יא. ספר המצוות לרמב”ם – שורש תשיעי (א)

ב”ה

הכלל התשיעי

[סיכום קצר של דברי הרמב”ם והערה על שני לאוין שהם לאוין שבכללות לפני עיור, לא תאכלו על הדם]

רמב”ם כלל תשיעי (נוסח הרב קאפח)

הכלל התשיעי:

שאין למנות את [עצם] הלאווין והעשה, אלא את העניינים שמוזהרים ושמצווים עליהם אין להביט לריבוי הצווין שבאו באותו העניין, אם המדובר ב”עשה”; או לריבוי האזהרות שבאו בעניינו, אם המדובר ב”לאו” – כי כולם לחיזוק בלבד. לפי שפעמים יבוא באותו עניין עצמו לאו אחרי לאו לחזוק, וכן יבוא בו ציווי אחרי ציווי לחיזוק, אלא אם כן תמצא מאמר חכמים בחילוק העניינים ויבארו לך המפרשים, שכל לאו מאלו או כל עשה כולל עניין שלא כעניין שכולל הלאו או העשה האחר – הרי אז ראוי למנותו בלי ספק, כי אז לא נשאר לחיזוק אלא [בא] לתוספת עניין, אף על פי שנראה מן הכתוב [לכאורה] שהם בעניין אחד. לפי שלא נבקש מוצא ונאמר, שאיזה פסוק נכפל לחיזוק ואינו לתוספת עניין אלא כשאין לנו על כך דברי המפרשים נושאי הקבלה;

… וכבר מצאנו ש[חכמים], עליהם השלום, העירו על עניין זה בגמרא פסחים בפרק השני, וכוונו לאחד הלאווין שלפי הנראה הוא נכפל, כיון שהאזהרה כבר נלמידה מזולתו, וביקשו להקימו בעניין נוסף, ואמרו על כך בדרך טענה וקושיה: “אמר ליה רבינא לרב אשי: ואימא לעבור עליו בשני לאוין?” כלומר: זה שאתה רוצה להקים את הלאו הזה בעניין אחר, שלא כעניין שנלמד מן הלאו האחר – מדוע מתבקש מוצא זה? שמא נכפל באותו עניין עצמו, כדי שיהא העושה אותו הדבר חייב בשני לאוין?! ובאה התשובה: “אמר ליה: כל היכא דאיכא למדרש – דרשינן ולא מוקמינן בלאוי יתירי.”

והרמב”ם מביא דוגמא משבת שציווי השבת נאמר בתורה י”ב פעמים, או האזהרה על אכילת הדם נאמר בתורה שבע פעמים והרי ודאי שזו מצוה אחת. ואפילו אם הגמרא אומרת שעובר בכך וכך לאוין, אין זה אומר שכל אחד מצוה בפני עצמה אלא אם כן אמרו “לוקה שתים”. משום שאין שתי מלקיות על לאו אחד, אלא אם עובר על שני לאוין משני שמות.

לדוגמא: “אמר רב ששת כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה וכל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה וכל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג’ עשה כל שאין לו מזוזה בפתחו עובר בשני עשה וכתבתם וכתבתם” מנחות מד ע”א. (אמנם הדוגמא ממזוזה הרמב”ם השמיט, וצ”ע). אלא אנו מונים את הדברים שאנו מצווים ולא את הציוויים.

ענין נוסף שהרמב”ם מסביר בשורש זה הוא לאו שבכללות:

אבל אם לאו אחד כולל עניינים רבים הרי אז נמנה הלאו לבדו, לא כל עניין ועניין מן העניינים שאותו הלאו כוללם – וזהו לאו שבכללות שאין לוקין עליו, כמו שנבאר עתה. וזה שאמרו יתעלה: “לא תאכלו על הדם” (ויקרא יט, כו) , אמרו בפירושו: “מנין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה? תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם. דבר אחר: לא תאכלו על הדם לא תאכלו בשר, ועדין דם במזרק. ר’ דוסא אומר: מנין שאין מברין על הרוגי בית דין? תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם. ר’ עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמין כלום כל אותו היום? תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם. אמר ר’ יוסי בר’ חנינא: אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר: לא תאכלו על הדם” – הרי אלו חמשה עניינים שכולם באזהרה וכולם נכללים תחת לאו זה. ובפירוש אמרו בגמרא סנהדרין כשמנו עניינים אלו: “על כולם אינו לוקה משום דהוי לה לאו שבכללות – וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו”.

