ב”ה
ד. תפילה בלא כוונה
הקדמה:
כתב המבי”ט בספרו בית אלוקים שער התפילה פרק ג:
מצות התפלה אינה כשאר המצות שנאמר בהן (ראש השנה דף כ”ח ע”ב) מצות אין צריכות כוונה ויוצא ידי עשיית המצוה בעשות אותה אפילו בלא כוונה כיון שעושה מעשה המצוה כהוגן וכשורה (שם ע”ש), אבל התפלה אינה מצוה מעשית, ולכן צריך לכוין בה (ברכות ל’ ב) כי עיקרה היא כוונת הלב, גם כי אינה נשלמת אלא בדבור דהרהור לאו כדבור דמי (ברכות כ’ ב), והכתוב תלה אותה בכוונה ובדבור כדכתיב (דברים י”א) ולעבדו בכל לבבכם, ואמרו (תענית ב’ ב) אי זו היא עבודה שהיא בלב זו תפלה, ונקראת עבודה שיש בה איזה מעשה. והוא עקימת שפתיו בתפלתו. ולזה (ברכות כ’ ב) אין יוצא בהרהור דלאו כדבור דמי. אבל העיקר היא הכוונה. וענין זאת הכוונה הוא לדבק מחשבתו במה שמוציא בשפתיו. אם הוא מסדר שבחו ית’ יחשוב באותם השבחים שמוציא בשפתיו שהם נאותים לו והוא משובח בהם ולא אחרים, וכן בענין שאלת צרכיו, שהוא יכול ומשגיח על כל פרטי בני אדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו, מה שאין כן בזולתו.
בשעור הקודם דנו בשאלת הכוונה בתפילה, עסקנו בהבנת הרמב”ם שבפרק ד’ הלכה א’ כתב שאם התפלל בלא כוונה אינה תפילה, ומשמע שבכל תפילת הי”ח. ולעומת זה בפרק י’ הלכה א’ כתב שאם כיון בברכה ראשונה יצא.
ונחלקו האחרונים בפשט הרמב”ם, דעת הגר”ח שאלו שתי כוונות שונות, כוונה שעומד לפני המלך צריך בכל התפילה ואם מריגש שאינו יכול לא יתפלל. וכוונה שניה היא כוונת המילים. ובזה די בברכה ראשונה.
החזון איש חולק עליו ואומר שלא יתכן שצריך כל התפילה להרגיש שעומד בפני המלך, “זהו דבר שאי אפשר דבשעה שמתעשת ולבו מהרהר בדדבר מן הדברים ודאי יש כאן היסח הדעת מכוונה שכתב הר”מ” ולכן דעתו של החזון איש: “וכל אדם העומד להתפלל לא שייך בו מתעסק דלעולם יש בו ידיעה כהה שהוא תפלה לפניו ית’, אלא שאין לבו ער כל כך ובידיעה קלושה סגי דיעבד אלא שאינה רצויה ומקובלת כל כך”.
אבל צריך עיון, מה הדין באדם שבאמצע התפילה מוצא שלא כיון בברכת אבות, או לדעת הגר”ח מצא שלא חשב שעומד לפני המלך בברכה הקודמת, האם יפסיק באמצע התפילה?
וכמו כן מה באדם שיודע שלא יוכל לכוין כלל אלא רק לומר את המילים, כגון שהוא חולה או טרוד, האמנם לא יתפלל?
ברכות ל, ב:
רבי חייא בר אבא צלי והדר צלי אמר ליה רבי זירא מאי טעמא עביד מר הכי אילימא משום דלא כוון מר דעתיה והאמר רבי אלעזר לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל אלא דלא אדכר מר דריש ירחא…
רמב”ם תפילה ונשיאת כפים ד, טו:
כוונת הלב כיצד כל תפלה שאינה בכוונה אינה תפלה, ואם התפלל בלא כוונה חוזר ומתפלל בכוונה, מצא דעתו משובשת ולבו טרוד אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, לפיכך הבא מן הדרך והוא עיף או מיצר אסור לו להתפלל עד שתתיישב דעתו, אמרו חכמים ישהה שלשה ימים עד שינוח ותתקרר דעתו ואח”כ יתפלל.
האם משהו שלא כיון בברכה ראשונה, ימשיך להתפלל?
