ב”ה
שיעור כג, יסודי התורה פרק ט – הוראת שעה של נביא
רמב”ם הל’ יסודי התורה פ”ט הלכה ה”ג – ה”ה
וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ”ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה’ כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
הלכה ד
וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה או שאמר בדין מדיני תורה שה’ צוה לו שהדין כך הוא והלכה כדברי פלוני הרי זה נביא השקר ויחנק, אף על פי שעשה אות, שהרי בא להכחיש התורה שאמרה לא בשמים היא, אבל לפי שעה שומעין לו בכל.
הלכה ה
בד”א בשאר מצות אבל בעבודת כוכבים אין שומעין לו ואפילו לפי שעה ואפילו עשה אותות ומופתים גדולים ואמר שה’ צוהו שתעבד עבודת כוכבים היום בלבד או בשעה זו בלבד הרי זה דבר סרה על ה’ ועל זה צוה הכתוב ואמר ובא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא כי דבר סרה על ה’ אלהיכם שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, ולפיכך נדע בודאי שהוא נביא שקר וכל מה שעשה בלט וכשוף עשה ויחנק.
הרמב”ם האריך בזה בהקדמת הרמב”ם למשניות, ושם מביא משל:
והנני מביא לך משל על פי הכלל הזה שתדון בו בכל המצות. נביא שכבר התאמתה נבואתו אצלינו כמו שביארנו, יאמר לנו ביום השבת שנקום כולנו נשים ואנשים ונבעיר אש ונעשה בה כלי זין ונחגרם ונלחם באנשי מקום פלוני היום שהוא שבת ונבוז ממונם ונכבוש נשותיהם, חייבים אנחנו המצווים בתורת משה לקום מיד, בלי להתמהמה במה שצונו, ונעשה כל אשר יצוה בזריזות וחריצות בלי פקפוק ובלי עכוב, ונאמין בכל מה שנעשה באותו היום שהוא שבת מהבערת האש ועשיית המלאכות והמלחמה וההרג שהיא מצוה, שעליה נקוה גמול מאת ה’ לפי ששמענו לדברי הנביא שמצות עשה לשמוע לדבריו כמו שצונו ה’ על ידי משה אליו תשמעון, ובא בקבלה בכל אם יאמר לך נביא עבור על דברי תורה שמע לו חוץ מע”ז, שאם יאמר לנו עבדו היום בלבד לצורה זו, או קטרו לכוכב זה בשעה זו בלבד הרי זה נהרג, ואין שומעין לו. אבל אדם שרואה את עצמו לפי דמיונו צדיק וישר והוא זקן וישיש, ויאמר הנני זקן מאד, ואני כבר בן כך וכך שנים ולא עברתי על שום מצוה מן המצות כלל, ואיך אקום היום שהוא שבת ואעבור על אסור סקילה ואלך למלחמה, ואני לא אוסיף ולא אגרע ויש אחרים במקומי, ובני אדם רבים שיקיימו את הצווי הזה, הרי אותו האיש עבר על דבר ה’ והוא חייב מיתה בידי שמים על שעבר על מה שצוהו הנביא, ומי שצוה לשבות הוא שצוה לקיים דברי כל נביא ומה שיקבע, והעובר על צוויו חייב כמו שאמרנו.[1]
על משל הזקן: הדגש הוא שמה שצריך לעשות זה לא מה שהרגש הדתי אומר לעשות, לא החויה הדתית היא העיקר אלא ההלכה. דוגמא לזה השאלה הידועה שנשאל הרדב”ז במי שהוא בבית האסורים ויכול לצאת יום אחד, איזה יום יצא, שצריך לצאת ביום הבא כי בו הוא לא אנוס לאכול מאכלות אסורות, ולא ימתין לשבת או ליום הכפורים.
בעבודה זרה אין הנביא יכול להורות אפילו הוראת שעה, וההסבר לזה כתב במשך חכמה דברים פרק יח פסוק טו:
נביא מקרבך מאחיך כמוני פירוש כמוני בשתוף שם נביא לבד לא במעלה, וזה שאמר אליו תשמעון אפילו לעבור על מצוה אחת שבתורה כאליהו בהר הכרמל (יבמות צ:), משום שכל התורה שמעו מפי משה, לכן יכולה להעקר לשעה עפ”י נביא, שגם הוא נביא כמוהו בשתוף השם, אבל אנכי ולא יהיה לך ששמעו בעצמם מפי הגבורה (מכות כד רע”א) אין נביא רשאי לעקור בעבו”ז אפילו לשעה, וכדאמר ר’ יוחנן סוף הנחנקין. וזה הי’ הטיבו אשר דברו (דברים ח, כו), שאם שמעו הכל מפי הגבורה לא הי’ יכול אליהו לזבוח בהר הכרמל ושאר נביאים. ודו”ק.