עוד הביא הרמב”ם דוגמא ללאו שבכללות הוא מ”ולפני עור”: “אמרו: “לפני עור לא תתן מכשול” (ויקרא יט, יד), לפי שגם הוא כולל עניינים רבים, כמו שנבאר.” אמנם לא ברור מהו “כמו שנתבאר”. אבל צריך עיון מדוע לא תתן מכשול הוא לאו שבכללות? ע’ גמרא ע”ז דף ו’ ע”ב: “אמר רבי נתן מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר ואבר מן החי לבני נח ת”ל (ויקרא יט) ולפני עור לא תתן מכשול”, והרי האיסור לתת מכשול הוא אחד, ורק האופנים שבהם יתכן הם שונים, ומדוע זה לאו שבכללות?

אולי משום שזה כולל גם את הפשט של לא לשים מכשול – אבן לפני עוור. אלא שגם הרמב”ם בהלכות רוצח פרק יב הלכה יד:

וכן כל המכשיל עור בדבר והשיאו עצה שאינה הוגנת או שחיזק ידי עוברי עבירה שהוא עור ואינו רואה דרך האמת מפני תאות לבו הרי זה עובר בלא תעשה שנ’ ולפני עור לא תתן מכשול. הבא ליטול ממך עצה תן לו עצה ההוגנת לו.

וגם בספר החינוך רלב:

לא להכשיל בני ישראל לתת להם עצה רעה, אבל ניישר אותם כשישאלו עצה, במה שנאמין שהוא יושר ועצה טובה, שנאמר [ויקרא י”ט, י”ד] ולפני עור לא תתן מכשול. ולשון ספרא, לפני סומא בדבר והיה נוטל ממך עצה אל תתן לו עצה שאינה הוגנת לו.

לא משמע שגם הפשט הפשוט הוא בכלל המצוה, וכבר העיר על זה במנחת חינוך שם:

והנה מד’ הרהמ”ח וכן מד’ הר”מ נראה דפסוק הזה דלפ”ע יצא לגמרי מפשוטו דאם נתן מכשול ממש אבן לפני עור אינו עובר כנראה מדברי הרב בתחלת דבריו וכן ממה שכתב שאב”מ ואם זה ג”כ נכלל בלאו הוי יש בו מעשה.

אלא שזה לא מסתבר שהפשט אינו בכלל המצוה. אלא צריך לומר שגם בלי זה הרי כבר כתבו האחרונים שיש שני ענינים יש בלאו זה; איסור שיסודו בין אדם לחברו, שמכשיל את חברו וגורם לו רעה, ואיסור נוסף שקיבלו חז”ל שאסור לגרום לעבירה שתיעשה ע”י אדם אחר, וזה ענין שבין אדם למקום. וראיה לדבר הוא דברי הרמב”ם כאן שלאו זה הוא לאו שבכללות. ואולי יש לומר שזה לאו שבכללות על פי מה שכתב במצוה רצ”ט את הענינים שהוא כולל ואולי זה פירוש דבריו של הרמב”ם שזה כולל “ענינים רבים כמו שנבאר”.

אחיעזר ח”ג סה:

י”ל דבלפני עור יש ב’ סוגים לפ”ע כפשוטו שנותן מכשול או משיא לו עצה שאינה הוגנת, דזהו שייך רק בשוגג שאין העור יודע, והשואל עצה אינו יודע בעצמו שהעצה אינה הוגנת לו. ויש עוד סוג לפני עור באיסורים כמו מושיט לו כוס יין לנזיר דבזה גם במזיד עובר לפ”ע, אעפ”י שהנזיר יודע שהוא אסור מ”מ המכשיל עובר וזהו דין דלפ”ע מיוחד באיסורים.

וע’ במשך חכמה פרשת קדושים (ויקרא יט יד) שסובר שודאי לפני עור כולל גם את פשוטו של מקרא, ובאר מדוע זה לאו שבכללות:

(יד) ולפני עור לא תתן מכשול. הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו [רש”י חולין ג, א], וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים. ומשום זה אמרו בור ברשות הרבים של שני שותפים… אי דאמרי ליה זיל כרי לן (ואזל כרי להו), אין שליח לדבר עבירה (עכ”ל)! היינו דלאו ד”לא תתן מכשול” איכא [ואיסורה דבר תורה, דלא כמשנה למלך בפרק ב מהלכות רוצח]. ובבור ברשותו, איכא אזהרה בספרי מ”לא תשים דמים בביתך” (דברים כב, ח), יעויין שם. והלאו כולל גם אם מכשיל חבירו בדרך שהוא עור בדעתו, או מחמת תאותו וזדון לבבו. ואם מיעצו לפי דרכו וכיוצא בזה הוי כמו לאו שבכללות, לכן אין לוקין עליה, כן נראה לי. וכן מצאתי לרבינו בספר המצוות בשורש ט, יעויין שם.

