ג. ספר המצוות לרמב”ם – שורש ראשון תפילה והלל

ב”ה שעור 3

השורש הראשון, מחלוקת הרמב”ם ובה”ג על ההלל אם הוא דאוריתא.

הרמב”ם השיג על הבה”ג שמנה בין תרי”ג מצוות את ההלל. אמנם עדיין אין הכרח לומר שלדעת הבה”ג ההלל הוא מן התורה, כיון שמנה גם מצוות דרבנן. אך הרמב”ן נוקט בדעתו שהלל הוא מן התורה.

הרמב”ם הקשה על בה”ג:

והשתכל ממי שישמע לשונם נאמרו לו למשה בסיני וימנה קריאת ההלל ששבח בו דוד עליו השלום האל יתעלה שצוה בה משה וימנה נר חנוכה שקבעוהו חכמים בבית שני וכן מקרא מגלה.

ועל זה כתב הרמב”ן שיתכן שהלל מן התורה, ואף על פי כן אנו אומרים מה שדוד המלך אמר, וכיוצא בזה הרי דעת הרמב”ם שתפילה היא מן התורה, ואף על פי כן הרי נוסח התפילה הוא מדרבנן. וז”ל הרמב”ן:

והפליאה שאמר הרב זצ”ל [יג – יד] והתבונן והתפלא היאך נחשוב שקריאת ההלל ששיבח בו דוד לאל שמשה רבינו צונו בה. וגם בעיני יפלא מאמר הרב שהוא עצמו מנה במצות (מ’ ה) להתפלל לו שנאמר ועבדתם את ה’ אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם, וידוע כי בתלמוד אומרין תדיר תפלה דרבנן ומפורש אמרו (ברכו’ לג א) אנשי כנסת הגדולה תקנו להם לישראל ברכות קדושות והבדלות. והנה לדעתו צריך שנפרש ונאמר שנצטוו ישראל להתפלל אל הקדוש ברוך הוא ושיבקשו ממנו לבדו יתעלה משאלותם ויפילו לפניו תחנותם בעת צרכם, אבל שיתחייבו להתפלל בכל יום בקר וערב זה תקנת חכמים הוא וכנגד תמידים תקנום. גם בתקנה זו לא פירשו מטבעה שלתפלה אלא היו מתפללים כל אחד ואחד כפי צחות לשונו וחכמתו.

וכיוצא בזה השיר במקדש שהוא מן התורה והלווים אומרים מתהילים. וכן ברכת המזון מן התורה ואת הברכות אומרת הגמרא מי תיקן. משה תיקן ברכת הזן, יהושע תיקן ברכת הארץ ושלמה תיקן בונה ירושלים. ואם כן גם ההלל הוא מן התורה מאותו הטעם. ועוד כתב הרמב”ן:

וכבר אמרו בגמר תענית (כח ב) הלל דראש חדש לאו דאורייתא ומשמעות זה דבימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הוא דאורייתא. ובמסכת ערכין (י ב) דרשו בו השיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון שירה שאינו מקודש לחג אינו טעון שירה. ואף על פי שזה מדברי קבלה הוא, אבל יאמר הנביא כי ישירו לאל המושיע אותם מיד סנחריב כאשר הם משוררים בליל התקדש חג והוא ליל אכילת הפסח שהיו משוררין בקול גדול.

ואגב, בסוגיה ערכין שם מבואר שהלל הוא נקרא שירה. “השיר יהיה לכם כליל התקדש חג”, “מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים” ו”עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה”.

על הקשר שבין הלל לבין שירה, ניתן לעמוד גם מגמ’ מגילה יד א

ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה חוץ ממקרא מגילה מאי דרוש אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כל שכן אי הכי הלל נמי נימא לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ היכי אמרינן שירה כדתניא עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה רב נחמן אמר קרייתא זו הלילא.

ודעת הרמב”ן שהלל הוא מן התורה ויסודו הוא מצות השמחה במועדים:

והנראה מדבריהם שהוא מן התורה כמו שפירשתי ויהיה הל”מ או שהוא בכלל השמחה שנצטוינו בה כמו שכתוב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם כי עיקר השירה בפה וכלי לבסומי קלא הוא ונצטוינו בשמחת השיר על הקרבן ושלא בשעת הקרבן בכלל השמחה אלא שמיעטו ראשי חדשים בגבולין מפני שאינו מקודש לחג ואינו טעון שירה. ושם במסכת ערכין (יא א) אמרו מניין לעיקר שירה מן התורה מהכא תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב אי זו היא עבודה שהיא בשמחה ובטוב לבב הוי אומר זו שירה. אם כן אפשר שנדרוש בימים טובים שכתוב שמחה ונתרבו כל מיני שמחות שתהא השירה מכללם.

