ב”ה
תפילות כנגד קרבנות
כתב רמב”ם תפילה ונשיאת כפים א, ה:
וכן תקנו שיהא מנין התפלות כמנין הקרבנות, שתי תפלות בכל יום כנגד שני תמידין וכל יום שיש קרבן מוסף תקנו בו תפלה שלישית כנגד קרבן מוסף, ותפלה שהיא כנגד תמיד של בקר היא הנקראת תפלת השחר, ותפלה שכנגד תמיד של בין הערבים היא הנקראת תפלת מנחה ותפלה שכנגד המוספין היא נקראת תפלת המוספין.
הקשר שבין התפילה לקרבן, מבואר בין השאר, בסוגיה ברכות כו ע”א:
איבעיא להו טעה ולא התפלל מנחה מהו שיתפלל ערבית שתים אם תמצא לומר טעה ולא התפלל ערבית מתפלל שחרית שתים משום דחד יומא הוא דכתיב ויהי ערב ויהי בקר יום אחד אבל הכא תפלה במקום קרבן היא וכיון דעבר יומו בטל קרבנו או דילמא כיון דצלותא רחמי היא כל אימת דבעי מצלי ואזיל תא שמע דאמר רב הונא בר יהודה אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן טעה ולא התפלל מנחה מתפלל ערבית שתים ואין בזה משום דעבר יומו בטל קרבנו.
לכאורה לפי מסקנת הגמ’ אמנם תפילה במקום קרבנות תקנו, אבל הקשר אינו הדוק, ויש לומר שתפילה היא ענין של רחמי ולכן אינה חייבת להיות קשורה לקרבן דוקא. ואמנם יש לומר שתפילות אבות תקנום, ולכן עיקרן אינו בגלל הקרבנות.
וזה גם טעם ההבדל שבשחרית ומנחה אפשר להתפלל נדבה, אבל מוסף אי אפשר להתפלל נדבה כפי שכתבו במפורש תוספות ברכות כו, א ד”ה איבעיא להו:
איבעיא להו טעה ולא התפלל תפלת מנחה כו’ – לא בעי אם טעה ולא התפלל תפלת מוסף דהא ודאי אינו מתפלל בערבית דהיאך יקרא את הקרבנות וכבר עבר זמן מוסף וגם לא תיקנו שבע ברכות של מוסף אלא משום ונשלמה פרים שפתינו ובזה ודאי עבר זמנו בטל קרבנו אבל שאר תפלות דרחמי נינהו ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו ואין כאן עבר זמנו בתפלה אחרת.
וכן משמע ברמב”ם הלכות תפילה, לאחר שכתב שלאחר הגלות נתבלבלה שפתם של ישראל, ולכן כשאחד מתפלל תקצר לשונו לשאול חפציו, ועזרה ובית דינו תקנו שמנה עשרה ברכות, שהם שבח שאלת צרכים והודאה כדי “שתהיה תפלת אלו העלגין תפלה שלימה כתפלת בעלי הלשון הצחה”.
ברמב”ם הנ”ל שפתחנו משמע שעיקר תקנת התפילה אינה כנגד קרבנות, אלא תקנו שיהיה מנין התפלות כנגד הקרבנות, ולפי זה זה מתאים למסקנת הסוגיה בדף כו שאין לומר לגבי תפילה עבר יומו בטל קרבנו.
ולכאורה זה הפשט בדברי רבי יוחנן בגמ’ ברכות כא ע”א:
ורבי אלעזר אמר ספק קרא קריאת שמע ספק לא קרא חוזר וקורא קריאת שמע ספק התפלל ספק לא התפלל אינו חוזר ומתפלל ורבי יוחנן אמר ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו.
לכאורה סברת רבי יוחנן היא שתפילה היא רחמי ולכן אין היא קשורה דוקא לזמני קרבן התמיד והמוספים אלא יכול להתפלל כל היום כולו.
