ב”ה
פרק א’ הלכה ב’: מצות המינוי, מלכות שאול ואימת המלכות
רמב”ם מלכים א, ב
הלכה ב
מינוי מלך קודם למלחמת עמלק, שנאמר אותי שלח ה’ למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק, והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית, שנאמר ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו’, מאחר שהקמת מלך מצוה למה לא רצה הקדוש ברוך הוא כששאלו מלך משמואל, לפי ששאלו בתרעומת, ולא שאלו לקיים המצוה אלא מפני שקצו בשמואל הנביא, שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו וגו’.
התורה בפרשת שופטים דנה במינויו של מלך לישראל:
“כִּי תָבא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלהֶיךָ נתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבתָי: שוֹם תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה’ אֱלהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לא אָחִיךָ הוּא” (דברים י”ז, יד-טו).
בפסוק ישנו חוסר בהירות מסוים: האם מדובר בחיוב או בהצעה? הפתיחה – “כי תבוא… ואמרת…” מלמדת לכאורה על יוזמה של העם; אך לאחריה מופיע הציווי “שום תשים”, הנשמע כציווי מוחלט. ואכן, נחלקו בזה המפרשים והפוסקים.
ואכן דעת הספורנו, שמצוה זו היא כמו מצות יפת תואר “והיה הרשות במינוי המלך כמו שהיה הרשות ביפת תואר” וכבר עסקנו בשיעור בנושא זה, והבאנו את דעת האברבנאל שלכתחילה עדיף דמוקרטיה וכתב: “ועוד היום שררת ויניציא”ה הגברת רבתי בגוים שרתי במדינות, ומלכות פלורי”נציאה [פירנצה] צבי היא לכל הארצות ומלכיות אחרות גדולות וקטנות אין מלך בהם”. ויש יתרונות להמשכיות של שלטון מלוכני לעומת דמוקרטיה ואכמ”ל.
והעמק דבר הולך בדרך אמצעית, העמק דבר, דברים י”ז, יד:
אכן, לפי לשון זה היה במשמע שאין זה מצווה במוחלט למנות מלך אלא רשות, כמו ‘ואמרת אוכלה בשר’; והרי ידוע בדברי חז”ל דמצווה למנות מלך! ואם כן, למה כתיב ‘ואמרת’? ונראה דמשום דהנהגת המדינה משתנה, אם מתנהג על פי דעת מלוכה או על פי דעת העם ונבחריהם, ויש מדינה שאינה יכולה לסבול דעת מלוכה, ויש מדינה שבלא מלך הרי היא כספינה בלי קברניט, ודבר זה אי אפשר לעשות על פי מצוות עשה, שהרי בעניין השייך להנהגת הכלל נוגע לסכנת נפשות שדוחה מצוות עשה, משום הכי לא אפשר לצוות בהחלט למנות מלך, כל זמן שלא עלה בהסכמת העם לסבול עול מלך, על פי שרואים מדינות אשר סביבותיהם מתנהגים בסדר יותר נכון, או אז מצוות עשה לסנהדרין למנות מלך, ומשום הכי כתיב ‘ואמרת’, שיהא העם מבקשים כך, אז ‘שום תשים’
בשיעור הקודם הזכרנו ובססנו את שיטת הרב קוק (משפט כהן, קמ”ד, אות טו), הטוען שגם למוסדות ממשל אחרים יש דין מלך:
נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיוון שמשפטי המלוכה הם גם כן מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה בכללה… לְמה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צורכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם… דלעניין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים”
מלך כפי שהרמב”ם מתאר אותו שיהיה רצוי, כנראה יהיה רק מלך המשיח, רמב”ם מלכים ד, י כותב על כל מלך:
ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה’, שאין ממליכין מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמותינו.
