ב”ה
ספר המצות מצוה א’
רמב”ם מצוה א:
ועתה אתחיל לזכור מצוה מצוה בעזרת שדי:
המצוה הראשונה היא הצווי אשר צוונו להאמין האלוהות והוא שנאמין שיש שם עלה וסבה הוא פועל לכל הנמצאות והוא אמרו ית’ אנכי י”י אלהיך. ובסוף גמר מכות (כג ב, כד א) אמרו תרי”ג מצות נאמרו לו למשה בסיני מאי קראה תורה צוה לנו משה כלומר מנין תור”ה והקשו על זה ואמרו תורה בגימטריא הכי הואי שית מאה וחדסרי הואי והיתה התשובה אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמעום. הנה כבר התבאר לך כי אנכי י”י מכלל שש מאות ושלש עשרה מצות והוא צווי באמונה כמו שבארנו:
הרמב”ן על התורה (שמות כ’ א) הביא ראיה ממכילתא שאנוכי זו מצוה:
וזו המצוה תקרא בדברי רבותינו (ברכות יג ב) קבלת מלכות שמים, כי המלות האלה אשר הזכרתי הם במלך כנגד העם. וכך אמרו במכילתא (בפסוק הבא) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני למה נאמר, לפי שהוא אומר אנכי ה’ אלהיך, משל למלך שנכנס למדינה, אמרו לו עבדיו גזור עלינו גזירות, אמר להם לאו, כשתקבלו מלכותי אגזור עליכם גזירות, שאם מלכותי אינכם מקבלים גזירותי האיך אתם מקיימין. כך אמר המקום לישראל אנכי ה’ אלהיך לא יהיה לך, אני הוא שקבלתם מלכותי עליכם במצרים, אמרו לו הן, כשקבלתם מלכותי קבלו גזרותי, כלומר אחר שאתם מקבלים עליכם ומודים שאני ה’ ואני אלהיכם מארץ מצרים קבלו כל מצותי:[1]
(ומה שהרמב”ן אומר שזו מצות קבלת מלכות שמים, הרמב”ם דוקא במצוה ב’ של יחוד ה’, כתב שהיא מצות קבלת מלכות שמים. נושא זה יידון בשעור הבא). אלא שיש שלמדו ממכילתא זו אדרבא, הפוך, שהמצוה הראשונה אינה גזירה ופירוש שאינה מצוה.
דוקא במצוה שהיינו מצפים לשמוע הסבר מפורט עליה, הרמב”ם מאירך להוכיח מגמ’ מכות שזו מצוה. טעם הדבר הוא בגלל שיטת הבה”ג שנדון להלן שאנוכי אינו מצוה. ניסוח זה, בייחוד לעומת שש הלכות על זה בהלכות יסודי התורה, מוכיח שעיקר כוונת הרמב”ם בספר המצות היא אכן למנין המצוות, יותר מאשר להגדרה שלהן.
במורה נבוכים חלק ג’ פרק לה, שם חילק הרמב”ם את המצות לארבעה עשר חלקים, “הכלל הראשון כולל המצות אשר הם דעות שרשיות, והם אשר ספרנום בהלכות יסודי התורה” (הכלל השני כולל המצות שתלויות בעבודה זרה ומנה אותם בהלכות עבודה זרה, הכלל השלישי כולל המצות התלויות בתקון המידות וספר אותן בהלכות דעות, וכן הלאה).
פרוט והסבר המצוה כתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק א’, שם חילק מצוה זו לשש הלכות:
הלכה א: יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון, והוא ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.
הלכה ב: ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות.
הלכה ג: ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יבטל הוא לבטולם, שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם, לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.
הלכה ד: הוא שהנביא אומר וה’ אלהים אמת, הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו, והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו, כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.
הלכה ה: המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.
הלכה ו: וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה’ אלהיך, וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה, עובר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכופר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.
