ב”ה
גבול ההשתדלות לתפילה במנין
ראשית יש להדגיש את המעלה שבתפילה בציבור[1], הרמב”ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ח:
הלכה א’ כתב:
תפלת הציבור נשמעת תמיד ואפילו היו בהן חוטאים אין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים, לפיכך צריך אדם לשתף עצמו עם הציבור, ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור, ולעולם ישכים אדם ויעריב לבית הכנסת שאין תפלתו נשמעת בכל עת אלא בבית הכנסת, וכל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו מתפלל בו עם הציבור נקרא שכן רע.
מקורו של הרמב”ם שאין הקב”ה מואס בתפילת רבים, בגמ’ ברכות ח, א’: “רבי נתן אומר מנין שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלתן של רבים שנאמר הן אל כביר ולא ימאס”
ובזוהר בראשית פרשת ויחי מאמר האספו ואגידה לכם אות תקיד כותב על מעלת התפילה בציבור:
כָּל צְלוֹתִין דְּעַלְמָא צְלוֹתִין. וּצְלוֹתָא דְיָחִיד, לָא עָאל קַמֵּי מַלְכָּא קַדִּישָׁא, אֶלָּא בְּחֵילָא תַּקִּיפָא. דְּעַד לָא עָאֳלַת הַהִיא צְלוֹתָא לְאִתְעַטְּרָא בְּדוּכְתָּהּ, אַשְׁגַּח בָּהּ קב”ה, וְאִסְתְּכֵי בָּהּ, וְאִסְתְּכֵי בְּחוֹבוֹי וּבִזְכוּתֵיהּ דְּהַהוּא ב”נ, מַה דְּלָא עָבֵיד כֵּן בִּצְלוֹתָא דְסַגִּיאִין, דִּצְלוֹתָא דְּסַגִּיאִין כַּמָּה אִינוּן צְלוֹתִין דְּלָא מִן זַכָּאִין אִינוּן, וְעָאלִין כֻּלְּהוּ קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְלָא אַשְׁגַּח בְּחוֹבַיְיהוּ.
פירוש: כל תפילות העולם [היינו תפילת הרבים] הן תפילות אבל תפלת יחיד אינה נכנסת לפני המלך הקדוש אלא בכח חזק כי בטרם התפילה נכנסת להתעטר במקומה, משגיח בה הקב”ה ומסתכל בה ומסתכל בעוונותיו ובזכותו של האדם ההוא, מה שאינו עושה כן בתפילת הרבים…
וראה ספר הכוזרי מאמר ג אות יט
ומפני כן קבעו לנו שיתפלל היחיד תפלת הצבור, ושתהיה תפלתו בצבור בעוד שיוכל לא פחות מעשרה, כדי שישלים קצתם מה שיחסר בקצתם בשגגה או בפשיעה, ויסתדר מהכל תפלה שלמה בכונה זכה, ותחול הברכה על הכל ויגיע לכל אחד מהיחידים חלקו ממנה.
בשו”ע הלכות תפילה סימן צ סעיף ט משמע שזו חובת השתדלות, ומאידך פטור רק כשהוא אנוס:
ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב”ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, (והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מ”מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים, סמ”ג). וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד, אעפ”כ יתפלל בב”ה.
משנה ברורה סימן צ ס”ק כח
עם הצבור – מפני שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת הצבור ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ”נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה”ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ”נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ”ה תפלת צבור עדיף
אלא שבספר התפילה כהלכה, פרק ד’, דן בשאלה האם תפילה בציבור היא מצוה דרבנן[2] או מעלה.
מדברי הרמב”ם והשו”ע לעיל משמע שזו מעלה. ומאידך יש כאן חומרא המובאת להלכה שו”ע אורח חיים הלכות תפילה סימן צ סעיף טז
ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד’ מילין מקום שמתפללים בי’, צריך לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי’.
