ב”ה
פרק א’ הלכה ז’ – ירושה במלכות
רמב”ם מלכים א, ז
כשמעמידין המלך מושחין אותו בשמן המשחה, שנאמר ויקח שמואל את פך השמן ויצק על ראשו וישקהו, ומאחר שמושחין המלך הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל, הניח בן קטן משמרין לו המלוכה עד שיגדיל, כמו שעשה יהוידע ליואש, וכל הקודם בנחלה קודם לירושת המלוכה, והבן הגדול קודם לקטן ממנו,
ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל, כיון שנמשח דוד זכה בכתר מלכות, והרי המלכות לו ולבניו הזכרים עד עולם, שנאמר כסאך יהיה נכון עד עולם, ולא זכה אלא לכשרים שנאמר אם ישמרו בניך בריתי, אף על פי שלא זכה אלא לכשרים לא תכרת המלוכה מזרע דוד לעולם, הקדוש ברוך הוא הבטיחו בכך שנאמר אם יעזבו בניו תורתי ובמשפטי לא ילכון ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם וחסדי לא אפיר מעמו.
כוונת הרמב”ם כשאומר שאינו ממלא מקום אביו בחכמה כיון שממלא ביראה ממנים, אין הכוונה במילה ‘חכמה’ לשכל, אלא למיומנות, ולכן כתב שמלמדים אותו, וכן צריך לפרש במקום נוסף בו הרמב”ם כותב דברים אלו, רמב”ם כלי המקדש ד, כ:
כשימות המלך או כהן גדול או אחד משאר הממונים מעמידין תחתיו בנו או הראוי ליורשו, וכל הקודם לנחלה קודם לשררות המת, והוא שיהיה ממלא מקומו בחכמה, או ביראה אף על פי שאינו כמותו בחכמה שנאמר במלך הוא ובניו בקרב ישראל, מלמד שהמלכות ירושה והוא הדין לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו.
ולשון ספר החינוך פרשת שופטים מצוה תצז, יותר מדברי הרמב”ם:
ולא המלכות בלבד, אלא כל השררות שהם במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים וכל המינויין שבישראל בירושה הם לו לאדם שזוכה בה בנו אחריו ובן בנו ובן בן בנו עד לעולם. והוא שיהא ממלא מקום אבותיו ביראת שמים, אבל כל שאין בו יראת שמים אף על פי שחכמתו מרובה אין צריך לומר שאין ממנין אותו במינוי מן המינויין שבישראל, אלא שראוי לשנאותם ולהרחיקם, ועליהם אמר דוד [תהלים ה’, ו’] שנאתי כל פועלי און.
ומקור הדין הובא בכסף משנה מלכים א, ז:
בספרי שנינו הוא ובניו שאם מת בנו עומד תחתיו ואין לי אלא זה בלבד מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדין תחתיהן תלמוד לומר בקרב ישראל כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו.
ומקור דברי הרמב”ם לגבי ממלא מקום אבותיו ביראת חטא, הוא מה שאמר רבי בשעת מיתתו, ע’ כתובות קג, ב:
ת”ר בשעת פטירתו של רבי אמר לבני אני צריך נכנסו בניו אצלו אמר להם הזהרו בכבוד אמכם… שמעון בני חכם מאי קאמר הכי קאמר אף על פי ששמעון בני חכם גמליאל בני נשיא אמר לוי צריכא למימר אמר רבי שמעון בר רבי צריכא לך ולמטלעתך מאי קשיא ליה הא קרא קאמר ואת הממלכה נתן ליהורם כי הוא הבכור ההוא ממלא מקום אבותיו הוה ורבן גמליאל אינו ממלא מקום אבותיו הוה ורבי מאי טעמא עבד הכי נהי דאינו ממלא מקום אבותיו בחכמה ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה
הדברים הובאו להלכה שו”ע יורה דעה רמה, כב ברמ”א:
ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו (ריב”ש סימן רע”א). אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת. (רמב”ם פ”א מהלכות מלכים).[1]
וכן הובאו בשו”ע או”ח נג, כה לגבי שליח ציבור:
ש”צ שהזקין ורוצה למנות בנו לסייעו לפרקים, אף על פי שאין קול בנו ערב כקולו, אם ממלא מקומו בשאר דברים, בנו קודם לכל אדם ואין הצבור יכולין למחות בידו. (תשובת רשב”א סי’ ש’).
וע”פ ספר החינוך הנ”ל כתב שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן פז
ואף אם יטענו הממונים, שיכולים הם להשיג מלמדים אחרים שילמדו כמותם ויסכימו לתנאים של עכשו, ורוצים משום כך לסלק אותם המלמדים שדורשים העלאה, נ”ל דאיכא למידן ביה טובא, דאפשר שבזה”ז יש לחשוב את משרת ההוראה במוסדות הצבור כשררה של כבוד.
