ב”ה
השורש השמיני
יש בתורה כמה לאוין, שלא ברור אם הם איסור לאו או שרק יש בהם שלילה של דבר מסויים. דוגמאות: “לא תצא כצאת העבדים” (שמות כא, ז) שהבה”ג מנה, “לא יומתו כי לא חופשה” (ויקרא יט, כ) שנאמר אצל שפחה חרופה, “ולא תהיה כקורח וכעדתו” (במדבר יז, ה) או “ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל” (ויקרא ה, ח) שבו נחלקו בגמרא אם הוא רשות או חובה.
כתב הרמב”ם (הנוסח שלהלן הוא מתרגום הרב קאפח):
הכלל השמיני, שאין למנות השלילה עם הלא-תעשה:
דע שהלאו הוא אחד משני חלקי הציווי. כלומר: שתצוה למצווה לעשות איזה דבר או שלא לעשותו; כגון שתצווהו לאכול, ותאמר לו: אכול; או שתצווהו להמנע מאוכל, ותאמר לו: אל תאכל. אך אין בשפה הערבית שם הכולל את שני העניינים האלה יחד; וכבר הזכירו זאת בעלי ה”כלאם” בתורת ההגיון, ואמרו כדברים האלה:
“אבל הצווי והאזהרה אין להם בלשון הערבית שם הכוללם, ולפיכך הוצרכו לקראם גם שניהם בשם אחד מהם, והוא: ה”ציווי.”
הנה נתבאר לך, שהאזהרה והציווי עניין אחד הם. המילה המפורסמת בלשון הערבית המשמשת לאזהרה היא מלת “לא”, והעניין זה עצמו מצוי בלי ספק בכל לשון, כלומר: שאתה תצוה למצווה שיעשה או שלא יעשה. ברור אפוא שמצוות עשה ומצוות לא-תעשה שתיהן ציווי מוחלט: דברים שנצטווינו לעשותם, ודברים שהזהרנו מלעשותם.
השם של אלה שניצטוינו לעשותם – מצווה עשה, ושם של אלה שהוזהרנו עליהם – מצוות לא תעשה; והשם הכוללם יחד בלשון העברית – גזרה, וכך קוראים חכמים כל מצווה, בין שתהיה עשה או לא תעשה: גזרת מלך.
אבל השלילה היא עניין אחר, והוא; שתשלול נשוא מנושא, ואין בזה שום ציווי כלל, כגון שתאמר: לא אכל פלוני אתמול, ולא שתה פלוני את היין, ואין זיד אבי עומר וכיוצא בזה – שכל זה הוא שלילה ו[אפילו] ריח ציווי אין בו. והמילה שבה שוללים בערבית לרוב היא מילת “מא”, אך שוללים גם במילת “לא”, ובמילת “ליס”, אבל העברים הרי לרוב שלילתם באותה מילת “לא” עצמה, שבה גם מזהירים; ושוללים גם במילת “אין”: ומה שמתחבר אליה מן הכינויים: “אינו” ו”אינם” ו”אינכם” וזולתם.
אך השלילה בעברית [היא] במלת “לא” כגון אמרו: “ולא קם נביא עוד בישראל כמשה” (דברים לד, י); “לא איש אל ויכזב” (במדבר כג, יט); “לא תקום פעמים צרה” (נחום א, ט); “ולא עמד איש” (בראשית מה, א); “ולא קם ולא זע ממנו” (אסתר ה, ט); וכאלה רבים. והשלילה במלת “אין” כגון אמרו: “ואדם אין” (בראשית ב, ה); “והמתים אינם יודעים מאומה” (קבלת ט, ה) וזולתם רבים גם כן.
הרמב”ם מדגיש שלא כל מילת שלילה היא “אזהרה” כלומר לאו. יש שמילת שלילה אינה ציווי אלא עובדה.
