כו. תפילת ערבית רשות (ב)

ב”ה

 תפילת ערבית רשות – ב

בגמ’ ברכות כו ע”ב נחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע אם תפילת ערבית חובה או רשות.

הטעם שתפילת ערבית רשות, כתב הנצי”ב בהעמק שאלה פרשת לך לך שאילתא ח אות א:

והא דתפלת ערבית רשות, היינו משום דיעקב אבינו ג”כ לא התפלל אלא עפ”י סיבה כדאי’ בחולין ד’ צ”א ב’, כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו אבותי ואני לא התפללתי, ויהיב דעתי’ למיהדר והתפלל ת”ע. ומצאתי אח”כ שכ”כ המבי”ט בס’ בית אלקים, ואפשר שלא תיקן אלא למי שיהיב דעתי’ לצלויי, וגבי’ ודאי נעשית חובה.

אלא שאם כן יש אולי סברא לתלות את השאלה אם תפילת ערבית רשות או חובה בשאלה אם תפילת כנגד קרבנות תקנום או אבות תקנום. וראה להלן את לשון הר”ן (על הרי”ף) שבת ד, א, אבל בכוון הפוך מהנצי”ב, שאדרבא למ”ד כנגד קרבנות זה רשות:

למאן דאמר תפלת ערבית רשות. בפרק תפלת השחר (דף כו ב) מפני שהוא כנגד הקטרת חלבים ואיברים.

וכן רצה לומר בפני יהושע בברכות בברכות כו ע”ב:

בגמרא איתמר רבי יוסי בר חנינא אמר תפלות אבות תקנום ורבי יהושע בן לוי אמר כו’. לכאורה נראה דהך פלוגתא תליא בפלוגתא דתנאי לקמן אי תפלת ערבית רשות או חובה דמאן דסבירא ליה רשות על כרחך סבר דכנגד תמידין תקנום ומש”ה תפלת שחרית ומנחה חובה משא”כ תפלת ערבית שאינה אלא כנגד אברים ופדרים דלא מעכבי כפרה ועוד שעיקר מצותן להקטירן ביום ומש”ה הוי שפיר רשות ומ”ד תפלת ערבית חובה סובר דתפלות אבות תקנום דלפי”ז כולהו שלש תפלות כי הדדי נינהו דמאי שנא.

אמנם לאחר מכן חוזר בו הפני יהושע ומשתמש בסברא דומה למ”ש הנצי”ב שאדרבא אם אבות תקנות הרי זה רשות שהרי יעקב אבינו עצמו התפלל רק דרך נדבה. ואכן בראשונים בסוגיה משמע שאין קשר בין שתי השאלות. למשל ע’ רמב”ם הלכות מלכים בפרק ט’ הלכה א’ שכותב שהאבות תקנו את התפילה, ואף על פי כן פוסק בהלכות תפילה פרק א’ הלכה ו’ ופרק ג’ הלכה ז’ שתפילת ערבית רשות, ובפרק א’ שם כתב בפירוש שזה משום איברי תמיד של בין הערביים שמתעכלין והולכין כל הלילה.

הראשונים דנו מכמה גמרות שמשמע שתפילת ערבית חובה:

• הרי מי שלא התפלל ערבית, מתפלל שחרית שתים, ע”כ שתפילת ערבית חובה
• וכן בטעה ולא התפלל מנחה, מתפלל ערבית שתים.
• שכח יעלה ויבא בתפילת ערבית, חוזר

ומכל מקומות אלו משמע שיש חיוב להתפלל ערבית.  ועל זה תרצו הראשונים בשתי אפשרויות:

תוספות ברכות כו, א ד”ה טעה ולא, אין לבטל ערבית, וצ”ל שמ”מ יש מצוה להתפלל לכו”ע:

טעה ולא התפלל ערבית מתפלל בשחרית שתים – וא”ת והאמר רב לקמן (ד’ כז:) תפלת ערבית רשות וקי”ל כותיה באיסורי ועוד קשה דאמר לקמן (ד’ ל:) טעה ולא התפלל יעלה ויבוא בלילה אין מחזירים אותו משום דאין מקדשין את החדש בלילה ולמה ליה האי טעמא תיפוק ליה דתפלת ערבית רשות וי”ל הא דאמרינן דתפלת ערבית רשות היינו לגבי מצוה אחרת והיא עוברת דאז אמרינן תדחה תפלת ערבית מפניה אבל לחנם אין לו לבטלה.