ועיין בחנוך תצ”ז שכתב “ולא המלכות בלבד אלא כל השררות שהן במעשה או בשם כבוד מן השמות הנכבדים וכל המינויים בישראל, בירושה הם לו אדם, שזוכה בה בנו אחריו” וכו’. ואפי’ את חזן הכנסת אין לסלק במקום שלא נהגו בתחלה למנותו לזמן ידוע, אא”כ נמצא בו פסול (עיין באו”ח סוף סי’ נ”ג ובנו”כ). ואף שמבואר ביו”ד סי’ רמ”ה דאם בא מלמד אחר שהוא טוב ממנו מסלקין הראשון, אפשר דבזה”ז עדיף טפי וחשיב יותר דרך כבוד, ולא גרע ממוהל שכתב המבי”ט בח”ג סי’ ר’ דהלכה רווחת, שהחזנים שוחטים ומוהלים חשיבי כשררה של כבוד.
מה כשהבן ראוי אך יש אחר שגדול ממנו ללא שום יחס אליו, האם גם אז הוא היורש? ע’ שו”ת גינת ורדים חלק יורה דעה כלל ג סימן ח שהביא מעשה בצפת: “וכן הוגד לי מפי כמה”ר חייא שלום שעשה מעשה בצפת תוב’ הרב הגדול המקובל האלקי כמה”ר שלמה אלקבץ שאחר שהסכימו כל בני קהלו של הרב משה אלשך להושיבו בראש והתחילו לחתום בשטר מנען הרב המקובל הנז’ עד שיגדל בנו של הרב כמה”ר אברהם שלם שהוא היה חכם הקהל והמתינו לבנו עד שהיה בר מצוה והמליכוהו במקום אביו אף על פי שלא היה לו יחס עם הרב כמה”ר משה אלשיך שהיה באותו פרק כבן ששים שנה.” ושם חיכו לבן על גיל בר מצוה!
וכן משמע בתשובת הרשב”א שהביא הרמ”א הנ”ל באו”ח, שבן החזן יכול לסייעו:
…לפי מה שאני רואה ממנהג אותן המקומות הבנים מתמנים מדעת הצבור חזנים תחת האבות. וגם זה היה אביו ואבי אביו חזנים לפי מה שכתוב בנוסח הטענות וכלל גדול אמרו ז”ל בכל עניני המנויין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם. ואפילו כהן גדול אם היה בנו ראוי אף על פי שיש אחרים גדולים כמוהו או גדולים ממנו הבן קודם שנאמר (ויקרא ו) והכהן המשיח תחתיו מבניו. וכל שכן עכשיו שאב קיים ומשמש בשמושו אלא שצריך עזר לקצת ימים שהדין נותן שיהא בנו קודם לכל אדם.
דין הירושה, כפי שהבאנו הוא גם בכהן גדול. ע’ יומא ע”ב ע”ב וברש”י שם, והלימוד מ”הכהן המשיח תחתיו מבניו…”. אלא שאינו נוהג בכהן משוח מלחמה, כך אומרת הגמרא ביומא ע”ב ע”ב. והטעם הוא משום שזה מינוי זמני ולא מינוי קבוע.
הרב זוין בספר אישים ושיטות, מספר על בואו לירושלים ובשבת הראשונה היה אצל הראי”ה קוק, ובסעודה שלישית היה נראה לו שהרב כמו אדמו”ר וחשב לעצמו שחסר רק איזו אמירה חב”דית, ואכן הרב דיבר ותיבל את דבריו באמירות חב”דיות, והביא את ההלכה שאין ירושה בכהן משוח מלחמה, וכתב:
והרב המשיך: “ובזה תתיישב קושיא עצומה שהקשו המפרשים. בסוף תענית שנינו בברייתא, ש”בת מלך שואלת מבת כהן גדול, בת כהן גדול מבת סגן, ובת סגן מבת משוח מלחמה[2]“. הרי שסגן גדול ממשוח מלחמה. ואילו בסוף הוריות מפורש, שמשוח מלחמה קודם לסגן. עכשיו יובנו הדברים. בעצמותו אמנם משוח מלחמה חשוב יותר מסגן, אבל שם, בתענית, הרי המדובר הוא לא על המשוח והסגן עצמם, אלא על בנותיהם: בתו של מי קודמת, ובמשוח מלחמה הרי אין דין של ירושה, שאיננו אלא בגדר של “חיי שעה” ואין כוחו וקדושתו נמשכת ממנו לבניו, ולכן בת סגן חשובה מבת משוח מלחמה”.