אלא שיתכן שבגמ’ שם זו מחלוקת, האם יש חולק על רבי יוחנן בסוגיה שם?
המשך הסוגיה שם:
ואמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שהתפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה איני והאמר רב נחמן כי הוינן בי רבה בר אבוה בען מיניה הני בני בי רב דטעו ומדכרי דחול בשבת מהו שיגמרו ואמר לן גומרין כל אותה ברכה הכי השתא התם גברא בר חיובא הוא ורבנן הוא דלא אטרחוהו משום כבוד שבת אבל הכא הא צלי ליה ואמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לבית הכנסת ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש בה דבר יחזור ויתפלל ואם לאו אל יחזור ויתפלל וצריכא דאי אשמעינן קמייתא הני מילי יחיד ויחיד או צבור וצבור אבל יחיד לגבי צבור כמאן דלא צלי דמי קמשמע לן ואי אשמעינן הכא משום דלא אתחיל בה אבל התם דאתחיל בה אימא לא צריכא.
האם מימרא זו של שמואל שצריך להפסיק באמצע תפילה, היא חולקת על דברי רבי יוחנן? מימרא זו של שמואל מקבילה למימרא הבאה של שמואל שאם יכול לחדש דבר יכול להתפלל אבל בלי לחדש דבר אי אפשר להתפלל שוב (וגמ’ עושה צריכותות בין המקרים, לגבי יחיד ולגבי ציבור), האם זה חולק על דברי רבי יוחנן?
אמנם יתכן לומר: הרי דברי שמואל שאי אפשר להתפלל שוב מדובר בלא חידוש אבל בחידוש אפשר כפי שאומר שמואל במימרא הבאה, ואולי רבי יוחנן שאומר שאדם יכול להתפלל כל היום, המדובר הוא כשמחדש בה דבר, אבל פשטות הסוגיה ענין החידוש רב בסוף הסוגיה ולא מתייחס לדברי רבי יוחנן. דבר זה הוא מחלוקת בין רש”י לבין הרי”ף:
רש”י ברכות כא, א ד”ה ולואי שיתפלל:
ולואי שיתפלל אדם כל היום – בהלכות גדולות פסק: הלכה כרבי יוחנן בספק, והלכה כשמואל בודאי התפלל.
משמע ברש”י שאכן יש מחלוקת, ורבי יוחנן אומר הלואי ויתפלל גם כשאין לו ספק וודאי התפלל, אלא שהלכה כמותו רק בספק, ולשמואל אסור להתפלל שוב גם בספק, אלא שהלכה כמותו רק בודאי לא התפלל.
לדעת בה”ג ניתן להסביר את המחלוקת אם יכול אדם להתפלל כל היום, בשאלה זו של ההשוואה לקרבנות. האם התפילה במקום קרבן ולכן יש לזה גדרי קרבן ואי אפשר להתפלל כל היום אלא אם כן מחדש בה דבר ואז התפילה היא רחמי, או שעיקר התפילה כנגד הקרבן אלא אין לה את גדרי הקרבן.
אבל יש ראשונים הסבורים שאין מחלוקת וגם רבי יוחנן מדבר רק באופן שמחדש בתפילה, ולזה גם שמואל מודה. שיטה זו מביאים תלמידי רבנו יונה בברכות יב, ב באלפס:
והאי דאמרינן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו אומר רבינו האי גאון ז”ל דדוקא על ידי חידוש אבל בלא חידוש אסור ומביא ראיה מדאמרי’ לקמן אמר רב יהודה אמר שמואל התפלל ונכנס לב”ה ומצא צבור שמתפללין אם יכול לחדש דבר אחד בתפלתו כדי שתהא תפלתו תחנונים יתפלל ואם לאו אל יתפלל הנה שלא התירו אלא בחידוש… ולפי מה שאמרנו שדברי ר’ יוחנן אינן אמורין אלא בחידוש נמצא דרבי יוחנן ושמואל אינם חולקין דתרוייהו בעי חידוש אלא שבא להשמיענו שמואל שאפי’ בצבור צריך חידוש כדכתבינן ואומר מורי הרב נר”ו ודוקא כשיודע ודאי שהתפלל וחוזר ומתפלל בנדבה צריך לחדש דבר בתפלתו אבל בספק התפלל ספק לא התפלל כשחוזר ומתפלל על הספק אין צריך חידוש דכיון שצריך לחזור ולהתפלל על הספק אין לך חידוש גדול מזה.