מקור הרמב”ם כאן בהלכה ב’, הוא בסוגיה בסנהדרין כ’ ע”ב בסוגיה אם כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו או אסור בו:
אמר רב יהודה אמר שמואל כל האמור בפרשת מלך[2] מלך מותר בו רב אמר לא נאמרה פרשה זו אלא לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כתנאי רבי יוסי אומר כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו רבי יהודה אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כדי לאיים עליהם שנאמר שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכן היה רבי יהודה אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה רבי נהוראי אומר לא נאמרה פרשה זו אלא כנגד תרעומתן שנאמר ואמרת אשימה עלי מלך וגו’
תניא רבי אליעזר אומר זקנים שבדור כהוגן שאלו שנאמר תנה לנו מלך לשפטנו אבל עמי הארץ שבהן קלקלו שנאמר והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו תניא רבי יוסי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ להעמיד להם מלך ולהכרית זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה ואיני יודע איזה מהן תחילה…
“וכן היה אומר רבי יהודה” – מה הקשר? נראה שזה בניגוד לדעתו של רבי נהוראי שאין בכלל מצוה למנות מלך, וכסברת האחרונים שכך פסקו. ולכן, כיון שהיה רבי יהודה אומר שזו מצוה, לכן פרשה זו נאמרה לאיים עליהם, משום שמינוי מלך תלוי באימתו של המלך, וזה הנותן לו את הסמכות.
וכפי שאמר החינוך במצוה תצז, שהבאנו בשיעור קודם:
ואל תהרהר בני אחר דברי לומר ואיך יחשוב אבי זאת המצוה מן הנוהגות לדורות והלא משנמשח דוד מלך נסתלקה זאת המצוה מישראל שלא יהיה להם למנות עוד מלך, כי דוד וזרעו נשיאים עליהם לעד עד כי יבא שילה שיהיה מזרעו מלך לעולם במהרה בינינו.
שענין המצוה אינו למנות מלך חדש לבד אבל מעינה הוא כל מזה שזכרנו, למנות מלך חדש אם תהיה סיבה שנצטרך לו, וגם כן להעמיד המלוכה ביד היורש, ולתת מוראו עלינו ונתנהג עמו בכל דבר כמצוה וכתורה הידועה וזה באמת נוהג הוא לעולם.
לפי החינוך סמכות המלך היא מבוססת על “שתהיה אימתו עליך”, ולכן זה נוהג לדורות. ופרשה זו שנאמרה לאיים עליהם היא משום מינוי המלך שנמשך גם לאחר המינוי.
ועל פי זה יש ליישב את קושית הנצי”ב בביאורו לספרי בפרשת שופטים. שם בספרי דברים פרשת שופטים:
תשים עליך מלך, והלא כבר נאמר שום תשים עליך מלך ומה תלמוד לומר תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, מיכן אמרו מלך אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים בשרביטו ואין רואים אותו ערום ולא כשהוא מסתפר ולא בבית המרחץ.
וכתב הנציב בפירושו שם:
ומה ת”ל תשים וגו’. יתירא. ובגמרא שם דאיתא שנאמר שום תשים עליה מלך שתהא אימתו עליך נראה דצ”ל תשים עליה מלך ומיתורא קדריש.
הנצי”ב אומר שצריך להגיה בגמ’ שאימת המלך נלמדת ממה שיש יתור בסוף הפרשה “מקרב אחיך תשים עליך מלך” שהרי תחילת הפרשה לא מיותרת.
וכתב בבאר מרים, (לרב דוד מן זצ”ל מכפר חסידים). שאימת המלך אינו דין נוסף על מצות מינוי מלך, שהרי זה לא נמנה כמצוה נפרדת ולא פרט מפרטי המצוה, אלא זה שייך לעצם המינוי, שתוקף המינוי הוא רק אם אימתו עליך, ולכן גרסת הגמרא שלנו היא נכונה שצריך שתהיה אימתו עליך, זה חלק מן המינוי ונלמד מתחילת הפרשה.
ולכן לאחר שרבי יהודה אומר שפרשה זו נאמרה לאיים עליהם, זה משום שדעתו של רבי יהודה שיש מצות מינוי מלך וזה חלק מן המינוי.