למה צריך לימוד מיוחד בירושה של כהן גדול? מה גרע מכל המינויים שדברנו לעיל, שאלה זו שאל החתם סופר בשו”ת חלק א (אורח חיים) סימן יב, והסיק מכאן שמינוי של קדושה אינו עובר בירושה:
צל”ע בש”ס יומא ע”ב ע”ב מצריך קרא לכהן גדול שבנו קם תחתיו, וקשה הא למה לי קרא הא בספרי דרשינן מדכתיב במלך בקרב כל ישראל לרבות כל המינויים בישראל וכמ”ש רמב”ם פ”א ממלכים וא”כ למה לי קרא מיוחד לכה”ג, ותו דאמרינן דמשיח מלחמה אין בנו קם תחתיו מדכתיב אשר יבוא אל אהל מועד וכן פסק רמב”ם בהלכות כלי מקדש פ”ד [הל’ כ”א] ע”ש, וקשה מי גרע משארי מינויי ישראל, אע”כ מוכח מזה דלא נאמר דבר זה אלא במלך וכדומה לו ככל אותן המנויין דפרט הירושלמי דמייתי תוס’ דסוטה מ”א ע”ב ד”ה אותו וכו’ שוטרי הרבים וגבאי צדקה וסופרי הדיינין ומכין ברצועות, אבל כל מינויי קדושה אינן בכלל זה, ומשו”ה בעי כהן גדול קרא יתירה לרבות וחוזר וממעט משוח מלחמה ומכ”ש כל שארי מינויי קדושה, וע”כ כ’ הרשב”א דמינוי חזן הכנסת תלוי במנהגא שיש מקומות הנהיגו חזן של מקדש מעט ככהן הגדול בבהמ”ק וכמו שאנו נוהגים סלסול בבהכ”נ מדרבנן בכל דברים הנוהגים במקדש מן התורה.
שתי הערות על דברי החתם סופר:
- לשון הרמב”ם בהלכה ז’ הנ”ל שונה מלשונו בהלכה ד’ שם כתב:
“ולא למלכות בלבד אלא לכל שררות שבישראל, לא שר צבא לא שר חמשים או שר עשרה, אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, ואין צריך לומר דיין או נשיא שלא יהא אלא מישראל, שנאמר מקרב אחיך תשים עליך מלך כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך.”
ואילו בהלכה ז’ לגבי ירושה, כתב הרמב”ם “כל השררות וכל המינויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם”. הרמב”ם הוסיף: “כל המינויים” ולכאורה בא לכלול גם מינוי כזה שאף שהוא של קדושה, עובר בירושה.
- הרמב”ם לא הביא לגבי כהן גדול לא הביא את הפסוק המובא ביומא ע”ב ע”ב לגבי בגדים:
“ובגדי הקדש אשר לאהרן יהיו לבניו אחריו למי שבא בגדולה אחריו” שנראה שזה מקור שאלתו של החתם סופר, אלא הרמב”ם הביא בהלכות כלי המקדש את הלימוד של מלך.
אם כן לכאורה אין מקום לשאלתו של החתם סופר, וממילא למסקנתו שאין ירושה בינוי של קדושה.
ומה שהבאנו לעיל מרמ”א יו”ד שגם רבנות עוברת בירושה, המגן אברהם הביא את החולקים, מגן אברהם סימן נג ס”ק לג:
…ורשד”ם בי”ד סי’ פ”א כ’ דבחכם הממונה להרביץ תורה או לדין לא אמרי’ כך עכ”ל, ובס’ י”מ מח”ד ח”ב פי”ט דכל המינויין שהם כתר תורה אין בניהם קודמין רק מהלל הנשיא ואילך נהגו שבניהם קודמין ע’ פ’ י”ג דכתובו’:
וז”ל שו”ת מהרשד”ם חלק יורה דעה סימן פה
ואף על גב דכתב הרשב”א ז”ל בתשובה סי’ ש’ וז”ל “וכלל גדול אז”ל בכל ענייני המנוין שאם היה הבן ראוי הוא קודם לכל אדם פשיטא דהיינו שהבן גדול והאחר גדול ממנו קצת” אמנם אם האחר גדול והבן אין לו יחס עמו פשיטא דלכ”ע הגדול קודם וכ”ש מי שאינו ראוי כי המרביץ תורה ומנהיג קהל עם רב מישראל צריך שיהיה פקיע בד”ת בין בדיני ממונות שהדיין הנוטל פרוטה מזה ונותנה לזה חייב מיתה שנאמר וקבע וכו’ ובין בגיטין וקדושין שכל מי שאינו בקי בהם ומתעסק בהם ראוי לו שלא בא לעולם וכן בשאר איסורי תורה עד שלבי אומר לי בלי ספק שלא דבר הרב בענין ת”ח כי הרי כתיב צדק צדק תרדוף הלך אחר ב”ד יפה ואמרו המעמיד דיין על הצבור וכו’ ועל צדקו חז”ל במסכ’ יומא שאמרו ג’ זרים הם וכתר תורה אינה ירושה אלא כל הרוצה ליטול וכו’…
אם כן לדעת רשד”ם אין ירושה ברבנות.