הדוגמה הראשונה שהרמב”ם מביא:
אך זולתנו לא ידע זאת והגיע לכך, שמנה: “לא תצא כצאת העבדים” (שמות כא, ז); ולא ידע שזו שלילה ולא לאו. וביאור העניין כמו שאסביר, והוא: שה’ דן מכה עבדו או אמתו הכנענים שחסרו בשעת ההכאה אחד מראשי אברים – שהוא יוצא לחפשי; והיה אפוא עולה בדעתנו, שכך הוא באמה עבריה מכל שכן, ושהיא אם חסרה אחד מראשי אברים יוצאת לחפשי – לפיכך שלל ממנה דין זה באומרו: “לא תצא כצאת העבדים”, כאלו אמר: אין חובה להוציאה לחפשי כשמחסרה אבר מאבריה – הנה זו שלילת דין מסוים ממנה, אך לא אזהרה. וכך פירשו מוסרי הקבלה ואמרו במכילתא: “לא תצא כצאת העבדים” – אינה יוצאה בראשי אברים כדרך שהכנענים יוצאים. הנה נתבאר לך, שזו שלילת דין מסוים הנשלל ממנה, לא שהוא הזהיר על הדבר.
דוגמה נוספת:
וכן אמרו: “ולא תהיה כקורח וכעדתו” (במדבר יז, ה) – הוא שלילה. ופרשו חכמים שהוא שלילה ובררו ענינו ואמרו: שהוא יתעלה השמיענו שכל היוצא וטוען על הכהונה ויבקשה לעצמו – לא יארע לו מה שארע לקורח ועדתו, כלומר: הבליעה והשרפה – אלא יהיה ענשו כאשר דבר ה’ ביד משה לו, כלומר: הצרעת; וזהו אמרו יתעלה אליו: “הבא את ידך בחיקך” (שמות ד, ו); והביאו ראיה ממה שארע לעוזיה מלך יהודה. ואף על פי שמצאנו דעה אחרת של חז”ל בגמרא סנהדרין, והוא אומרם: כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה, שנאמר: “ולא יהיה כקרח וכעדתו” – הרי זה על דרך התוכחה, לא ש[כך] פשטה דקרא בעניין זה; אבל האזהרה על עניין זה נכללת תחת לאו אחר, כמו שאבאר במקומו.
וכבר העיר הרמב”ם שמצאנו מחלוקות חכמים בענין זה: לגבי השאלה האם אסור להבדיל בחטאת העוף, או שאינו צריך להבדיל. ע’ זבחים סה ע”ב:
דא”ר שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן פדת משום ר”א בן שמוע אומר היה ר”א בר’ שמעון שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדיל אין צריך להבדיל א”ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי אלא מעתה גבי בור דכתיב (שמות כא) ולא יכסנו ה”נ דאין צריך לכסות הכי השתא התם כיון דכתיב (שמות כא) בעל הבור ישלם עלויה הוא דרמי לכסויי אבל הכא מכדי כתיב והקריבו חלק הכתוב בין חטאת העוף לעולת העוף לא יבדיל למה לי ש”מ אין צריך להבדיל
אם כן “לא יבדיל” הוא שלילה ואינו מצוה. ובסיכום הכלל הזה אומר הרמב”ם:
כיון שדיברנו בעניין זה, דע שהמילים המשמשות בתורה לאזהרה הן ארבע מילים, וכל מה שהזהיר עליו באחת מארבע אלו נקרא: מצוות לא תעשה. והן: השמר ופן, אל ולא. ובפירוש אמרו: כל מקום שנאמר: השמר, פן ואל ולא – אינו אלא מצוות לא תעשה.
בדברי הרמב”ן אנו רואים דבר חדש שאין ברמב”ם. כשהרמב”ן פותח בדברי הרמב”ם, וכדרכו מקבל אותם עקרונית הוא אומר:
אבל נצטרך בהם עוד להתנות כי לדעת רבותינו ז”ל אין בתורה דבר נאמר בלשון לאו או בלשון עשה שיהיה שלילות מצוה כלומר רשות ולא שלילות דין מן הדינים אלא אם כן היה הכתוב צריך לשלילות ההוא…
הרמב”ן מדגיש שהדברים אמורים גם לגבי מצות עשה ולא רק לגבי לא תעשה, אלא שאומר הרמב”ן שכדי שניתן יהיה לומר שהתורה אמרה מילת שלילה ואין זו אזהרה, צריך לומר שיש סיבה שהתורה צריכה להדגיש כך, ורק אז ניתן לומר שאין זו אזהרה או ציווי.