כאן כתב הרמב”ם שהמצוה היא “לידע”, ואילו בספר המצות כתב שהמצוה היא “להאמין”, וכן בתרגום הרב קאפח. ובספר מעשה רוקח[2] כתב:
יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי. ולא כתב להאמין לפי שעיקר המצוה היא על ידי הידיעה האמיתית כדרך שעשה אברהם אבינו ע”ה ועל דרך דע את אלהי אביך ועבדהו אשר על ידי זה תתחזק ממילא האמונה בלבו ויחול עליו מצות היחוד והאהבה וכו’ וכן עשה רבינו בתחילת מנין מצות יעו”ש.
אלא שכמובן נעלם ממנו שבספר המצות הנוסח הוא “להאמין”. וע’ בהערות לספר המצות במהדורת ר”ח העליר, שהעיר שאותה מילה “אעתקאד” יש לה גם מובן דעת, ויתכן היה גם לתרגם במקום להאמין לידע. והביא עוד שם, שספרו של הרס”ג אמונות ודעות נקרא בערבית “כתאב אל אמאנאת ואל אעתקאדאת”, ותורגם לעברית בשם “האמונות והדעות”.
כתב בעל “עבודת המלך” (וילנא תרצ”א, ע’ פיקודי ישרים עמ’ קכא) שמה שכתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה: “יסוד היסודות ועמוד החכמות”: “יסוד היסודות – בדרך האמונה, ועמוד החכמות – בדרך המופת”, היינו שני מקורות לאמונה: החכמה האנושית, ואמונת התורה.
העדפה זו של האמונה הבאה מתוך ידיעה, ניתן לראות גם בדברי הרמב”ם בהלכות עבודה זרה פרק א’ הלכה ג’ כשמתאר את אברהם אבינו:
כיון שנגמל איתן זה התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו… ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו.
אבל הראב”ד שם כתב:
ובן ארבעים שנה הכיר אברהם את בוראו. א”א יש אגדה בן שלש שנים שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי מנין עקב
נראה שמחלוקתם איך אברהם אבינו הגיע לאמונה. לראב”ד הוא “נולד” מאמין, לא בדרך שכלית ולכן מקבל הראב”ד את הדעה שבן שלש הכיר את בוראו. אבל לרמב”ם כיון שיש עדיפות לידיעה השכלית, בעל כורחנו לא יתכן שבן שלש הכיר אברהם את בוראו אל בן ארבעים הכיר את בוראו.
מקום נוסף שבו מדבר הרמב”ם על מצות האמונה, הוא הקדמה לפרק חלק, על י”ג עיקרים:
היסוד הראשון מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואלו נתאר סלוק מציאותו כי אז בטלה מציאות כל נמצא ולא ישארו קיימים במציאות, ואלו נתאר סלוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון הוא אשר מורה עליו דבור אנכי ה’ וכו’.
הרמב”ם בהלכות יסודי התורה הנ”ל, לא מנה בכלל מצות האמונה את האמונה בכך שהקב”ה הוא ברא שמים וארץ. לעומת זה הרמב”ן בפרשת יתרו (פרק כ’ פסוק ב’) מדגיש את כל זה במצות אנוכי ד’ אלוקיך:
אנכי ה’ אלהיך – הדבור הזה מצות עשה, אמר אנכי ה’, יורה ויצוה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה’, והוא אלהים להם, כלומר הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלהים להם, שחייבים לעבוד אותו. ואמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החדוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (לעיל ט יד) בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ. וזה טעם אשר הוצאתיך, כי הם היודעים ועדים בכל אלה:
הרי שלדעת הרמב”ן במצות אנוכי ד’ אלוקיך כלולה גם האמונה בחידוש העולם. ודעת הרמב”ם שלא מזכיר את זה, מבוארת בפירוש המשנה בהקדמה לפרק חלק. ובמורה נבוכים. וזה לשון הרמב”ם בהקדמה לפרק חלק:
וממה שראוי שאזכיר כאן וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות…
ובהמשך מתאר הרמב”ם את היסוד הרביעי:
והיסוד הרביעי הקדמות. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד הרביעי הוא שמורה עליו מה שנ’ מענה אלהי קדם. ודע כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יצרו ה’ ובראו אחר ההעדר המוחלט, וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה כמו שביארתי וביררתי במורה…