מדוע הדוגמא מאליהו בהר הכרמל, ולא מגדעון ע’ שופטים פרק ו’, כו, דבנה מזבח על ראש המעוז וכו’. והרי אומר הירושלמי מגילה א,יב “ר’ אבא בר כהנא: שבע עבירות הותרו בפרו של גדעון, אבנים פסולות, עצי אשירה, מוקצה, נעבד, לילה, זר, איסור במה?
אלא שיש ליישב על פי מהרי”ץ חיות בתורת נביאים פרק ד’ (הובא אצל קופרמן, פרשת שופטים, עמ’ רפז) שכתב שענין צורך שעה ומיגדר מילתא הוא אם בא לצוות לאחרים אבל לעצמו לא צריך.
הא דצריכים בעקירת דבר מן התורה מגדר מילתא וצורך שעה, דוקא אם בא הנביא לצוות לאחרים אבל אם בא הדיבור להנביא בדבר שנוגע אליו לבדו ואין לזרים אתו, חייב לשמור ולעשות מיד ואף אם לא נראה בכאן למגדר מילתא.
ומדוייק כן בגמרא סנהדרין פט ע”ב ששאלה איך יצחק שמע לאברהם. והגמרא לא שאלה איך אברהם עצמו עשה את הדברים הללו, וע”כ משום שלעצמו הגדר שונה כמ”ש מהרי”ץ חיות. ולכן גדעון אינו דוגמא כי עשה לעצמו אבל אליהו בהר הכרמל משמע שהאנשים שהיו אתו הם הקריבו.
בענין הוראת שעה של נביא:
לכאורה אין הבדל בין הוראת שעה של נביא להוראת שעה של בית דין, שהרי הדברים נשנו באותה סוגיה במסכת יבמות דף צ’ ע”ב ועל שניהם אומרת הגמרא שלמיגדר מילתא שאני. והרמב”ם עצמו בפירוש המשניות כתב:
ושואלים את הנביא עצמו בעת שיצוה לעבור על מצוה מכל המצות שנצטוינו בהם על ידי משה נביאו ע”ה, והוא עונה שעבירה זו אינה תמידית, אבל נעשנה עכשיו בלבד כדרך שעושים ב”ד בהוראת שעה, כמו שעשה אליהו בהר הכרמל…
וכן הרמב”ם כאן אלא שנביא נלמד מ”אליו תשמעון”.
אבל יש כאן שאלה יסודית שיש לברר: האם הנביא אומר מה שאומר בהוראת שעה בנבואה או שלא בנבואה. נראה שיש בדבר מחלוקת בין הרמב”ם לבין החינוך:
כתב החינוך במצוה תקטז:
שנצטוינו לשמוע בקול כל נביא מהנביאים בכל מה שיצונו, ואפילו יצוה אותנו לעשות בהיפך מצוה אחת מן המצוות או אפילו הרבה מהם לפי שעה, חוץ מעבודה זרה, שומעין לו, כי באמת אחר שהוא נביא אמת כל כוונותיו לטובה וכל אשר יעשה הוא עושה לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא, ועל זה נאמר [דברים י”ח, ט”ו], נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה’ אלהיך אליו תשמעון, וכן אמרו בספרי [כאן], אליו תשמעון, אפילו יאמר לך לעבור על אחת מן המצוות לפי שעה שמע לו.
משרשי המצוה, לפי שתכלית מעלת האדם היא השגת הנבואה, ואין לו לבן אדם בעולמו אמתת ידיעה בדברים כאמתת ידיעתו בנבואה שהיא הידיעה שאין אחריה פקפוק כי היא תבא ממעין האמת, ומעטים מבני העולם זוכים בה ועולים אליה כי הסולם גדול מאד רגלו בארץ וראשו מגיע השמימה, ומי זה האיש ירא השם יזכה ויעלה בהר ה’ ויקום במקום קדשו אחד מאלפי רבבות אנשים הוא המשיג למעלה זו ובדור שראוי לכך, על כן ציותנו התורה כי בהגיע איש אחד בדור אל המעלה הזאת ויהיה ידוע אצלנו בענינו ובכושר מעשהו כי נאמן לנביא, שנשמע אליו בכל אשר יצוה כי הוא היודע דרך האמת וידריכנו בו, ולא נשא נפשנו להמרות פיו ולחלוק עמו כי המחלוקת עליו בשום דבר הוא טעות גמור וחסרון ידיעת האמת.
אבל הרמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה ג’ כתב:
וכן אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר אליו תשמעון, ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מ”ש בתורה פן תעלה עולותיך בכל מקום, היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה’ כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם, ואם אמרו שהדבר נעקר לעולם מיתתו בחנק שהתורה אמרה לנו ולבנינו עד עולם.