דוקא בגר”ח מצאנו קולא: אף על פי שדבר הגר”ח על הרמב”ם הם חומרא גדולה בעניני תפילה, מכל מקום מצאנו גם קולא גדולה אצלו, שאם לא כיון בפירוש המילים, יצא בדיעבד, ראה חדושי ר’ חיים הלוי תפילה ונשיאת כפים ד, א:
וכן הא דמצות צריכות כונה דנוהג בכל מצות התורה, הוי ג”כ דין עיכוב שלו מדין תורה ואינה תפלה מדין תורה, ע”כ לא יתפלל, משא”כ דין כונה של פירוש הדברים המסוים רק בתפלה הרי גם בתפלה עצמה אינו רק מתקנת חכמים, וא”כ שפיר נוכל לומר כיון דמדאורייתא מיהא הויא תפלה על כן יתפלל גם בלא יכול לכוון זאת. ואך אם יכול לכוון רק שהתפלל בלא כוונה יחזור ויתפלל משום הך כוונה שחיובה מדבריהם, וע”כ לא הביא הרמב”ם רק שיחזור ויתפלל ולא יותר וכמו שנתבאר.
הרי שלגבי שאר הכוונות מלבד הכונה שעומד מול הקב”ה, יצא בדיעבד אם אינו מכוין. אבל זה לא מועיל לגבי מצב שבו לא התכוין בברכה ראשונה כלל. והרי אם יודע שלא יכוין בברכה ראשונה, כתבו הראשונים שלא יתפלל, כמ”ש מרמב”ם, וכן ברבינו יונה ברכות כד, ב משמע שאם לא יכול ליכוין באבות לא יתפלל:
ומאי דאמרינן לעיל (ד’ ל ב) אם יכול לכוין את לבו יתפלל ואם לאו אל יתפלל אומרים רבני צרפת ז”ל דה”ק אם יכול לכוין את לבו באבות יתפלל ואם לאו אל יתפלל דודאי ברכת אבות צריכה כוונה אבל אם אינו יכול לכוין את לבו בכל התפלה אין לו להניח ולהתפלל כיון דלכתחלה א”צ כוונה אלא באבות בלבד:
אמנם בשלטי הגבורים סוף פרק אין עומדין כתב:
ואם אינו יכול לכוין כלל י”א שלא יתפלל וי”א שיתפלל, ואם כיון באבות אין צריך לחזור ויראה אפילו אם כיון בכולן ולא כיון באבות שצריך לחזור ולהתפלל.
וצריך לומר שדברי הטור אורח חיים הלכות תפילה סימן צח כוללים גם מי שלא יכוין בברכה ראשונה:
וכתב הר”ם מרוטנבורק אין אנו נזהרין עתה בכל זה שאין אנו מכוונין כל כך בתפילה.
ובמאירי ברכות הרחיב בסוף פרק רביעי, ל’ ע”ב:
מה שכתבנו שאם אין אדם מוצא עצמו בדעת מכוונת שלא יתפלל גדולי עולם הורו שלא נאמר כן אלא בדורות הראשונים שהחסידות צפון בלבם והכונה מצויה להם אבל בדורות הללו שאין הכוונה מצויה כל כך ישתדל אדם להתפלל בכוונה כמה שאפשר לו ויחוש לעצמו מעונש הדין ומ”מ אל יפטור עצמו בטענה רעועה לומר שאינו יכול לכוין אלא יתפלל ויכוין במה שאפשר לו ולעולם ישים אדם יראת שמים לנגדו ואם עשה כן לא במהרה הוא חוטא.
אמנם בערוך השלחן תמה שבשו”ע לא הובא הדין שהובא ברמב”ם שאם יודע שלא יכוין, שלא יתפלל, בערוך השולחן סימן קא סעיף ב’ כתב:
ומ”מ נ”ל דאם אומד עצמו מקודם שלא יוכל לכוין באבות גם האידנא לא יתפלל אך תמיהני למה לא הביאו בש”ע דין זה כלל ובשלמא הרמב”ם שלא הביא זה א”ש משום דכבר פסק בפ”ד כפי דינא דגמרא דעירובין שהבאנו בסימן צ”ח ממילא נכלל גם מאמר זה אבל הש”ע שפסק שם דעכשיו אין נזהרין בכל זה כמ”ש שם למה לא הביאו זה אלא ודאי צ”ל דאינהו ס”ל דגם במאמר זה א”א לנו לדקדק ולפ”ז האידנא ליתא להך דינא ונסמוך על מאמרם דיכולני לפטור (עירובין סה א) וכו’ וצ”ע:
משמע מדבריו שגם באבות אם לא יכול לכוין, בכל זאת יתפלל ממ”ש “ולפ”ז האידנא ליתא להך דינא”.
באור הלכה סימן קא סעיף א
והאידנא אין חוזרין וכו’ – לכאורה כונתו אם סיים השמ”ע ולא כיון באבות אבל אם עומד אצל אתה גבור ונזכר שלא כיון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות וכי מפני שקרוב שלא יכוין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא יצא בהם כן היה נראה לי אבל מדברי הח”א כלל כ”ד דין ב’ משמע דאינו חוזר אפילו עומד אצל אתה גבור ויותר נ”ל עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש”ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש”ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו דהלא בתפלה קי”ל דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי משא”כ באבות כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו:
אמנם מחיי אדם משמע שימשיך את התפילה גם אם לא כיון בברכה ראשונה אך המשנה ברורה לא מוצא עצה למי שלא כיון, איך ימשיך להתפלל כשמעיקר הדין לא יצא ידי חובה, ולכן כותב שימתין לש”ץ.