אם התפילה היא רק על ידי חידוש, יש לומר שאכן הקשר לקרבנות הוא יותר מהודק, ותפילת חובה היא כנגד הקרבנות, ואי אפשר להוסיף, ורק כשמחדש התפילה הופכת לרחמי. וכן כתב משנה ברורה סימן קז ס”ק ד:
והא דבעינן חידוש בנדבה דע”י החידוש מינכר מתוכה שתפילתו היא לשם תחנונים ולא לשם חובה ובלא חידוש מיחזי כמי שעושה אותה לשם חובה.
ונראה ששאלה זו של הקשר לקרבנות היא מחלוקת הרמב”ם והראב”ד. רמב”ם תפילה ונשיאת כפים א, ט:
תפלות אלו אין פוחתין מהן אבל מוסיפין עליהם, אם רצה אדם להתפלל כל היום כולו הרשות בידו, וכל אותן התפלות שיוסיף כמו מקריב נדבות לפיכך צריך שיחדש דבר בכל ברכה וברכה מן האמצעיות מעין הברכות, ואם חידש אפילו בברכה אחת דיו כדי להודיע שהיא נדבה ולא חובה, ושלש ראשונות ושלש אחרונות לעולם אין מוסיפין בהן ולא פוחתין מהן ואין משנין בהן דבר.
תפלות אלו וכו’. כתב הראב”ד ז”ל אף על פי שלא יחדש עד כאן לשונו.
מחלוקת הרמב”ם והראב”ד היא מחלוקת רש”י בשם בה”ג וכפי שהבאנו שיש מחלוקת בין רבי יוחנן ובין שמואל. לרמב”ם אין מחלוקת וגם רבי יוחנן אמר רק כשיש חידוש. ואילו הראב”ד סובר שהם חולקים, ולרבי יוחנן אפשר להתפלל תפילת נדבה גם בלי חידוש וכך פוסק הראב”ד.
ונראה לחדש, שאם תפילת נדבה לא צריך חידוש, היינו משום שגם כל תפילה זמנה כנגד הקרבנות, אבל התפילה אינה במקום הקרבן, אלא התפילה היא רחמי, ובתור שכזאת, הלואי ויתפלל כל היום ולא צריך חידוש.
אבל לדעת הרמב”ם התפילה מקבילה לקרבן, וכדי שיוכל להתפלל שוב, צריך לנתק את הקשר לקרבן, כדי שיוכל להתפלל נדבה וזה על ידי חידוש.
בדעת הרי”ף כתב רבנו יונה שיחיד אין צריך חידוש ורבים צריכים חידוש:
הרי”ף ז”ל סובר שהיחיד יכול להתפלל בלא חידוש כדכתבינן לעיל וסובר דמש”ה נקט צבור לאשמועינן דדוקא בצבור צריך חידוש מפני שנראה כמתפלל עמהם שמתפלל לחובה אבל ביחיד לא.
וממילא אפשר להסביר את המחלוקת בין הרמב”ם לראב”ד בהלכות תפילה ונשיאת כפים י, ו:
מי שנסתפק לו אם התפלל אם לא התפלל אינו חוזר ומתפלל אלא אם כן מתפלל תפלה זו על דעת שהיא נדבה, שאם רצה יחיד להתפלל כל היום תפלת נדבה יתפלל, מי שהיה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה, ואם היתה תפלת ערבית אינו פוסק שלא התפלל אותה מתחילה אלא על דעת שאינה חובה.