ולכאורה הרי זה פסוק מפורש, מלכים א יח, לו:
וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה’ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
אבל אם כן, איך רוצה שואלת הגמרא ביבמות “וליגמר מיניה” לבית דין, והרי כאן זה על פי נבואה? אלא שכבר שאלו את זה תוספות יבמות צ ע”ב ד”ה וליגמר מיניה[2]
וליגמר מיניה – וא”ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי.
והדברים מפורשים יותר בתוספות בסנהדרין פ”ט ע”ב ד”ה אליהו. וכן כתב במנחת חינוך שם.
אם כן נראה שיש מחלוקת בין הרמב”ם לבין החינוך. לדעת הרמב”ם נראה שהנביא אומר את הדבר הזה בנבואה. וכן משמע מדבריו בהקדמה כשסייג ואמר שלא יכול לעקור לעולם: “אבל בתנאי שלא יתמיד אותו הווי ויאמר שהקב”ה צוה בזה שיעשה כן לעולם”. ומשמע שזה בנבואה. אבל החינוך אומר “אחר שהוא נביא אמת כל כוונותיו לטובה וכל אשר יעשה הוא לחזק הדת ולהאמין בשם ברוך הוא”, ומשמע שמייחס את ההוראה לכוונותיו של הנביא.
על פי דברים אלו ניתן להבין את מקור הרמב”ם בהלכות ממרים שכתב שגם בית דין יכול לא רק לענוש שלא מן הדין אלא גם לעקור מצוה שלא מן הדין, וכתב רמב”ם הלכות ממרים פרק ב הלכה ד:
ויש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה אף על פי שהוא קטן מן הראשונים שלא יהו גזרות אלו חמורין מדברי תורה עצמה שאפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכין ועונשין שלא כדין אבל אין קובעין הדבר לדורות ואומרים שהלכה כך הוא, וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה[3] או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהכשל בדברים אחרים עושין לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו [כולם] כדרך שאמרו חכמים הראשונים חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה.
(ועי”ש ברדב”ז שדן מה גוף אחד: כל ישראל גוף אחד או שכל המצות הן גוף אחד). ולכאורה בש”ס הדבר נאמר רק לגבי הכח של בית דין לענוש שלא מן הדין, ע’ סנהדרין מו ע”א:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מו עמוד א
תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך.
אלא שמקור הרמב”ם שאפשר לעקור לפי שעה גם מצוה מן המצות, היא בסוגיה של נביא (ולא כמו שכתב במקורות וציונים לרמב”ם פרנקל שציין לגמ’ יבמות עט. “מוטב תעקר אות אחת מן התורה” וכו’) אלא יבמות דף צ עמוד ב שהוזכרה לעיל.
ולדעת הרמב”ם לא קשה במה ששאלו התוספות, איך לומדים מאליהו, שהרי אפילו אם זה בנבואה הרי זה לא יתכן שנביא יאמר דבר נגד דין תורה, ואם יאמר הרי הוא בחנק כמ”ש הרמב”ם, לכן לגבי הוראת שעה אין שום מעלה שזה בנבואה. וכל ההיתר הוא רק משום שזה הוראת שעה למיגדר מילתא.
אלא שיש לשאול, מדוע התרת איסורים להוראת שעה אין זה ענין הלכתי, שהרי גם בית דין יכולים לדון בו ואם כן לא בשמים היא? וכבר שאל מעין זה הרדב”ז:
שו”ת רדב”ז חלק ב סימן תרנב ד”ה שאלת עלה
שאלת עלה דהא דקים לן שאם עמד מי שהוא מוחזק בנבואה ונודע לנו בבירור שהוא נביא וצוה לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה חוץ מעכו”ם שומעין לו כמעשה דאליהו בהר הכרמל שעבר על השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה ועשה כן לא לבטל עיקר המצוה אלא לפי שעה כדי להכחיש נביאי הבעל וקשה עליך לקבל שאם יקום נביא מוחזק בנבואה ויאמר מצוה להרוג את פלוני או עיר פלונית או לעלות על עיר פלוני לשלול שלל ולבז בז ולגזול ולחמוס אותם כדי לעשות גדר וסייג לתורה איך נשמע אליו כיון שאין ב”ד נראה להם לעשות כן אפי’ לפי הוראת שעה ואפי’ שיאמר כן נאמר לי מפי ה’ הרי אמר לא בשמים וכיון שאין הדין נותן להרוג אלא בעדים והתראה איך נשמע אל דברי הנביא לעבור על מה שאמרה תורה אפי’ שיתן טעם לדבר ולא די זה אלא שאמרו מצוה לשמוע אליו שנאמר אליו תשמעון.
