ב”ה
זמן קריאת שמע של שחרית
כתוב ברמב”ם בפ”א הי”א הלכות ק”ש:
“ואי זה הוא זמנה ביום מצותה שיתחיל לקרות קודם הנץ החמה, כדי שיגמור לקרות ולברך ברכה אחרונה עם הנץ החמה; ושיעור זה, כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש. ואם איחר וקרא אחר שעלתה השמש, יצא ידי חובתו שעונתה עד סוף שלוש שעות ביום, למי שעבר ואיחר”.
אבל גרסת הרמ”א ברמב”ם לא “עישור שעה” אלא כמו שהביא הטור: “שיעור שעה”. רמ”א בשו”ע סימן נ”ח סעיף א:
“שעור הנץ החמה הוא כמו שיעור שעה אחת קודם שיעלה כל גוף השמש על הארץ”.
וגרסא זו לא תתכן כמו שכתב בביאור הלכה בשם מ”א. והביא המשנה ברורה בשם הגר”א שהכוונה היא שליש עשור שעה, היינו שתי דקות. וזה משום שהבין שמדובר בשעור מתחילת הנץ עד שתעלה כל השמש.
אבל מסתבר שהפשט ברמב”ם הוא אחר: בכל מקום שבגמ’ מדובר על נץ החמה, מדבר הרמב”ם על עלית השמש. עיין הלכות מילה פ”א ה”ח, אין מלין לעולם אלא ביום אחר עלות השמש, וכן בהלכות קרבן פסח פ”ה ה”ט, ועוד. ואם כן הרי עלות השמש אינו עליית גוף השמש אלא נץ החמה. לכן מסתבר כפירוש האחרונים (ע’ צילום מנחת כהן ספר מבא השמש פ”א ס”ק ז’, שו”ת חוט השני סי צ”ז, ב”ח ופר”ח סימן נח) שכוונת הרמב”ם לתת זמן מתי להתחיל ברכות קריאת שמע לפני הנץ כדי שיגמור עם הנץ החמה. וודאי ששיעור של שש דקות, היינו עישור שעה זה זמן הגיוני לק”ש וברכותיה (עלה יונה עמוד כ”ה).
זמן קריאת שמע שונה ממצות אחרות שתלויות ביום, אלא קריאת שמע תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה. ע’ ברכות ח’ ע”ב:
“רבי שמעון בר יוחאי אומר משום ר’ עקיבא, פעמים שאדם קורא קרית שמע שתי פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה”.
כלומר שכיון שלאחר עלות השחר עדיין הוא זמן שכיבה, לכן מי שלא קרא קריאת שמע של ערבית יכול לקרא עד הנץ החמה אע”פ שזה כבר יום, ואומר גם ברכות קריאת שמע אלא שלא אומר השכיבנו. וע’ רי”ף שהביא את שתי הבריתות ופסק כשתיהן בשעת הדחק.
ושם בגמ’ נאמר “ובלבד שלא יאמר השכיבנו”, אלא שלדעת רש”י אינו אומר השכיבנו אם קורא קריאת שמע סמוך לעלות השחר לפניה, אבל הרמב”ם בהלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה י’ כתב:
“הקורא קריאת שמע של ערבית אחר שיעלה עמוד השחר קודם הנץ החמה לא יצא ידי חובתו אלא אם כן היה אנוס כגון שכור או חולה וכיוצא בהן, ואנוס שקרא בעת זה אינו אמר השכיבנו”.
כלומר שלאחר עלות השחר אינו אומר השכיבנו, וכן דעת התוס’ שם. אבל לגבי שאר מצות ודאי זה יום ואינו יוצא ידי חובת קריאת מגילה של לילה לאחר עלות השחר. ולכן גם קריאת שמע של יום היא רק עד ג’ שעות ביום, שזה עדיין זמן קימה. וע’ שיטת בעל המאור שמי שקרא ק”ש של שחרית קודם נץ החמה לא יצא ידי חובה. (וע’ שיטת ר”ת בתוס’ יומא ל”ז ע”א ד”ה אמר אביי, שותיקין היו קורין ק”ש שלא כדינה קודם הנץ משום חביבות של סמיכות גאולה לתפילה).