השגת הראב”ד: מי שהיה עומד בתפלה וכו’. כתב הראב”ד ז”ל אין כאן נחת רוח עכ”ל.
למה מתכוין הראב”ד שאין כאן נחת רוח? לפי ההקשר, חולק על הטעם שבתפילת ערבית אינו פוסק כיון שהתפלל אותה על דעת שאינה חובה. ולראב”ד אם תפילת ערבית שווי עלן חובה, אם כן לא גומר כמו בשחרית אם נזכר שהתפלל. כך ביאר כסף משנה תפילה ונשיאת כפים י, ו:
ומ”ש רבינו ואם היתה תפלת ערבית וכו’. כתב הראב”ד אין כאן נחת רוח עכ”ל נראה שטעמו שאף על פי שתפלת ערבית היתה רשות עכשיו כבר קבעוה חובה כדאמרינן בפ”א. ואין זה דבר מוכרח ויש מקום לדברי רבינו מאחר שמתחלתה היתה רשות:
אבל בגר”ח על הרמב”ם הסביר אחרת, שהראב”ד חולק על הדין הראשון שאם התחיל תפילת י”ח ונזכר שהתפלל, מפסיק אפילו באמצע[1], והטעם של שמואל שפוסק כתב הגר”ח: “והא דקאמר שמואל פוסק אפילו באמצע ברכה הוא זה גופא הדין הראשון דשמואל דאם אינו יכול לחדש דבר אל יתפלל ומשום הכי הוא דפוסק.”
אלא גם על זה חולק הראב”ד ולדעתו רבי יוחנן שסובר שאפשר להתפלל בלי חידוש, חולק גם על זה, וכך סובר הראב”ד. ועל זה חולק הראב”ד וחולק על הדין הראשון של הרמב”ם שאם נזכר שהתפלל שמפסיק אפילו באמצע תפילה. וז”ל הגר”ח:
דהראב”ד פליג על עיקר הדין של הרמב”ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק. ומשום דלדעת הראב”ד כל זה הוא לדעת שמואל דסובר דבעינן שיחדש דבר אבל אנן קי”ל כרבי יוחנן דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש דבר, וממילא דגם בהתחיל בתורת חובה גומר ודין תפלת נדבה עלה. ולפ”ז קיימא ההשגה אתחלת דברי הרמב”ם דאם נזכר שכבר התפלל פוסק בתפלת חובה, על זה הוא שהשיג דגם בתפלת חובה אם נזכר שכבר התפלל גומרה בתורת נדבה וכטעמי’ לעיל בפ”א דיכול להתפלל תפלת נדבה גם בלא חידוש. וכמו שנתבאר דלדעת הראב”ד גם ההתחלה שעל דעת חובה מצטרפת להחשב תפלת נדבה ותליא רק בדין חידוש דבר.
לפי הסברנו, מובן הטעם להלכה שצריך להפסיק לדעת הרמב”ם, כפי שכתב הרי”ף יג ע”א באלפס:
והא דאמר רב יהודה אמר שמואל היה עומד בתפלה ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה מפרשי לה רבנן כגון שהתפלל תפלתו אדעתא דחובה ושכח שכבר התפלל ועמד להתפלל אדעתא דחובה ונזכר שכבר התפלל פוסק ואפילו באמצע ברכה שאם בא לגומרה נמצא כמי שמקריב שני תמידין בשחרית שהוא עובר משום בל תוסיף ולפיכך פוסק ואפילו באמצע ברכה ובהא אפילו רבי יוחנן מודה דלא קאמר רבי יוחנן ולואי שיתפלל אדם כל היום כולו אלא תפלת נדבה כגון תחנונים וכיוצא בהן אבל תפלת חובה לא קאמר.