ויש כאן נפקא מינה לכמה וכמה דברים בהלכה ממידת המחוייבות להתפלל במנין ומתוך התייחסות הפוסקים אליהם ניתן ללמוד את ענין התפילה בציבור:
נפ”מ לעירובי תחומין כדי ללכת למנין, שהרי עירוב תחומין מותר רק לדבר מצוה[3], ע’ מגן אברהם סימן תטו ס”ק ב:
במהרי”ל נסתפק אם מותר לערב כדי לילך למנין ולפי מ”ש סימן צ’ סי”ו ודאי שרי וכ”מ ממ”ש סימן שי”א סס”ב והמערב ברגליו יכול לערב לדבר הרשות (ב”י) עסי’ ת”ח עמ”ש סי’ תמ”ד:
מחצית השקל אורח חיים סימן תטו ס”ק ב:
ולפי מ”ש סי’ צ’ סעיף ט”ז. ר”ל דלחד דעה כדי להתפלל בעשרה צריך לילך לפניו ד’ מילין ולאחריו מיל א”כ מצוה גדולה היא וכן ר”א שחרר עבדו להשלים לעשרה:
משמע במחצית השקל, שדעת המגן אברהם שלהתפלל במנין זו מצוה, שלא כספק המהרי”ל. ואכן דעת המהרי”ל שאין זו מצוה, וכתב ספר מהרי”ל (מנהגים) הלכות עירובי חצירות אות ז’:
בפ’ כיצד משתתפין תנן אין מניחין עירוב תחומין רק לסמוך עליו לילך לדבר מצוה כגון לבית האבל או לבית המשתה. אמר מהר”י סג”ל דלא ראה בשום פוסק שמותר לערב תחומין לילך לבה”כ כדי להתפלל בעשרה רק בסמ”ק ובספר אגודה. א”ל הר”ר איקא ולא יהא פחות מבית המשתה, א”ל הרב להתפלל בעשרה אינה כ”כ מצוה דיכול לכוון תפלתו בביתו, דלא אשכחן אשר הצריכו חכמים להתפלל בי’. אבל בית המשתה מצוה הוא, ודוקא סעודת נישואין ולא סעודת הרשות.
דברי מהרי”ל הובאו בשו”ת מהר”ם זיסקינד שאלה א, ולדעתו אין מצוה להתפלל במנין, ולכן אסור לערב עירובי תחומין כדי להתפלל במנין.
וכן נפ”מ למי שרגיל להתפלל ותיקין, ואין לו מנין, האם יתפלל ביחידות עם הנץ או יתפלל עם הציבור ומאוחר יותר?
בשעור בנושא ותיקין הבאנו בענין זה את תשובות הרמב”ם, מהדורת מכון ירושלים סימן כט, שהרמב”ם עצמו נשאל על כך:
…וכמו כן מה ראוי יותר לקרות קרית שמע עם הנץ החמה ביחיד ה או לאחרה לאחר הנץ החמה בשעה או יותר עד אשר יתקבץ הצבור תבאר לנו זאת ושכרה כפול מן השמים… והיותר ראוי ליחיד ולציבור לקרות קריאת שמע עם הנץ החמה וכתב משה.
ולכאורה כוונתו שעדיף להתפלל ביחיד עם הנץ. ולכאורה שאלה זו תלויה בדין התפילה בציבור האם זו מצוה דרבנן או מעלה. ויש להעיר שדעת הרמב”ם בתשובה שעדיף יחיד, כשיטתו ע’ להלן שתפילה בציבור היא מעלה ולא מצוה דרבנן, ולכן יש להעדיף להתפלל עם הנץ.
אבל המשנה ברורה בבאור הלכה סימן נח סעיף א, הכריע שרק הזהירים יכולים להתפלל ביחיד:
דע דהזהירים לקרות כוותיקין מותר לקרות ולהתפלל ביחידי אם אין להם מנין וגדולה מזה מוכח במשנה ברכות דף כ”ב ירד לטבול וכו’ עיין שם דאפילו אם אין לו תפילין בעת ההיא ג”כ אפ”ה יזהר לקרותה בזמנה סמוך להנץ ומשנה זו איירי בוותיקין כדמסקינן בגמ’ שם:
בספר התפילה כהלכה, לרב יצחק פוקס כותב בפרק ג’ סעיף טו, בהערה לה, שכן נהג החזון איש.
אבל בספר מעשה רב להגר”א הל’ ק”ש ותפילה אות כה כותב להתפלל שחרית כותיקין ובלבד עם מנין עשרה דוקא עכ”ל נראה דס”ל להפוך דתפילה בציבור עדיפא על תפילת ותיקין ביחיד.
ובשו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כז, דן בשאלה אם עדיף להתפלל ביחידות כשרוצה ללמוד עד מאוחר, ולדעתו זה “חיוב מצוה”.
אם ת”ח רשאי להתפלל ביחידות באשר שרוצה ללמוד בזמן מאוחר בלילה ויקשה לפניו לקום להתפלל בצבור תענית י”ז בתמוז יהפכהו השי”ת לששון ולשמחה תשכ”ג. מע”כ ידידי הנכבד מהר”ר אליעזר דוד הירש שליט”א.
הנה להתפלל בעשרה הוא חיוב מצוה על האדם ולא רק הדור ומעלה בעלמא דהא לפרש”י פסחים דף מ”ו וחולין דף קכ”ב מחוייב לילך עד ד’ מילין כשהוא לפניו בהולך בדרך אף שטוב לפניו יותר ללון כאן, וגם מחוייב לחזור לאחוריו עד מיל ונפסק כן בש”ע סימן צ’ סעיף ט”ז, ומזה מובן שעד מיל מחוייב לילך אף כשהוא בביתו ומפורש כן בערוך השלחן סעיף כ’ ובמ”ב ס”ק נ”ב.
וכן נפ”מ במי שבציבור אינו יכול ליכוון כראוי בגלל המהירות וכיו”ב, והוא מעדיף להתפלל ביחידות[4], ע’ שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן ז:
בדבר אחד שמרגיש שכשמתפלל ביחידות מכוין את לבו יותר לשמים מבשעה שמתפלל עם הצבור איך יעשה, אם תפלה בצבור עדיף או ביותר כוונה עדיף, הנכון לע”ד דאם כוונה המוכרחת לצאת יש לו גם כשמתפלל בצבור יותר טוב שיתפלל עם הצבור אף שיחסר לו כוונה הרצויה ביותר, דתפלת צבור הוא חיוב להשתדל בזה וצריך לילך עד מיל להתפלל בעשרה כדאיתא בסימן צ’ סעיף ט”ז. ועיין בספרי אגרות משה או”ח חלק שני סימן כ”ז שהארכתי להוכיח שהוא חיוב ממש, ואף שנאמר לשון ישתדל שלכאורה משמעו שהוא רק מעלה וחשיבות, ונתתי טעם על לשון זה אף שהוא חיוב… וגם לבד זה הא איתא ברמ”א סימן צ’ סעיף י”ח[5] שאף שפסק דבביהמ”ד קבוע עדיף להתפלל אפילו בלא עשרה, מ”מ לא ירגיל עצמו לעשות כן וכ”ש בנידון זה.
וכן נפ”מ במה שדן בתשובות רדב”ז חלק ד סימן יג (אלף פז) לגבי מי שהוא תפוס בבית האסורים :
(אלף פז) שאלה ראובן היה חבוש בבית האסורים ולא היה יכול לצאת להתפלל בעשרה ולעשות המצות והתחנן לפני השר או ההגמון ולא אבה שמוע להניחו זולתי יום אחד בשנה איזה יום שיחפוץ. יורה המורה איזה יום מכל ימות השנה יבחר ראובן הנזכר ללכת לבית הכנסת:
תשובה הנה ראיתי אחד מחכמי דורנו בתשובה דבר זה צלל במים אדירים והעלה חרס בידו ועל יסוד רעוע בנה יסודו. בתחלה כתב דעדיף יום הכפורים ואח”כ החליפו ביום הפורים משום מקרא מגילה ופרסומי נסא דבעינן עשרה ואין ראוי לסמוך על דבריו. אבל מה שראוי לסמוך עליו הוא דאנן קי”ל דאין מעבירין על המצות ואין חולק בזה כלל הלכך המצוה הראשונה שתבא לידו שאי אפשר לעשותה והוא חבוש בבית האסורים קודמת ואין משגיחין אם המצוה שפגעה בו תחלה היא קלה או חמורה שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות וזה פשוט מאד אצלי. דוד בן שלמה ן’ אבי זמרא:
לפי דעתו צריך לצאת ביום המחרת שבו יוכל להתפלל במנין. אבל זה נכון אם נאמר שתפילה במנין זו מצוה, אבל אם זו מעלה גרידא, יש לומר שאכן ימצין ליום הכפורים או יום טוב אחר.
עוד נפ”מ לגבי שאלת ביטול תפילה בציבור כדי למול, כתב בספר התפילה כהלכה:
מוהל שקראו לו למול תינוק ועדיין לא התפלל בציבור כגון שקראו לו בטרם עמדו להתחיל תפילת מוסף בבית הכנסת בשבת האם יניח את התפילה בציבור לצורך המילה ואח”כ יתפלל מוסף ביחידות או שיסיים תחילה תפילתו בציבור ואח”כ ימול את התינוק. אם תפילה בציבור היא מצוה ממש היא קודמת אבל אם אינה אלא הנהגה מעולה המילה קודמת.
ועיין שם שהביא דעות האחרונים בזה.
ובחוברת של “עולמות” כתב עוד נפ”מ:
לימוד קבוע בחברותא או מסירת שיעור לרבים – על חשבון תפילה בציבור, ראה בספר חשוקי חמד שהביא בשם הגרי”ש אלישיב, שחולה שיכול לבוא לבית כנסת לשיעור גמרא או לתפלה בציבור, יעדיף את השיעור. ובספר הליכות שלמה סע’ טז) פסק שיתפלל ביחידות ולא יבטל שיעור תורה לרבים. אולם הרב זילברשטיין פסק בחשוקי חמד שעדיף להתפלל בציבור, אפילו אם בשל כך יבטל את לימודו הקבוע עם חברותא לפני תפילת שחרית.