והדברים מפורשים יותר בתוספות שבת ט, ב ד”ה למ”ד תפלת. הגמ’ אומרת שם שלבני בבל שהם “היו חוגרין את עצמן בחוזק, וכשאוכלין צריכים להתירם” (רש”י שם), למ”ד תפילת ערבית רשות, כיון דשרי הימייניה לא מטריחים אותם לחגור שוב ולהתפלל:

למ”ד תפלת ערבית רשות לא מטרחינן ליה – וא”ת תיפוק ליה משום ק”ש וי”ל כגון שקרא ק”ש ונראה לר”י אפילו למאן דאמר תפלת ערבית רשות אין לבטלה בחנם אלא בשביל שום צורך כמו בשרא המייניה דהכא או אם יש שום מצוה שאינה עוברת יעשה המצוה ולא יתפלל אף על פי שהמצוה אינה עוברת אבל בחנם אין לבטלה תדע שהרי יעקב תקנה ולמה יש לבטלה בחנם ועוד דאמרינן בפרק תפלת השחר (שם כו: ושם) שהיא כנגד הקטרת אברים שהיא כל הלילה דלא מעכבי כפרה אלא מצוה ה”נ תפלת ערבית מצוה ואין להאריך.

תוספות מסבירים מדוע זה מצוה לכ”ע, והטעם הוא כיון שהרי יעקב תקנה או שהיא כנגד הקטרת איברים.

אבל לכאורה יש סתירה בין תוספות בשבת לתוספות בברכות, שהרי בברכות כתבו שאם תפילת ערבית רשות, אם יש מצוה אף שאינה עוברת, יעשה המצוה ולא יתפלל אבל לא יבטל בחינם. אבל בשבת כתבו שלא יבטל תפילה אם יש מצוה עוברת דוקא אבל בחינם אין לבטלה, ומשמע שאם יש מצוה שאינה עוברת יתפלל אף למ”ד רשות, כמו באם לא שרא המייניה.

אלא שמתוך דברי הר”ן משמע שבשבת מיירי כשיש אפשרות להתפלל אחר כך, ולכן אפשר לבטל גם למצוה שאינה עוברת, ע’ לשון הר”ן (על הרי”ף) שבת ד, א:

למאן דאמר תפלת ערבית רשות. בפרק תפלת השחר (דף כו ב) מפני שהוא כנגד הקטרת חלבים ואיברים[1] שאין מעכבין כפרה ומיהו אף על גב דרשות היא בכדי לא מבטלין לה דמצוה מיהא איכא דומיא דהקטרת חלבים ואיברים דנהי דלא מעכבא מיהו מצוה איכא ומשום הכי אמר דכיון דלאו חובה הוא היכא דשרא המייניה לא מטרחינן ליה להפסיק אלא יגמור ואח”כ יתפלל.

ואם כן מה שכתבו התוספות בברכות, היינו כשאי אפשר להתפלל אחר כך, ואז מבטלים ערבית רק למצוה עוברת, אבל אם אפשר להתפלל אחר כך, גם מצוה שאינה עוברת יכולה לדחות את תפילת ערבית.

שיטת בה”ג, ע’ ספר הלכות גדולות סימן א – הלכות ברכות פרק רביעי עמוד מח

וכי קאמרינן דתפלת ערבית רשות הני מילי היכא דלא קבעי לצלויי כלל אבל אי צלי או קבלה עליה שויה עליה כחובה והדר מצלי, דאי לא תימא הכי בראש חדש דקאמרינן טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום מאי איריא ראש החודש תיפוק לי דבימים טובים ושבתות נמי אין מחזירין אותו דהא תפלת ערבית רשות נינהו, אלא שמע מינה כי קא אמרינן תפלת ערבית רשות הני מילי היכא דלא בעי צלויי כלל אבל היכא דבעי צלויי שוויה עליה כחובה, ואי טעו בשבת וביום טוב מהדרינן ליה. ועוד קאמרינן (שבת ט ב) אמר זעירי הני חברין בבלאי למאן דאמר תפלת ערבית רשות כיון שהתיר חגורו לא מטרחינן ליה מכלל דכמה דלא התיר חגורו מטרחינן ליה, והכא נמי כיון דקא מצלי גלי על דעתיה דלא קא בעי למיפטר נפשיה ואי טעאי הדר מצלי.

צריך עיון בדרך הבה”ג, האם כוונתו שאותה תפילה שהוא התפלל עכשיו שויא חובה, או שבעצם העובדה שנוהג להתפלל בימים קודמים, בזה שוויא כחובה. לכאורה ההסבר שלו צריך לענות גם על השאלה מדוע מי שלא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, וזה ע”כ משום שהוא רגיל להתפלל. וראה להלן בלשון הרי”ף שאומר כבה”ג ומוסיף שלכן מי שטעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים, וע”כ זה כמו שכתבנו.

וכן כתב הרמב”ם תפילה א’ ו’

וכן התקינו שיהא אדם מתפלל תפלה אחת בלילה שהרי איברי תמיד של בין הערבים מתעכלין והולכין כל הלילה שנאמר היא העולה וגו’ כענין שנאמר ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ואין תפלת ערבית חובה כתפלת שחרית ומנחה, ואף ע”פ כן נהגו כל ישראל בכל מקומות מושבותיהם להתפלל ערבית וקבלוה עליהם כתפלת חובה.

האם יש הבדל בין מה שכתב הבה”ג שכיון שהתפלל שויא כחובה ובין מה שכתב הרמב”ם שהציבור קיבל על עצמו? האם יש כאן נפ”מ לגבי קבלה בדיני נדרים, או שהקבלה היא שונה?

אם זה שייך לגדרי נדרים, יש הבדל גדול: קבלה של אדם פרטי לא מחייבת את זרעו אחריו, אבל קבלה של ציבור מחייבת את זרעו אחריו, ע’ באריכות בפרי חדש או”ח סי’ תצו.

הרי”ף הביא את שתי הסברות למ”ד תפילת ערבית רשות, רי”ף ברכות יט, א

תפלת ערבית רשות אמר רב יהודה אמר שמואל תפלת ערבית רבן גמליאל אומר חובה ורבי יהושע אומר רשות אביי אומר הלכה כדברי האומר חובה ורבא אמר הלכה כדברי האומר רשות וקיימא לן דהלכה כרבא מיהו הני מילי היכי דלא צלי ליה כלל אבל היכא דצלי ליה לתפלת ערבית כבר שוייה עליה חובה ואי טעי הדר לרישא כדאמרינן [דף ל’ ע”ב]: אמר רבא טעה ולא הזכיר של ראש חודש בערבית אין מחזירין אותו שאין מקדשין את החדש אלא ביום ושמעינן מינה שאם טעה בערבית בשבת או בימים טובים שמחזירין אותו ואמרינן נמי טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים והא דברי הכל היא דהא ליכא מאן דפליג ואפילו למאן דאמר רשות חובה היא דליתא אבל מצוה איתא והאידנא נהוג עלמא לשוייה כחובה.

הרי”ף מביא גם את זה שערבית היא מצוה לכ”ע, וגם את שויה חובה בזה שהתפלל. אבל הרמב”ם הביא רק את זה ששויא חובה. אלא שיש הבדל, שלפי בה”ג ורי”ף החובה היא על ידי האדם הפרטי ואילו לרמב”ם החובה היא על ידי קבלת הציבור.

והנה, אנו מוצאים שלרמב”ם גם אם אנו אומרים שתפילת ערבית שוויא כחובה, אינה חובה גמורה, ראה רמב”ם תפילה ונשיאת כפים י, ו:

מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל, מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.

כתב הראב”ד ז”ל אין כאן נחת רוח עכ”ל.

הרי שאין זה חובה גמורה, ולכן אף אם מי שנזכר שהתפלל כיון שהתחיל בחובה אינו יכול להמשיך בגדר תפילת רשות, אבל אם זו ערבית, משמע ברמב”ם שאף אם קבלו עליהם, עדיין יש לזה דין של תפילת נדבה, ולכן יכול גם לסיים אף אם נזכר שהתפלל, מדין תפילת נדבה שהרי ההתחלה והסוף הם באותו ענין.

מה דעת הראב”ד שכותב שאין כאן נחת רוח?   ע’ כסף משנה תפילה ונשיאת כפים י, ו:

ומ”ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו’. כתב הראב”ד אין כאן נחת רוח עכ”ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ”א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות.

