שמע של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר, לא יאמר השכיבנו, שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה.
אבל הרמב”ם בהלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה י’ כתב:
“הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן, ואנוס שקרא בעת זה אינו אמר השכיבנו”.
כלומר שלאחר עלות השחר אינו אומר השכיבנו, וכן דעת התוס’ שם. אבל לגבי שאר מצות ודאי זה יום ואינו יוצא ידי חובת קריאת מגילה של לילה לאחר עלות השחר. ולכן גם קריאת שמע של יום היא רק עד ג’ שעות ביום, שזה עדיין זמן קימה.
הראשונים נחלקו לגבי תחילת זמן קריאת שמע, דעת הרמב”ם שזמן קריאת שמע הוא סמוך לנץ. שיטת ר”ת ורבנו חננאל, בתוספות יומא לז ע”ב, שעיקר זמן קריאת שמע מן התורה הוא לאחר הנץ החמה. ודעת הטור, תוספות והרא”ש ורוב הפוסקים שזמן קריאת שמע הוא הוא משיכיר את חברו[1] (ע’ ערוך השלחן סימן נח).
ושאל כסף משנה קריאת שמע א, יג
יש שואלים מ”ט בשכבך דרשינן כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם וכדאמרינן בהא דרשב”י פעמים שאדם קורא קריאת שמע ב’ פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת אחר הנץ החמה ויוצא י”ח אחת של יום ואחת של לילה ומסיק התם דקרי ליה ליליא משום דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא וע”כ אין פי’ שבאותה שעה עולים על מטתם לשכב דאין דרך בני אדם לשכב באותה שעה אלא פי’ שעדיין שוכבים על מטתם ואם כן בשכבך פי’ בעודם שוכבים והיינו לרוב בני אדם עד שיעלה עמוד השחר ולמה לא דרשו כן ובקומך כל זמן שבני אדם קמים דהיינו כל היום.
וי”ל דאה”נ דהכי דרשינן ליה ומ”ה אמרי’ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואילו לא היה זמן קריאת שמע כלל היו ברכותיו לבטלה אלא משום דקי”ל דצריך לסמוך גאולה לתפלה ותפלות כנגד התמידין תקנום והתמיד היה קרב עד ד’ שעות ואם כן קודם צריך לקרות קריאת שמע ולכך הקדימו זמנה עד סוף שלש שעות ואסמכוה אקרא ובקומך בשעה שדרך בני אדם קמים ותדע דאסמכתא היא ולא עיקר פירושא דקרא דתלי טעמא עד סוף ג’ שעות דשכן דרך בני מלכים לעמוד בשלש שעות ואטו בני מלכים מי הוו רובא דעלמא אלא ודאי כדאמרן כנ”ל:
וכתב מגן אברהם אורח חיים סימן נח ס”ק ז על דברי הכסף משנה:
ודבריו צ”ע חדא דהא הברכות אינן שייכי’ לק”ש כמ”ש סי’ ס’ וא”כ אין ראיה מהברכות וע”ק דא”כ אף אחר שעה ד’ יקרא הברכות ועוד דלדבריו ק”ש מדאוריית’ זמנה כל היום וכל הלילה וה”ל מ”ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפל’ כמ”ש סי’ ק”ו ס”ב ובגמרא אי’ בהדיא דה”ל מ”ע שהזמן גרמא.