על פי דברים אלו מיושבת שאלת הרב פערלא בבאור על ספר המצוות לרס”ג (הרב פערלא) מנין שישים וחמש הפרשיות פרשה ז, ע’ קיט:
אמנם נראה בזה ע”פ מאי דצריך להבין מאי דדרשינן שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך. ונפקא לן מזה דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. אפילו למ”ד נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול. והדבר תמוה לכאורה דנהי דמצוה שתהא אימתו עליך. מ”מ אכתי מנ”ל שאין בידו למחול על כבודו. והא באב ואם בהדיא כתיב בקרא איש אמו ואביו תיראו. ואפילו הכי קיי”ל שאם מחלו על כבודם מחול. וראיתי לרש”י ז”ל (פ”ב דכתובות י”ז ע”א) שנראה שכבר הרגיש בזה. שכתב שם וז”ל. שום תשים עליך מלך ישראל הוזהרו שישימו עליהם שימות הרבה. כלומר שתהא אימתו עליהם. והילכך אין כבודו מחול. שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה עכ”ל עיין שם. אלא שדבריו צריכין ביאור.
וביאור דברי רש”י כמו שכתבנו, שאימת המלך היא חלק ממצות המינוי ולכן מלך לא יכול למחול, משום שבעצם המחילה שלו יש משום ויתור על עצם קיום המלכות. וכך גם מפרש שיטה מקובצת כתובות יז, א:
כתב רש”י ז”ל שלפיכך ריבה הכתוב שימות הרבה משום דאין כבודו מחול פי’ דכל שעה שמוחל על כבודו הרי כאילו הסיר עצמו ממלך וצריך אתה להשימו עליך מחדש.
שיטת רבי נהוראי מבואת בספרי בפרשת שופטים כך:
ואמרת אשימה עלי מלך, רבי נהוריי אומר הרי זה דבר גניי לישראל שנאמר כי לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם אמר רבי יהודה והלא מצוה מן התורה לשאול להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, למה נענשו בימי שמואל לפי שהקדימו על ידם. ככל הגוים אשר סביבותי, רבי נהוריי אומר לא בקשו להם מלך אלא להעבידם עבודה זרה שנאמר (ש”א/ ח כ) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו.
מה פירוש “שהקדימו על ידם”?
א. כפי שמשמע בנצי”ב, שהקדימו לומר “לשופטנו ככל הגויים”[3], ב. שהקדימו עמי הארץ לבקש על ידי שמואל שקצו בו (חזון יחזקאל בשם הראב”ד בכתב יד הנמצא בין העתקות כת”י הגר”א).
ביאור נוסף, מבאר בבאר מרים, על פי הפרשה שם, בשמואל א’ פרק י’ בהמלכת שאול במצפה, שמואל א י, כב – כז
(כב) וַיִּשְׁאֲלוּ עוֹד בַּה’ הֲבָא עוֹד הֲלֹם אִישׁ ס וַיֹּאמֶר ה’ הִנֵּה הוּא נֶחְבָּא אֶל הַכֵּלִים: (כג) וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה: (כד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ ה’ כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם וַיָּרִעוּ כָל הָעָם וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ: פ (כה) וַיְדַבֵּר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם אֵת מִשְׁפַּט הַמְּלֻכָה וַיִּכְתֹּב בַּסֵּפֶר וַיַּנַּח לִפְנֵי ה’ וַיְשַׁלַּח שְׁמוּאֵל אֶת כָּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ: (כו) וְגַם שָׁאוּל הָלַךְ לְבֵיתוֹ גִּבְעָתָה וַיֵּלְכוּ עִמּוֹ הַחַיִל אֲשֶׁר נָגַע אֱלֹהִים בְּלִבָּם: (כז) וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ:
אנו אכן רואים שהעם לא קיבל את מלכותו של שאול, וגם שאול הלך לביתו גבעתה. ובפרק יא בסיפור המלחמה עם יבש גלעד, ובסוף פרק יא:
(יא) וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיָּשֶׂם שָׁאוּל אֶת הָעָם שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיָּבֹאוּ בְתוֹךְ הַמַּחֲנֶה בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּכּוּ אֶת עַמּוֹן עַד חֹם הַיּוֹם וַיְהִי הַנִּשְׁאָרִים וַיָּפֻצוּ וְלֹא נִשְׁאֲרוּ בָם שְׁנַיִם יָחַד: (יב) וַיֹּאמֶר הָעָם אֶל שְׁמוּאֵל מִי הָאֹמֵר שָׁאוּל יִמְלֹךְ עָלֵינוּ תְּנוּ הָאֲנָשִׁים וּנְמִיתֵם: (יג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לֹא יוּמַת אִישׁ בַּיּוֹם הַזֶּה כִּי הַיּוֹם עָשָׂה ה’ תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל: ס (יד) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל הָעָם לְכוּ וְנֵלְכָה הַגִּלְגָּל וּנְחַדֵּשׁ שָׁם הַמְּלוּכָה: (טו) וַיֵּלְכוּ כָל הָעָם הַגִּלְגָּל וַיַּמְלִכוּ שָׁם אֶת שָׁאוּל לִפְנֵי ה’ בַּגִּלְגָּל וַיִּזְבְּחוּ שָׁם זְבָחִים שְׁלָמִים לִפְנֵי ה’ וַיִּשְׂמַח שָׁם שָׁאוּל וְכָל אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל עַד מְאֹד:
בתחילת המינוי בני בליעל אמרו מה יושעינו זה[4], ורק אחרי הנצחון במלחמה קבלו את מלכותו של שאול. וזה הפשט “שהקדימו על ידם” היינו שהקדימו לקבל מלך, בלי לקבל מוראו, הם הקדימו לקבל מלך לפני שקיבלו מוראו, וזה לא מצוה אלא חטא שקצו בשמואל הנביא. ואילו קיבלו מיד את מלכותו ומוראו, לא היה קושי וטענה עליהם כי זו המצוה, אבל הם קבלו בתרעומת, ו”הקדימו על ידם”.
כעין זה מבאור בכלי יקר דברים יז, טו, מבאר את הפרשה כך:
אבל בימי שמואל לא דיברו נכונה כי אמרו תנה לנו מלך (שמואל – א ח ו). לא אמרו עלינו מלך אלא לנו, כי לא רצו לקבל מרות שיהיה מוראו עלינו אלא יהיה לנו מסור בידינו להקים מלכין ולהעדי מלכין, והיוצא לנו מזה שבעל כרחו יחניף לנו, ועל כן אמרו לשופטינו ככל הגוים (שם פסוק ה) כי עיקר צורך החנופה היא במשפטים וכמנהג ארצות אלו שמקבלים איזה רב על זמן ידוע כדי שלא יהא אימתו עליהם ואדרבה אימתם על הרב, ועל כן הוא מוכרח להחניף להם כדי שלא ידחוהו. וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך (שם פסוק ו), כי עיקר האשמה במלת לנו לשופטינו כי אם יהיה לנו ולא עלינו איך יהיה שופטינו[5].
נספח:
רמב”ן בראשית מט, י (פרשת ויחי)
וענין שאול היה, כי בעבור שדבר שאלת המלכות בעת ההיא נתעב אצל הקדוש ברוך הוא, לא רצה להמליך עליהם מן השבט אשר לו המלכות שלא יסור ממנו לעולמים, ונתן להם מלכות שעה. ולזה רמז הכתוב שאמר אתן לך מלך באפי ואקח בעברתי (הושע יג יא), שנתנו לו שלא ברצונו, ולכן לקחו בעברתו, שנהרג הוא ובניו ונפסקה ממנו המלכות:
והיה כל זה מפני שהיה שמואל שופט ונביא ולוחם מלחמותיהם על פי ה’ ומושיע אותם, ולא היה להם לשאול מלך בימיו, כמו שאמר להם וה’ אלהיכם מלככם (ש”א יב יב), והקב”ה אמר לו לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ח ז), ולפיכך לא נתן להם מלכות של קיימא. ומה שאמר הכתוב (שם יג יג) נסכלת לא שמרת את מצות ה’ אלהיך אשר צוך כי עתה הכין ה’ את ממלכתך אל ישראל עד עולם, שאם לא חטא היה לזרעו מלכות בישראל, לא על כלם. וזה טעם אל ישראל. אולי היה מולך על שבטי אמו, על בנימן ואפרים ומנשה, כי יהודה ואפרים כשני עממים נחשבים בישראל, או היה מלך תחת יד מלך יהודה:
דרשות הר”ן דרוש יא
אבל על דעתי הוא כך, שהם רצו שעיקר המשפט במה שבין אדם לחבירו יהיה נמשך מצד המלכות, והוא אומרו (ש”א ח ד – ה) ויתקבצו כל זקני ישראל ויבואו אל שמואל הרמתה ויאמרו אליו הנה אתה זקנת ובניך לא הלכו בדרכיך עתה שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, ופירושו אצלי הוא כך, שהם ראו שמה שצריך לסידור המדיני, יהיה מתוקן כשימשך מצד המלכות, משימשך מצד השופט, ולכן אמרו הנה זקנת ולא תוכל לשפוט עוד, ובניך אינם ראוים שיחול בנו השפע האלהי על ידיהם, כי אינם הולכים בדרכיך, ולכן ראוי שיהיה לנו מלך, ושיהיה משפטנו על פיו, והוא אמרם שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים.