ובזה חולק הראב”ד, שכיון שתפילות לא ממש נגד הקרבנות, לכן יכול להתפלל נדבה בלי חידוש, ולכן מי שנזכר שהתפלל, אין לו בעיה לצרף נדבה וחובה, כי מהות התפילה היא אחת: רחמי. אבל לדעת הרמב”ם והרי”ף אי אפשר להמשיך משום שזה דומה לשני תמידים. וכן אי אפשר להתחיל חובה ולהמשיך נדבה משום שאלו שתי תפילות שונות, אחת כנגד קרבנות ואחת רחמי.
אבל לראב”ד שלא צריך חידוש, אם כן כל התפילות הן רחמי, ולכן חולק על הרמב”ם גם במי שהתחיל להתפלל ונזכר שהתפלל שיכול להמשיך, שלא כרי”ף. כל זה לחידושו של הגר”ח שהראב”ד חולק על הדין הראשון.
הטעם שתפילות כנגד קרבנות הם גם הטעם שבציבור אין תפילת נדבה, כפי שכתב הרי”ף שם:
והלכתא כר’ יוחנן דאמר הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ומפרשי רבנן דהני מילי ביחיד ואדעתא דרשות אבל אדעתא דחובה אסור וצבור בין אדעתא דחובה בין אדעתא דרשות אסור דקי”ל דתפלות כנגד תמידין תקנום וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה כך אין הצבור מתפללין תפלת נדבה אבל היחיד מתפלל תפלת נדבה שכן היחיד מביא עולת נדבה הלכך אין היחיד מתפלל תפלת המוספין תפלת נדבה שאין מתנדב בקרבן מוסף.
ומה שכתבנו שתפילת נדבה היא רחמי ולא כנגד הקרבנות, כך כתב רבנו יונה כדי להסביר את דעתו של רב האי גאון, רבינו יונה ברכות יג, א:
ויש בזה דעת אחרת לרבינו האי גאון ז”ל שהוא אומר שמתפלל תפלת נדבה בין תפלת שחרית ומנחה בין תפלת מוסף ונראה למורי הרב נר”ו שאפשר לתת טעם לדבריו מפני שאע”פ שתפלות כנגד תמידין תקנום מאין לנו דבתפלת של נדבה ג”כ [נלך] אחר הקרבנות ואם אמרו בתפלת חובה [לא] נאמר בתפלת נדבה ועוד דכיון שהכל יכול להביא בתורת נדבה אלא השעיר בלבד מפני המיעוט שאינו יכול להביא נדבה נאמר שלא יתפלל נדבה.
וכיון שתפילת נדבה לא כנגד הקרבנות, לדעתו גם מוסף יוכל להתפלל נדבה.
והוסיף רבנו יונה שם:
אבל נראה למורי נר”ו יותר להעמיד דברי הרב אלפס ז”ל ולאו מטעמיה אלא הטעם שאין מתפללים תפלת מוסף נדבה כמו שאר תפלות של שחרית ומנחה מפני שתפלת שמנה עשרה הוא רחמים ובתפלה שיש בה רחמים יכול האדם לאומרה לבקש על עצמו רחמים כמה פעמים שירצה אבל בשאר תפלות של שבעה ברכות שאין בהם אלא שבח אין לו להתפלל בברכות של שבח בנדבה אלא מה שהותקן בלבד ולפ”ז נראה שאפי’ בשבת תפלת שחרית אין לו להתפלל אותה נדבה כיון שהיא משבע ברכות בלבד ואין בה אלא שבח אלא אפשר לומר שיכול להתפלל אותה נדבה אף על פי שהוא שבח משום דכיון שהותקנה כנגד תפלה של שמנה עשרה שהוא רחמים לגבי זה דיינינן ליה כתפלת רחמים:
אבל מה שכתבו שתפילת נדבה היא רחמי, וזה פירוש דברי רבי יוחנן, ולכן צריך חידוש, לכאורה זו מחלוקת הרמב”ם והראב”ד, ודעת הרמב”ם לכאורה לא כמו שכתבנו, ע’ רמב”ם תפילה ונשיאת כפים א, י:
אין הציבור מתפללין תפלת נדבה לפי שאין הציבור מביאין קרבן נדבה, ולא יתפלל אפילו יחיד מוסף שתים אחת חובת היום ואחת נדבה לפי שאין מתנדבין קרבן מוסף, ויש מן הגאונים מי שהורה שאסור להתפלל תפלת נדבה בשבתות וימים טובים לפי שאין מקריבין בהן נדבה אלא חובת היום בלבד
אין הצבור מתפללין. וכתב הראב”ד ז”ל: מצינו קרבן נדבה בצבור והיא עולה הבאה מן המותר שהיא קיץ למזבח אלא שלא היתה מצויה ומה שאמרו שלא יתפלל יחיד תפלת המוספים נדבה וכן מה שאמר הגאון שאסור להתפלל נדבה בשבתות ויו”ט לפי שאין מקריבין בהן נדבות אלא חובת היום בלבד אני דעת אחרת יש עמי בכל אלה דרבי יוחנן לא אמר הלואי שיתפלל אדם כל היום אלא י”ח שהיא תפלת רחמים ובקשה ושוהה ביניהן כדי שתתחולל דעתו עליו ויתכוין דעתו לבקש רחמים אבל תפלת שבת וי”ט שאינו אלא הודאות לא אמר ר’ יוחנן ואם יודה ויחזור ויודה ברכה לבטלה היא.
לכאורה הרי נחלקו הרמב”ם והראב”ד מה טעם אין נדבה בשבת, לרמב”ם לשיטת הגאונים הטעם הוא שאין מביאים נדבה בשבת. ואילו לדעת הראב”ד הטעם שאין נדבה בשבת משום שתפילות שבת הן תפילות הודאה וזה לא שייך לדברי רבי יוחנן שיכול אדם להתפלל – להתחנן – כל היום כולו.
ולכאורה לרמב”ם משמע שגם תפילת נדבה היא תפילה כנגד הקרבנות אלא קרבנות נדבה, ולא כמו שאמרנו שתפילת הנדבה היא ודאי רחמי. ויתכן אולי לומר שכאן מדובר על תפילות שבת שאין בהם רחמי, ואם יש השלמה לתפילות שבת הרי זה רק משום הקרבנות, ולכן כותב הרמב”ם שאין מביאים קרבנות בשבת, אבל ביום חול, ודאי שתפילת נדבה היא גדר רחמי ולא משום תוספת קרבן.
להלכה נפסק בשו”ע אורח חיים קז, א:
אם הוא מסופק אם התפלל, חוזר ומתפלל, ואינו צריך לחדש שום דבר; אבל אם ברי לו שהתפלל, אינו חוזר ומתפלל בלא חידוש; ועל ידי חידוש, חוזר ומתפלל בנדבה כל הפעמים שירצה, חוץ מתפלת מוסף שאין מתפללים אותה בנדבה; ובשבת וי”ט, אינו מתפלל תפלת נדבה כלל, ואם התחיל להתפלל על דעת שלא התפלל, ונזכר שכבר התפלל, פוסק אפי’ באמצע ברכה אפילו יכול לחדש בה דבר.
[1] וכן מוכח בהשגות הראב”ד על הרי”ף: “כתוב שם: וכשם שאין הצבור מביא עולת נדבה וכו’. אמר אברהם: גם אני תמהתי עליו בהלכות, וכן תמהתי על הגאון מה ראה לומר בו אסור בל תוסיף, אי משום דאמר שמואל [דף כא א] פוסק ואפילו באמצע ברכה, אנן אם רצה פוסק קאמרינן אבל חובה לפסוק לא אמר, לא ליחיד ולא לצבור, והרי צבור מוסיפין [תפילת] נעילה בחובה ואין בה משום בל תוסיף.”