כה. מצווה ט’ – קידוש השם

ב”ה

ספר המצות מצוה ט:

והמצוה התשיעית היא שצונו לקדש השם והוא אמרו (אמור כב) ונקדשתי בתוך בני ישראל. וענין זאת המצוה אשר אנחנו מצווים לפרסם האמונה הזאת האמתית בעולם ושלא נפחד בהיזק שום מזיק. ואף על פי שבא עלינו מכריח גובר יבקש ממנו לכפור בו יתעלה לא נשמע ממנו אבל נמסור עצמנו למיתה ולא נתעהו לחשוב שכפרנו ואף על פי שלבנו מאמין בו יתעלה. וזאת היא מצות קדוש השם המצווים בה בני ישראל בכללם רוצה לומר מסירת נפשנו למות ביד האונס על אהבתו ית’ ואמונת יחודו. כמו שעשו חנניה מישאל ועזריה (דניאל ג) בזמן נבוכדנצר הרשע כשגזר להשתחות לצלם והשתחוו כל העמים וישראל בכלל ולא היה שם מקדש שם שמים והיתה בזה חרפה גדולה על ישראל שנעדרה המצוה הזאת מכלם ולא היה שם מקיים אותה אבל פחדו הכל ולא נצטותה מצוה זו אלא למעמד הגדול ההוא שפחד ממנו העולם כלו והיה בו ראוי שיפורסם הייחוד ויגלה ברבים בעת ההיא. ויעד השם על ידי ישעיה (כט) שלא תשלם חרפת ישראל בעדות ההיא ושייראו בהם ילדים בעת ההיא הקשה לא יפחידם המות וימסרו נפשם ויפרסמו ויחזקו האמונה ויקדשו את השם ברבים כמו שצונו יתעלה על ידי משה רבנו. והוא אמרו לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי וגומר. ולשון ספרא (אמור ספ”ט) על מנת כך הוצאתי אתכם מארץ מצרים על מנת שתקדשו שמי ברבים. ובגמר סנהדרין (עד ב) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין (עד א).

מתוך דברי הרמב”ם בספר המצוות ממשע שמצות קידוש השם תלויה בכך שמכריחים את האדם לעבוד על דת דוקא. ולכן זוהי מצות קידוש השם.

מה בנוגע לקידוש השם בעברות בעברות אחרות, בג”ע ובשפ”ד?  האם רק בע”ז הענין הוא קידוש השם?

אלא שדין יהרג ואל יעבור שייך לגבי שני סוגי מצוות: לגבי שלש עברות חמורות, עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, וכן לגבי שאר עבירות בפרהסיא או בשעת גזירת השמד. ע’ סנהדרין עד ע”א:

כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שלא בשעת השמד אבל בשעת השמד אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור כי אתא רבין אמר רבי יוחנן אפילו שלא בשעת השמד לא אמרו אלא בצינעא אבל בפרהסיא אפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור מאי מצוה קלה אמר רבא בר יצחק אמר רב אפילו לשנויי ערקתא דמסאנא וכמה פרהסיא אמר רבי יעקב אמר רבי יוחנן אין פרהסיא פחותה מעשרה בני אדם.

אלא שיש לדון האם בכל מקרה שמצוה ליהרג הוא ממצות קידוש השם, או שבשלש עבירות החמורות נהרג בגלל חומרת העבירה ולא בגלל חילול השם. בפשטות דין יהרג ואל יעבור בשלש העבירות הוא משום חומר העבירה, ע’ סנהדרין עד ע”א הלימוד ששלש עבירות חמורות יהרג ואל יעבור:

רבי אליעזר אומר ואהבת את ה’ אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך גילוי עריות ושפיכות דמים כדרבי דתניא רבי אומר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה וכי מה למדנו מרוצח מעתה הרי זה בא ללמד ונמצא למד מקיש רוצח לנערה המאורסה מה נערה המאורסה ניתן להצילו בנפשו אף רוצח ניתן להצילו בנפשו ומקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור רוצח גופיה מנא לן סברא הוא דההוא דאתא לקמיה דרבה ואמר ליה אמר לי מרי דוראי זיל קטליה לפלניא ואי לא  קטלינא לך אמר ליה לקטלוך ולא תיקטול מי יימר דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דהוא גברא סומק טפי.

והדברים מפורשים ברמב”ן במלחמות ובר”ן סנהדרין יח ע”א ברי”ף. שהרי נחלקו הראשונים בדין הנאת עצמן בשלש עבירות חמורות. שהרי בכל המצות בפרהסיא יש דין יהרג ואל  יעבור, אבל אם זה להנאת עצמן אין דין יהרג ואל יעבור. דעת בעל המאור שגם בעריות אם הגוי כופה להנאת עצמו אין דין יהרג ואל יעבור[1],  ע’ רמב”ם יסודי התורה פרק ה’ הלכה ב’:

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור, במה דברים אמורים בזמן שהעובד כוכבים מתכוין להנאת עצמו, כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו, או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה, אבל אם נתכוין להעבירו על המצות בלבד, אם היה בינו לבין עצמו ואין שם עשרה מישראל יעבור ואל יהרג, ואם אנסו להעבירו בעשרה מישראל יהרג ואל יעבור, ואפילו לא נתכוין להעבירו אלא על מצוה משאר מצות בלבד.

ומה במ”ע? האם כלול במ”ש “משאר מצוות” וכן רמב”ם בה”ג על שעת השמת “או מצוה מן המצוות” ומשמע גם מ”ע. לכאורה כן משמע באגרת השמד, ע’ עינים למשפט סנהדרין שם.

וכתב הרמב”ן יח ע”א ברי”ף, וכן הר”ן שם, ז”ל

הנאת עצמו. שאין מתכוין הנכרי להעבירו מיראתו אלא להנאת עצמו הוא מתכוין ואין כאן חילול השם ליהרג על כך ודעת רבותינו ז”ל דלא שרינן להנאת עצמן אלא בשאר עבירות אבל בשלשה עבירות חמורות לא דהני לאו משום חלול השם הוא דאסירי דהא אפילו בצנעא ואפילו שלא בשעת השמד דליכא חילול השם יהרג דמשום חומר עצמן הוא ומשום הכי אסירי בכל ענין ואפילו להנאת עצמן… אבל בשאר עבירות דאיסורא דידהו בשעת השמד או בפרהסיא משום חלול השם הוא דשרינן להנאת עצמן דליכא חלול השם כולי האי אלא במתכוין להעביר.

והנה, ברמב”ם הדברים מפורשים שגם שלש עבירות חמורות הוא בגלל חילול השם, ע’ במצות לא תעשה סג:

והמצוה הס”ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד והיה האונס מתכוין להעביר בין מצות קלות בין מצות חמורות, או מי שיבוקש ממנו שיעבור על עבודה זרה או גילוי עריות או שפיכות דמים ואפילו שלא בשעת השמד, הנה הוא חייב להתיר נפשו וייהרג ואל יעבור כמו שבארנו בתשיעית ממצות עשה. ואם עבר ולא נהרג כבר חלל את השם ועבר על לאו זה. ואם היה זה ברבים כלומר בעשרה מישראל כבר חלל את השם ברבים ועבר על אמרו יתעלה ולא תחללו את שם קדשי. וחטאו גדול מאד.

הרי שגם שלש עברות החמורות, החומרה שלהם היא משום מצות קידוש השם ולא בגלל החומרא של העבירות. וכן משמע בהלכות יסודי התורה פרק ה’:

הלכה א

כל בית ישראל מצווין על קדוש השם הגדול הזה שנאמר ונקדשתי בתוך בני ישראל, ומוזהרין שלא לחללו שנאמר ולא תחללו את שם קדשי, כיצד כשיעמוד עובד כוכבים ויאנוס את ישראל לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או יהרגנו יעבור ואל יהרג שנאמר במצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וחי בהם ולא שימות בהם, ואם מת ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו.

הלכה ב

במה דברים אמורים בשאר מצות חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכת דמים, אבל שלש עבירות אלו אם יאמר לו עבור על אחת מהן או תהרג, יהרג ואל יעבור…

ובהלכה ד’ “כל מי שנאמר בו יהרג… קידש את השם”.

משמע שלרמב”ם גם שלש עבירות החמורות דין יהרג ואל יעבור בהם הוא משום חילול השם וקידוש השם. שהרי פתח “כל בית ישראל…” ובהמשך ההלכה הדינים שלא חייבים למסור את הנפש, ולאחר מכן בה”ב כתב את דין יהרג.

וראיה לכך, משום שלרמב”ם אם אנסו אותו והוא עבד עבודה זרה, אף שהיה צריך ליהרג, מכל מקום פטור כיון שעשה באונס. הרי שדין האונס תופס גם לגבי עצם העבירה של עבודה זרה. אלא שיש חובת מסירות נפש משום קידוש השם, ועל זה אם לא מקיים פטור. הרי שגם ג’ עבירות חמורות הדין שיהרג הוא בגלל קידוש השם ולא בגלל החומר של העבירות. שהרי לעצם העבירה הרי הוא אנוס, ולרמב”ם פטור בכולם משום אונס. [2]

ולכאורה אם כן לדעת הרמב”ם הנאת עצמן יתיר גם שלש עבורות החמורות, כדעת הרז”ה. וכך לכאורה יוצא מתוך הסוגיה, שהרי הרמב”ם לא הביא סברת קרקע עולם, ולכאורה נקט כתירוץ שהנאת עצמן שאני גם לגבי גילוי עריות, וע’ חי’ הגר”ח על רמב”ם יסודי התורה פרק ה’ ה”א.

ואכן רבנו דוד בסנהדרין בהסבר מחלוקת אביי ורבא לגבי העובד מאהבה ומיראה, פרש שם שמיירי מיראת אונס ממש. ובכל זאת לאביי חייב, במחלוקת בגמרא סנהדרין סא ע”ב:

איתמר העובד עבודה זרה מאהבה ומיראה אביי אמר חייב רבא אמר פטור אביי אמר חייב דהא פלחה רבא אמר פטור אי קבליה עליה באלוה אין אי לא לא.

רש”י ותוספות מבארים מאהבת אדם או מיראתו. רבנו דוד אומר שמיירי בסכנת נפשות (וצ”ע מאהבה מה שייך סכנת נפשות, ע’ רע”א). וכתב רבנו דוד:

אלא שה”ר דוד ז”ל מחלק בין אלו הג’ עבירות ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי ולפיכך אין ממיתין עליה בפרהסיא או בשעת הגזירה אבל באלו הג’ עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב”ד אם התרו בו.

ומפורש ברבנו דוד שבג’ מצות החומרא אינה משום קידוש השם וחילול השם. ולכן חייב גם באונס.

בית יוסף יורה דעה סי’ קנז

והא דבשאר עבירות מפלגינן בין בשעת השמד לשלא בשעת השמד ובין בצינעא לבפרהסיא ובין להנאת עצמן לשלא להנאת עצמן ובג’ עבירות לא מפלגינן בינייהו כתוב בנמוקי יוסף (סנהדרין יז סוע”ב) דטעמא משום דהני לאו משום חילול השם הוא דאסירי אלא מפני חומר עצמן הילכך בכל ענין אסירי. וכן כתב הר”ן במסכת יומא (ג: ד”ה חוץ) בשם הרמב”ן (מלחמות סנהדרין יח.) ובפרק כל שעה (ו. ד”ה חוץ) כתב שהרז”ה (סנהדרין שם) סובר דבגילוי עריות כל היכא דאין הגוי מתכוין אלא להנאת עצמו לא אמרינן תהרג ואל תעבור

אלא שלכאורה אי אפשר לומר שבג’ עבירות חמורות באונס האיסור הוא משום חילול השם, שהרי בצנעה אין חילול השם. וזה החילוק בשאר עבירות בין פרהסיא ובין צנעא, משום שבצנעה אין חילול השם. ואם כן גם בג’ עבירות בצנעה יהיה מותר? והרי אין חילול השם?

וכן מוכח בסנהדרין דף עד ע”א, משיטת רבי ישמעאל הסובר שגם בג’ עבירות בצנעה יעבור ואל יהרג:

אמר רבי ישמעאל מנין שאם אמרו לו לאדם עבוד עבודה זרה ואל תהרג מנין שיעבוד ואל יהרג תלמוד לומר וחי בהם ולא שימות בהם יכול אפילו בפרהסיא תלמוד לומר ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי

וגם הלימודים שהבאנו לעיל שבשלש עבירות חמורות יש דין של יהרג ואל יעבור, אינם לומדים ממצות קידוש השם. ומשמע שבגלל חומר העבירות. והרי כתבנו שלרמב”ם אין זה בגלל חומר העבירות?

אלא שמצאנו ברמב”ם גם חילול השם בצנעה, ע’ רמב”ם הלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה י:

כל העובר מדעתו בלא אונס על אחת מכל מצות האמורות בתורה בשאט בנפש להכעיס הרי זה מחלל את השם, ולפיכך נאמר בשבועת שקר וחללת את שם אלהיך אני ה’, ואם עבר בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים, וכן כל הפורש מעבירה או עשה מצוה לא מפני דבר בעולם לא פחד ולא יראה ולא לבקש כבוד אלא מפני הבורא ברוך הוא כמניעת יוסף הצדיק עצמו מאשת רבו הרי זה מקדש את השם.

מוכח שיש חילול השם גם בצנעה. ויש לומר שבג’ עבירות גם בצנעה יש חילול השם, כיון שהיה הדין יהרג ואל יעבור, הרי אם עובר, אף אם באונס, יש בהם חילול השם. ואם נדייק הרי גם בספר המצוות לא תעשה סג מבואר שיש חילול השם בצנעה גם בשאר עבירות בשעת השמד.

וכן מפורש במסכת אבות פרק ד’ משנה ד’: “רבי יוחנן בן ברוקא אומר כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם.”

וצריך לומר שבשלש העבירות החמורות גם גדר חילול השם בהם שונה. וראיה שהרי בשאר עבירות אפילו בפרהסיא, אם זה להנאת עצמן אין איסור והדין הוא שיעבור. משום שאין חילול השם כשעושים להנאת עצמן. ואם כן מדוע בעבירות חמורות להנאת עצמן עדיין יהרג ואל יעבור, והרי אין חילול השם?

אלא ע”כ שגדר חילול השם בעבירות חמורות הוא שונה. ואמנם לפי הרמב”ם אינו נהרג בגלל חומר העבירות, שהרי הוא אנוס. אבל בגדרי חילול השם עדיין יש חילול השם בעבירות אלו בגלל חומרתן.

אולם יש לעמוד על הבדל בין קידוש השם לבין חילול השם בניסוח של הרמב”ם בספר המצוות. במצות לא תעשה סג כתב הרמב”ם:

והמצוה הס”ג היא שהזהירנו מחלול השם. והוא הפך קדוש השם שנצטוינו בו שקדם באורו בתשיעית ממצות עשה. והוא אמרו יתעלה (אמור כב) ולא תחללו את שם קדשי. והעון הזה ייחלק לשלשה חלקים. שנים כוללים ואחד מיוחד. ואולם החלק האחד הכולל, שכל מי שבקשו ממנו לעבור על דבר מן המצות בשעת השמד… והחלק השני הכולל גם כן, שיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל יכוין בפעולתו המרד ופריקת עול מלכות שמים הנה זה גם כן מחלל שם שמים ולוקה. ולפיכך אמר (קדושים יט) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך כי זה מכוין להכעיס בזה הענין ואין הנאה גשמית בזה.

והחלק המיוחד הוא שיעשה האדם ידוע במעלה והטוב פעולה אחת תיראה בעיני ההמון שהוא עבירה ושאין דמיון הפועל ההוא ראוי לנכבד כמוהו לעשות אף על פי שיהיה הפועל מותר הנה הוא חלל את השם. והוא אמרם (יומא פו א) היכי דמי חלול השם כגון אנא דשקילנא בשרא מבי טבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר רבי פלוני אמר כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפלין.

משמע ברמב”ם שחילול השם כזה שאדם נכבד עושה דבר שאינו ראוי, הוא בכלל חילול השם מדאורייתא.

וכיוצא בזה בקידוש השם כתב הרמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ה’ סוף הלכה יא:

וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות ונעלב מהם ואינו עולבם, מכבד להן ואפילו למקילין לו, ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן, ולא יראה תמיד אלא עוסק בתורה עטוף בציצית מוכתר בתפילין ועושה בכל מעשיו לפנים משורת הדין, והוא שלא יתרחק הרבה ולא ישתומם, עד שימצאו הכל מקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאוים למעשיו הרי זה קידש את ה’ ועליו הכתוב אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר.

אלא שבספר המצוות במצות עשה ט’ לא הביא הרמב”ם את המקבילה בלא תעשה שאם אדם חשוב נוהג בנחת וכו’ הרי מקיים מצות קידוש השם. והיה מקום לומר שקידוש השם כזה אינו מצוה מן התורה אלא מעלה. מה שאין כן חילול השם זה עבירה מן התורה גם בדברים אלו.

סיכום:

• לרמב”ם גם שלש עבירות חמורות הן מדין קידוש השם וחילול השם ולא בגלל חומרת העבירות. זה מפורש בדבריו במצות קידוש השם לגבי עבודה זרה. ובמצות חילול השם לגבי שאר עבירות.
• אף שלכאורה אין חילול השם בצנעה, שהרי בשאר עבירות יש הבדל בין פרהסיא וצענא, ע”כ שיש, שהרי שלש עברות בצנעה יש איסור, וכן שעת השמד. ואם כן בצנעה זה תלוי בחומרת העבירה.
• הערה על הרמב”ם שבמצות חילול השם מנה דברים שעושה אדם חשוב, שאין בהם איסור, והם חילול השם. ואילו לגבי קידוש השם, במשנה תורה הרמב”ם הביא בסוף פרק ה’ קידוש השם במה שאדם מתנהג באופן שמשבחים אותו, אבל בספר המצות בקידוש השם לא הביא. מתוך כך, ומתוך הסגנון במשנה תורה “ויש דברים אחרים שהן בכלל חילול השם, והוא שיעשה אותם אדם גדול…” שזה לא מעיקר הדין של חילול וקידוש השם.

נספח, לבירור

מחלוקת הרמב”ם ורבנו דוד בונפיל, אם שלש עבירות באונס, כשלא עמד בנסיון האם נענש. דעת הרמב”ם שלא נענש. אבל דעת רבנו דוד (הובא לעיל):

אלא שה”ר דוד ז”ל מחלק בין אלו הג’ עבירות ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי ולפיכך אין ממיתין עליה בפרהסיא או בשעת הגזירה אבל באלו הג’ עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב”ד אם התרו בו.

לדעתו, בכל מקרה של יהרג ואל יעבור של שעת שמד או פרהסיא בשאר עבירות, לא נענש. אבל בשלש עברות חמורות נענש.

ברציחה, אסור אף אם אין סברת מאי חזית, ע’ רמב”ם לגבי גויים שאמרו תנו לנו וכו’ וכסף משנה שם, ודברי הרב קוק בתשובה, והובאו אצל “מסירות נפש”, נחום רקובר, עמ’ 37 (32 ב’אוצר’)

משפט כהן קמג:

אלא דקשיא שכיון שבטל כאן היסוד דוחי בהם, הואיל דבין כך ובין כך נפשות ישראל נאבדות, א”כ הו”ל אז איסור שפ”ד דומה לשאר איסורי תורה, ובשאר איסורי תורה הלא פקו”נ דוחה הכל, והי’ צריך פקו”נ דרבים לדחות את האיסור גרידא של שפי”ד, וק”ו של גרם שפי”ד דיחיד. וכאן אין לומר סברא דאין הולכים בד”נ בת”ר, דסברא זו לא אמרנו לחדשה כ”א במקום שאנו מצילין עכ”פ איזה נפש לחיים, אבל במקום שבין כך וכך נהרג היחיד, והו”ל זכותו של זה שהיא חובתו של זה, שאין בזה משום הטית זכות כסנהדרין ל”ב ב’, א”כ קמה לה הסברא שראוי להציל את הרבים, ופקו”נ דיחיד וק”ו דרבים דוחה הוא את האיסור. וכדי לסלק כובד זה צריכים אנו לומר, שכיון דאיסור שפי”ד חמור הוא כ”כ, עד שאפילו במקום איבוד נפש דידיה אסור הוא לעשות מעשה ולהרוג, שזה אנו יודעים מסברא, שוב אנו אומרים שיש צד חמור גדול בעצם האיסור של שפיכות דמים, ואפילו במקום שבטל הטעם דמאי חזית, שהוא יסוד הסברא, י”ל שאין לנו ראי’ לדמותו לשארי האיסורים, שהם נדחים מפני שפיכות דמים משום וחי בהם.

ע’ חידושי הגר”ח יסודי התורה פרק ה’ הלכה א’ דבריו הוסברו על ידי הרב שילה רפאל ‘יחיד וציבור בהצלת נפשות’ תורה שבעל פה יד (תשל”ב) עמ’ קח. משכן שילה עמ’ שמז.

[1] וז”ל בעל המאור סנהדרין יח ב ברי”ף: “וכבר ברירנא דלהנאת עצמו של האונס אפי’ ערוה שריא אבל לע”ז עצמה אינו יודע בו דרך שיהא בו הנאת עצמו כדי שיהא מותר לפיכך נ”ל בע”ז עצמה לעולם יהרג ואל יעבור וכן בש”ד אף על גב דמכוין נכרי להנאת עצמו אין שם דרך לעולם שיהא מותר דהא טעמיה משום סברא דמאי חזיא דדמא דידך סומק טפי והאי סברא איתיה בכל ענין אפי’ בשמתכוין הנכרי להנאת עצמו ובהא מלתא בלחוד שאני דין ג”ע מדין ע”ז וש”ד אתי לא מקישין היקש גמור שזה אסור להנאת עצמן וזה מותר להנאת עצמן”

[2] האם יכול להחמיר על עצמו במקום שנאמר יעבור ואל יהרג:

דעת הרמב”ם שהרי הוא מתחייב בנפשו. ובשעור הקודם הבאנו את דברי הרמב”ם באגרת קידוש השם, שם כתב הרמב”ם שמשובח מי שמוסר עצמו. ונפ”מ בזה גם לענין חנניה מישאל ועזריה. ברמב”ם בהלכות יסודי התורה פרק ה’ הלכה ד’:

כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו, וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קידש את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה ורבי עקיבא וחביריו, ואלו הן הרוגי מלכות שאין מעלה על מעלתן, ועליהן נאמר כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה, ועליהם נאמר אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח…

לעומת זה, בגמ’ פסחים נג ע”ב מובא:

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נג עמוד ב

עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו [עצמן] על קדושת השם לכבשן האש – נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים, ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ובאו [ועלו] בביתך [וגו’] ובתנוריך ובמשארותיך. אימתי משארות מצויות אצל תנור – הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם – על אחת כמה וכמה:

וכתבו התוספות שם ד”ה מה ראו:

מה ראו חנניה מישאל ועזריה – פ”ה מה ראו שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן וקשה דהא בפרהסיא הוה ומסקינן בסנהדרין (דף עד.) דלכולי עלמא בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה ומפר”ת דצלם זה שעשה נבוכדנצר לאו ע”ז הוה אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו ולכך קאמר מה ראו וכן משמע מדכתיב לאלהך לית אנחנא פלחין ולצלם דדהבא לא נסגוד משמע דאלהא דידיה וצלמא תרי מילי נינהו ואתי נמי שפיר הא דאמרינן באלו נערות (כתובות לג:) אלמלי נגדו לחנניה מישאל ועזריה פלחו לצלמא ואי ע”ז הוה ח”ו שהיו משתחוים לו ומיהו לשון פלחו לא אתי שפיר ור”י מפרש מה ראו שלא ברחו שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח כמו שעשה דניאל כדאמר בחלק (סנהדרין צג.) ג’ היו באותה עצה.

הרי שלדעת התוספות הם מסור את עצמם אף שלא היו מחוייבים. ועל זה דרשו ק”ו מצפרדעים. אבל קשה עצם הק”ו, והרי כתב רש”י שם “מה ראו – שלא דרשו וחי בהן – ולא שימות בהן.”, ואם כן הרי הצפרדעים לא מחוייבות ב”וחי בהם”? וע’ שעורי הרב אשר וייס, במנחת אשר לספר שמות בענין חנניה מישאל ועזריה.