והם שגו בזה הרבה, כי בני שמואל, עם היות שלא היו חסידים כאביהם, מכל מקום לא היו מעוותי משפט, כמו שאמרו בפרק במה בהמה יוצאה (שבת נה ב נו א) אמר ר’ שמואל בר נחמני אמר ר’ יונתן כל האומר בני שמואל חטאו אינו אלא טועה, שנאמר (ש”א ח א – ג) ויהי כי זקן שמואל וכו’ ולא הלכו בניו בדרכיו, בדרכיו הוא דלא הלכו הא מחטי לא חטאו, אלא מה אני מקיים ויטו אחרי הבצע ויקחו שוחד ויטו משפט (שם), שלא עשו כמעשה אביהם, שהיה שמואל הצדיק מחזר בכל מקומות ישראל ודנם בעריהם, שנאמר (ש”א ז טז) וסבב בית אל והגלגל והמצפה ושפט את ישראל, והם לא עשו כן אלא ישבו בעריהם כדי להרבות שכר לחזניהם ולסופריהם. וכיון שלא היו מעוותי משפט, ימשך מצד שפטם את ישראל כפי התורה, שיחול ענין האלהי בהם.
אלא שישראל נטו בעת ההיא יותר לתיקון קיבוצם המדיני. ואילו שאלו להם מלך בסתם שיאמרו שימה לנו מלך, או שיבקשוהו לסיבת תיקון מלחמותיהם, לא ימצא להם בדבר הזה עון (אשר) [או] חטא, אבל מצוה, אך היה חטאתם באמרם שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, שרצו שיהיו משפטיהם נמשכים מצד המלכות, לא מצד שופטי התורה. ויורה על זה מה שכתוב אחריו (שם ו) וירע הדבר בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך לשפטנו, לא אמר כאשר אמרו תנה לנו מלך בלבד, כי לולי אמרו כן לא היה רע בעיניו, אבל מה שהוקשה לו, באשר אמרו לשפטנו. ומפני זה אמר ה’ לשמואל לא אותך מאסו כי אותי מאסו ממלוך עליהם (שם ז), כי הם בוחרים בתיקון ענינם הטבעי, משיחול בהם ענין האלהי.