למעשה חזר בו החתם סופר בתשובה יג ממה שכתב בתשובה יב:
ואמנם היום חזרתי ועיינתי בזה לקיים דברי הרמ”א סי’ רמ”ה, דודאי נשיא התורה בזמן חז”ל היה כעין מינוי קדושה לבד לא שירות וזה איננו בירושה, אך עכשיו הוא כמשועבד לקהל לעשות צרכיהם בשכר ולא גרע מש”ץ ואטו מפני שהוא ג”כ שר בתורה מגרע גרע, הרי קמן דמהלל ואילך אף על פי שהיה נשיא תורה מ”מ כיון דפתיך בהו ג”כ זכר למלכות ב”ד ירשו בניהם ה”נ דכוותיה, וב”ה שזכיתי להפך בזכותי’ דת”ח ובניהם אחריהם:
ועל המגן אברהם שהביא את הרשד”ם קשה מדברי הרמ”א ביו”ד שהובא לעיל. וראה באבני נזר יו”ד סימן שי”ד שדן בדברי החתם סופר, ועי”ש מאות ל’.
לכאורה גם אם נאמר ששררת רב עוברת בירושה, מסתבר שלא גרע ממלך שצריך את הסכמת העם, כמ”ש לעיל. וכ”כ מהר”ם שי”ק חיו”ד סי’ רכח, והובא בפה”ד חי”א שהובא בהערה 100. וז”ל שו”ת מהר”ם שיק יורה דעה סימן רכח אחרי שכתב שאף שהמגן אברהם הביא את המהרשד”ם, בכל זאת פשט הרמב”ם והרמ”א שיש ירושה ברבנות “וקשה לדחות הלכה רווחת”:
ומ”מ נראה דבעי’ הסכמת הציבור לזה כדאי’ בר”ה דף ב’ ע”ב דאמנו עלי’ ומלך בן מלך הוא מבואר דאע”ג דהוא בירושה אפי”ה בעינן דעת העם והשרים בזה. ואמרינן בברכות נ”ה ע”א אין ממנין פרנס על הציבור אלא א”כ נמלכי’ עם הצבור וכו’ שיקבלו הם אותו עליהם ויסכימו עמו. ועליהם המצוה שלא ליקח ירושתו מה שזכתה לו התורה עפ”י מנויים הראשון והטעם נראה לי להסביר דהתורה זכתה למלך ולשאר פרנסי ישראל שיורישו זכותם לבניהם הראויים. והמלכות והשררה זכות אם העם רוצים בו אבל אם מורדים בו ואינם רוצים בו אין השררות זכות וממילא בכה”ג אינו מוריש ולכך אמרו דרמז לן הקרא בלשון בקרב ישראל משמע שרוצים בו ואין מחלוקת אבל כשיש מחלוקת צריך למשוח מחדש עפ”י נביא ועפ”י ב”ד.
בבית הדין הגדול נחלקו בזה, דעת הרב ישראלי לפסוק כאבני נזר באות כט, שכשיש מחלוקת אין ירושה, ודעת הרוב שיש דין ירושה גם כשיש מחלוקת.
ובפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י עמוד 41
פסק זה של הרמ”א ז”ל נתקבל ע”י רובם המכריע של גדולי האחרונים ונהגו לפיו בישראל, בארץ ובכל תפוצות הגולה, ללא יוצא מן הכלל (עיין בין היתר גם בתשו’ חתם סופר או”ח סי’ י”ג), ובהתאם לזה החליט ופסק: א. לאחר שהתובע ימציא תעודת כושר מהגורמים הרבניים הנ”ל למילוי תפקיד רבני, וזה תוך זמן סביר של שלשה, ארבעה חדשים, יהי’ על הנתבעת, המועצה הדתית לת”א – יפו, למסור לו את משרתו ומקום כהונתו של אביו המנוח ז”ל בכל היקפה, בהתאם לכל האמור לעיל.
[1] וע’ הרבה פרטים ומקורות בספר דיני ממונות לרב בצרי, ח”ג ע’ רל”ב בהערה שם עד עמ’ רמ)
[2] בנות ירושלים שחולות בכרמים ושואלות בגדים לבנים אחת מחברתה.