ב”ה
הזכרת ראש חודש בלילה
ברכות ל, ב
אמר רב ענן אמר רב טעה ולא הזכיר של ראש חדש ערבית אין מחזירין אותו לפי שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום אמר אמימר מסתברא מילתא דרב בחדש מלא אבל בחדש חסר מחזירין אותו אמר ליה רב אשי לאמימר מכדי רב טעמא קאמר מה לי חסר ומה לי מלא אלא לא שנא:
לכאורה הפשט במ”ש שאין בית דין מקדשין את החודש אלא ביום, הוא שהזכרת ר”ח בתפילה היא כדין קידוש בית דין. ויש לזה אולי אסמכתא בפשט של האור שמח בדברי הרמב”ם על קידוש החודש.הרמב”ם בספר המצוות קנג כתב לגבי חלות קידוש החדש בזמן הזה, שלא כדברי הרמב”ן שהלל הנשיא קידש את כל החדשים מראש, אלא חלות קידוש החודש תלויה במציאות יהודים בארץ ישראל, ספר המצוות לרמב”ם מצות עשה קנג
ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה. וזה ואני אוסיף לך באור. אילו איפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל, חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל, ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ, הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים. לפי שאין לנו רשות שנחשב בחוצה לארץ ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו. כי מציון תצא תורה ודבר י”י מירושלים שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעוהו זה היום ראש חודש או יום טוב…
והסבר הדברים כתב משך חכמה שמות יב, א (פרשת בא)
והטעם שאם אין בית דין סמוך תליא רק בבני ארץ ישראל, הוא דשיטת רבינו בפירוש המשניות ובחיבור בהכרע, כי אם רצו ישראל שבארץ ישראל לסמוך זקנים, הרי הם מוסמכים. אם כן, בקידוש החודש סגי בחשבון בני ארץ ישראל, שחזינא שדין סמוכין יש לקיבוץ הכללי להסמיך זקנים כמו בית דין סמוך, וזה נכון בסייעתא דשמיא. ועיין וראה כי דיני סמיכה המה דומים להלכות קידושי החודש. ובזה סרו תמו הקושיות והמבוכות אשר העיר הרמב”ן, וחשב להרמב”ם לטועה חלילה.
לדבריו מה שבני ארץ ישראל עושים חשבון, וזה בהסכמה, זה גדר של קידוש החודש. ועל פי זה יש אולי להסביר את ענין ההזכרה בתפילה שתלויה בקידוש החדש, כי ההסכמה של כולם היא בגדר של קידוש החודש.
ולכאורה גם בדעת התוספות ניתן לומר כך, ממה שרצו לחלק בין הלילה הראשון של ראש חודש והלילה השני, תוספות ברכות ל, ב ד”ה לפי שאין:
וי”מ דוקא בלילה ראשונה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין החדש בלילה אבל בלילה שניה מחזירין אותו שכבר מקודש מיום שלפניו ולא נראה לחלק.
אבל יתכן להבין את התוספות אחרת, שההבדל בין הלילה הראשון והשני הוא משום שבעצם בלילה הראשון החודש עדיין לא מקודש, ועדיין אין זה ראש חדש גמור. ולכן לא חוזרים בלילה הראשון אלא אם שכח בלילה השני.
וכך משמע מדברי רבינו יונה ברכות יט, א, שזה תלוי בכך שעדיין ספק בקדושת ר”ח, ולכן בימים טובים שודאי הקדושה קיימת, אם טעה ולע הזכיר של יום טוב מחזירין, אם כן תלוי בקדושת ראש חדש:
ומדחזינן שמפני שאין קדוש החדש בלילה אין מחזירין אותו כשלא הזכיר של ר”ח שמעינן דשבתות וי”ט שקדושתן ג”כ בלילה אם טעה ולא הזכיר של י”ט או של שבת בערבית מחזירין אותו.