כיוצא בזה גם לא תאכלו על הדם, שהרמב”ם הביא כדוגמא ללאו שבכללות, וודאי לאו זה כולל הרבה דברים שונים כמ”ש לעיל. אך פשוטו של מקרא הוא אסמכתא, והובאו להלכה כפי שפסק הרמב”ם בחיבורו[1]. ואולם הרמב”ם לא הביא את האיסור העולה מפשט הכתוב.

לפי פשוטם של דברים, כוונת התורה כשאסרה לאכול דם היא למנוע אכילת בשר בהמה שחוטה כשהדם שפוך (או בעוד הדם שפוך), על הארץ. איסור זה בא בפסוק יחד עם האיסור לנחש ולעונן: “לא תאכלו על הדם, לא תנחשו ולא תעוננו”. ופירש רשב”ם על אתר: “לפי פשוטו דבר הלמד מענינו”. כלומר: יש לעמוד על כוונת התורה באיסור אכילה על הדם מתוך העניין הסמוך לאיסור זה, דהיינו: איסור מנחש ומעונן. איסורים אלה תכליתם להרחיק ממנהגי הגויים ועובדי עבודה-זרה. לפי זה, אף עניינו של איסור אכילה על הדם הוא להרחיק ממעשי הגויים ועובדי עבודה-זרה .

וכן כותב גם הרמב”ן בפירושו לתורה (ויקרא יט, כו):

ועל דרך הפשט הוא [איסור אכילה על הדם] מין ממיני הכישוף או הקסמים, כי הוא דבר למד מענינו. והיו שופכים הדם ומאספים אותו בגומא, והשֵדים מתקבצים שם כפי דעתם, ואוכלין על שולחנם להגיד להם העתידות.

גם הרמב”ם, בספר “מורה נבוכים”, מבאר את טעמו של האיסור לאכול על הדם על רקע מנהגי הגויים הקשורים באמונות טפלות ובעבודה-זרה. ומדוע לא הביא הרמב”ם את פשוטו של מקרא? ונראה דחוק לומר שמה שמפורש בתורה הרמב”ם לא הביא וכולל רק את דינים שבתורה שבעל פה.

ולכן יש לשאול, האם אמנם לפני עוור וכן לא תאכלו על הדם, האם מאחר שחז”ל דרשו לדברים אחרים אין לנו לדרוש את פשוטו של מקרא? האם מי שאוכל דם כפי שמסביר במורה נבוכים לא עבר עבירה? (הערה מדיון על נושא זה באתר משרד המשפטים):

לכאורה, “כוונת המחוקק” ומטרותיו אינן חלק מן החוק, כשם שאינן חלק מן החוק לפי התפיסה המקובלת בתורת המשפט בימינו[2]. על כן, ככל שכוונה זו, העולה מפשט הכתוב, אינה תואמת את החוק כפי שפירשוהו חז”ל, המוסמכים הבלעדיים לכך, אין לכוונה זו כל חשיבות לעניין יישומו של החוק, והעובר על החוק כפי כוונתו המשוערת של המחוקק לא עבר, לכאורה, כל עברה. וכבר הורנו ר’ אברהם בן הרמב”ם בתשובותיו: “אין אנו מביאים ראיה ממה שמורה עליו פשוטו של מקרא בלבד, אלא ממה שמורים המקרא והקבלה ביחד”[3].

וכן כתב הרמב”ן בהשגות לשורש השני, ביחס לכלל “אין מקרא יוצא מידי פשוטו:

כי אין המכוון אלא שלא יוציאו אותו מפשטיה לגמרי. והוא מאמרם אין המקרא יוצא מידי פשוטו. לא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו. אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ואינו יוצא מידי כל אחד מהם אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת.

לפי דברים אלו ודאי שהפסוק כולל גם לא לשים אבן לפני עוור כפשוטו, ואם זה זה יהיה לאו שבכללות משום שזה כולל גם דברים נוספים אינם פשוטו של מקרא. אם כן, גם אם חז”ל דרשו פסוק לדרשה מסוימת, אין בזה כדי להוציא אותו ממשמעותו הפשוטה[4], אלא כלשון הרמב”ן: “יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת“[5]. ובעל תוספות יום טוב כותב: “דאי אפשר שתיעקר הפשט לגמרי, שלא יהא לו שום הבנה כלל”[6].

בחיבורו “משפט החרם”[7], מבקש הרמב”ן להוכיח מן המקרא עצמו שיש לקיים הן את דרשות חז”ל ביחס לכתובים הן את המתחייב מפשוטם של הכתובים, והוא מסיים במילים: “הא למדנו שכמה פנים של אמת לתורה”.

