ב”ה
כוונה בקריאת שמע
ברכות יג, א:
משנה: היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא…
גמרא: שמע מינה מצות צריכות כוונה מאי אם כוון לבו לקרות לקרות והא קא קרי בקורא להגיה
בשאלת מצות צריכות כוונה נחלקו הראשונים האם להלכה מצוות צריכות כוונה, ובשו”ע בהלכות קריאת שמע הביא המחבר שתי דעות, וסיים שהלכה שמצות צריכות כוונה.
מחלוקת הראשונים מה פירוש קורא להגיה, רש”י ברכות יג, א פירש:
שמע מינה מצות צריכות כוונה – שיהא מתכוין לשם מצות, ותקשה לרבה דאמר במסכת ראש השנה (דף כ”ח, א) התוקע לשיר יצא.
כוון לקרות – אבל לצאת ידי מצוה לא בעינן שיהא מתכוין, אלא לקרות בתורה בעלמא.
הא קא קרי – הא בקורא קא עסיק תנא ואתי, דקתני היה קורא בתורה.
בקורא להגיה – את הספר אם יש בו טעות, דאפילו לקריאה נמי לא מתכוין.
אבל תוספות ברכות יג, א ד”ה בקורא להגיה, חלקו על רש”י והסבירו אחרת:
בקורא להגיה – פירש בקונטרס שאין מתכוין לקרות. תימה אכתי הא קא קרי. ע”כ נראה בקורא להגיה שאינו קורא התיבות כהלכתן וכנקודתן אלא ככתיבתן קרי כדי להבין בחסרות וביתרות כמו לטטפת ומזוזת ואם כוון לבו לאו דוקא אלא כלומר לקרות כדין כנקודתן וכהלכתן.
בהסבר רש”י נראה שיש קריאה שהיא בגדר מתעסק, שהוא פחות מאשר אינו מיכוון, ע’ משנה בראש השנה לב, ב:
והמתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא:
ואומרת הגמרא:
והמתעסק לא יצא הא תוקע לשיר יצא לימא מסייע ליה לרבא דאמר רבא התוקע לשיר יצא דלמא תוקע לשיר נמי מתעסק קרי ליה
וכתב רש”י שם:
מתעסק הוא דלא – שאינו מתכוין לתקיעה, ואפילו דלאו מצוה, אלא מנבח נבוחי, או שהיה נופח בשופר ועלתה בידו תקיעה, אבל תוקע לשיר, שמתכוין לתקיעה בעלמא – יצא.
כלומר, יש מתעסק שאינו בגדר של אינו מכוין אלא פחות מכך, שהוא מתעסק ומכיון לנקות את השופר ועלה בידו קול.
ולפי רש”י צ”ל שהקוראה להגיה הוא בגדר מתעסק, כלומר אינו מודע כלל לכך שקורא קריאת שמע ואם כיון ליבו לקריאה יוצא ידי חובה.
מכל מקום, מוכח מסוגיה זו ששאלת הכוונה בקריאת שמע תלויה בשאלה אם מצות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה.
אבל צריך עיון מהמשך הסוגיה, בהמשך הסוגיה שם ובע”ב:
תנו רבנן והיו שלא יקרא למפרע הדברים על לבבך יכול תהא כל הפרשה צריכה כוונה תלמוד לומר האלה עד כאן צריכה כוונה מכאן ואילך אין צריכה כוונה דברי רבי אליעזר אמר ליה רבי עקיבא הרי הוא אומר אשר אנכי מצוך היום על לבבך מכאן אתה למד שכל הפרשה כולה צריכה כוונה אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי עקיבא איכא דמתני לה אהא דתניא הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו רבי אחא משום רבי יהודה אומר כיון שכוון לבו בפרק ראשון שוב אינו צריך אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן הלכה כרבי אחא שאמר משום רבי יהודה.
האם יש סתירה בין הסוגיות? ריטב”א ברכות יג, א:
והשתא לפום מסקנא דסוגיין משמע דסבירא לן דמצות אין צריכות כונה. ולקמן הויא פלוגתא דאשלי רברבי בקריאת שמע עד היכן צריך כונה:
ואם כן כולהו דלא כהאי סוגיין. ויש אומרים דשלשה דיני כונות הן אחד בקריאת שמע לחוד ושנים בכל המצות. האחת הוא דצריך כונה לדבר שלא יהא כמתעסק בעלמא ואין דעתו לאותו דבר כלל ודכותה לגבי תקיעת שופר שהוא מתעסק והקול יוצא מעצמו ואינו מתכוין לשם תקיעה כלל וזו הכונה צריכה בכל המצות. והכונה השנית היא לצאת ידי חובת המצוה וזו שייכא בכל המצות ובהא הוא המחלוקת וקיימא לן כמאן דאמר דאין צריך כונה לצאת ידי חובת מצוה. והשלישית שיכוין לבו בכל תיבה ותיבה ויעיין בענין ויבין אותו וזו היא בקריאת שמע לחוד ועל זו הכונה נחלקו לקמן עד היכן צריך כונה.