להלכה כתב השו”ע אורח חיים תכב, א:
ערבית, שחרית ומנחה מתפלל י”ח ברכות ואומר יעלה ויבא ברצה. ואם לא אמרו בערבית, אין מחזירין אותו, (ובאיזה מקום שנזכר שאינו חוזר ע”ל סימן רצ”ד סעיף ד’ וה’), בין שר”ח יום אחד בין שהם ב’ ימים, מפני שאין מקדשין את החדש בלילה. אבל אם לא אמרו שחרית ומנחה, מחזירין אותו.
וכתב משנה ברורה סימן תכב ס”ק ג, שאכן הטעם הוא משום שכיון שאין מקדשין את החודש בלילה, עדיין אין קדושת ראש חודש:
בלילה – ולא היה עדיין קדושת ר”ח על היום ואפילו בליל ב’ של ר”ח שייך טעם זה שהלא יום ב’ הוא רק משום ספיקא דאלו היום א’ היה קודש היום שני הוא חול:
אבל מה שכתב המשנה ברורה ששני ימים של ראש חודש הם משום ספיקא דיומא, סברא זו כבר נדחתה בשיבולי הלקט, ענין ר”ח סימן קסח, בשם התוספות רי”ד:
כתב רבינו ישעיה הראשון בתשובה כ”י וז”ל, מה ששאלתם למה אנו עושין ר”ח שני ימים, דע דלא משום ספק אנו עושין, שא”כ כל ר”ח נעשה שני ימים.
אלא טעם הדבר כך נ”ל כי חדשה של לבנה כ”ט ימים ומחצה, ויום שלשים היה ראוי לחלקו חציו לחדש שעבר וחציו לחדש הבא, ולא נוכל לחלק היום לחצאין, מפני זה תקנו חכמים לעשות החדשים אחד מלא ואחד חסר, ואפ”ה הדין היה שביום שלשים נקדש החדש, שכיון שמקצתו קדש כלו קדש, ולמחר בל”א לא נקדש, אבל כיון שתקנו חכמים ליתן כל יום ל’ לחדש שעבר, אנו מקדשין יום ל’ ויום ל”א. אנו מקדימין ומקדשין יום ל’ מפני שהוא זמנו של קידוש, שהרי חצי יום הוא ראוי להיות לחדש הבא, וצריכין אנו לקדש לחדש הבא והוא זמן הקידוש. ועוד אנו מקדשין למחר להיות מונין ממנו מיום ל”א. ושניהם נקראים ר”ח, זה לקדוש וזה למנין. וכך היו עושין מימות הנביאים כדכתיב (שמואל א כ, כז) ביום החדש השני, ואע”פ שהמולד לא יפול ביום ל’ אחר הקביעות שתקנו לנו ב”ד אנו הולכים ולא אחר המולד. עכ”ד.
דברים אלו רמוזים גם ברמב”ם הלכוות קידוש החדש פרק ח’ הלכה ד’:
יום שלשים לעולם עושין אותו ראש חדש בחשבון זה, אם היה החדש שעבר חסר יהיה יום שלשים ראש חדש הבא, ואם יהיה החדש שעבר מלא יהיה יום שלשים ראש חדש הואיל ומקצתו ראש חדש, ויהיה תשלום החדש המלא שעבר, ויהיה יום אחד ושלשים ראש החדש הבא וממנו הוא המנין, והוא יום הקביעה, ולפיכך עושין ראשי חדשים בחשבון זה חדש אחד יום אחד בלבד וחדש אחד שני ימים.
אם כן שני ימים טובים אין זה משום ספיקא דיומא, ועדיין יש סברא אם כן לחלק בין יום ראשון של ראש חודש, שעדיין ספק אם יקדשו, ובין יום שני של ראש חדש שודאי הוא ראש חודש, והיה מקום לחלק בין שני הימים לענין זה שאם טעה ולא הזכיר שאין מחזירין משום שאין מקדשין את החודש בלילה.