אבל מתוך דברי המשנה ברורה בסי’ תקצ”א יש פתרון לכך. בשו”ע אורח חיים תקצג, א כתב המחבר:
ברכות של ראש השנה ויום הכפורים מעכבות זו את זו, שאם אינו יודע כולם לא יאמר מה שיודע מהם, אלא לא יאמר כלום.
וכתב מגן אברהם סימן תקצג ס”ק ב:
משמע דבשאר ימות השנה אם יודע ברכה א’ יאמרה ואין מעכבות זא”ז וכ”מ בגמרא.
וכתב על זה המשנה ברורה סימן תקצג ס”ק ב:
ועיין בבה”ל שכתבנו דגם להמ”א הוא רק רחמי בעלמא אבל אינו יוצא כלל בזה דאפילו רק ברכה אחת מן הי”ח אם דילג קי”ל לעיל בסימן קי”ט ס”ג דצריך לחזור ולומר כולן כסדר שניתקנו וא”ל אינו יוצא בזה ידי תפלה וכ”ש בזה.
אם כן תשובת השאלה איך אפשר להמשיך את תפילת שמונה עשרה היא שאמנם אינו יוצא אבל תפילה היא רחמי ולכן יוצא ידי חובה
ובקהילות יעקב ברכות סימן כז חידש בגלל הקושי הזה:
וצ”ל דנהי דבלא כוון לבו חוזר ומתפלל מ”מ אין הענין שבלא כוונה הוי ברכה לבטלה דגם זה נקרא תפלה אלא שחסר עוד כוונה וחוזר ומתפלל בשביל לקיים גם כן ענין הכוונה אבל גם בלא כוונה איכא ענין תפילה באמירה בעלמא ואין זה כברכה לבטלה ונפק”מ שאם א”א לו לכוון בשום אופן מ”מ כשהתפלל בשביל אמירת התפילה עביד נמי מצוה אלא דחסר כוונה והיכא שבידו לכוון צריך לחזור ולהתפלל בשביל לקיים תפלה בכוונה אך צ”ע מנ”ל ד”ז דאיכא שני דינים בתפלה.
ואכן כן אמר הגרש”ז אויירבך זצ”ל המובא בהליכות שלמה תפילה פרק ה’ סעיף ט:
ונראה דנהי דלא יצא ידי חובת תפלה אבל מ”מ ברכות לבטלה אין כאן שהרי ס”ס אמר הברכה בשלמותה וחסרון הכוונה אינו עושה הברכה לבטלה אלא דלא יצא ידי חובתו אבל מ”מ שם תפלה עליה וכמו שפשוט שאסור לעבור לפניו וכן עולות לו למאה ברכות (וגם הרי מלמדים לנשים ולפשוטי עם ברכות ותפלות אע”פ שאינם מכוונים ולא חיישינן שגורמים להם בכך ברכות לבטלה ח”ו אלא ודאי משום דסו”ס שס ברכה ותפלה עלה כיון שאמרה בשלימותה.
בבית יוסף יש עצה שכנראה לדעת כמה פוסקים היא אפשרית:
כתוב בסמ”ק (סי’ יא ט.) אם אינו יכול לכוין בכל ברכות י”ח יכוין באבות ומודים ואם אינו יכול לכוין בשניהם יכוין באבות עד כאן וצריך תלמוד מנין לו דעדיף מודים טפי משאר ברכות:
וע’ בקהילות יעקב שם שזו היא גרסת הרוקח, ולכן לאחר שלא כיון יכול לכוין במודים ולדעת כמה פוסקים יצא בזה ידי חובה.
ובשם ר’ חיים מוולוז’ין מובא (כתר ראש אות לא) שימוד אדם את עצמו היינו בפעם שניה, שאם התפלל פעם אחת ולא כיון לבו צריך להעמיד עצמו אם יוכל לכוון יתפלל ואם לאו אל יתפלל, אבל לא בפעם הראשונה.
ובחידושי וביאורי הגר”א על הש”ס, ביאורי אגדות ברכות הביא:
שמעתי מרבינו ר”ח מוואלאזין שאמר הגר”א שמה שאמרו חז”ל לעולם ימוד אדם עצמו אם יכול לכוון ולהתפלל יתפלל ואם לאו אל יתפלל’ היינו בפעם השניה שאם התפלל פעם אחת ולא כיוון לבו צריך להאמיד עצמו אם יוכל לכוון ואם לאו אל יתפלל אבל בפעם הראשונה יכול להתפלל בלי אומד (שאילתות קמה: צוואת רא”צ קאצנלבוגן).
ועוד הובא שם:
הקדמונים אמרו (אברבנאל) תפילה בלי כוונה כגוף בלי נשמה וקשה מאד הלא אם האדם אינו מתפלל הוא פושע ישראל מפורסם ורשע קרינן ליה ואם לפעמים מתפלל האדם במהירות גדולה מאד אף בלי כוונה מחמת טרדתו הגדולה הלא מותר לו לאכול ולא נקרא אפילו עבריין.
אך הענין הוא דידוע בגמ’ (ברכות כו ב) דתפלות כנגד התמידין תקנום ותפלה היא במקום קרבן ואמרינן במנחות (קי א) נאמר בעולת בהמה (ויקרא א ט) אשה ריח ניחוח’ ובעולת העוף (שם פסוק יז) אשה ריח ניחוח’ ובמנחה (שם ד ב) אשה ריח ניחוח’ לזמר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שעוין לבו לשמים עכ”ל המשנה שם הרי דחשוב בעיני השי”ת מנחת סולת של העני כמו קרבן בהמה של העשיר כמו כן בתפילה שהיא כנגד הקרבן והוי תפילה בכוונה כמו קרבן של עשיר ותפילה בלי כוונה כמו מנחת עני מעט סולת וג”כ כתיב ביה לריח ניחוח אם הוא מתפלל לשם שמים אף אם אינו יודע שום כוונה וזהו שרמזו הקדמונים ז”ל תפילה בלי כוונה הוא כגוף בלי נשמה היינו כמנחת סולת של עני שאין בו נשמה ועכ”ז כתיב ביה לריח ניחוח וכמו כן תפילה אף בלי כוונה ורק הוא מתפלל לשם שמים לקיים מצות בוראנו ית”ש להתפלל לפניו כמו שיכול אף שאינו יודע שום כוונה אפילו פירוש המלות ג”כ לריח ניחוח יחשב לפניו ע”כ לשון תורף דברי הגר”א ז”ל מכתי”ק (הקדמה לספר בנין יהושע).
ומקורו נראה שהוא בדברי שבולי הלקט, ענין תפילה סימן יז:
וצריך אדם לכוין את לבו בתפלתו כדילפינן מחנה. דכתיב וחנה היא מדברת על לבה. ואמר ר’ אלעזר מכאן למתפלל שצריך לכוין את לבו. ר’ ירמיה בשם ר’ אלעזר אומר המתפלל ולא כיון את לבו אם יודע בו שהוא חוזר ומכוין לבו יחזור ויתפלל ואם לאו לא יחזור ויתפלל.
ושמעתי מפי הר”ר יעקב מגוירציבורק נר”ו שיש להביא ראיה מראש מסכת זבחים. שאע”פ שכמה פעמים אדם מתפלל ואינו מתכוין יש לומר שיצא ידי חובתו למאן דאמר תפלות כנגד תמידין תקנום דאמרינן בתחילת זבחים כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה. ומוכיח לשם דאם נזבחו בסתמא כשרין ועלו לבעלים לשם חובה הכא נמי בתפלה יש לומר דאינו מתכוין הוי ליה כסתמא ויצא ידי חובתו. מיהו המתפלל בכוונה טפי עדיף והיא מצוה מן המובחר ומובטח לו שאין תפלתו חוזרת ריקם כדכתיב תכין לבם תקשיב אזנך.
ובשיבולי הלקט שם מביא ירושלמי ברכות ב, ד:
אמר ר’ חייא רובא אנא מן יומיי לא כוונת אלא חד זמן בעית מכוונא והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי ארקבסא או קומי ריש גלותא[1]. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ר’ בון ב”ר חייא אמר אנא מנית דומסיא. אמר ר’ מתניא מחזיק אנא טיבו לרישי דכד הוה מטי מודים כרע מגרמיה.
דברי הירושלמי הללו, מביא הגר”א בסימן קא על דברי הרמ”א והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה, שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין, אם כן למה יחזור (טור).” באור הגר”א אורח חיים סימן קא סעיף א:
והאידנא כו’. עתוס’ ר”ה ט”ז ב’ ד”ה ועיון וכו’ וכ”ש האידנא וכן הוא בירושלמי פ”ב דברכות בהדיא א”ר ירמיה בשם ר”א התפלל ולא כוון לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל וא”ל אל יתפלל אמר ר’ חייא רבה אנא מן יומי לא כוונית אלא… והביאו תוס’ בר”ה שם ד”ה הנ”ל שאין מכוין לבו בתפלתו כדאמר בירושל’ אר”ח כו’:
[1] מי נכנס תחילה לפני המלך, הריש גלותא או הממונה עליו. כלומר, האם תחילה נכנס הנחות ואח”כ נכנס המכובד, או להפך.