אלא שיש לדון בכלל לגבי זמן קריאת שמע האם זה תלוי בזמן שכיבה וזמן קימה או שזה תלוי ביום או לילה?
ע’ לשון הרמב”ם בפרק א’ הלכה א’ הלכות קריאת שמע:
“פעמיים בכל יום, קוראין קרית שמע בערב ובבוקר, שנאמר “ובשוכבך ובקומך” (דברים ו,ז): בשעה שדרך בני אדם שוכבין, וזה הוא לילה; ובשעה שדרך בני אדם עומדין, וזה הוא יום.”
ופשטות ברמב”ם משמע שעיקר ההגדרה הוא יום או לילה וזו היא השעה שבני אדם שוכבים או קמים.
דבר זה הוא המשנה בדף י’ ע”ב בברכות:
בית שמאי אומרים בערב כל אדם יטה ויקרא ובבקר יעמוד שנאמר ובשכבך ובקומך. ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך אם כן למה נאמר (דברים ו) ובשכבך ובקומך בשעה שבני אדם שוכבים ובשעה שבני אדם עומדים. אמר רבי טרפון אני הייתי בא בדרך והטתי לקרות כדברי בית שמאי וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. אמרו לו כדי היית לחוב בעצמך שעברת על דברי בית הלל:
וכתב מגן אברהם אורח חיים סימן נח ס”ק ז:
כתב הכ”מ ספ”א יש שואלין מ”ש דדרשי’ כ”ז שבני אדם שוכבים גבי ק”ש של לילה גבי ק”ש של יום נמי נדרוש ובקומך כ”ז שבני אדם קמים דהיינו כל היום, וי”ל דאה”נ דהא אמרי’ הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות ואלו לא היה זמן ק”ש הוי ברכותיו לבטלה והא דאמרי’ בשעה שבני אדם קמים אסמכתא בעלמא הוא תדע דאטו בני מלכים רובא דעלמא נינהו אלא ודאי כדאמרן עכ”ל, ודבריו צ”ע חדא דהא הברכות אינן שייכי’ לק”ש כמ”ש סי’ ס’ וא”כ אין ראיה מהברכות וע”ק דא”כ אף אחר שעה ד’ יקרא הברכות ועוד דלדבריו ק”ש מדאוריית’ זמנה כל היום וכל הלילה וה”ל מ”ע שלא הזמן גרמא דומיא דתפל’ כמ”ש סי’ ק”ו ס”ב ובגמרא אי’ בהדיא דה”ל מ”ע שהזמן גרמא ול”נ דקושיא מעיקר’ ליתא דבשלמא בשכבך פי’ כ”ז שהוא שוכב אבל קימה לא מקרי אלא כשעומד ממטתו אבל אח”כ לא מקרי קימה רק עמידה או ישיבה או הילוך וכ”מ בס’ חינוך וכ”כ בס’ מ”ב בח”ה מ”ה ומ”ש מבני מלכים כ”כ מזה בס”ה:
וע’ סדר משנה הלכות ק”ש פרק א’ הלכה י”א שדחה תירוץ זה מפסוק ומגמ’ מפורשים. מפסוק והוא בספר במדבר פרשה י”א פסוק לב: “ויקם העם כל היום ההוא וכל הלילה וכול יום המוחרת, ויאספו את השליו הממעיט, אסף עשרה חומרים; וישטחו להם שטוח, סביבות המחנה.”
וכן מגמ’ בברכות כ”א ע”א:
“אמר רב יהודה ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ספק אמר אמת ויציב ספק לא אמר חוזר ואומר אמת ויציב. מאי טעמא קריאת שמע דרבנן אמת ויציב דאורייתא. מתיב רב יוסף (דברים ו) ובשכבך ובקומך אמר ליה אביי ההוא בדברי תורה כתיב.”
והרי בפשטות דברי תורה חייב כל היום, ולא מיירי רק בקריאת שמע בבוקר ובערב. ואם כן מוכח משני מקומות אלו שזמן קימה הוא אכן כל היום.
ועוד הקשה המגן אברהם (נ”ח ס”ק ו), וכתב שמצא במלחמות שאלה זו: אם אפשר לקרא ק”ש של שחרית עד שלש שעות משום שבני מלכים קמים עדיין, אם כן הרי זה זמן שכיבה לבני מלכים, ומדוע לא יצא חובת קריאת שמע של ערבית? ותירץ במלחמות שגם בני מלכים קמים עד שלש שעות, אבל הם ערים במיטתם ואינם רוצים לקום, ועי”ש במ”א. וע’ ערוך השלחן תירוצים נוספים וע’ סימן י”ב. וע’ משכנות יעקב סימן עט לימוד זכות על מאחרים.
וע’ באבן האזל תחילת הלכות קריאת שמע בשם ספר סדר זמנים שכתב ששאלה זו היא מחלוקת בין בית שמאי ובית הלל. ודחה את זה הרא”ז, משום שאם כן מדוע בית שמאי עונים לב”ה בגמ’ “אם כן נימא קרא בבוקר ובערב” למה צריכים לענות לשיטת בית הלל ולא לומר שאנו סבורים שזמן קריאת שמע לא תלוי בזמן קימה ושכיבה אלא ביום ובלילה. וכתב הרא”ז שפשטות הסוגיה משמע שבזה בית שמאי לא חולקים על בית הלל.
אבל כתב שדבר זה הוא מחלוקת תנאים בבריתא ברכות ב’ ע”ב:
“מאימתי מתחילין לקרות שמע בערבין משעה שקדש היום בערבי שבתות דברי רבי אליעזר. רבי יהושע אומר משעה שהכהנים מטוהרים לאכול בתרומתן. רבי מאיר אומר משעה שהכהנים טובלין לאכול בתרומתן. אמר לו רבי יהודה והלא כהנים מבעוד יום הם טובלים רבי חנינא אומר משעה שעני נכנס לאכול פתו במלח. רבי אחאי ואמרי לה רבי אחא אומר משעה שרוב בני אדם נכנסין להסב. ואי אמרת עני וכהן חד שעורא הוא רבי חנינא היינו רבי יהושע אלא לאו שמע מינה שעורא דעני לחוד ושעורא דכהן לחוד שמע מינה. הי מנייהו מאוחר מסתברא דעני מאוחר דאי אמרת דעני מוקדם רבי חנינא היינו רבי אליעזר אלא לאו שמע מינה דעני מאוחר שמע מינה”
וכתב שם באבן האזל ששאלה זו היא נפ”מ לגבי בין השמשות. האם אדם שקורא קריאת שמע בין השמשות ספק יצא כיון שזה ספק יום וקריאת שמע תלויה ביום ובלילה או שמי שקרא קריאת שמע בין השמשות לא יצא בכלל ידי חובה כיון שאזה אינו זמן שכיבה בכלל.
והנה, שיטת ר”ת בתחילת ברכות ב’ ע”א ד”ה מאימתי שאפשר לקרא קריאת שמע מפלג מנחה. ולשיטתו ודאי שקריאת שמע תלויה רק בגדרי יום ולילה ולא בזמן שכיבה או זמן קימה. ואכן כן הקשה הרא”ש על שיטת ר”ת שקריאת שמע תלויה בזמן שכיבה ובזמן קימה ולא בגדרי יום ולילה ופלג מנחה:
“ולא נהירא לי מה שהביא רבינו תם ז”ל ראיה מתפלת המנחה שהיא עד פלג המנחה. דתפלות כנגד תמידים תקנום ותמיד היה קרב והולך עד פלג המנחה אבל לענין ק”ש לאו זמן שכיבה הוא.”
וכן והרשב”א וריטב”א הקשו על ר”ת שגם לר’ יהודה מפלג מנחה אינו לילה אלא שתפילות כנגד תמידים תקנו ולכן יכול להתפלל מפלג מנחה מעריב.
וע’ תרומת הדשן שאלה קט שלמד משיטת ר”ת שניתן לקרא מגילה מפלג מנחה והלאה
שאלה: מי שהוא אנוס קצת שלא יכול לילך לבהכ”נ לקריאת מגילה וצריך להמתין עד לאחר שקראו הקהל, ואז ימצא לו אחד שיקרא לו, וזה קשה עליו לישב כל כך בתענית שרי ליה לשמוע קריאתה מבעוד יום בי”ג בתענית אסתר או לאו? תשובה: יראה דיכול לשמוע קריאתה ויוצא בה מבעוד יום לאחר תפלת ערבית מפלג המנחה ואילך, דהיינו שעה ורביע קודם הלילה. דפסק רבינו תם בריש ברכות דקי”ל דמזמן ההוא ואילך חשיבא לילה לענין ק”ש. ואע”ג דהקפיד התם רחמנא להדיא אזמן שכיבה, ובההוא זימנא לאו זמן שכיבה הוא. מ”מ נפיק מידי ק”ש משום דחשיב לילה. כ”ש לענין קריאת מגילה דליכא קפידא במידי אי חשבינן ההוא זימנא ללילה שתהא קריאה בזמנה בי”ד. אע”ג דכמה גדולים פליגי ארבינו תם התם בריש ברכות. הא כתב במרדכי התם בשם ראבי”ה המנהג כוותיה דר”ת, והמחמיר כדברי שאר גאונים נקרא הדיוט אם לא הורגל בשאר פרישות.
וע’ עוד בנסיון להסביר את שיטת ר”ת בספר ברכת האורים סימן ח’.
ולכאורה גם בדעת ר”א אם אנו אומרים שזמן קריאת שמע של ערבית הוא עד סוף האשמורה הראשונה, אם כן זמן קריאת שמע הוא רק בזמן קימה ושכיבה ולא תלוי ביום ובלילה. ורק אם אנו סוברים שזמן קריאת שמע הוא כל הלילה זה משום שזה תלוי ביום ובלילה.
וכן לפי הכסף משנה שנדון לעיל שמן התורה זמן קריאת שמע של שחרית כל היום בזמן שבני אדם קמים, הרי אם כן זה תלוי ביום ולילה ולא בעצם השכיבה והקימה.
סוף זמן קריאת שמע
שנינו במשנה ברכות ט’ ע”ב שסוף זמן קריאת שמע לר’ יהודה הוא עד ג’ שעות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג’ שעות:
משנה מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן רבי אליעזר אומר בין תכלת לכרתי (וגומרה) עד הנץ החמה רבי יהושע אומר עד שלש שעות שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה.
וכן נפסק בשו”ע סימן נ”ח והובא במשנה ברורה ס”ק ד’, ושעור זה הוא עד רבע היום. הרמב”ם בהלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה יא כתב שעונתה עד סוף שלש שעות ביום מי שעבר ואיחר, והרמב”ם לא הזכיר ענין בני מלכים.
ויש לשאול כמה שאלות על הקשר בין זמן קריאת שמע לזמן של בני מלכים.
שאלה א: לכאורה דבר זה קשה: מדוע הולכים אחר בני מלכים שהם המיעוט? ומחמת קושיה זו כתב בכסף משנה הלכות קריאת שמע פרק א’ שנראה שזמן זה הוא אסמכתא וזמן קריאת שמע הוא כל זמן שבני אדם קמים והיינו מן התורה כל היום. וע’ ספר מבא השמש מאמר ב’ פרק אחד עשר.
שאלה ב: ועוד קשה, מדוע הולכים אחר בני מלכים לגבי זמן קימה ולא הולכים אחר בני מלכים לענין זמן שכיבה, והרי בני מלכים שוכבים עד ג’ שעות ולכן שיהיה זמן קריאת שמע של ערבית כל זמן זה (אם נאמר כפי שנדון בשעור הקודם שזמן קריאת שמע תלוי רק בזמן שכיבה ובזמן קימה ולא תלוי ביום ולילה)
שאלה ג: ועוד: אם הולכים בתר המיעוט, מדוע לא הולכים אחר מעוט שקמים יותר מוקדם וזמן קריאת שמע של שחרית יהיה אם כן יותר מוקדם מעלות השחר?
שאלה ד: ועוד קשה, הרי זמן קריאת שמע הוא תלוי בשעות זמניות. האם בני מלכים קמים בתמוז יותר מוקדם ובטבת מאוחר יותר, והרי זמן קימתם ושכיבתם אינו תלוי בשעות זמניות?
דעת הכסף משנה בסוף פרק א’, שהובא בשיעור הקודם, שאכן מן התורה זמן קריאת שמע הוא כל היום, ומדרבנן עד שלש שעות. ולכן כל ענין בני מלכים שקמים בשלש שעות הוא אסמכתא.
ולכאורה ראיה שענין בני מלכים הוא אסמכתא שהרי הקורא מכאן ואילך לא הפסיד (ע’ סוף המשנה ט’ ע”ב). ואם זמן קריאת שמע עבר לגמרי מדוע לא הפסיד את הברכות והרי אין טעם לברך את הברכות שהרי אינו אלא כקורא בתורה.
אלא שיש לענות על שאלה זו, שמוכיחה מן הברכות שזמן קריאת שמע כל היום, על פי תשובת הרשב”א סימן מז, ע’ מנחת כהן ספר מבא השמש מאמר שני פרק יא שהביאה:
“שאלת עוד לפי מה שפרש רש”י ז”ל גבי מתניתין דמאימתי קורין את שמע בערבין משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן. דמקמי הכי יממא הוא. ולפיכך הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? כדי לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה. אם כן תמה הוא שאם כן למה קורין אותה בברכותיה דהא אכתי לא מטא זמנה ועברינן משום בל תשא? תשובה דברי רש”י ז”ל מן הירושלמי הן. דגרסינן התם תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו. אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת? אמר רבי יוסי אין קורין אותה בבית הכנסת אלא לעמוד בתפילה מתוך דברי תורה.
ומה שתמהת אם כן היאך אנו קורין אותה בברכותיה? אל תתמה. דברכות של קרית שמע אינן ברכות של קרית שמע ממש כברכת התורה וכברכת המצות. שאם כן היה לנו לברך לקרוא את שמע כמו שמברכין על קריאת התורה ועל קריאת המגלה. אלא ברכותיהן שנתקנו בפני עצמן. אלא שתקנו לאומרן לפני קרית שמע ולאחריו וכן הסכימו הגאונים ז”ל. ולפיכך מי שקרא קרית שמע בלא ברכותיה חוזר ואומר ברכותיה בפני עצמן ואין בכך כלום…”
ולפי דבריו עולה שברכות אלו אינן של קריאת שמע ממש, שאם כן היה צריך לברך לקרא את שמע. ולכן יכול לברך ברכות קריאת שמע גם יותר מאוחר, ולא משום שזמן קריאת שמע מדאוריתא נמשך כל היום.
ונפ”מ מהבנה זו של הרשב”א, למי שקרא קודם את קריאת שמע ללא ברכות. כגון שקרא קריאת שמע עם הקרבנות, האם יכול לברך את הברכות. לדבריו אפשר לומר את הברכות. אבל דעת המשכנות יעקב סימן ע”ז שאם קרא קודם ק”ש אינו יכול לקרא שוב עם ברכות, ע’ מ”ב ס”ק כד שהביאו.
ובתשובת משכנות יעקב סימן ע”ט לימד זכות על המאחרים וכתב על פי מגן אברהם שהביא בסימן א’ את הזהר, וכן בסימן רל”ג, לפיו המשמרות הם ללילה של יב שעות, שמתחיל שש שעות לאחר חצות היום. והוכיח המשכנות יעקב, שאם הבבלי כזוהר בזה, אי אפשר להבין את הגמ’ בדף ג’ אלא אם נאמר שגם שעות זמניות הם רק לימי ניסן ותשרי, אבל כל שאר הימים חצות הלילה הוא 12 שעות לאחר חצות היום והוא אמצע לילה של 12 שעות בכול עונות השנה. ולכן זמן קריאת שמע הוא 9 שעות לאחר חצות לילה, ותמיד זמן קבוע. וכתב שירא שמים לא יסמוך עליו.