ול”נ דקושיא מעיקר’ ליתא דבשלמא בשכבך פי’ כ”ז שהוא שוכב אבל קימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח”כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך וכ”מ בס’ חינוך וכ”כ בס’ מ”כ בח”ה מ”ה ומ”ש מבני מלכים כ”כ מזה בס”ה:
וכן הט”ז אורח חיים סימן נח ס”ק ד כתב על דברי הכסף משנה שטען שדרשת ובקומך היא רק אסמכתא:
ותמהתי על פה קדוש יאמר כן דודאי דרשת ובקומך הוה דרש’ גמורה כמו ובשכבך ותו דהא פסק כאן דאחר ד’ שעות הפסיד הברכות. והקושיא נ”ל לתרץ דדוקא בשכיבה אמרי’ בעודם שוכבים דכ”ז ששוכב לא ישתנה שם השכיבה משא”כ בקימה דמשתנה שם קימה לישיבה והילוך וא”כ לא מקרי קימ’ אלא על התחלת הקימה כנ”ל פשוט:
וע’ סדר משנה הלכות ק”ש פרק א’ הלכה י”א שדחה תירוץ זה מפסוק ומגמ’ מפורשים. מפסוק והוא בספר במדבר פרשה י”א פסוק לב: “ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכול יום המוחרת, ויאספו את השליו הממעיט, אסף עשרה חומרים; וישטחו להם שטוח, סביבות המחנה.” הרי שכל היום נחשב “ויקם העם”, הרי שלשון קימה הוא על כל מה שעשו כל היום, שהולכים ממקום למקום לאסוף את הסליו. ואם כן גם בקומך הכתוב בקריאת שמע כוונתו כל היום כדברי הכסף משנה.
וכן משמע מגמ’ בברכות כ”א ע”א שזמן קריאת שמע צריך להיות כל היום:
“אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. מתיב רב יוסף (דברים ו) ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב.”
והרי בפשטות דברי תורה חייב כל היום, ולא מיירי רק בקריאת שמע בבוקר ובערב. ואם כן מוכח משני מקומות אלו שזמן קימה הוא אכן כל היום.
אלא שאם כן יהיה קשה, שהרי קריאת שמע תהיה מצוה שאין הזמן גרמא, אלא שלכאורה אם נאמר שקריאת שמע של ערב ושל בוקר הן שתי מצוות, יתכן שזו מ”ע שזמן גרמא.
דבר זה הוא מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן, דעת הרמב”ם שקריאת שמע בערב ובבוקר היא מצוה אחת, ודעת הרמב”ן בהשגות לשורש ט’ שהם שתי מצוות (ע’ שיעורים לספר המצות שעור 26 על מצוה י’ קריאת שמע)
ועוד הקשה המגן אברהם (נ”ח ס”ק ו), וכתב שמצא במלחמות שאלה זו: אם אפשר לקרא ק”ש של שחרית עד שלש שעות משום שבני מלכים קמים עדיין, אם כן הרי זה זמן שכיבה לבני מלכים, ומדוע לא יצא חובת קריאת שמע של ערבית? ותירץ במלחמות שגם בני מלכים קמים עד שלש שעות, אבל הם ערים במיטתם ואינם רוצים לקום, ועי”ש במ”א. וע’ ערוך השלחן תירוצים נוספים וע’ סימן י”ב. וע’ משכנות יעקב סימן עט לימוד זכות על מאחרים.
אלא ששאלה זו, האם קריאת שמע תלויה ביום ובלילה או בזמן קימה וזמן שכיבה, לכאורה הוא כבר מחלוקת התנאים.
שיטת רבנו תם היא שקריאת שמע של ערבית אנו שמקדימים לקרא לפני השקיעה, ולדעת רש”י הוא משום שאנו סומכים על קריאת שמע שעל המטה, אך דעת ר”ת היא שאנו פוסקים כרבי יהודה שאמר שזמן מנחה הוא עד פלג מנחה[2], וממילא מאז זמן תפילת ערבית. תוספות ברכות ב, א ד”ה מאימתי קורין:
לכן פי’ ר”ת דאדרבה קריאת שמע של בית הכנסת עיקר. ואם תאמר היאך אנו קורין כל כך מבעוד יום. ויש לומר דקיימא לן כרבי יהודה דאמר בפרק תפלת השחר (דף כו.) דזמן תפלת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית. ואם תאמר היאך אנו מתפללין תפלת מנחה סמוך לחשכה ואפילו לאחר פלג המנחה. יש לומר דקיימא לן כרבנן דאמרי זמן תפלת המנחה עד הערב ואמרינן לקמן (דף כז.) השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.
והביא את זה הרא”ש פ”א סימן א’ והקשה:
ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז”ל ראיה מתפלת המנחה שהיא עד פלג המנחה. דתפלות כנגד תמידים תקנום ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק”ש לאו זמן שכיבה הוא.