רמב”ם זה הוא ראיה שגם אם קבעוהו חובה, אין זה חובה ממש, כמ”ש חדושי ר’ חיים הלוי תפילה ונשיאת כפים י, ו:

עיין בכ”מ שפי’ ההשגה משום דס”ל דגם תפלת ערבית קבלוה בחובה ודינו שפוסק באמצע הברכה. ולדעת הרמב”ם צ”ל דהא דחובה ונדבה לא מצטרפי הוא משום דהן חלוקין בעצם החפצא של תפלה, דזו תפלת חובה וזו תפלת נדבה. וערבית דין רשות ונדבה עלה, והא דקבעוה לחובה פירושו שקבעו חובה על עצמן להתפלל תפלת רשות ונדבה, אבל התפלה בעצמותה נדבה ורשות היא, כיון דבעיקר תקנת וחובת תפילה אינה רק רשות ונדבה. וע”כ שפיר פסק הרמב”ם דערבית הואיל והיא בעצמותה רשות ונדבה מצטרפת עם תפלת נדבה דחד מינא נינהו, שארי תפלות דהויין חובה בעיקר מילתייהו הויין תרי מיני ולא מצטרפי עם נדבה.

ומדברי הגר”ח שם נראה שאכן יש מחלוקת בין הרמב”ם לבין הרי”ף, אם האדם הפרטי שוויה חובה או שהציבור שויא חובה. שלדעת הרי”ף שכתב כבה”ג שבעצם מה שמתפלל שויא חובה, הרי זה חובה גמורה, ולא כמו שכתב בדעת הרמב”ם שגם אם שויא חובה יש לזה גדר של נדבה.

וכן מוכח שאין זה חובה גמורה, ממה שכתב הרמב”ם בהלכות תפילה ונשיאת כפים פרק ט, ט:

ואינו חוזר להתפלל בקול רם ערבית לפי שאין תפלת ערבית חובה לפיכך לא יברך ברכות לבטלה שאין כאן אדם שנתחייב בהם כדי להוציאו ידי חובתו.

מאידך הרמב”ם לא הביא את הגמרא בשבת, שמדשרא המייניה לא מטריחים עליו להתפלל, ומשמע שצריך לחזור ולחגור ולהתפלל. אבל רי”ף שבת ד, א הביא את זה:

והאידנא נהוג עלמא בתפלת ערבית מנהג חובה ואף על גב דשרא המייניה מטרחינן ליה.

הינו שלרי”ף זה חובה גמורה, ויש לומר שזה משום שלרי”ף הקבלה היא משום ששויא חובה בעצמו, ואילו הרמב”ם כתב ששויא חובה זה הציבור, ויש לומר שהציבור זה קבלה אחרת והוי רק כנדבה כמ”ש הגר”ח.

וכן מוכח ברבינו יונה ברכות ב, ב, שאם שקבלו עליהם, מכל מקום אין זה חובה ממש ולכן אין בעיה להפסיק בערבית בפסוקים ובקדיש:

ויש לשאול על מה סמכו העולם להוסיף ולומר אחר כך פסוקים של ברכת המלך בכבודו שעל זה לא אמרו כגאולה אריכתא דמיא והוי הפסקה ומקצת החכמים היו נמנעים מלאמרם וכך היה מנהגו של מורי הרמב”ן נר”ו אבל מורי רבינו יונה קרובו נתן טעם למנהג שנהגו כל העולם לאומרם שבתחלה שהיתה תפלת ערבית רשות היו אומרים אלו הפסוקים שיש בהם י”ח הזכרות כנגד י”ח ברכות וחותמין עליהם ואומרים קדיש ויוצאין ואח”כ אף על פי שקבעוה חובה נשאר הדבר כמו המנהג הראשון ולא הוי הפסקה בין גאולה לתפלה דכיון שמתחלה אדעתא דהכי קבעוה חובה לא מקרי הפסקה:

ועוד כתב הגר”ח שם שאותה מחלוקת בין הרמב”ם ובין הראב”ד האם לאחר שקבלו זו קבלה גמורה, נחלקו בהלכות תפילה ונשיאת כפים ג, ז, לגבי זמן תפילת ערבית:

ויש לו להתפלל תפלת ערבית של לילי שבת בערב שבת קודם שתשקע החמה, וכן יתפלל ערבית של מוצאי שבת בשבת לפי שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה, ובלבד שיקרא ק”ש בזמנה אחר צאת הכוכבים.