תשובה לשאלה של ערוך השלחן סימן נ”ח, האם זמן בני מלכים תלוי בשעות זמניות, ע’ שם בסעיף יג.
וראה מהלך של מנחת כהן ספר מבא השמש מאמר ב’ פרק יב, שהולכים אחר מיעוט כשאין נגדו רוב. ועפ”ז ישב את כל הספיקות.
עיין שם כל הקושיות והתירוץ עליהן מנחת כהן מבוא השמש מאמר ב פרק יב
ואמנם נראה לעניות דעתי לתרץ כל אלו הקושיות בדרך אחרת רצוני למה אזלינן לענין קימה בתר מיעוטא דבני מלכים ולא לענין שכיבה וכן למה קודם שיעלה עמוד השחר לא אזלינן לענין תחלת קימה בתר מיעוטא דקיימי ובשעת צאת הכוכבים אזלינן לענין תחלת שכיבה בתר מיעוטא דאינשי דגנו. והוא כי בין לענין קימה בין לענין שכיבה לעולם לא אזלינן אחר המיעוט ואפילו אינו מיעוטא דמיעוטא אלא מיעוט סתם אמנם זהו כשיש שם רוב אחר נגד אותו המיעוט אז צריך לילך אחר הרוב ולא אחר המיעוט כיון שהרוב סותר אותו. אבל כשיש שם מיעוט שאין רוב אחר סותר אותו אז נוכל לילך אחר המיעוט ואפילו הוא מיעוט המיעוט. וביאור זה הנה בתחלת הלילה ראוי לילך לענין שכיבה אחר מיעוט בני אדם השוכבים בעבור שאין שם רוב סותר אותו המיעוט. רצוני שאם היה זמן קריאת שמע של יום עד הלילה כדברי מהרי”ק שהוא שכל זמן שבני אדם עומדין לא היה ראוי שמיד אחר צאת הכוכבים יהיה זמן שכיבה בעבור מיעוט השוכבים כיון שעדיין רוב בני אדם עומדין וא”כ עדיין הוא זמן ק”ש של יום דכיון שזה הרוב סותר אותו המיעוט היה בדין שנלך אחר רוב העומדים ולא אחר מיעוט השוכבים. אלא שלפי האמת אין זמן ק”ש של שחרית אלא עד ג’ שעות ולכן מיד אחר צאת הכוכבים כיון שקצת ב”א הולכים לשכב מתחיל זמן שכיבה כי אין שם רוב אחר נגד אותו המיעוט כי אף שהרוב עומדין לא הוי זמן קימה כמו שכתבנו. אבל קודם שיעלה עמוד השחר כיון שלדברי הכל חיוב ק”ש של לילה הוא כל זמן שבני אדם שוכבים על מטתם אף על פי שיש קצת בני אדם שקמים באותה שעה עם כל זה לא חשבינן ליה זמן קימה בשביל אותו המיעוט מפני שהרוב עדיין שוכבים והכתוב אמר ובשכבך ולכן המיעוט נדחה מפני הרוב ואזלינן בתר רובא דגנו. והנה לפי זה מהנץ החמה עד ג’ שעות ביום חשבינן זמן קימה משום בני מלכים דקיימי ואף שהם מיעוטא דמיעוטא מפני שאין שם רוב שסותר אותו המיעוט שאע”פ שרוב בני אדם עומדין אין אותו הרוב נגד מיעוט בני מלכים הקמים עד ג’ שעות ולכן אזלינן בתר זה המיעוט והוי עדיין זמן קימה. אבל זמן שכיבה אי אפשר לחשוב אחר הנץ החמה עד ג’ שעות משום מיעוטא דבני מלכים שעדיין שוכבים מפני שיש שם רוב אחר סותר אותו והוא שאחר שהנצה החמה כבר קמו רוב בני אדם והוי זמן קימ’ וכלה זמן שכיבה שהרי צריך לילך אחר רוב