הרמב”ם האריך בזה במורה נבוכים ח”א פרק ע”א מדוע אין הוא טוען שחידוש העולם הוא עיקר, וטען שאי אפשר להוכיח ב”מופת” את חידוש העולם:
וכבר ידע כל מעיין זך השכל המאמת שלא יטעה נפשו, שזאת השאלה רצוני לומר קדמות העולם או חדושו, לא יגיעו אליה במופת חותך ושהיא מעמד שכלי, והנה נדבר בזה הרבה, ויספיק לך מזאת השאלה שפילוסופי הדורות חולקים בה מהיום שלשה אלפים שנה אל זמננו זה במה שנמצא בחבוריהם, ואחר שהענין בזאת השאלה כך איך נקחה הקדמה נבנה עליה מציאות הבורא, ויהיה א”כ מציאות השם מסופק בו… אבל הפנים האמתיים אצלי והוא הדרך המופתי אשר אין בו ספק, שיקויים מציאות השם ואחדותו והרחקת הגשמות בדרכי הפילוסופים, אשר הדרכים ההם נבנים על קדמות העולם, לא שאני מאמין בקדמות העולם ולא אקבל מהם זה, אבל בעבור שבדרך ההוא יתאמת המופת, ויגיע האמת השלם באלה השלשה דברים, ר”ל, במציאות האל יתברך, ושהוא אחד, ושהוא בלתי גשם, מבלתי הבטה אל גזרת המשפט בעולם אם הוא קדמון או מחודש, וכשיתאמתו אלינו אלו השלש בקשות הנכבדות העצומות במופת האמתי, נשוב אחר כן לחדוש העולם ונאמר בו כל מה שאיפשר לטעון בו, ואם תהיה ממי שיספיק לו מה שאמרוהו המדברים, ותאמין שכבר התבאר המופת על חדוש העולם אני אוהב זה, ואם לא יתבאר אצלך במופת, אבל תקח היותו מחודש מן הנביאים קבלה אין היזק בזה
הרמב”ן כתב בהשגות כאן:
ועם כל זה ראיתי לבעל ההלכות שלא ימנה אותה מצוה בכלל תרי”ג. ובדבור לא יהיה לך מניעות רבות לא יהיה לך לא תעשה לא תשתחוה להם ולא תעבדם. ואם כן יהיה מפי הגבורה חמש ומפי משה שש מאות ושמנה, לא מניין תור”ה. והנראה מדעתו שלבעל ההלכות שאין מנין תרי”ג מצות אלא גזירותיו יתע’ שגזר עלינו לעשות או מנענו שלא נעשה אבל האמונה במציאותו יתע’ שהודיע אותה אלינו באותות ובמופתים ובגילוי השכינה לעינינו הוא העיקר והשורש שממנו נולדו המצות לא ימנה בחשבונן. והוא מאמר החכמים אמרו לו גזור עליהם גזרות אמר להם לאו כשיקבלו מלכותי אגזור עליהם גזרות. עשו קבלת המלכות עניין בפני עצמו והמצוות הנגזרות מאתו יתעלה מענין אחר. ועוד כי אין הפרש בין הדיבור הזה ובין מה שאמר ית’ בצדוק המדות (קדושים יט) אני י”י אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והוא ירצה לומר הואיל וקבלתם מלכותי מיציאת מצרים קבלו גזירותי. ואם תהיה בכל מקום מצוה שיאמר דעו והאמינו שאני י”י שהוצאתי אתכם מארץ מצרים ועשו מצותי עם כל זה לא יבא בחשבון המצות כי הוא העיקר והן התולדות כאשר פירשתי.
ושאלה זו כבר שאל האבן עזרא (שמות כ’ א):
ויש לשאול, איך יספר דבור אנכי בעשרת הדברים, כי הוא המצוה, והנה איננו מצות עשה, ולא מצות לא תעשה. ושאלות קשות מאלה… שאלני ר’ יהודה הלוי מנוחתו כבוד, למה הזכיר אנכי ה’ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא אמר שעשיתי שמים וארץ ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דע, כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם, שהם מאמינים בשם הנכבד. כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם, שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבוא אפיקורס לערער, כי אין אלהים, ישימו ידם לפיהם, כי לא ידעו להשיב…
אבל הרמב”ן בהשגות ללא תעשה, הסכים עם הרמב”ם שאנוכי הוא מצוה, אלא שמנה את כל איסורי עבודה זרה באחד. ויש להעיר, שחלוקת הדברות בטעם עליון, למנהגנו, אנוכי ולא יהיה לך הם דיבר אחד, ויש רק תשעה פסוקים. וזה מתאים לשיטת הבה”ג שלא מונה את מצות אנוכי ד”א. לשיטתו צריך לחלק את לא תחמוד לשנים, כפי שהעיר האבן עזרא בפרשת יתרו.