השגת הראב”ד: ויש לו להתפלל וכו’.

כתב הראב”ד ז”ל אין ראוי לעשות כן אלא לצורך שעה והלא צריך לסמוך גאולה לתפלה.

זו אותה מחלוקת, שלרמב”ם גם אחר שקבלו עליהם את התפילה יש לזה גדר של נדבה ולכן לא מדקדקים בזמנה. אבל לראב”ד זו חובה ממש ולכן אין זו הסיבה שאפשר להקדים ערבית.

דרך נוספת להבנה של שויא אנפשיה חובה היא של בעל עמק ברכה, הרב אריה לייב פומרנצ’יק מתלמידי הגרי”ז, שזה שייך אך ורק בתפילה שאפשר להתפלל בנדבה. בעמק ברכה ברכת המזון סי’ ג’:

לענ”ד אינו מובן דודאי שווייא עלי’ כחובה לא שייך אלא גבי תפלה דהיא במקום קרבן ובאה בנדבה שייך בזה קבלת חובה להביא נדבה משא”כ לענין הזכרת ר”ת וחנוכה מה שייך בזה קבלת חובה ועוד דאפי נימא דהוי קבלת חובה אם שכח להזכיר חנוכה איך יברך עור הפעם ברהמ”ז משום קבלתו כיון שכבר יצא ידי ברהמ”ז כשחוזר ומברך הוי ברכה לבטלה משא”כ לענין תפלה לא הוי לבטלה כיון שבאה בנדבה.

להבנתו הקבלה היא רק משום שיש גדר של תפילת נדבה, וממילא לא שייך לומר קבלו עליהו בשאר דברים.

ולפי זה לא שייך שויא אנפשיה חובה בדברים אחרים שהביאו האחרונים, האם מועילה גם קבלה להזכיר של חנוכה בברכת המזון, כ”כ הגהות מיימוניות ברכות ב, יג, הובא בבית יוסף או”ח קפח:

בפרק במה מדליקין איבעיא להו מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון ופשיט דאין צריך ואם בא להזכיר מזכיר דרשות הוא וכן פסק בס”ה כדתניא בתוספ’ אבל ראבי”ה פסק כיון דנהוג עלמא להזכיר וגם בירך על דעת להזכיר שוייה עליה כחובה וכיוצא בזה פסקו בה”ג גבי תפלת ערבית אף על פי שהיא רשות כיון שהתחיל להתפלל שוייה עליה כחובה.

וכן דנו האחרונים לגבי נשים בתקיעת שופר ובספירת העומר (באר היטב תפט על ספירת העומר לנשים ס”ק ב’ ממג”א). וע’ רמ”א כתב שצריך לומר עשרה פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות, וכתב מגן אברהם סימן תקצא ס”ק ו

(ו)  יצא. ואפי’ בתחלה רשאי שלא לו’ שום פסוק אבל אם התחיל פסוק א’ צ”ל כולם (כ”ה בגמ’ וטור וב”ח) ומ”מ נראה לי דהאידנא שויי’ עלייהו כחובה וצ”ל כול’ כמ”ש הרי”ף גבי תפלת ערבית ולכן כ’ רמ”א לשון דיעבד:

נספח:

רא”ש מסכת ברכות פרק ד סימן ב:

ב א”ר יצחק טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית ב’ טעה ולא התפלל שחרית מתפלל מנחה ב’ וא”ת אמאי צריך להתפלל שחרית שתים היכא דלא התפלל ערבית והא קי”ל דתפלת ערבית רשות והלכתא כרב באיסורי וכן קשה לקמן בשילהי פירקין (דף ל ב) הא דקאמר טעה ולא הזכיר של ר”ח בלילה אין מחזירין אותו לפי שאין מקדשין את החדש בלילה הא לאו הכי מחזירין אותו ואמאי הא תפלת ערבית רשות וי”ל דנהי שהיא רשות אין לבטלה אם לא מפני צורך שעה כגון מפני מצוה עוברת ושרי המייניה דלא מטרחינן ליה בפ”ק דשבת (דף ט ב) וכן עלה על מטתו בירושלמי דאין מטריחין אותו לירד. תדע שהרי יעקב אבינו עליו השלום תיקנה ואסמכוה אהקטרת אברים ופדרים שמצותם כל הלילה וכמו דאינהו לא מעכבי כפרה ואיהי נמי מצוה בעלמא יש בה ואין לבטלה אם לא מפני צורך שעה