ואכן הדוגמה שהביא הרמב”ן היא גם ממצות עשה: הרמב”ן כאן הביא גמרא סוטה ג’ ע”א שיש כמה דוגמאות לכך:
גופא וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל ורבי עקיבא אומר חובה (ויקרא כא) לה יטמא רשות דברי רבי ישמעאל ור”ע אומר חובה (ויקרא כה) לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר’ עקיבא אומר חובה אמר ליה רב פפא לאביי ואמרי לה רב משרשיא לרבא לימא ר’ ישמעאל ור’ עקיבא בכל התורה כולה הכי פליגי דמר אמר רשות ומר אמר חובה א”ל הכא בקראי פליגי…
הרמב”ם בשורש שמיני לא הביא גמרא זו כראיה שיש מחלוקת אלא רק את המחלוקת לגבי “לא יבדיל” אם זה רשות או חובה. ואילו הרמב”ן דן בגמרא זו ומוכיח ממנה שצריך סיבה להסביר מדוע התורה כתבה, אם הדבר הוא אמנם רשות:
אבל נצטרך בהם עוד להתנות כי לדעת רבותינו ז”ל אין בתורה דבר נאמר בלשון לאו או בלשון עשה שיהיה שלילות מצוה כלומר רשות ולא שלילות דין מן הדינים אלא אם כן היה הכתוב צריך לשלילות ההוא…
והטעם לכך, שלדעת הרמב”ם כל האמור שייך רק לגבי מילת לאו אבל מילת עשה לא נדונה כאן בכלל. ואילו הרמב”ן מבין שכל האמור שייך בין למצוות עשה ובין למצוות לא תעשה.
ואולי יתכן שהרמב”ם לא הזכיר גמרא זו מפני שפירש את המילה רשות שם באופן אחר, לא כהבנת הרמב”ן שאין זו מצוה כלל, אלא כפי שכתב בהלכות ברכות פרק יא הלכה ב:
יש מצות עשה שאדם חייב להשתדל ולרדוף עד שיעשה אותה כגון תפילין וסוכה ולולב ושופר ואלו הן הנקראין חובה, לפי שאדם חייב על כל פנים לעשות, ויש מצוה שאינה חובה אלא דומין לרשות כגון מזוזה ומעקה שאין אדם חייב לשכון בבית החייב מזוזה כדי שיעשה מזוזה אלא אם רצה לשכון כל ימיו באהל או בספינה ישב, וכן אינו חייב לבנות בית כדי לעשות מעקה, וכל מצות עשה שבין אדם למקום בין מצוה שאינה חובה בין מצוה שהיא חובה מברך עליה קודם לעשייתה.
אם כן ודאי שלגבי מנין המצות מצוה כזו שהיא “רשות” הרי נימנית בתרי”ג. והרי גם גירושין זו מצוה, ואין מצוה לקיימה אלא שמי שצריך לגרש מגרש באופן הכתוב ומקיים מצוה.
ואילו הרמב”ן הבין שזה רשות ממש. ולכאורה יש כאן נפ”מ עקרונית: האם בכלל תתכן מצוות עשה שאין חיוב לעשותה? גם ציצית, אם לובש בגד של ד’ כנפות חייב בציצית ולא רשות. ואם רוצה לאכול בשר חייב לשחוט ואין לו דרך אחרת. אבל לפי הרמב”ם יתכן שיש מצוות כמו “לה יטמא” או “עולם בהם תעבודו” שזה “רשות” ואם כמו שכתבנו הרי יתכן שיש מצות עשה שהיא רשות.