בטעם תחתון אצלינו שלשה עשר פסוקים. אנוכי ולא יהיה לך הם שני פסוקים כמו שכתב הרמב”ם ש”אנוכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום”. וע’ בחלוקת ברויאר: (במהדורתו הטעמים ביחד. הטעם הראשון הוא התחתון, עיין היטב. והטעם השני שעל המילה הוא העליון). ואם כן בעליון יש סוף פסוק על מבית “עבדים”. ובתחתון יש אתנחתא על “עבדים” הרי שזה אחד עם לא יהיה לך אלוקים אחרים. וכך לדעתו היה בתקופת המסורה. ולדעתו יש רק שנים עשר פסוקים בעשרת הדברות. וסיוע לכך: שהרי בסוף ספר שמות נמצא מנין הפסוקים בספר שמות אלף מאתים ותשעה פסוקים. אבל במנין כל פרשה לחוד יש רק אלף מאתים ושבע. והפרוש הפשוט: מנין אחד לפי חלוקה בטעם עליון והשני לפי חלוקה בטעם תחתון. וזה נכון רק אם בטעם עליון יש עשרה פסוקים ובטעם תחתון יש שנים עשר. אבל לפי המקובל אצלינו שיש שלשה עשר פסוקים בעשרת הדברות, ובטעם עליון יש תשעה פסוקים (כפי שהתברר לעיל בבעיתיות שבכך), הרי שום מנין אינו נכון. לכן הכריע ר”מ ברויאר כדעת המסורה הקדומה שיש שנים עשר פסוקים בעשרת הדברות
[1] וע’ במזרחי על פרשת חוקת, במדבר יט:
ואם תאמר, אכתי היכי משתמע ממלת חוקה, דהכא שהיא גזרה שאין בה טעם, והלא כל המצות כולן נקראו בשם גזרות, כדמשמע ממה שאמרו (שמות כ, ג מכילתא בחדש פרשה ו): “משל למלך הנכנס למדינה, שאמרו לו עבדיו: גזור עלינו גזרות. אמר להם: כשתקבלו מלכותי, אגזור עליכם גזירות. כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: קבלתם עליכם מלכותי – ‘אנכי ה’ אלהיך’, (שמות כ, ב) קבלו גזרותי – ‘לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'” (שמות כ, ג), משמע שהמצות כלם נקראות בשם גזרות. ומכאן הוכיח הרמב”ן ז”ל שהגזרה נאמרת על כל המצות, ולא על המצות שאין בהן טעם בלבד (רמב”ן דברים כב, ו). וטען מזה להרמב”ם (רמב”ם מורה נבוכים ג, מח) ז”ל על מה שפירש בברכות (ברכות לג ב) גבי “האומר על קן צפור יגיעו רחמיך, משתקין אותו, לפי שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינם אלא גזרות. שאין בם אלא גזרות הבורא יתברך בלבד, בלתי שום טעם”.
[2] רבי מסעוד חי רקח – נולד בשנת ת”נ (1690), נפטר בשנת תקכ”ח (1768).
נולד באיזמיר, למד תורה אצל רבני איזמיר רבי חיים אבולעפיה בעל “מקראי קדש” ומהר”י הכהן בעל “בתי כהונה”, עלה לארץ ישראל ובשנת תק”ט (1749) יצא כשד”ר לצפון אפריקה, בגמר שליחותו התיישב בטריפולי שבלוב והתקבל שם לרב, שם הקים ישיבה והשפיע השפעה רוחנית עצומה על כל יהודי לוב.
נפטר בטריפולי ביום י’ מנחם אב תקכ”ח (1768)