אלא שלפי מה שכתבנו מקור הא שבית דין יכול להורות בהוראת שעה הוא נלמד מנביא. ואם כן עיקר הדבר הוא בנביא ובנבואה ולכן אין לומר לא בשמים היא.
העונש לעובר על הוראת הנביא.
בהקדמת הרמב”ם למשנית יש נקודה מודגשת שאיננה בהלכות יסודי התורה: האם יש עונש למי שעובר על דברי הנביא בהוראת שעה לעבור על מצוה: ע’ הלכות יסודי התורה פ”ט הלכות ב’ ג’ ומשמע שהעונש שחייב מיתה בידי שמים הוא רק בדבר הרשות, אבל לגבי העובר על הוראת שעה של נביא לא כתב עונש. אבל בהקדמת המשניות כתב: “הרי אותו האיש עבר על דבר ה’ והוא חייב מיתה בידי שמים על שעבר על מה שצוהו הנביא”.
ובמנחת חינוך העיר על לשון המשנה והסוגיה בזה המשנה בסנהדרין פט ע”א בפרק אלו הן הנחנקין:
נביא השקר, המתנבא מה שלא שמע, ומה שלא נאמר לו – מיתתו בידי אדם. אבל הכובש את נבואתו, והמוותר על דברי נביא, ונביא שעבר על דברי עצמו – מיתתו בידי שמים, שנאמר אנכי אדרש מעמו. המתנבא בשם עבודה זרה, ואומר: כך אמרה עבודה זרה, אפילו כוון את ההלכה לטמא את הטמא ולטהר את הטהור.
ולשון “המוותר על דברי נביא” משמע שהוא מזלזל ולא רק שיצרו תוקפו ועובר על מצות עשה של אליו תשמעו. וכן משמע ברש”י במשנה: “והמוותר על דברי נביא – המפקירם, שלא חשש למה שאמר לו הנביא.”
וכן משמע בגמ’ שהוצרכה להביא דוגמא:
“והמוותר על דברי נביא – כגון חבריה דמיכה, דכתיב: (מלכים א’ כ’) ואיש אחד מבני הנביאים אמר אל רעהו בדבר ה’ הכיני נא וימאן האיש להכותו, וכתיב (מלכים א’ כ’) ויאמר לו יען אשר לא שמעת [וגו’].”
ואם כל העובר על דברי נביא חייב מיתה, למה צריך לדוגמא זו. ע’ מנח”ח שכ”כ.
[1] ע’ תורת השבת והמועד לרב גורן עמ’ 77 במאמרו לחימה בשבת לאור המקורות, וכנגדו חיבר הרב נריה ספר “מלחמות שבת” שבו חלק על הרב גורן ובגלל חריפות דבריו לא הזכיר את שמו) שהעיר שמשמע ברמב”ם שהסמכות להוציא למלחמת רשות היא על פי נביא. אלא שדחה שיתכן שהמדובר שם במקום שלא היה אישור של בית דין הגדול, ולכן הנביא שימש במקום הסנהדרין כדי לאשר את המלחמה.
[2] הסוגיה שם: “אמר ליה: בעאי לאותובך ערל, הזאה, ואזמל, סדין בציצית, וכבשי עצרת, ושופר, ולולב, השתא דשנית לן: שב ואל תעשה לא מיעקר הוא, כולהו נמי שב ואל תעשה נינהו. ת”ש: (דברים י”ח) אליו תשמעון – אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה, כגון אליהו בהר הכרמל, הכל לפי שעה שמע לו! שאני התם, דכתיב: אליו תשמעון. וליגמר מיניה! מיגדר מילתא שאני. ת”ש: בטלו – מבוטל, דברי רבי, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו יכול לא לבטלו ולא להוסיף על תנאו, א”כ מה כח ב”ד יפה; והא הכא דמדאורייתא בטל גט, ומשום מה כח בית דין קא שרינן אשת איש לעלמא! מאן דמקדש – אדעתא דרבנן מקדש, ואפקעינהו רבנן לקידושין. א”ל רבינא לרב אשי: התינח דקדיש בכספא, קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויוה רבנן לבעילתו בעילת זנות. ת”ש, א”ר אלעזר בן יעקב: שמעתי, שב”ד מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה – אלא לעשות סייג לתורה; ומעשה באדם אחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים, והביאוהו לב”ד וסקלוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך; ושוב מעשה באדם אחד שהטיח באשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך – אלא שהשעה צריכה לכך! מיגדר מילתא שאני.”
[3] ועדיין צריך לברר מדוע הרמב”ם מדבר על הוראת שעה במצות עשה, והרי בשב ואל תעשה יכולים לבטל לגמרי כמו ערל הזאה ואיזמל ושופר בשבת.