ונראה שכך לדעת הרמב”ם יש לפרש את האמור במכילתא פרשת החודש יא:
ואם מזבח אבנים תעשה לי. רבי ישמעאל אומר, כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה, (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים, חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר תקריב את מנחת בכוריך, חובה ולא רשות. כיוצא בו, (שמות כב כד) אם כסף תלוה את עמי וגו’, חובה; אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר (דברים טו ח) העבט תעביטנו, חובה ולא רשות. כיוצא בו ואם מזבח אבנים תעשה לי, חובה, אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות, תלמוד לומר (שם /דברים/ כז ו) אבנים שלמות תבנה, רשות; אתה אומר רשות, או אינו אלא חובה, ת”ל מזבח אבנים תעשה לי, רשות ולא חובה;
משמע שלולא הריבוי בכל אחת משלש המצוות זה היה יכול להיות “רשות”. האם רשות הכוונה היא מצוה שאין חייבים לעשותה או שזו לא היתה מצוה לגמרי? לדברינו נראה שהפשט הוא לפי הרמב”ם שודאי זו מצוה, אלא שלא היתה חובה לקיימה.
ואגב יש להביא מה שכתב מהר”ל בגור אריה סוף פרשת יתרו:
יש לפרש מה שכתב לשון “אם” אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך – אין הדבר לרצון להקב”ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד]המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך – אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד – אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא ‘עובד’, אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) “ולא ירע לבבך”. וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז”ל (ויק”ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות:
ונפ”מ למה שכתב הגרמ”פ באגרות משה לגבי ארץ ישראל שזו מצוה “קיומית”. וע’ בספר “מעפר קומי” של אלחנן גלט הי”ד, בסופו תשובה מהגר”א שפירא זצ”ל שהוכיח שלא יתכן מצוה שהיא רשות. ע’ לשונו של האגרות משה אבן העזר ח”א תשובה קב:
ובדבר שאלתך אם יש מצוה עכשיו לדור בא”י כהרמב”ן או כהר’ חיים בתוס’ כתובות דף ק”י דאינה מצוה בזה”ז. הנה רוב הפוסקים סברי דהוא מצוה. אבל פשוט שאין זה בזה”ז מצוה חיובית שעל הגוף דא”כ היה ממילא נמצא שאסור לדור בחו”ל משום שעובר על עשה כמו מי שילבש בגד של ד’ כנפות בלא ציצית שיש איסור ללבוש כדי שלא יעבור על עשה דציצית, ולא הוזכר איסור אלא על הדר בא”י שאסור לצאת ע”מ לשכון בחו”ל ברמב”ם פ”ה ממלכים ה”ט, וג”כ הא ודאי אינו איסור לאו ואם היה איסור גם לאנשי חו”ל הי”ל לרמב”ם לומר סתם אסור לשכון בחו”ל אא”כ חזק בא”י הרעב משמע דרק ליושבי א”י יש איסור שאסרו חכמים אבל מצד העשה אינה חיובית אלא כשדר שם מקיים מצוה.
ולפי מה שכתבנו, אכן יתכן בדעת הרמב”ם מצוה שהיא מצוה אבל היא רשות.[1] ולפי הגרמ”פ גם ישיבת א”י היא באותם גדרים
וכתב הגר”א שפירא:
והנה בגוף הבעיה שעליה מוסבים דברי הקונטרס, היינו האם מצות עליה לארץ הוא חיובית או קיומית והכונה במושג החדש הזה של קיומית, היא שאין זו מצוה שחייבים לקיימה אלא שאם קיימה עשה מצוה. כ”ז נראה לכאורה דבר והיפוכו, מצוה של תורה שנמנית בתרי”ג מצוות – בפשטות היא לא דבר התלוי ברצונו של האדם, שאם רוצה מקיימה ואם לא רוצה אינו מקיימה. שהרי זה סותר את המושג מצוה, דהמצוה הוא צווי השי”ת ואיך י”ל שתלה את הקיום ברצונו של האדם.
אלא שדעת הרמב”ם לגבי מצות קינוי אינה ברורה:
ע’ רמב”ם סוף הלכות סוטה פרק ד’ הלכה יח:
מצות חכמים על בני ישראל לקנות לנשיהן שנ’ וקנא את אשתו, וכל המקנא לאשתו נכנסה בו רוח טהרה, ולא יקנא לה לא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה, ואם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך אחד מכל הדברים האלו הרי זה קינוי.
מתוך דברי הרמב”ם נראה שפסק ש”וקינה לה” רשות, אלא שבכל זאת זו מצוות חכמים. ולכאורה אם הרמב”ם פסק שמעיקר הדין הוא רשות, מנין לומר שיש “מצות חכמים” לקנות?