שאלתו, איך אפשר לומר שזמן קריאת שמע של ערבית מפלג מנחה, כלומר שעה ורבע לפני השקיעה, והרי אין זה זמן שכיבה?
אבל התשובה היא, כפי שכתבו תוספות ברכות ב, ב ד”ה אמר ליה, על שאלת רבי יהודה על רבי מאיר בבריתא שם שאומר שזמן קריאת שמע הוא משעה שהכהנים טובלים, “והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים”:
אמר ליה ר’ יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים – תימא תיקשי ליה לנפשיה שהרי פלג המנחה מבעוד יום היא והוא אומר (לקמן דף כז.) מיד כשיעבור פלג המנחה הוי זמן תפלת ערבית. ויש לומר דלדידיה לא קשיא דלא דריש בשכבך ובקומך אבל לרבנן דדרשי קשיא דאינו זמן שכיבה.
אם כן לרבי יהודה לא דורשים זמן שכיבה וקימה, אלא הגדר הוא יום ולילה[3].
וע’ רשב”א בשם רב האי גאון שזה מחלוקת תנאים בבריתא ברכות ב’ ע”ב:
“מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. רבי מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים רבי חנינא אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא רבי חנינא היינו רבי יהושע אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד שמע מינה. הי מנייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם רבי חנינא היינו רבי אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר שמע מינה”
וכתב בחדושי הרשב”א ברכות ב, ב:
אבל בפירושי ר’ האי גאון ז”ל [כתב] משום דחלוקתן של הני רבנן דנחלקו בברייתא כל חדא וחדא תלויה בדבר דרבי אליעזר דאמר משעה שקדש היום סבר ובא השמש ביאת שמשו, דהיינו תחלת השקיעה ומאי וטהר טהר גברא, ור’ יהושע סבר ביאת אורו הוא ומאי וטהר טהר יומא, ואין ביניהם שעה שאפשר להיות שיעור אחר אלא ר”מ דיהיב שיעורא קודם שיעורא דר’ יהושע כשיעור טבילה, ור’ חנינא אמר דלא תלינן שיעורא בתחלת הלילה אלא שעת שכיבה ואין דרכן של בני אדם לישכב בתחלת הלילה אלא משעה שהעני נכנס לאכול פתו לאחר שמספר עם שכניו, ורבי אחא משעה שבני אדם נכנסין להסב שהוא מאוחר יותר לפי שמספרין בתחלת הלילה ברחוב העיר על פתחיהן זה עם זה.
והפשט ברשב”א בדעת ר’ חנינא שזה תלוי בזמן שכיבה ולא בזמן שקיעה וגדרי יום. (וע’ ברכת האורים סימן ז’ שכתב כן, וכן באבן האזל).
וכתב שם באבן האזל ששאלה זו היא נפ”מ לגבי בין השמשות. האם אדם שקורא קריאת שמע בין השמשות ספק יצא כיון שזה ספק יום וקריאת שמע תלויה ביום ובלילה או שמי שקרא קריאת שמע בין השמשות לא יצא בכלל ידי חובה כיון שאזה אינו זמן שכיבה בכלל.
וע’ תרומת הדשן שאלה קט שלמד משיטת ר”ת שמפלג מנחה הוא לילה וניתן לקרא מגילה מפלג מנחה והלאה.
שאלה: מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לבהכ”נ לקריאת מגילה וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל, ואז ימצא לו אחד שיקרא לו, וזה קשה עליו לישב כל כך בתענית שרי ליה לשמוע קריאתה מבעוד יום בי”ג בתענית אסתר או לאו? תשובה: יראה דיכול לשמוע קריאתה ויוצא בה מבעוד יום לאחר תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורביע קודם הלילה. דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי”ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא לילה לענין ק”ש. ואע”ג דהקפיד התם רחמנא להדיא אזמן שכיבה, ובההוא זימנא לאו זמן שכיבה הוא. מ”מ נפיק מידי ק”ש משום דחשיב לילה. כ”ש לענין קריאת מגילה דליכא קפידא במידי אי חשבינן ההוא זימנא ללילה שתהא קריאה בזמנה בי”ד. אע”ג דכמה גדולים פליגי ארבינו תם התם בריש ברכות. הא כתב במרדכי התם בשם ראבי”ה המנהג כוותיה דר”ת, והמחמיר כדברי שאר גאונים נקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות.