עוד סברא שראש חודש זה לא קשור לספיקא דיומא, על פי דברי צל”ח ברכות כו, ב:
ואני אומר שהתקנה שתיקנו שלא יהיו מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה במס’ ראש השנה דף ל’ ע”ב מפני שנתקלקלו הלוים, היא לא על חודש תשרי לבד היתה כי אם על כל חדשי השנה שבכולם שייך תקלה זו, שבודאי בכל ר”ח היה שיר, ובפרט לדברי הרמב”ם בפ”ג מקידוש החודש [הלכה ה’] שהתקלה היתה בקרבן מוסף, פשיטא ששייך בכל החדשים, וכן משמע שם מדברי הרמב”ם שעל כל קבלת עדות החודש של כל חדשי השנה היתה תקנה, שהרי לא הזכיר שם ראש השנה כלל ולא חודש תשרי, אלא סתם דבריו על כל קבלת עדות החודש. ואף ששוב אחר החורבן התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהיו מקבלים עדות החודש כל היום, מ”מ כי היכי דאמרינן במס’ ביצה דף ה’ ע”ב דאף מתקנת ריב”ז ואילך ביצה אסורה, דמי לא מודה ריב”ז שאם באו עדים מן המנחה ולמעלה שנוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש, ה”נ אמרינן כן בכל חדשי השנה, וכל ראשי החדשים שהם שני ימים הם קדושה אחת לענין תפלה.
ובזה מיישב את דברי המגן אברהם, לגבי שכח יעלה ויבא במנחה, שנחלקו הראשונים אם צריך להתפלל מעריב שתים שהרי בלאו הכי לא ישלים את יעלה ויבא. והביא את המחלוקת המשנה ברורה על פסק השו”ע שבאופן כזה יתפלל השניה נדבה, שו”ע אורח חיים קח, יא
טעה במנחה של שבת והתפלל י”ח ולא הזכיר של שבת, מתפלל במוצאי שבת שתים, ואינו מבדיל בשניה, ויתפלל אותה בתורת נדבה ואינו צריך לחדש בה דבר; וה”ה אם לא הזכיר יעלה ויבא במנחה של ר”ח.
וכתב המשנה ברורה סימן קח ס”ק לב
יש בזה מחלוקת התוספות בשם ר”י ס”ל דא”צ לחזור בשביל זה דהא כבר התפלל י”ח רק ששכח של שבת וכשישלים ויתפלל י”ח ולא יזכיר של שבת מה ירויח בזה התשלומין וחכמי פרובינצ”ה ס”ל דמה שהתפלל י”ח בלא שבת הוי כאלו לא התפלל כלל כיון שלא עשה כדין וע”כ הכריעו הפוסקים שיחזור להתפלל בתורת נדבה וא”צ לחדש כיון שיש סברא שצריך לחזור ולהתפלל מצד הדין אין חידוש גדול מזה:
וכתב המגן אברהם על פסק השו”ע, מגן אברהם סימן קח ס”ק טו – טז
(טז) וה”ה אם לא. ונ”ל דאם בלילה ג”כ ר”ח לכ”ע יתפלל דהא ירויח שיאמר יעלה ויבא וה”ה בליל י”ט שני וה”ה אם שכח ותן טל ומטר או משיב הרוח.
ובשערי תשובה שם הביא בשם בנין אריאל, שדברי המגן אברהם הם תרתי דסתרי, שאם יום שני של ראש חודש הוא מחמת הספק, אם כן מה הרויח כשחוזר על התפילה בלילה, הרי ממה נפשך: אם ביום היה ראש חודש, אם יאמר יעלה ויבא בלילה, ואם בלילה הוא ר”ח אם כן ביום אינו ראש חודש ולא טעה בתפילה כלל, אם כן איך יתפלל לתשלומין.
אבל לפי מה שכתבנו יש יותר סברא ששני ימים של ראש חודש אינם מדין ספיקא דיומא, אלא או כמו שבולי הלקט והרמב”ם, ששניהם נתקנו, אחד לזמן הקידוש והשני למנין, או כמו שכתב הצל”ח שזה כמו כשבאו עדים מן המנחה ולמעלה שקבעו שהיום קודש ומחר קודש, ואם כן אין זה ספקא דיומא, אלא מטעם ודאי, ולכן במקום שודאי יתקן, צריך להתפלל לא מחמת נדבה אלא מעיקר הדין.