אבל אם נאמר שגם למ”ד שזה רשות, הרי זה כמו ציצית וכמו גירושין שאם מקיים יש אמנם מצוה, יש לומר בדעת הרמב”ם שזו מצוה אלא שלא חייבים לקיימה ואם מקיימה מקיים מצות עשה מן התורה. אבל לרמב”ן דבר זה לא יתכן.[2]
אבל ברמב”ם הלכות אישות פרק טו הלכה יז כתב אחרת:
וחובה על כל איש לקנות לאשתו, אמרו חכמים אין אדם מקנא לאשתו אלא אם כן נכנסה בו רוח טהרה, ולא יקנא לה ביותר מדאי, ולא יאנוס אותה ויבעול בעל כרחה אלא לדעתה ומתוך שיחה ושמחה.
ומשמע שזה חובה לקנות ולא רשות, ולכאורה סותר את מה שכתב בהלכות סוטה שזו מצות חכמים. והמגיד משנה שם כתב:
וחובה על כל איש וכו’. בפרק קמא דסוטה (דף ג) וקנא את אשתו רשות דברי רבי ישמעאל רבי עקיבא אומר חובה וידוע שהלכה כר”ע מחברו:
ודעת הכסף משנה בהלכות סוטה שזו אסמכתא, ולכן כתב הרמב”ם שזו חובה ולכן זו מצות חכמים. ולפי זה גם וקינא את אשתו, מן התורה זו מצוה שאינה חובה, וכמ”ש בדעת הרמב”ם שיתכן דבר כזה
למעשה, לדעת הבה”ג, לא תצא כצאת העבדים הוא לאו, כפי שמסביר הרמב”ן, שהאדון לא יוציאה בראשי אברים גם אם ירצה להוציאה קודם זמנה, אלא תשאר אצלו וישלם לה דמי עינה. או שזו אזהרה לאביה שלא ישתמש בעובדה שהאדון הוציא לה שן כדי לשחררה בעל כורחו של האדון.
וכן “לא יהיה כקורח וכעדתו” לדעת הבה”ג זו מצוה שלא להחזיק במחלוקת. כפשט הגמרא בסנהדרין קי ע”א:
דאמר רב כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר (במדבר י”ז) ולא יהיה כקרח וכעדתו.
אבל לרמב”ם אין זה לאו אלא שלילה. והרמב”ם גם במצות לא תעשה מה הביא את הדוגמה הזו לדבר שנאמר שהוא לאו אבל הוא על דרך דרש:
וכן אמרם (סנה’ קי א) המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר [קרח יז] ולא יהיה כקרח וכעדתו הוא גם כן על צד הדרש. אמנם גופיה דקרא הוא בא להפחיד. ולפי מה שביארו החכמים (הוב’ שרש ח עמ’ קמד – ו) הנה הוא שלילה לא אזהרה כי הם ביארו שענין זה המאמר הוא שהאל יתעלה מגיד כי מי שיחלוק על הכהנים ויעורר על הכהונה במה שיבא מן הזמן לא ייענש במה שנענש קרח ולא יהיה ענשו שיבלע בארץ ואמנם יהיה ענשו כאשר דבר י”י ביד משה לו (שם) רוצה לומר הצרעת באמרו למשה (שמות ד) הבא נא ידך בחיקך, וכמו שהתבאר (דה”ב כו) בעוזיהו המלך. ואשוב אל כונת המצוה ואומר כי הנה התבארו משפטי מצוה זו בסוף מכות (כ – כא א). והעובר על לאו זה לוקה:
[1] לעומת זה עיין ברמב”ם הלכות שבת פרק ה’ הלכה א’: “הדלקת נר בשבת אינה רשות אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידים לאכילה אלא חובה”
[2] ולגבי טומאת כהן לאשתו, משמע ברמב”ם בהלכות אבל פרק ב’ שזה חלק מדיני אבילות. ובהלכות עבדים פרק ט’ הלכה ו’ הביא הרמב”ם את דין כל המשחרר עבדו עובר בעשה.