לכאורה שאלה זו תלוי בהבנת הסוגיה בברכות מז, ב:
ואמר רבי יהושע בן לוי תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר לעלם בהם תעבדו לדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני.
רש”י שם פירש שמצוה דרבים היא “להוציא רבים ידי חובתן בקדושה”, אבל התוספות שם כתבו שמה שדוחה את לעולם בהם תעבודו היא “תפילה דרבנן”, ואולי רש”י ותוספות נחלקו בשאלה הנ”ל. וצ”ע אם כוונתם משום עצם התפילה במנין.
אבל ברמב”ן בגיטין משמע שאה”נ בגלל תפילה בציבור, ע’ חדושי הרמב”ן גיטין לח, ב:
הא דאמרינן מצוה שאני. תמהני וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחו עשה שבתורה ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנותן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר וי”ל נמי אין הכי נמי דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה שכיון שבא הקדוש ברוך הוא לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס.
וכן כתב בפירוש הרמב”ם עבדים ט, ו שזו מצוה כדי להשלים את המנין:
…ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו למצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בבית הכנסת ה”ז משחרר עבדו ומשלים בו המנין וכן כל כיוצא בזה, וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר והרי היא מכשול לחוטאים כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול וכן כל כיוצא בזה.
ומשמע שתפילה במנין זו מצוה של דבריהם, וזה לכאורה סותר למ”ש בהלכות תפילה? ובספר התפילה כהלכתה כתב שצריך לומר ברמב”ם כרש”י ורא”ש בגמ’ ברכות מז, ששחרר לצורך עניית דברים שבקדושה.
אבל צריך עיון שהרי תמיד בתפילה בציבור יש ענין דברים שבקדושה, וגם אם זו אינה מצוה אלא רק מעלה להתפלל בציבור במנין, אבל מצד הצורך לדבר שבקדושה זה יחשב למצוה, וממילא תמיד תהיה מצוה דרבנן משום הצורך לשמוע דברים שבקדושה.
ואולי הפשט ברמב”ם בהלכות עבדים, שמדובר באופן שאם לא יתפללו במנין לא יהיה שליח ציבור להוציא את הרבים ידי חובה וממילא לא יתפללו בכלל כיון שאינם יודעים את התפילה.
וכן נחלקו הראשונים בסוגיה פסחים מו ע”א שם מבואר שלתפילה ולנטילת ידים צריך ללכת עד ארבעה מילין ולאחוריו עד מיל. רש”י שם פרש שלתפילה היינו ללכת לבית הכנסת להתפלל, ומשמע במנין. אבל תוספות שם מו, א ד”ה ולתפלה, כתבו:
ולתפלה – נראה כפירוש הקונטרס ולא כערוך דפירש לתפלה היינו לרחוץ ידיו להתפלל
ובספר עמק ברכה הלכות קריאת שמע סי’ א’ הוכיח שתפילה בציבור היא רק מעלה:
אמנם אשר נ”ל בזה דבאמת תפלה בצבור אינו כלל חיוב מצוה ככל מצות דרבנן וראיה לזה מהא דאיתא בברכות ד’ ז’ א”ל ר”י לר’ נחמן מ”ט לא אתי מר לבי כנישתא לצלויי א”ל לא יכילנא א”ל לכנפי למר עשרה וליצלי א”ל טריחא לי מילתא ואם נימא דהוי חיוב מצוה ככל המצות המחויבות מה טענה היא זו טריחא לי מילתא הא חייב אדם להשתדל ולטרוח במצות אפילו אם קשה לו הדבר [ואולי משום בטול תורה] וע”כ מוכח מזה דתפלה בצבור מצד עצמה אינה מצוה ולפיכך אין שוב חיוב להתפלל עם הצבור אלא כיון שאין תפלת היחיד נשמעת בכל עת אלא בצבור ולפיכך צריך האדם להשתדל להתפלל עם הצבור כדי שתקובל תפלתו וזהו כל הענין של תפלה בצבור.
ולפי מה שכתבו לעיל לגבי הליכה עד ארבעה מילין אם זה לתפילה, מתאים למה שכתבנו ברמב”ם שזה רק מעלה להתפלל במנין. שהרי הרמב”ם שפירש את הד’ מילין לגבי נטילת ידים, בהלכות תפילה ונשיאת כפים ד, ב:
טהרת ידים כיצד רוחץ ידיו במים עד הפרק ואחר כך יתפלל, היה מהלך בדרך והגיע זמן תפלה ולא היה לו מים אם היה בינו ובין המים ארבעה מילין שהם שמונת אלפים אמה הולך עד מקום המים ורוחץ ואחר כך יתפלל, היה בינו ובין המים יותר על כן מקנח ידיו בצרור או בעפר או בקורה ומתפלל.
אבל השו”ע באר כרש”י, ע’ שו”ע אורח חיים הלכות תפילה סימן צ סעיף טז:
ההולך בדרך והגיע לעיר ורוצה ללון בה, אם לפניו עד ד’ מילין מקום שמתפללים בי’, צריך לילך שם; ולאחריו, צריך לחזור עד מיל, כדי להתפלל בי’.
אבל נראה הפשט ברמב”ם, שאמנם זו מצוה דרבנן, ויש גבול גם לחובת ההשתדלות למצוה. ועיין בשיעור על השתדלות לשופר ושם ממועדים וזמנים[6]. וע’ שאכן הרמב”ם משתמש בלשון “להשתדל” גם לגבי מצוות,. בהלכות ברכות פרק יא הלכה ג’ כתב הרמב”ם:
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה, כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר; ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשותן.
כלומר שצריך להשתדל לעשות כפי יכולתו, ולכן כתב הרמב”ם הנ”ל גם לגבי תפילה במנין: “ולא יתפלל ביחיד כל זמן שיכול להתפלל עם הציבור”, ואין מכאן ראיה לגדר החיוב שזו רק מעלה ולא חובה דרבנן.
וכן מצאתי שכתב שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק ב סימן כז
הנה להתפלל בעשרה הוא חיוב מצוה על האדם ולא רק הדור ומעלה בעלמא דהא לפרש”י פסחים דף מ”ו וחולין דף קכ”ב מחוייב לילך עד ד’ מילין כשהוא לפניו בהולך בדרך אף שטוב לפניו יותר ללון כאן, וגם מחוייב לחזור לאחוריו עד מיל ונפסק כן בש”ע סימן צ’ סעיף ט”ז, ומזה מובן שעד מיל מחוייב לילך אף כשהוא בביתו… עכ”פ כיון שחזינן שצריך לטרוח הרבה מוכרחין לומר שהוא חיוב מצוה על האדם להתפלל בעשרה, ומה שלא חייבו אף לטרוח טובא הוא משום דאף במ”ע דאורייתא איכא שיעורים שלא כבאיסורים שבכל אופן אסור דלא נחשב אונס לא בהוצאת ממון ולא בטירחא להתיר האיסורין, דהא כשצריך להוציא הרבה ממון הוא אונס לפוטרו מהעשה, לכן גם טירחא היה שייך להחשיב אונס אך הוא אונס קטן לגבי מצות הרבה אף באלו שהן רק מדרבנן, ולכן במצוה זו דהצריכו להתפלל בצבור הקלו להחשיב זה לאונס כשהוא הלוך יותר ממיל. ואין לדייק מלשון ישתדל אדם להתפלל בביהכ”נ עם הצבור שבסעיף ט’ /סי’ צ’/ לומר שהוא רק מעלה בעלמא, דגם על חיוב שייך לשון זה
ולפי זה אין ראיה מלשון השו”ע שהובא לעיל מהלכות תפילה סימן צ סעיף ט, שמשמע שזו רק חובת השתדלות, ואם כן אין זו מצוה דרבנן אלא מעלה:
ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב”ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים, (והוא הדין בני אדם הדרים בישובים ואין להם מנין, מ”מ יתפללו שחרית וערבית בזמן שהציבור מתפללים, סמ”ג). וכן אם נאנס ולא התפלל בשעה שהתפללו הציבור והוא מתפלל ביחיד, אעפ”כ יתפלל בב”ה.
וכתב על זה המשנה ברורה סימן צ ס”ק כח:
(כח) עם הצבור – מפני שאין הקדוש ברוך הוא מואס בתפלת הצבור ואפילו היה בהם חוטאים לא ימנע מלהתפלל עמהם. אם יש לו שתי בתי כנסיות ואחד יש בו ברוב עם מצוה להתפלל בו יותר. כתבו האחרונים דאם יש בבהכ”נ של רוב עם רוב בלבול ואין אדם שומע לא תפלה ולא קה”ת מוטב להתפלל בביתו בעשרה. ובהכ”נ ביחיד ובביתו בעשרה תפלת צבור עדיף ואפילו יכול לשמוע קדיש וברכו אפ”ה תפלת צבור עדיף
ויש לומר ששאלה זו אם זו מצוה דרבנן או רק מעלה, בזה תלוי פירוש הגמרא ברכות ל, ב:
רבי אמי ורבי אסי אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא לא הוו מצלו אלא ביני עמודי היכא דהוו גרסי.
וכתב רבינו יונה ברכות ד, א
אלא ביני עמודי היכא דהוו יתבי וגרסי. פירשו רבני צרפת ז”ל שאפי’ בלא עשרה היו עושין כן מפני שיותר נכון להתפלל יחידי במקום ששם קביעות התורה יומם ולילה מלהתפלל בבהכ”נ בצבור כדאמרינן אוהב הקדוש ברוך הוא שערים המצוינין בהלכה יותר מבתי כנסיות ורבינו משה ז”ל פירש שלא אמרו אלא בעשרה וא”ת כיון שבעשרה היו מתפללין מה חידוש בא להשמיענו שחשוב מקום קביעות התורה יותר מבהכ”נ שהרי כמו בבהכ”נ עושין. יש לומר שבא להשמיענו שאע”פ שבבהכ”נ מתקבצין הרבה בני אדם וברב עם הדרת מלך אפי’ הכי יותר היו רוצים להתפלל בעשרה בלבד בבית מדרשם מלהתפלל בבהכ”נ עם הצבור ואומר מורי הרב נר”ו שאפי’ לדעת רבינו משה ז”ל אין צריך עשרה אלא למי שדרכו ללכת מביתו ללמוד למקום אחר דכיון שדרכו להתבטל מלימודו בשעה שהולך ללמוד יש לו להתפלל בעשרה או ללכת לבהכ”נ אבל מי שלומד בביתו כל היום במקום קבוע ותורתו אומנתו אין לו ללכת לבית הכנסת אם לא ימצא עשרה מפני שנמצא מתבטל מלימודו בשעת הליכה וטוב לו שיתפלל ביחיד משיתבטל כלל.
הערה: לכאורה אין נפ”מ אם זו מצוה דרבנן או שזה מעלה. ראיה שבדומה לזה גם מצות ישוב ארץ ישראל, גם אם נאמר שלרמב”ם אין זו מצות עשה אלא מעלה, הרי הרמב”ם הביא את כל הגמרות הנוגעות לישוב ארץ ישראל, הכל מעלין וכיו”ב.
ובכלל מאי נפ”מ שהרי מכל מקום יש מצוה לתפילה בציבור משום אמירת דברים שבקדושה וקדיש.
לכן התשובה לדבר אינה במישור של השאלה האם זה מצוה דרבנן או מעלה גרידא, אלא כמו שכתב האגרות משה שלהלן, אלא שאלת הגבול שצריך להשתדלות עבור מצוה כזו.
נספח:
טור אורח חיים הלכות תפילה סימן צ
לא יתפלל אדם אלא בב”ה עם הצבור דא”ר יוחנן אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בב”ה פירוש עם הצבור ואמר רב נחמן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור ובצבור שנו ואפילו הוא אנוס שאינו יכול לילך לב”ה טוב לו לכוין השעה שהצבור מתפללין בה דכתיב ואני תפלתי לך ה’ עת רצון ודרשינן אימתי הוא עת רצון בשעה שהצבור מתפללין.
וכן בשו”ת הרשב”ש סימן כד מוכח שזו אינה מצוה דרבנן, ומדבריו עולה עוד נפ”מ משאלה זו:
עוד שאלת. מי שנשבע שלא יכנס לבית הכנסת לזמן קצוב אם הוא כנשבע לבטל את המצוה[7], ואם יכול לישאל תוך הזמן. תשובה. אינו כנשבע לבטל את המצוה. חדא שאינה מצוה דאורייתא. ותו דהא יכול להתפלל בביתו בשעה שהצבור מתפללים והוי כמתפלל עם הצבור כדאיתא במסכת ברכות.
שו”ת חוות יאיר סימן קטו על בעל הבית שהיה מתפלל מעבר לנהר ריין, ובחורף הוא קופא ואי אפשר על ידי הגשר, שהיו מפרקים אותו:
ושאלני ב”ב העשיר ומכובד אם יכול לבא לקובלענץ בבקר בבקר יום ש”ק להתפלל בעשרה ולשמוע קריאת התורה. בספינה שישכור מע”ש אצל ספין המעבירו ולא רציתי להתיר מפני שחקרתי ושמעתי דרבנן קשישא דהוו שם מקמי דידי רבנים ומ”ץ נשאלו ולא התירו ובכה”ג אמרו ספ”ד דברכות לא חזינא לרבנן קשישא וכו’ ועע”ש ספ”ז. והטעם שלא התירו אפשר מפני דאע”ג דאין כאן אפילו אומר לגוי להעבירו רק שבות דשבות דשט על המים אינו רק גזירות חכמי’ והגזירה רחוקה מאד גזירה שמא יעשה חביות של שייטין ומה גם בזמנינו דאפשר בזמניהם הי’ מלאכה זו עשיית חביות קל רגיל ומצוי משא”כ בזמנינו מ”מ הרי גם להתפלל בעשרה אינו מצוה כולי האי ובמהרי”ל הלכות עירובין גבי אין מערבין רק לדבר מצוה דלהתפלל בעשרה קיל מלילך למשתה נישואין וחלילה לנו למעט במ”ע של ונקדשתי בתוך ב”י שהוא קדיש וברכו בעשרה ובשכר אמנה ועניית איש”ר עם כל זה אינו מ”ע דרמיא עליה גם לא נתבטל אם יעמוד חוצה. ולכן אין ללמוד מהא דבגמ’ ברכות דף מ”ז ובגיטין מ”ו דר”א שחרר עבדו להשלימו לעשרה משום דמצוה שאני ובברכות אמר מצוה דרבים שאני ונ”ל דאין הכוונה דהמצוה נהוגה בכל ישראל רק ר”ל שהוא קידוש השם ודווקא ברבים ואם לא שחררו היה בטל המצוה מכל הרבים ההם שהיו נאספין יחד (ומצאתי כדברי בהרא”ש פרק ואלו מגלחין סי’ ג’ ע”ש ודוק כי יש שם ט”ס) [מהגהות ב”ד: ע’ הלכות שמחות למהר”ם רוטנבורג (סי’ ד’) ובביאור מחנה לויה שם (ס”ק ב’) מ”ש ע”ז].
כיוצא בזה נשאל גם מהר”ם זיסקינד, אם מותר לקנות שביתה בערב שבת בספינה ובשבת להכנס לתוכה, ובסוף תשובתו כתב שו”ת מהר”ם זיסקינד שאלה א:
לכן לבי בל עמי שלא להתיר בלתי קניית שביתתו מערב שבת, וביותר בנדון זה שאינו אלא משום דבר מצוה להתפלל בעשרה, דזהו אינו נקרא דבר מצוה, כמו שכתב מהרי”ל בהל’ ערובי חצירות [אות ז] דלהתפלל בעשרה אינו חשיב דבר מצוה, דיכול לכוין תפלתו בביתו. והנה בהא סליקנא ובהא נחתינא, שאסור להעביר בלא קניית שביתתו בערב שבת, (עיין תשו’ משפט צדק [ח”א] סי’ ל”א וסי’ ל”ד). והנראה לפי ענ”ד כתבתי, וה’ יצילני משגיאות, ויראוני מתורתו נפלאות.
כה דברי הבא על החותם
מרדכי זיסקינד רוטנברג
משנה ברורה סימן צ ס”ק כט על דברי המחבר שם “ישתדל אדם להתפלל בב”ה עם הציבור, ואם הוא אנוס שאינו יכול לבוא לב”ה, יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים”
(כט) אנוס – היינו שתש כחו אף שאינו חולה. ואם הוא אונס ממון שמחמת השתדלותו להתפלל עם הצבור יבוא לידי הפסד יכול להתפלל בביתו ביחיד או בבהכ”נ בלא צבור אבל משום מניעת ריוח לא ימנע מלהתפלל עם הצבור דחילוק יש בין מניעת ריוח לבין הפסד מכיסו וכ”כ בשם יעקב והעיד על הגאון מוה’ זלמן מירל”ש אב”ד דק”ק האמבורג שפעם אחת הלך לבהכ”נ מעוטף בטלית ותפילין כדרכו ופגע בו אדם אחד שהיה לו למכור אבנים טובות ורצה שילך עמו לביתו והגאון השיב לו שימתין עד שיבוא מבהכנ”ס ובתוך כך מכרן לאחר והאחר הרויח בהם כמה אלפים ר”ט ושמח הגאון שמחה גדולה שהשליך מנגד ממון רב עבור תפלת צבור [מגן גבורים] וכ”כ בספר אליהו רבא בשם תשובת ב”י דיש לקנוס האנשים שמונעים לילך לבהכ”נ משום שעוסקין בתורה או משום שמשתכרין ממון. ולעשירים יש לקנוס יותר ובעל תורה אף שעוסק בלימוד מ”מ איכא חשדא וחילול השם כמש”כ סי”ח:
ברכות כח, ב
רבי יוחנן אסור לו לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור אמר ליה לאו אתמר עלה אמר רבי אבא בצבור שנו (כלומר אם הוא בבית הכנסת אסור לו להקדים ולא אם הוא בביתו).
רבינו יונה ברכות יט, א
ובצבור שנו כלומר כשעומד בבהכ”נ אין לו להקדים ולהתפלל אלא ימתין כדי שיתפלל עם הצבור שתפלת הרבים היא רצויה יותר לפני המקום אלא אם רואה שהשעה עוברת ואין הצבור מתפללין מתפלל הוא בפני עצמו:
[1] ע’ ספר התפילה כהלכה במבוא פרק ה’.
[2] וע’ ספר קרן אורה סוטה לז, ב: “ואפי’ לדברי הרמב”ם ז”ל דתפלה דאורייתא. תפלה בצבור נראה דלא הוי אלא דרבנן. ונשיאת כפים א”א אלא בעשרה. וא”כ ליכא למימר דיש לה שייכות עם התפלה מה”ת.”
[3] שו”ע אורח חיים הלכות עירובי תחומין סימן תטו סעיף א: “אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה, כגון שהיה רוצה לילך לבית האבל, או לבית המשתה של נישואין, או להקביל פני רבו או חבירו שבא מן הדרך וכיוצא באלו, הגה: או שרוצה לילך לטייל ביום טוב או שבת בפרדס שיש בו שמחה בזה מקרי דבר מצוה (תה”ד סימן ע”ז), או מפני היראה כגון שהיה רוצה לברוח מן העובדי כוכבים או מן הלסטים וכיוצא בזה, (ואז מותר לו לילך אפי’ לדבר הרשות) (טור והג”א פ’ בכל מערבין). ואם עירב שלא לאחד מכל אלו, אלא לדברי הרשות, הרי זה עירוב.”
[4] ראה בן איש חי שנה ראשונה פרשת כי תשא סעיף ט: “אין היחיד אומר י”ג מדות, כי הם דבר שבקדושה שצריך עשרה. והמתפלל ביחיד כשיאמר י”ג מדות אחר הודוי יאמר אותם בטעמים כקורא בתורה ועיין באחרונים ז”ל. ואני נוהג בשני וחמישי ביחיד לומר י”ג מדות דאחר הודוי בטעמים, אבל אותם י”ג מידות דאחר נפ”א איני אומר אותם אפילו בטעמים, אלא אומר “כמו שהודעת לעניו מקדם” ותו לא מידי. ומן וכן כתוב בתורתך וכו’ עד סוף י”ג מדות אני רואה בסידור ומכוין אותם במחשבה בלבד. כך הייתי נוהג מכמה שנים כשאני מתפלל ביחיד בשני וחמישי.”
[5] שו”ע אורח חיים הלכות תפילה סימן צ סעיף יח: “בית המדרש קבוע קדוש יותר מבהכ”נ, ומצוה להתפלל בו יותר מב”ה, והוא שיתפלל בי’. הגה: וי”א דאפי’ בלא י’ עדיף להתפלל בבה”מ הקבוע לו; ודוקא מי שתורתו אומנתו ואינו מתבטל בלאו הכי (הרי”י פ”ק דברכות). ואפילו הכי לא ירגיל עצמו לעשות כן, שלא ילמדו עמי הארץ ממנו ויתבטלו מב”ה (תשובת הרא”ש כלל ד’ והטור). וכ”ש שלא יעסוק בתורה בב”ה בזמן שהציבור אומרים סליחות ותחינות (הגהות אלפסי החדשים).”
[6] וז”ל שם לגבי השתדלות לגבי מצוה מן התורה: “ובעניי לא מצאתי כעת מקור שחייבין במקום צער גדול, ואם כי מצינו שמצטער חייב היינו מפני שלא נחשב בזה למצטער גדול אבל מצטער הרבה אולי פטור כשם שאם מתבזה הרבה כגון לילך ערום פטור בהאי מדה אם מצטער נמי אולי פטור והדבר צ”ע בפוסקים.”
[7] שו”ע יורה דעה הלכות שבועות סימן רלט סעיף ד: “שבועה אינה חלה על דבר מצוה, בין שהוציאה בלשון שבועה שאמר: שבועה שלא אשב בסוכה, בין שהוציאה בלשון נדר שאמר: ישיבת סוכה עלי בשבועה.” ובסעיף ו: “הנשבע על דבר מצוה דרבנן, כגון שלא להדליק נר של חנוכה או שלא לקרוא המגילה, השבועה חלה. וכן אם נשבע לקיים מצוה דרבנן, חייב משום שבועה אם מבטלה. והוא הדין לדבר שהוא מדרש חכמים שאינו מפורש בתורה.”