אלא שיש לברר את עצם הדין, אם לא חלה קדושת ראש חודש בלילה, למה בכלל מזכירים ראש חודש ביעלה ויבא בלילה? ויתכן לומר שאין ההזכרה קשורה בקדושת ראש חודש, הרי יש גם אזכרה בחנוכה ופורים, וכן אומרת הגמרא בשבת כד ע”א, שבימים שאין בהם קרבן מוסף אם לא הזכיר אין מחזירין אותו, הרי שההזכרה לא תלויה בקדושה.
והנה, בתוספות רבייהודה החסיד ובתוספות הרא”ש הקשו למה לא מחזירים את מי ששכח יעלה ויבא בלילה השני, שהרי כבר קדשוהו שמים כדברי רבי אליעזר ברבי צדוק שאמר בר”ה כד ע”א “אם לא נראה בזמנו, אין מקדשי אותו שכבר קדשוהו שמים, ומתרץ בתוספות ר”י החסיד:
ויש לומר דלא שנא, כיון שאינו ראוי לקדש בלילה, דמה משפט ביום אף קידוש החודש ביום ולכן אין מחזירין.
ומבואר שלא כדברי המשנה ברורה, אלא שאין מחזירין בלילה השני לא משום ספיקא דיומא אלא משום שאין קידוש החודש בלילה.
ובאור שמח מקשה קושיה זו מדוע לא יחזור בליל ר”ח השני, שהרי קדשוהו שמים. וכתב “ומעודי היה לפלא בעיני”. וכתב אור שמח תפילה י, יא:
עד שמצאתי להתוספות במסכת סנהדרין דף יו”ד (ע”ב ד”ה שכבר) בב”ד שלמעלה מקדשין אותו בשחר יום ל”א, ולפ”ז בערבית שעדיין לא קדשוהו ב”ד של מעלה אין מחזירין אותו, אך מנא להו הא.
וז”ל תוספות סנהדרין י, ב ד”ה שכבר קידשוהו
שכבר קידשוהו בשמים – י”מ דב”ד של מעלה מקדשין אותו לעולם בשעת המולד ואין נראה דאם כן בזמנו נמי כבר קדשו בשמים אלא נראה כפירוש הקונטרס בפ”ב דר”ה דביום שלשים ממתינים ב”ד של מעלה לב”ד של מטה שמא יעברו אבל יום שלשים ואחד שאי אפשר שלא קדשו היום מקדשין אותו בשמים מן השחר.
על פי דברי האור שמח מובן מדוע גם בלילה השני לא מחזירים מי שלא אמר יעלה ויבא. כיון שגם אם קדשוהו שמים, זה רק מהבוקר. אבל זה רק לפי המשנה ברורה שראש חודש הוא משום ספיקא דיומא. אבל לפי הצל”ח שזו קדושה אחת, צריך לומר שלפי התוספות רי”ד שהביא שבולי הלקט, שהר”ח האמיתי הוא הראשון והשני למנין, צ”ל שהלילה אולי לא ראש חודש, שהרי שני המחייבים של שני הימים הם שונים. ואפשר לומר כמ”ש הריטב”א בברכות, בשיטה מקובצת ברכות ל, ב:
מכדי רב טעמא קאמר דאין מקדשין החודש אלא ביום מה לי מלא מה לי חסר. ולעולם לא שנא דהלילה אינה בכלל ולא חשיבא למטרח ולמהדר עלה.
לדבריו הלילה אינו חשוב דיו כדי שיחזור על התפילה עבורו.
מכל מקום, לדעת המשנה ברורה אין הבדל בין לילה ראשון ולילה שני, כיון שראש חודש הוא ספיקא דיומא, וכפי שהוכחנו, יש ראשונים ואחרונים שלא אומרים שזה ספקיא דיומא אלא ודאי ראש חודש, ואף על פי כן לא חוזר מי ששכח יעלה ויבא בלילה.
ע’ רסיסי טל ח”ב סי’ טו.