דעת הרמב”ן שיש סתירה, מלחמת ה’ ראש השנה ז, א
ולפי הנראה יש ראיה דמצות צריכות כוונה מדקי”ל גבי ק”ש דבפסוק ראשון צריכה כוונה כדפסק רבה בדוכתא ואילו למ”ד מצות אין צריכות כוונה אפי’ פסוק ראשון נמי לא בעי כוונה ממאי מדאקשינן ממתני’ דהיה קורא מאי לאו אם כוון לבו לצאת וש”מ מצות צריכות כוונה ומאי קושיא לימא מאי כוון לבו בפסוק ראשון או בפרק ראשון אלא ש”מ למ”ד מצות אינן צריכות כוונה אף פסוק ראשון אינו צריך כוונה כמגילה ושופר ושאר כל המצות כק”ש ותנאי היא ועיקר קושיין מסתם מתני’ והוה מצינן למימר הא נמי חד מהנהו תנאי היא א”נ רב אחא היא דאמר כולה צריכה כוונת הלב הלכך מדקי”ל בפסוק ראשון צריך כוונת הלב ש”מ מצות צריכות כוונה ואם תשאל כיון דמצות צריכות כוונה כולה נמי ליבעי כוונה זו אינה שאלה שעיקר ק”ש פסוק ראשון ובו יוצא ידי חובתו כדאמרי’ עלה התם שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד זו היא ק”ש של ר”י הנשיא ואיתמר נמי התם אמר שמע ישראל ה’ אלהינו ה’ אחד ונאנס יצא אלמא אף מצות קריאה בדיעבד ליתא אלא בפסוק ראשון ומש”ה צריך כוונת הלב כשאר כל המצות שצריכות כוונה ומאן דמפרש תרי גווני בכוונה לא צהיר לפום גמרא ולא חוור.
לרמב”ן אין שני סוגי כוונות, והכוונה שצריך להמליך את הקב”ה בעולם זוהי הכוונה שצריך למ”ד מצות צריכות כוונה.
דעת הריטב”א היא שאמנם יש כמה צורות של כוונה, ויש דין כוונה מיוחדת בקריאת שמע. ובהסבר הדבר שיש כוונה מיוחדת של קריאת שמע, כתב חדושי הרשב”א:
ואפשר לי לומר עוד דפסוק ראשון צריך כוונה ואפילו בדיעבד ואין דבר זה תלוי באידך דמצות צריכות כוונה דהתם בכוונה לצאת הדברים אמורים אבל כאן צריך כוונת הענין כלומר שלא יהרהר בדברים אחרים כדי שיקבל עליו מלכות שמים בהסכמת הלב, וכענין שאמרו ג”כ בברכה ראשונה של תפלה בשלהי פ’ אין עומדין [ל”ד ב’], והטעם שבשאר מצות שהן מצות עשה כל שעשה מצותו אף על פי שלא נתכוין לה הרי קיים מצותו אלא שאין זה מן המובחר, וכ”ש שיצא אם כיון לצאת אף על פי שהרהר באמצע המצוה, אבל אלו שהן קבלת מלכות שמים או סדור שבחים אינו בדין שיהא לבבו פונה לדברים אחרים, וזו היא שחלקו בין ברכה ראשונה לשאר הברכות או בין פסוק ראשון לשאר שאם הדברים תלוין במצות צריכות כונה או אין צריכות מה לי ברכה ראשונה מה לי שאר הברכות, וזה נראה יותר וזה דרך האמת
לדבריו יש דין מיוחד בפסוק ראשון כמו בברכה ראשונה של תפילת יח. ולכאורה כן צריך לומר על פי דברי רבינו יונה ברכות ו, א באלפס, אלא שלדעתו יש דין מיוחד במצוה של דיבור:
דאפי’ מי שסובר דמצות אינן צריכות כוונה ה”מ בדבר שיש בו מעשה שהמעשה הוא במקום כוונה כגון נטילת לולב (סוכה ד’ מב א) דאמרי’ מדאגבהו נפק ביה וכן כל כיוצא בזה אבל במצות שתלויה באמירה בלבד ודאי צריכה כוונה שהאמירה היא בלב וכשאינו מכוין באמירה ואינו עושה מעשה נמצא כמי שלא עשה שום דבר מהמצות:
אלא שלדבריו בכל מצות של אמירה צריך כוונה, ולאו דוקא קריאת שמע. ולפי זה צריך לומר שרק פסוק ראשון הוא מן התורה ולכן יצא ידי חובה אם כיון בפסוק זה בלבד.
אבל הב”ח על רבנו יונה (ברי”ף ו’ ע”א) הקשה על רבנו יונה:
אבל לפום הסוגיא דר”פ היה קורא שמעינן דאף בק”ש שתלויה באמירה בלבד א”צ כוונה למ”ד מצוות א”צ כוונה.
ואם כאן צריך לומר שפסוק ראשון הוא משום קבלת מלכות שמים.