אכן, כאשר לא ניתן לקיים את פשט הכתוב יחד עם דרשת חז”ל, הכלל הוא שיש לקיים את ההלכה כמתחייב מדרשת חז”ל, שהיא הפירוש המוסמך הבלעדי של התורה שבכתב, אבל כשניתן לקיים גם את פשט הפסוק, הרי שגם זו הלכה. ולכן לפני עוור לא תתן מכשול הוא לאו שבכללות.

אולם יש גם לאו שבכללות, שחז”ל אמרו בפירוש שלוקים על כל אחד ואחד, משום שיש ריבוי לחלק, ע’ לשון הרמב”ם:

אך החלק השני הוא בדיוק כמו לשון החלק הקודם הזה, אלא שבא בפירוש המקובל שכל דבר ודבר מן הדברים המחוברים ונוספים לוקים עליו בפני עצמו, ואם יעשה את כולם – לוקה על כל אחד מאותם המחוברים, גם אם יעשה אותם בבת אחת ואלו ראוי למנות כל אחד ואחד כלאו בפני עצמו. מהם אמרו יתעלה: “לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך” (דברים יב, יז). אמרו בגמרא כרתות:  “אכל מעשר דגן תירוש ויצהר – חייב על כל אחת ואחת”. והקשו על זה ואמרו:  “וכי לוקין על לאו שבכללות?” התשובה:  “קרא יתירא כתיב, מכדי כתיב: “ואכלת לפני ה’ אלוקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך” (שם יד, כג);

למה לי למכתב “לא תוכל לאכול בשעריך”? וכי תימא ללאו – אם כן לימא קרא: לא תאכלום. למה לי למהדר למכתבנהי כולהי?  שמע מנה: לחלק”.

… וכבר טעה זולתנו בעניין זה, או מפני שדעתו לא השיגה עניינים אלו בכלל או ששכח ושגה בהם. כך מנה אמרו יתעלה על הכהנים: “אשה זונה וחללה לא יקחו ואשה גרושה מאישה לא יקחו” (שם כא, ז) – כמצווה אחת, וכבר נתבאר בגמרא קדושין, שהוא חייב על כל אחת ואחת אפילו באשה אחת, כמו שנבאר במקומו.

אמנם אפשר למצוא לו התנצלות על מנותו זונה וחללה כמצווה אחת, מפני שחשבו לאו שבכללות – הואיל וכבר השיג פרטי לאו שבכללות – וגברה אצלו הדעה שאמרו יתעלה: “אשה זונה וחללה לא יקחו” כמו אמרו: “אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל”, ולא ידע שזה לחלק וזה אינו לחלק, כמו שגם לא הבדיל בין אמרו: “ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו” ובין אמרו: “שארה כסותה ועונתה לא יגרע”. אך לא אתפוש עליו בכיוצא בזה;

[1] (ההערות שלהלן מתוך גליון פרשת השבוע של משרד המשפטים פרשת קדושים תשס”ח גליון 317) “לא תאכלו על הדם” פשט ודרש בפרשנות המקרא – פרק בתורת המשפט העברי אליאב שוחטמן”) ראה רמב”ם, הלכות תפילה, פרק ו, הלכה ד (אסמכתה בלבד); הלכות שחיטה, פרק א, הלכה ב; הלכות מעשה הקרבנות, פרק יא, הלכה ד; הלכות סנהדרין, פרק יג, הלכה ד; הלכות ממרים, פרק ז, הלכה א.

[2] ראה א’ ברק, פרשנות במשפט, כרך א, עמ’ 335: “המחוקק חוקק את החוק ואותו בלבד. המחוקק לא חוקק את כוונותיו הסובייקטיביות, כוונת המחוקק אינה חלק של החוק”.

[3] שו”ת הראב”ם (ר’ אברהם בן הרמב”ם), מהדורת פריימן, סימן סה.

[4] ראה פירוש רש”י ליבמות שם, ד”ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו. וראה גם פירוש רשב”ם לבראשית לז, ב.

[5] השגות הרמב”ן על ספר המצוות להרמב”ם, הקדמה, שורש שני, ד”ה והנה הרב, מהדורת שעוועל, ירושלים תשמ”א, עמ’ מה; הליכות עולם, לר’ ישועה הלוי, סימן נא; כללי שמואל, לר’ שמואל בן סיד, ירושלים תשל”ב, סימן יט, עמ’ יח.

[6] תוספות יום טוב, בפירושו למשנה יבמות ב, ח.

[7] משפט החרם, נדפס בתוך חידושי הרמב”ן על הש”ס, תלמוד הישראלי השלם, ירושלים תשל”ו, עמ’ רצו. ומובא גם בשו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן, סימן רפח.