הקמים ולא אחר מיעוט השוכבים דאין לעשות זמן קימ’ וזמן שכיב’ מעורבים זה בזה היכא דאיכא רוב קמים ומיעוט שוכבים וכן איפכא ולכן צריך לילך אחר הרוב ולא נשגיח על המיעוט. אבל מעלות השחר עד הנץ החמה אנו עושים זמן קימה וזמן שכיבה מעורבים זה בזה מפני שקצת בני אדם קמים וקצתם שוכבים והם מחצה על מחצה ולכן יוצא בשל יום ובשל לילה. ואף שהרשב”א פירש שמעלות השחר עד הנץ החמה רוב בני אדם קמים ומיעוט שוכבים זהו לפי שטתו אבל לפי דרכנו צ”ל כן שאין שם רוב קמים ולא רוב שוכבי’ אלא מחצה על מחצה שאם היה שם רוב היינו הולכים אחר הרוב ולא נשגיח על המיעוט. ובגמרא אין בזה שום הכרע שהרי לא אמרו אלא דאיכא אינשי דקיימי בההיא שעתא וכן דאיכא אינשי דגנו בההיא שעתא ולא הזכירו רוב או מיעוט. כן נראה לי לתרץ קושיא זו של מהרי”ק:
נספח:
ברכות קריאת שמע בשעה מאוחרת / הרב יהודה עמיטל[1] דף קשר גליון 231
שאלה: האם ניתן לומר את ברכות קריאת-שמע אחרי שעה רביעית למי שנאנס ולא יכול היה להתפלל קודם?
תשובה: בשולחן ערוך (אורח חיים סימן נ”ח סעיף ו’) הכריע כדעת הרא”ש דאם עברה שעה רביעית – קוראה בלא ברכותיה. המשנה ברורה (סעיף קטן כ”ו) מוסיף שאם בירך – הוי ברכה לבטלה.
יש מהאחרונים שתמהו על המחבר שנמשך אחר דעת הרא”ש ולא אחר הרמב”ם שסבירא ליה (הלכות קריאת שמע פרק א’ הלכה י”ג) שקורא אותה בברכותיה כל היום, אך נראה שאין לזוז מפסק המחבר.
אולם בבאור הלכה (שם ד”ה קוראה) מובאים דברי המשכנות יעקב (סימן ע”ז) שבדיעבד עד חצות כמו בתפילה, וטעמו שהרי זמן קריאת שמע עד סוף שלוש שעות ואף על פי כן פוסקים דמברך כל שעה רביעית והיינו משום דהברכות אינן שייכות לקריאת שמע, דאף על פי שנתקנו קודם קריאת שמע מכל מקום לאו ברכות קריאת שמע הן והרי הן כמו תפילה ולפיכך דינם כמו תפילת השחר שהיא עד שליש היום, וכן כתב שם במשנה ברורה (סעיף קטן כ”ה).
והרי לגבי תפילה נפסק בשולחן ערוך (סימן פ”ט סעיף א’) דעד חצות אף על פי שאין לו שכר כתפילה בזמנה – שכר תפילה מיהא איכא, כלומר שיצא ידי חובת תפילה, ואם כן גם לגבי ברכות קריאת שמע יכול לברך עד חצות.
ועיין בבאור הלכה (שם) שכתב שאפשר שיש לסמוך על זה לענין אם נאנס. ובתשובות ארץ צבי (סימן כ”א) להגרא”צ פרומר ז”ל ראש ישיבת חכמי לובלין, ראיתי שמכריע גם כן לברך עד חצות, ומסיים שם: “שאין שום סברא להחמיר בברכת קריאת שמע יותר מבתפילה”. על כן נראה שחיילים שבגלל תפקידיהם הצבאיים נאנסו ולא יכלו לקרוא קריאת שמע בברכותיה עד שעה רביעית – יש להם על מי לסמוך לברך עד חצות.
[1] מתוך עלון-שבות, שנה א’ גיליון ב’.