ואם תאמר הא דאמרי’ בשילהי יומא (דף פז ב) אמר רב תפלת נעילה פוטרת של ערבית רב לטעמיה דאמר צלותא יתירה היא וכיון דצלי תו לא צריך ופריך והאמר רב תפלת ערבית רשות כלומר ולמה צריך לפוטרה ומאי קושיא והלא אין לבטלה בחנם אם לא מפני הצורך

וי”ל דהתם נמי לא בחנם היא שהרי מצוה להכין לסעודה במוצאי יוה”כ שהוא כעין י”ט דאמרינן במדרש בת קול יוצאה ואומרת לך אכול בשמחה לחמך וגם הוא עיף מן התפלה ומן התענית ואין להטריחו מידי דהוה אשרי המייניה או עלה למטה

וכן משמע בירושלמי דפירקין דאין לבטלה בחנם דאמר בירושלמי למ”ד דתפלת ערבית חובה אין תפלת נעילה פוטרת אותה ולמ”ד רשות פוטרת אותה אלמא דאין לבטל אותה אם לא שתפטרנה תפלה אחרת אף על פי שהירושלמי פליג אגמרא דידן אהא דאמרי’ ביומא דרב לא איירי אלא לדברי האומר חובה מ”מ יש להביא ראיה משם דאין לבטלה בחנם וה”ג כתב גבי אין מקדשין את החדש בלילה אף על גב דתפלת ערבית רשות כיון דשוי עילויה חובא אי לאו טעמא דאין מקדשין את החדש בלילה היה צריך לחזור ולהתפלל ולא נהירא דאמרינן בפ”ק דשבת דלמ”ד תפלת ערבית רשות כיון דשרי ליה המייניה לא מטרחינן ליה הא אי לא שרי המייניה מטרחינן ליה וצריך שיתפלל קודם שיאכל אף על פי שלא התפלל כלל וכי תימא כיון דהתפלל בשאר לילות שויה עילויה חובה אם כן למה הוצרך לתרץ ביומא דרב דאמר תפלת נעילה פוטרת של ערבית לדברי האומר חובה קאמר אפי’ לדברי האומר רשות ניחא כיון דשויה עליה חובא בשאר לילות:

שו”ת פרי יצחק חלק א סימן ט

אכן נראה לישב ובראש נראה לומר דמה שהוצרך הרמב”ם לפרש הטעם לפי שתפלת ערבית רשות היינו משום דקשה לטעם הגמ’ נהי דלר’ יהודה דס”ל דתפלת המנחה עד פלג המנחה משם ואילך הוי זמן תפלת ערבית מ”מ זהו שייך דוקא בחול, אולם בשבת מאי ענין להתפלל של שבת בע”ש תפלה של שבת בחול. מיהו לכאורה יש לומר בפשיטות דהא מבואר שם בגמ’ דמי שמתפלל של שבת בע”ש חל עליו שבת וצריך לבדול ממלאכה וכדא”ל רב לר’ ירמיה ב”א אין בדילנא, ע”ש. ולפ”ז מכיון דמתפלל של שבת הרי בתפילה מקבל עליו תוספת שבת מחול על הקדש וחל עליו שבת וא”כ הוי כמי שמתפלל של שבת בשבת. אולם הנה בגמ’ שם פריך ומי בדיל והאמר ר’ אבין פעם אחת התפלל רבי של שבת בע”ש ונכנס למרחץ ויצא כו’ ע”ש. הרי דס”ד דגמ’ דרבי לא בדיל ממלאכה ולפ”ז לא קבל עליו שבת בתפלתו ולא חל עליו שבת וא”כ קשה דאיך התפלל של שבת בע”ש תפלה של שבת בחול, ולכך צ”ל דהטעם הוא משום דתפלת ערבית רשות. ואף דבגמ’ משני ההוא להזיע וקודם גזירה הרי דגם רבי בדיל ממלאכה, וכ”ה באמת מסקנת הגמ’ דמי שמתפלל של שבת בע”ש צריך לבדול ממלאכה דחל עליו שבת מ”מ נ”מ דאף למאן דלא ס”ל תוספת שבת כלל ולדידיה גם כל עיקר ענין קבלת שבת לא שייך כלל וכמו שהוא שי’ הרמב”ם באמת וכמו שנתבאר בתשובה הקודמת, מ”מ יש להתפלל של שבת בע”ש משום דתפלת ערבית רשות וכמו דס”ד דגמ’ דרבי לא בדיל ממלאכה ולא קבל עליו שבת ומ”מ הרי התפלל של שבת בע”ש ובע”כ דהטעם הוא כנ”ל.

