ולדבקה בו – מצוה ו’
לא ניתן שעור מיוחד – בעקבות הרמב”ן בהשגות למצוה ז’, צורף למצוה ז’
דברים יא:
(כב)
כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ:
רש”י:
ולדבקה בו – אפשר לומר כן והלא אש אוכלה הוא אלא הדבק בתלמידים ובחכמים ומעלה אני עליך כאילו נדבקת
ספרי עקב, פסקה מט:
ולדבקה בו, וכי היאך איפשר לו לאדם לעלות למרום ולדבק באש והלא כבר נאמר (דברים ד כד) כי ה’ אלהיך אש אוכלה הוא ואומר (דניאל ז ט) כרסיה שביבין דינור אלא הדבק בחכמים ובתלמידיהם ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה ולא שעלית ונטלת בשלום אלא כאילו עשיתה מלחמה ונטלתה וכן הוא אומר (תהלים סח יט) עלית למרום שבית שבי. דורשי הגדות אומרים רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם למוד הגדה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ומדבק בדרכיו.
מהסוף עולה שגם לידבק בדרכיו והוא מצות ולדבקה הו
דברים ל
(יט) הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ:
(כ) לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְדֹוָד לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהם.
יהושע כב ה’:
רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
רמב”ן דברים יא:
(כב) ולדבקה בו אמר ר”א בסוף, והוא סוד גדול ואין הסוד מטעם המקום הזה אולי יאמר לאהבה את ה’ ללכת בכל דרכיו עד שתהיו ראויים לדבקה בו בסוף ונאמר ביהושע (כג ז ח) ובשם אלהיהם לא תזכירו ולא תשביעו ולא תעבדום ולא תשתחוו להם כי אם בה’ אלהיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה, אם כן היא אזהרה מאזהרות ע”ז, שלא תפרד מחשבתו מן השם אל אלהים אחרים, שלא יחשוב שיהיה בע”ז שום עיקר אלא הכל אפס ואין והנה זה כמו שאמר עוד (להלן יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, והכוונה להזהיר שלא יעבוד השם וזולתו אלא לה’ לבדו יעבוד בלבו ובמעשיו:
ויתכן שתכלול הדביקה לומר שתהיה זוכר השם ואהבתו תמיד לא תפרד מחשבתך ממנו בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, עד שיהיו דבריו עם בני אדם בפיו ובלשונו, ולבו איננו עמהם, אבל הוא לפני ה’ ויתכן באנשי המעלה הזאת שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים, כי הם בעצמם מעון לשכינה, כאשר רמז בעל ספר הכוזרי וכבר הזכרתי מזה בפרשת העריות (ויקרא יח ד) ומה שאמר יהושע “כאשר עשיתם עד היום”, כי בהיותם במדבר וענן ה’ עליהם והמן יורד מן השמים והשלו עולה והבאר לפניהם תמיד וכל מעשיהם בידי שמים בדברים נסיים הנה מחשבתם ומעשיהם עם השם תמיד, ולכן יזהירם יהושע שגם עתה בארץ בהסתלק מהם המעשים הנפלאים ההם תהיה מחשבתם בהם תמיד לדבקה בשם הנכבד והנורא ולא תפרד כוונתם מן השם
הדבקות ברמב”ן כפונקציה לבטחון, רמב”ן על איוב בפרושו לפסוק “לא יגרע מצדיק עיניו” איוב לו,ז. עיי”ש. וכתב שם שאדם שהוא רחוק מהשי”ת יתכן שיהיו לו מקרים. והרי כל תיקון המערכות אשר בתורה וענין משוח מלחמה הוא משום שרובם בכת האמצעית. כי אם ראויים הרי יוצאים בלא נשק ונוצחים. ואיל היו חייבים בנצוח, עם לא יועיל למו. “רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה”:
…עד כי החסיד הגמור הדבק באלוהיו תמיד ולא יפרד הדבק במחשבתו בו בענין מענייני העולם יהיה נשמר תמיד מכל מקרי הזמן אפילו ההוים בטבע וישתמר מהם בנס יעשה לותמיד, כאלו יחשב מכת העליונים אינם מבני ההויה וההפסד למקרי העתים, וכפי קרבתו להדבק באלהיו ישתמר שמירה מעולה. והרחוק אל האל במחשבתו ובמעשיו ואפילו לא יתחייב מיתה בחטאו אשר חטא, יהיה משולח ונעזב למקרים”… ומפני שרוב העולם מן הכת הזאת האמצעית, צותה התורה החל הנלחמים וענין משוח מלחמה ולהשיב היראים ולא מס את לבב אחיו כלבבו וכל תקון המערכות אשר בתורה או בנביאים… כי אם ראוים הם יוצאים במעט גוי ונוצחים בלי נשק, ואילו היו חייבים בנצוח עם לו יועיל למו, רק הענין כי ראוים להתנהג בדרך הטבע והמקרה, והענין הזה בארו הרב זצ”ל ביאור יפה בספר מורה הנבוכים.
וכן רמב”ן פרשת בחוקותי כו, יא:
אבל הדורש השם בנביא לא ידרוש ברופאים. ומה חלק לרופאים בבית עושי רצון השם, אחר שהבטיח וברך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך, והרופאים אין מעשיהם רק על המאכל והמשקה להזהיר ממנו ולצוות עליו:
וכך אמרו (ברכות סד א) כל עשרין ותרתין שנין דמלך רבה רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא קרא, והמשל להם (במדב”ר ט ג) תרעא דלא פתיח למצותא פתיח לאסיא. והוא מאמרם (ברכות ס א) שאין דרכם של בני אדם ברפואות אלא שנהגו, אילו לא היה דרכם ברפואות יחלה האדם כפי אשר יהיה עליו עונש חטאו ויתרפא ברצון ה’, אבל הם נהגו ברפואות והשם הניחם למקרי הטבעים:
משום שאם אדם בוטח בקב”ה, הרי הקב”ה לא מניחו לטבעים, ואם לא הרי מניחו לטבע.
ובחובות הלבבות שער הבטחון גם כן פירש כן.
יהושע כב:
(ד) וְעַתָּה הֵנִיחַ יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן:
(ה) רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד לְאַהֲבָה אֶת יְדֹוָד אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:
הרמב”ם (פ”ו מהל’ דעות הל’ ב’) כותב:
“מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם , כענין שנא’: ‘ובו תדבק’… וכן ציוו חכמים ואמרו: ‘הוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם’ ‘.
הגמרא בכתובות אומרת – “לאהבה את ה’ א-לוהיכם ולדבקה בו” – וכי אפשר להידבק בשכינה? אלא שצריך אדם להידבק בתלמידי חכמים. בפשטות, מבינים שהדברים נאמרים לגבי הדבקות. אבל ניתן להבין שהדביקות בפסוק זה היא חלק ממצות אהבת ה’.
המהר”ל (נתיבות עולם, נתיב האהבה) מפרש זאת גם לגבי האהבה. שחלק ממצוות האהבה היא להיות אוהב תלמידי חכמים. חייבים, להתקשר בתלמידי חכמים, בשני כיוונים, אהבה ויראה; כתוב אחד אומר: “‘את ה’ א-להיך תירא’ – לרבות למידי חכמים”[3]. כתוב אחר אומר: “לאהבה את ה’ א-להיכם ולדבקה בו” (דברים יא, כב) – “הידבק בתלמידים ובחכמים”[
דף קשר 429 שמואל דביר
בגדר מצות תלמוד תורה יש עניין מיוחד ללמוד תורה לשמה, באשר מהות המצוה היא לדבוק בקב”ה באמצעות התורה שהוריד לעולם. ואכן הברייתא בנדרים (סב.) פותחת בפסוק: “‘לאהבה את ה’ אלוקיך לשמוע בקולו ולדבקה בו’ – שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם וכו’ “. משמע שלימוד שלא לשמה מהווה פגיעה במימד של דביקות בה’. לימוד המונע מאינטרסים אישיים בלבד, מהווה אנטי-תיזה לדביקות בה’, אשר במהותה נעוצה במידת האהבה לה’ (ועיין ברמב”ם פ”י מהל’ תשובה שמרחיב בזה). וכן כותב המהר”ל ב”נתיבות עולם”:
“כי האהבה אל ה’ יתברך הוא הדביקות בו יתברך, וא”א כשתהיה כי אם ע”י לימוד התורה שהיא הדביקות בו וכו’. ואם ילמד התורה לשום כוונה אחרת, לא יקנה ע”י התורה הדביקות בו יתברך, וכדכתיב ‘לאהבה את ה’ אלוקיך ולדבקה בו’. ולכך מפרש הכתוב: ‘לאהבה’ וכו’, שילמד מאהבה ולא לשם כבוד וכו’ “(נתיב התורה פ”ז).
מדבריו עולה, שלימוד שלא לשמה פוגע בקיום של מצות תלמוד תורה – הדביקות בה’. לפי הבנה זו מובנת ההתיחסות החמורה למי שלומד שלא לשמה, ‘נוח לו שלא נברא’, משום שבלימוד כזה נפגע עצם הייעוד של האדם בעולם – דביקות בה’ באמצעות תורתו. מאידך, ייתכן שאם הלימוד מעורב במחשבת לשמה ושלא לשמה, אין הפגיעה חמורה כל כך, ועל זה נאמר: ‘לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה’, מתוך הנחה שהייעוד האמיתי של הלימוד הוא לשמה, אע”פ שמידי פעם עולים אינטרסים אישיים בלימוד.
משך חכמה:
(כ) את ד’ וכו’ ובו תדבק – רבינו משה (בספר המצות מ”ע ו) פירשו לענין להדבק בת”ח, והרמב”ן ביארו על הדבקות המיוחד ליחידים ישתוקקו לשמו בכל פעולותיהם ומחשבותיהם והמה מעון לשכינה. וזה אין מדרך המצוה על רמי המעלה לבד. אמנם לדעתי היא מצוה פרטית כוללת כל אנשי האומה כ”א לפי ערכו, וזה מה שלא מצאנו בתורה רק רמזים עליה. וזהו ענין הבטחון שהפליג ירמיהו וקלל כל אשר שם בשר זרועו (ירמיה יז, ה), ודוד בכל תהלותיו אחז בה בד’ בטחתי כו’ (תהלים כו), (בית) ישראל (בטחו) [בטח] בד’ (קטו, ט), וישעי’ אמר (כו, ד) בטחו בד’ עדי עד. והענין, כי יש בטחון מוסרי, כבטחון העם בהמלך כי הוא ידאג למחסורם, ויש בטחון טבעי, כמו האשה תבטח בבעלה כי הוא ידאג בעד מחסורה, ויש בטחון יותר חזק, כבטחון הבן באביו המלך, כי ידאג בעדו, כמו שדואג עבור עניני עצמו ויזמין לו כל מחסורו, כל אלה הענינים נקבצו אצל השי”ת הוא מלכנו, הוא אבינו, אם כן הוא יושיענו (תפלת כתר וע’ ישעיה לג, כב), ומסבת האמונה כי השם דבוק לנבראיו להכין להם טרפם וצרכם ולהגן עליהם מהמדוה והחולי והעדר הענינים הנדרשים, ומרגיש עליהם יותר ממה שמרגיש האדם, וכביכול בכל צרתם לו צר (ישעיה סג, ט), והוא בעל היכולת האחד האמיתי הנצחיי, ויודע כל מקריו ומצפוניו ועלילות בני אדם, אם כן הוא חושש לטובתם יותר מהם על עצמם, אם כן הלא יהיה האדם יושב בטח ושליו ושקט, ולא יעשה הסבות המוכרחות רק למה שהטילה על הנבראים גזירת הבורא יתברך. כמו שדבר בארוכה החסיד בשער הבטחון, וזה הענין נקרא ובו תדבק, שכיון שיצייר האדם שהוא דבוק לההשגחה העליונה מהשי”ת ומרגיש השי”ת בעניניו יותר ממה שמרגיש האדם בעצמו ורוצה בהצלחת האדם יותר ממה שחפץ לבב האדם בעצמו, וכמו שדרשו (שמות רבה ב-ט) על כי ידעתי את מכאוביו, ובאג”ב (אגדת בראשית פ’ סה) על מה אקוב כו’, אז האדם בטוח ונח ואינו דואג מאומה לעניניו, כי מה יועיל יכולתו נגד יכולת הבורא הדבוק עמו ומרגיש בהעדריו כביכול, וזה נקרא דביקות, והיא מצוה כוללת בבחינות שונות לכל אנשי האומה בלא הבדל, וכמו שאמרו על קרא רבים מכאובים לרשע והבוטח בד’ חסד יסובבנו (תהלים ס”פ לב), אפילו רשע ובוטח בד’ חסד יסובבנו (ילקוט תהלים ס”ס תשיט), שבענין שהוא בוטח יושיעהו ד’ מצד החסד. והנה ענין הבטחון חשב החסיד (חובת הלבבות סוף שער הבטחון) עשרה מדרגות והאחרונה העליונה שבכולן שימאס בעולם הזה ובמחמדיו, ויברח במחשבתו ונפשו וגופו אל ד’, וישתעשע בזכרו בבדידות, ואם יהיה במקהלות לא יתאוה כ”א לרצונו, ותטרידהו שמחתו באהבתו יותר משמחת אנשי העולם בעולם, וזה עצם הדביקות שכתב הרמב”ן והנה דברי יהושע לנו לעד, שקודם מותו צוה לישראל לבטוח בד’ כי הוא ילחום עבורם ולא יבקשו סבות לבקש קרבת העמים ולהיות שלום עמהם ולהתחתן בם, רק יהיו בטוחים בד’, כי הוא ירדפם וירשו את ארצם וע”ז אמר (יהושע כג, יח) כ”א בד’ אלדיכם תדבקו כאשר עשיתם עד היום הזה. ומלת עשיתם לעד, כי לא אמר כאשר הייתם, להורות שלחמו כאריות והיו בטוחים בד’, ויורש מפניכם כו’ [ולא מפני], ואתם כו’ כי ד’ אלדיכם הנלחם לכם, זהו מצות הבטחון האמיתית, ובענין המזון הראה להם למשמרת צנצנת המן (ע’ מכילתא בלשח טז-לג), כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, וכל מי שדואג על מחר הוא מחוסר אמונה (סוף סוטה) (מח סע”ב), ובענין האויב במלחמה באו אזהרות בזה, אל ירך לבבכם (דברים כ, ג), ואל תחפזו, ואל תערצו כו’, וכ”ז לאומה הישראלית בכללה, אבל לכל יחיד ויחיד באה מצות עשה ובו תדבק כמו שבארנו. ודרש הגמרא כתובות (קיא:) הוא על קרא דולדבקה בו בסוף נצבים, שזה כתוב אחר לאהבה את ד’ לשמוע בקולו ולדבקה בו, שקאי אל הדבקות אל הקול, הוא משיא בתו לת”ח, אבל ובו תדבק שבא אחר מצות יראה, הוא על הבטחון, שזה גדר האמיתי שלא לירא זולת השי”ת כי אינו מפחד משום אדם ואויב ושום סבה רק מהשי”ת, אחרי כי הוא בוטח בד’ לבדו. ובעוה”ר העדר הבטחון גרם לדורנו להתרחק מת”ח ולהרחיק הבנים מת”ת כי יחקורו על התכלית מה תהיה אחריתם. והמעיין יראה כי הבטחון גורם להדבק בת”ח. וזה דרוש ארוך אכמ”ל.