ובספר מעשה ניסים לרבי אברהם בן הרמב”ם כתב בתשובה א’ בשם רבי דניאל הבבלי:

ואפילו לדעת האומר דוד אמרו לא ימנע שתהיה המצוה בהילול סתם, בלי הכרח שיהיה באלו המלות בלבד, אבל רצה יתעלה שיאמרו שירות ותשבחות במאורעות אלו באיזה מלות שיהיו, כמו שנתחייבו בזה הלוים על הקרבן. ומצות עשה בזה, הוא מאמר אדון הנביאים ע”ה שירו לה’ כי גאה גאה. וכבר באר, כי כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים, ונתחייב מזה ג”כ אשר נהללו ונשבחו ית’ בכל זמן יתראה לנו גבורתו ונצחונו, וע”כ אמרו ז”ל כי ההלל בימי חנוכה דאוריתא, לא כי ימי חנוכה כתובים בתורה.

אלא שיש לדון על הלל בחנוכה לדעת הרמב”ן האם זה מדרבנן. משום שהגמרא בערכין אומרת שהלל אומרים רק ביום שנקרא מועד ואסור בעשיית מלאכה. ושואלת הגמרא מחנוכה ומתרצת שאומרים הלל משום ניסא. האם ההלל על הנס הוא מן התורה?

המקור להלל על זמן שנעשה נס לישראל. ע’ גמ’ פסחים דף קיז עמוד א

אמר רב יהודה אמר שמואל: שיר שבתורה – משה וישראל אמרוהו בשעה שעלו מן הים. והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

אמנם בבה”ג (סימן טו – הלכות לולב עמוד רט) משמע שרק כשנעשה הנס לכל ישראל, ע’ הלכות לולב ויו”ט:

ויחיד דקאמרינן וגומר בהן את ההלל, לאו יחיד ממש קאמרינן, אלא כל היכא דלא כניפין כולהון ישראל יחיד קארי להון, והאי דקא מפיק להון בלשון יחיד, משום דכד כניפין כלהון ישראל ובעי למימר הלל כל יומא על כל צרה שנגאלין ממנה, אמרי,

ועוד אסמכתא לומר הלל על נס יש מדברי השאילתות בראשית פרשת וישלח שאילתא כו.

שאילתא דמיחייבין דבית ישראל לאודויי ולשבוחי קמי שמיא בעידנ’ דמתרחיש להו ניסא דכתיב הללו את יי’ כל גוים שבחוהו כל האומים כי גבר עלינו חסדו אטו משום דגבר עלינו חסדו הללו את יי’ כל גוים אלא הכי קאמר הללו את ה’ כל גוים מה דעביד עימכון וכל שכן אנן דגבר עלינו חסדו וכד מטי דוכתא דאיתרחיש להון ניסא כגון מעברות הים ומעברו’ הירדן ומעברי נחלי ארנון ואבני אלגביש בבית חורון ואבן שזרק עוג מלך הבשן למשה ואבן שישב עליה משה.

אלא שמשמע שצריך שהלל יהיה לכל ישראל. ולכן כתב בתשובת החיד”א חיים שאל חלק ב סימן יא

שאלה עיר אחד שנעשה לישראל נס אחד שניצולו מצרתם ותקנו שיתענו עשרה יחידים ובלילה יאמרו כל הקהל הלל גמור אחר י”ח וכן ביום אחר חזרת עמידה ונשאלתי מגדולי הק”ק אי שפיר למעבד הכי ושכמ”ה.

ושמענו שהרב הכולל ח”ק כמהר”ר יוסף פייאמיטה ז”ל תיקן בקהל עדתו שיאמרו הלל כשניצולו מצרתם. ונראה דסמך על פשטא דשמעתא דפסחים (כי הרב המאירי הוא בכ”י ולא נמצא שם). אמנם לדעתי הקצרה לא מוכח מהפוסקים ז”ל הכי ולא סברי כהרב המאירי ז”ל. והכי נקיטי רבני ישראל מדורות ראשונים ואחרונים שלא תקנו לקרות ההלל בתשועת ה’. שוב ראיתי בתוס’ סוכה סוף דף מ”ד ובסמ”ג ה’ חנוכה דמפורש בדבריהם שתקנת הנביאים היתה בתשועת כל ישראל כגון ישראל על שפת הים וכשניצולו מכל מלכי כנען.

…באופן דלדעתי הקצרה אף אם ירצו לומר הלל לא יאמרוהו אחר תפלת י”ח. ושבח אני את רבני ליוורנו ז”ל יע”א שכאשר אירע להם שנת תק”ב לתפ”ץ צרת הרעש וניצולו. תקנו תענית ביום ההוא בכל שנה ובשבת קדש לומר הלל הגדול כ”ו כל”ח במקום שתקנוהו רז”ל בזמירות בנעימה וניגון יפה. ולא תקנו לומר הלל וכן ראוי לעשות והנלע”ד כתבתי.

וע’ חתם סופר בשו”ת חיו”ד סוף סימן רלג שקביעת יום מועד על נס הוא דאוריתא הק”ו הוא במגילה יד ע”א: “ת”ר ארבעים ושמנה… ומה מעבדות לחירות אומרים שירה ממיתה לחיים לא כל שכן”.