וע’ עוד נסיון להסביר את שיטת ר”ת בספר ברכת האורים סימן ח’.
ולכאורה גם בדעת ר”א אם אנו אומרים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד סוף האשמורה הראשונה, אם כן זמן קריאת שמע הוא רק בזמן קימה ושכיבה ולא תלוי ביום ובלילה. ורק אם אנו סוברים שזמן קריאת שמע הוא כל הלילה יתכן שזה משום שזה תלוי ביום ובלילה, אבל יתכן לומר שזה כל הלילה משום ש”בשכבך” פירושו כל זמן שישנים.
נספח:
ערוך השולחן אורח חיים סימן נח סעיף ה
דמצות עשה דק”ש לא דמי לכל המצות דכל המצות הנוהגות ביום נוהגות כל היום וכל המצות הנוהגות בלילה נוהגות כל הלילה ולא יותר ובק”ש הדבר משונה דק”ש דיום אינה נוהגת אלא עד ג’ שעות היום ולא יותר וק”ש דלילה לא לבד שנוהגת כל הלילה אלא אף נוהגת גם על היום שלכן אמרו חכמים דלפעמים כשקרא אחר עמוד השחר יוצא בק”ש של לילה [ברכות ח’:] וכמ”ש לקמן בסי’ רל”ה וטעמו של דבר דכיון דכתב התורה בק”ש [דברים ו, ז] ובשכבך ובקומך הקפידה תורה על זמן שכיבה ועל זמן קימה וכיון שיש בעולם הישנים גם לאחר עמוד השחר נחשבת בשל לילה אף על גב דעמוד השחר בכל דבר נחשב ליום וכן אמרו בגמרא שם משום דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא ע”ש [ט’.] וגם לק”ש של יום נחשבה משום דאיכא אינשי דקיימי ממטתם בהאי שעתא [שם ח’:] אבל לאחר ג’ שעות על היום אין דרך כלל לישן ואפילו בני מלכים קמים ממטתם בסוף ג’ שעות לא קרינא עוד ובקומך ולפיכך ק”ש של לילה נמשכת גם אחר הלילה עד נץ החמה דאז כולם קמים ממטתם אבל עד הנץ יש ששוכבים על מטתם וק”ש של יום אינה אלא עד ג’ שעות דאז כל העולם קמים ממטתם ובזה פליגי תנאי על לכתחלה אימתי זמן שרוב העולם קמים ממטתם דליהוי קרינן ובקומך זה אומר בכה וזה אומר בכה ואנן קיי”ל כאחרים דאז הוא הזמן לרוב העולם לקום ממטתם:
[1] אין לזה שיעור ברור, בספר תפילה כהלכתה כתב שעלות השחר היא 50 דקות לפני הנץ. ובספר הזמנים בהלכה כתב שמנהג בבני ברק 45 דקות לפני הנץ. ובירושלים 52 דקות לפני הנץ.
[2] זמן מנחה הוא בתשע וחצי, כלומר שעתיים וחצי לפני השקיעה, ופלג מנחה הוא אם כן שעה ורבע קודם השקיעה.
[3] וע’ באבן האזל תחילת הלכות קריאת שמע בשם ספר סדר זמנים שכתב ששאלה זו, אם זמן קריאת שמע הוא תלוי ביום או בלילה או בזמן שכיבה וזמן קימה, היא מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל, ורק לבית הלל זה זמן שכיבה וזמן קימה. ודחה את זה הרא”ז, משום שאם כן מדוע בית שמאי עונים לב”ה בגמ’ “אם כן נימא קרא בבוקר ובערב”, למה צריכים לענות לשיטת בית הלל ולא לומר שאנו סבורים שזמן קריאת שמע לא תלוי בזמן קימה ושכיבה אלא ביום ובלילה. וכתב הרא”ז שפשטות הסוגיה משמע שבזה בית שמאי לא חולקים על בית הלל.