ולפ”ז מיושב שפיר קו’ הלח”מ הא דלא אמר בגמ’ ש”מ ארבע והיינו דתפילת ערבית רשות, ומשום דרב לטעמיה שקבל עליו שבת בתפלתו וכדא”ל לרב ירמיה ב”א אין בדילנא, א”כ אפילו אי תפלת ערבית חובה שפיר יוכל להתפלל של שבת בע”ש כיון דבתפלתו הוא מקבל עליו שבת והוי כמו שמתפלל של שבת בשבת וכנ”ל. אולם הרמב”ם לשי’ דלא ס”ל תוספת שבת ולא קבלת שבת כלל וכמש”כ המ”מ בפ”ד מה’ חנוכה ולכך הוצרך לומר דמ”מ יש לו להתפלל של שבת בע”ש לפי שתפלת ערבית רשות, וכן ה”ה של מוצ”ש בשבת בודאי הטעם הוא מפני שתפלת ערבית רשות אין מדקדקין בזמנה וכנ”ל.

שו”ת שואל ומשיב מהדורה תליתאה חלק ב סימן ג

ראיתי באור זרוע הנדפס מחדש בזיטאמיר בח”ב הלכות תפלה ח”א סי’ פז שהקשה לר’ יהושע דס”ל תפלת ערבית רשות כמבואר בברכות דף כ”ז ע”ב איך אמר בריש תענית ר’ יהושיע אומר מיו”ט האחרון של חג והא תפלת ערבית רשות ואיך מזכירין בה ומזה הביא ראיה דעכ”פ אין לבטלה בחנם כמ”ש התוס’ בשם הר”י. ולפענ”ד נראה דבר חדש דהנה בטעם דתפלות ערבית רשות הוא מבואר בטור וב”י סי’ רל”ז משום דהיא נתקן כנגד תמידין שלא נתעכלו מבעוד יום וקרבים והולכים עד הלילה כדאמרו בברכות דף כ”ו וכוונתם מבוארת דהרי אמרו שם תפלת ערבית אין לה קבע שהרי איברים ופדרים שלא נתעכלו קרבים והולכים כל הלילה ומה שאמרו תפלת ערבית אין לה קבע מפרש בש”ס דף כ”ז דהיינו כמ”ד תפלת ערבית רשות וז”פ ולכאורה צריך ביאור הא היום הולך אחר הלילה ונמצא דתפלה ראשונה של היום היא בלילה ולדעת הרמב”ם עיקר תפלה מן התורה אינו רק פעם אחת ביום ואח”כ אינו רק מדרבנן וא”כ למה לא נתנו ללילה משפט הקדימה שזו יצאה ראשונה. אך הדבר נכון דהרי תפלות כנגד תמידין תקנו ובקדשים הלילה הולך אחר היום ולכך תפלת ערבית רשות וז”ב. ולפ”ז אני אומר דבר חדש דזה דוקא בשאר ימים אבל ביום טוב דהיום הולך אחר הלילה לענין מלאכה וכדומה א”כ בזה ודאי גם לענין תפלה עיקרה בלילה דזה ראשונה ומגו דנחשב לילה ראשונה והיום הולך אחר הלילה לענין מלאכה וקדושת יום טוב ממילא מקרי לילה גם לענין תפלה ומיושב היטב קושית או”ז.

[1] אגב, כאן ברי”ף משמע שלא כמ”ש לעיל, אלא שיש קשר בין מ”ד משום קרבנות תקנום ובין מ”ד תפילת ערבית רשות.