וז”ל חת”ס:

…כי כבר כמה כרכורי’ כרכר בפר”ח א”ח סי’ תצ”ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י”ד על המקומות שעושים י”ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי’ פ”ק דר”ה קמייתא בטיל אחרינייתא מוסיפי’ בתמי’ [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק”ק פפד”מ העושים פורים ביום כ’ אדר א’] ומנהג מצרי’ ביום כ”ג אדר שלפע”ד דאמרי’ הוא מהאי ק”ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ”ש אבל לקבוע מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש”ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי’ גופא לא ידענא.

אבל הנצי”ב בהעמק שאלה פרשת וישלח, שאילתא כו, כתב שרק ביום שנעשה הנס הוא מן התורה. דאל”כ איך בטלו את מגילת תענית והרי החיוב הוא מן התורה. “ולא כמש”כ הגאון וצדיק חתם סופר”.

והמאירי כתב כן בפסחים שם (רמט)

כל יחיד שאירעתהו צרה ונגאל הימנה רשאי לקבוע הלל לעצמו באותו יום בכל שנה אלא שאינו מברך עליו וכן הדין בכי ציבור וצבור כך היה יסוד נביאים לאמרו על כל צרה וצרה כשנגאלים ממנה:

אבל דעת רבנו תם, מובא ברבנו יונה ברכות פרק היה קורא ז’ ע”ב שורה אחרונה “אלא כך הוא הענין…” שרק על נס שנעשה לכל ישראל אומרים הלל. וכדברי בה”ג שהבאנו לעיל.

אלא שיש לתמוה מדוע הלל על נס לא הביאו לא הרי”ף לא הרמב”ם ולא הטור. זו שאלה שלדעת הרבנות גם מונעת מלומר הלל בברכה ביום העצמאות.

ע’ רמב”ם הלכות חנוכה פרק ג’ הלכה ו’:

ולא הלל של חנוכה בלבד הוא שמדברי סופרים אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין בהן את ההלל, ושמונה עשר יום בשנה מצוה לגמור בהן את ההלל, ואלו הן: שמונת ימי החג, ושמונת ימי חנוכה, וראשון של פסח ויום עצרת, אבל ראש השנה ויום הכפורים אין בהן הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתירה, ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל.

השגת הראב”ד: אלא קריאת ההלל לעולם מדברי סופרים בכל הימים שגומרין. א”א ויש בהם עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג (ישעי’ ל, כט).

והמגיד משנה שם חילק בין הלל על נס שהוא תקנת נביאים ובין שאר הימים שהם מדברי סופרים:

ולא הלל של חנוכה וכו’. בפירוש אמרו פ’ היה קורא (ברכות י”ד.) אמרינן ק”ו ק”ש דאורייתא פוסק הלל דרבנן מבעיא אלמא הלל דרבנן ושם בסתם הזכירו אלמא בכל זמן הוא דרבנן ויש מפקפקין בזה ואומרין שיש ממנו מן התורה. והר”א ז”ל כתב בהשגות א”א ויש בהן עשה מדברי קבלה השיר יהיה לכם כליל התקדש חג ע”כ. ובאמת שבפרק ערבי פסחים (דף קי”ז) אמרו שנביאים תקנו הלל על כל צרה שנגאלין ממנה אבל לאמרו בימים קבועין מדבריהם הוא ואף על פי שהביאו בערכין (דף י’:) אותו פסוק אינו אלא לסמך ולדמיון, זה דעת רבינו והוא הנראה:

ולפי דברי המגיד משנה הלל על נס חמור יותר מאשר שאר הימים שהם רק מדברי סופרים.

מכל מקום בדעת הרמב”ן מפורש שהלל בחנוכה יסודו דרבנן:

אבל בשני ממסכת ברכות (יד א) אמרו בהלל ובמגלה מהו שיפסיק מי אמרינן קריית שמע דאורייתא פוסק הלל דרבנן לא כל שכן או דלמא פרסומי ניסא עדיף. וזה מראה שהוא מדבריהם. אבל אפשר שעל ימי חנכה ועל ימים שאין היחיד גומר בהן את ההלל נאמר וכמו שחלקו אחר כך במימרא הסמוכה לזו ודומיא דמגלה שאלו אבל הלל באכילת פסחים ונטילת לולב יהיה מן התורה כמו שנראה מפשטי שמועות אלו שהזכרנו. ומכל מקום בעל ההלכות פטור מכל התביעות והתרעומות הללו:

ולעיל כתבנו שהלל הוא שירה, כן משמע בפשט הסוגיות. אלא שיש להביא ראיה מר”ן בפרק ערבי פסחים כו ב’ ברי”ף שסובר שהלל אינו בגדר שירה:

אבל רבינו האי גאון ז”ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר”ג אומר וכו’ ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו’ לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז”ל

(וכן הרמב”ם בפרק ח’ הלכות חמץ ומצה פסק שאין לברך על ההלל בליל פסח).

וע’ בגרי”ז הלוי על הלכות חנוכה שהוכיח ממגיד משנה שיש הלל שהוא בגדר שירה ויש הלל שהוא בתורת קריאה. והלל בליל פסח הוא בתורת שירה ולכן אין עליו ברכה וכמ”ש מרב האי, והלל שהוא קריאה ועליו מברכין.