אבל בספר משנת יעב”ץ, לרב ז’ולטי זצ”ל, כתב בדעת רבנו יונה, שקריאת שמע היא מצוה שטעונה מעשה. שהרי לגבי ברכות, כתב הרמב”ם בהלכות ברכות א, ז:
כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו.
ואילו בקריאת שמע כתב רמב”ם קריאת שמע ב, ח:
…וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא…
והוסיף כסף משנה קריאת שמע ב, ח:
וכתב ה”ר מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ”ל:
ולכן לדעת רבנו יונה צריך לומר שקריאת שמע אינה מצוה שהיא רק בדיבור אלא היא מצוה שטעונה מעשה, כיון שצריך שיחתוך בשפתיו ועקימת פיו הוי מעשה. ולכן תלויה בשאלה אם מצות צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה.[1]
ואם כן יש צורך בכוונה מיוחדת בקריאת שמע, כיון שזו קבלת מלכות שמים, ומשום כך צריך כוונה מיוחדת וכך נראה דעת הרשב”א כאן. ואם כך יש להסביר כדלהלן:
נראה הסבר הדבר משום שיש שתי מצוות הכלולות בקריאת שמע ומבוארות בספר המצוות לרמב”ם במצוה ב’ ובמצוה י’. ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה ב:
והמצוה השניה היא הצווי שצונו באמונת היחוד והוא שנאמין כי פועל המציאות וסבתו הראשונה אחד והוא אמרו יתעלה שמע ישראל י”י אלהינו י”י אחד. וברוב המדרשות תמצאם יאמרו על מנת ליחד את שמי על מנת ליחדני ורבים כאלה. רוצים בזה המאמר שהוא אמנם הוציאנו מן העבדות ועשה עמנו מה שעשה מן החסד והטוב על מנת שנאמין היחוד כי אנחנו חייבים בזה. והרבה שיאמרו מצות יחוד. ויקראו גם כן זאת המצוה מלכות. כי הם יאמרו (ברכות יג א) כדי לקבל עליו עול מלכות שמים. רוצים לומר להודות ביחוד ולהאמינו:
מאידך יש מצוה נוספת, ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה י:
והמצוה העשירית היא שצונו לקרוא קריאת שמע בכל יום ערבית ושחרית והוא אמרו יתעלה (פ’ שמע) ודברת בם בשבתך בביתך וגו’ ובשכבך ובקומך…
ואם כן לכאורה נראה, שאת מצות קריאת שמע כשלעצמה, היא תלויה בשאלת מצות אם צריכות כוונה או אינן צריכות כוונה. אבל מצות קבלת מלכות ה’, זו אינה יכולה להתקיים כשאינו מתכוין גם למ”ד מצות אינן צריכות כוונה.
וכן כתב בצפנת פענח על הרמב”ם:
דיש ב’ חיובים אחד קריאת הפרשיות ואחד קבלת עומ”ש והנה קבלת עול מ”ש צריך כאו”א לקבל עליו כמבואר בירוש’, ועי’ ר”ה דל”ד ע”ב וסוטה דף ל’ ע”ב כסופר הפורס ע”ש ותענית דכ”ח ע”א אבל קריאת הפרשה יכול להוציא וזהו דר”ל כאן מצות כוונה.
וכך אפשר להבין מה שהביא הבית יוסף בסימן ע’ בשם ספר אוהל מועד:
כתוב באהל מועד (שער ק”ש דרך שני נתיב שלישי) נראה דעבד ואשה חייבים הם בקבלת היחוד דהיינו פסוק ראשון:
כלומר, שנשים חייבות בחלק הראשון של קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, והיא מ”ע שאין הזמן גרמא.
דעת הרמב”ם קריאת שמע ב, א שגם קורא להגיע יוצא ידי חובתו:
הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובתו והשאר אם לא כיון לבו יצא, אפי’ היה קורא בתורה כדרכו או מגיה את הפרשיות האלו בעונת קריאה יצא והוא שכיון לבו בפסוק ראשון.
וכותב הכסף משנה, שלרמב”ם אכן לאחר שהגמ’ אמרה שיש כווונה מיוחדת בפסוק ראשון, שוב אין צריך לומר שמיירי בקורא להגיע, אלא בכל אופן שקורא מועיל משום שמצו אינן צריכות כוונה, ורק בפסוק ראשון יש צורך בכוונה מיוחדת. כסף משנה קריאת שמע ב, א:
וסובר רבינו דהאי אוקימתא היא לפום מאי דמתמה ש”מ מצות צריכות כוונה וקאמר דא”צ כוונה ומאי אם כיון לבו אם כיון לקרות אבל לדידן דקי”ל שצריך לכוין בפסוק ראשון פירושא דמתני’ היינו היה קורא בתורה אפילו להגיה אם כיון לבו בפסוק ראשון יצא ואם לא כיון לבו בפסוק ראשון אפילו היה קורא שלא להגיה לא יצא.
[1] וע’ שו”ת ברכת אברהם לרבי אברהם בן הרמב”ם סימן לד.