[2] שמואל א ח, י – כ
(י) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵת כָּל דִּבְרֵי ה’ אֶל הָעָם הַשֹּׁאֲלִים מֵאִתּוֹ מֶלֶךְ: ס (יא) וַיֹּאמֶר זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ: (יב) וְלָשׂוּם לוֹ שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְלַחֲרֹשׁ חֲרִישׁוֹ וְלִקְצֹר קְצִירוֹ וְלַעֲשׂוֹת כְּלֵי מִלְחַמְתּוֹ וּכְלֵי רִכְבּוֹ: (יג) וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת: (יד) וְאֶת שְׂדוֹתֵיכֶם וְאֶת כַּרְמֵיכֶם וְזֵיתֵיכֶם הַטּוֹבִים יִקָּח וְנָתַן לַעֲבָדָיו: (טו) וְזַרְעֵיכֶם וְכַרְמֵיכֶם יַעְשֹׂר וְנָתַן לְסָרִיסָיו וְלַעֲבָדָיו: (טז) וְאֶת עַבְדֵיכֶם וְאֶת שִׁפְחוֹתֵיכֶם וְאֶת בַּחוּרֵיכֶם הַטּוֹבִים וְאֶת חֲמוֹרֵיכֶם יִקָּח וְעָשָׂה לִמְלַאכְתּוֹ: (יז) צֹאנְכֶם יַעְשֹׂר וְאַתֶּם תִּהְיוּ לוֹ לַעֲבָדִים: (יח) וּזְעַקְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא מִלִּפְנֵי מַלְכְּכֶם אֲשֶׁר בְּחַרְתֶּם לָכֶם וְלֹא יַעֲנֶה ה’ אֶתְכֶם בַּיּוֹם הַהוּא: (יט) וַיְמָאֲנוּ הָעָם לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל שְׁמוּאֵל וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי אִם מֶלֶךְ יִהְיֶה עָלֵינוּ: (כ) וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ:
[3] ואף על פי שהפסוק אומר “כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי” כותב רמב”ן דברים יז, יד (פרשת שופטים):
“ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל (ש”א ח ה) שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגוים, וכן כתוב שם (פסוק כ) והיינו גם אנחנו ככל הגוים ושפטנו מלכנו וגו’, כי מה טעם שתאמר התורה במצוה “ככל הגוים אשר סביבותי”, ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר (לעיל ד כה)”
[4] וע’ רש”י רש”י דברי הימים א כט, כג על הפסוק שם ” וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה’ לְמֶלֶךְ תַּחַת דָּוִיד אָבִיו וַיַּצְלַח וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו כָּל יִשְׂרָאֵל”:
“וישמעו אליו כל ישראל – מיד מה שאין כן בשאול כדכתיב (שמואל א’ י’) ובני בליעל אמרו מה יושיענו זה וגם דוד לא מלך מתחלה כי אם בחברון שבע שנים”.
[5] והמשך דבריו שם: ויאמר ה’ אל שמואל שמע בקולם וגו’ כי לא אותך מאסו (שם פסוק ז), כי אדרבה זה שבחך כי אתה מוחזק אצלם שאין אתה מחניף להם על כן ביקשו במקומך מלך שיחניף להם בהכרח, ובזה מאסו אותי ולא שאלו על פי התורה כי כל חפצם שהמלך יבטל רצוני מפני רצונם. וזה שאמר ממלוך עליהם, רצה לומר בזה מאסו אותי מה שלא רצו שימלוך עליהם המלך. ועתה שמע בקולם אך כי העד תעיד בהם והגדת להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם (שם פסוק ט) דוקא עליהם ולא להם כי באלה חפצתי נאום ה’. ויאמר זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם (שם פסוק יא) כי אף אם לא תבחרוהו כי אם לכם מכל מקום סופו שבחמה שפוכה ימלוך עליכם ואת בניכם יקח וגו’, וזה עונש שלכם על שלא שאלתם כהוגן. וזעקתם ביום ההוא מלפני מלככם אשר בחרתם לכם (שם פסוק יח), רצה לומר ולא עליכם ותאמרו דרך וידוי שעלה בידכם היפך ממה שבקשתם. וימאנו העם וגו’ ויאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם פסוק יט) מה שאמרו לא, היינו דרך וידוי אמרו כן לאמר לא נחפוץ מלך עוד בדרך אשר שאלנוהו תחילה לאמר תנה לנו מלך כי אם מלך יהיה עלינו כאשר דיבר ה’. וכן נאמר אחר כך כי יספנו על חטאתינו לשאול לנו מלך (שם יב יט). ורצו לומר בתחילה קודם ששמענו העונש, ופירוש זה יקר. ומובן שינוי הלשון בין עלינו ללנו, ומצד דקדוק חז”ל שאמרו (כתובות יז א) שתהא אימתו עליכם כי עיקר המצוה תלויה בזה: