לג. מצוה י”ח – כתיבת ספר תורה

ב”ה

מצוות עשה יח – כתיבת ספר תורה

כתב הרמב”ם במ”ע יח:

והמצוה הי”ח היא שצונו שיהיה[1] לכל איש ממנו ספר תורה לעצמו. ואם כתבו בידו הוא משובח מאד והוא יותר טוב כמו שאמרו (מנחו’ ל א) כתבו בידו מעלה עליו הכתוב כאילו קבלו מהר סיני, ואם אי אפשר לו לכתבו צריך שיקנהו או ישכור מי שיכתבהו לו. והוא אמרו יתעלה (וילך יט) כתבו לכם את השירה הזאת. כי אין מותר לכתוב את התורה פרשיות פרשיות (גטין ס א) כי אמנם רצה באמרו את השירה כל התורה הכוללת זאת השירה. ולשון גמר סנהדרין (כא ב) אמר רבה אף על פי שהניחו לו לאדם אבותיו ספר תורה מצוה לו לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת. איתיביה אביי כותב לו ספר תורה לעצמו כדי שלא יתגאה בשל אבותיו מלך אין הדיוט לא. והיתה התשובה התם לא נצרכה אלא לשתי תורות כדתניא וכותב לו שתי תורות וכו’. כלומר שההפרש בין מלך והדיוט כי כל איש הוא חייב לכתוב ספר תורה אחד והמלך שני ספרי תורות כמו שהתבאר בשני מסנהדרין (כא ב). וכבר התבארו משפטי מצוה זו ר”ל כתיבת ספר תורה ותנאיה בפרק שלישי ממנחות (כט – לד א) ובפרק ראשון מבבא בתרא (יג ב, יד א) ושבת:

ובהלכות ספר תורה פרק ז’ הלכה א’ כתב:

מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, ואף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה מצוה לכתוב משלו, ואם כתבו בידו הרי הוא כאילו קבלה מהר סיני, ואם אינו יודע לכתוב אחרים כותבין לו, וכל המגיה ספר תורה ואפילו אות אחת הרי הוא כאילו כתבו כולו.

בספר המצוות הקדים הרמב”ם מצוות כתיבת ספר תורה למלך על פני כתיבת ספר תורה של הדיוט. ואילו במשנה תורה הקדים את מצוות כתיבת ספר תורה של הדיוט. והטעם הוא כמ”ש לעיל, משום שבספר המצוות הצמיד הרמב”ם את מצוות כתיבת ספר תורה של מלך לאחר מצוות הקהל, שהיא המצוה שהמלך ילמד את העם תורה.

מקורו בסנהדרין כא ע”ב:

אמר (רבא)[רבה] אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה מצוה לכתוב משלו שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה.

ובמנחות ל’ ע”א:

וא”ר יהושע בר אבא אמר רב גידל אמר רב הלוקח ס”ת מן השוק כחוטף מצוה מן השוק כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני.

לכאורה משמע מדברי הרמב”ם במשנה תורה שמצות הכתיבה היא על ידי השירה, אלא לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות, לכן צריך לכתוב את הכל. ואם כן הרי אם כתב את כל התורה וחלק התבלה או נפסל, די במה שיש לו שירה, או בדיעבד אם כתב רק את שירת האזינו יצא ידי חובה.

אבל אם כן קשה קושית השאגת אריה סימן :

מ”מ ק”ל מנ”ל דמדכ’ רחמנא כתבו לכם את השירה דכל התורה במשמע משום שא”כ את התורה פ’ פ’ הא מותר לכתוב כל חומש וחומש מה’ חומשי תורה כל או”א בפ”ע כדאמרינן בהניזקין (ד’ ס) אין קורין בחומשין בבה”כ מפני כבוד ציבור וש”מ דניתן לכתוב דאל”כ בלא”ה אפי’ איסורא איכא למיקרי ביה כדאמר התם גבי ספר אפטרתא. וכ”כ הרמב”ם להדיא בה’ ס”ת פ”ז מותר לכתוב התורה כל חומש וחומש בפ”ע ואין בהן קדושת ס”ת אבל לא יכתוב מגילה בפ”ע שיהא בה פ’ כו’ ע”כ. וא”כ אין לנו ללמוד מפני שאין כותבין את התורה פ’ פ’ שיהא חייב לכותבה כולה מריש’ לסיפא אלא הא לחוד שיהא חייב לכתוב משנה תורה שיש בה שירה זו אבל ד’ חומשי תורה הראשונים אין לנו שמ”ע מה”ת לכותבם.

תמצית קושיתו: אם כותבים הכל רק כדי שלא לכתוב את התורה פרשיות פרשיות, די לכתוב חומש דברים.

אלא י”ל, שאין כוונת התורה לכתוב את השירה וכל התורה רק משום שאין כותבים פרשיות פרשיות, אלא כוונת התורה היא לכתוב את התורה שיש בה שירה. וזה מדוייק בדברי הרמב”ם: “שנאמר ועתה כתבו לכם את השירה, כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו לפי שאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות”, ולכן מעיקר הדין צריך לכתוב את כל התורה.[2]

גמ’ גיטין ס’ ע”א שם נחלקו אם תורה חתומה נתנה או מגילה מגילה נתנה,

בעא מיניה אביי מרבה מהו לכתוב מגילה לתינוק להתלמד בה תיבעי למאן דאמר תורה מגילה מגילה ניתנה תיבעי למאן דאמר תורה חתומה ניתנה תיבעי למ”ד תורה מגילה מגילה ניתנה כיון דמגילה מגילה ניתנה כותבין או דילמא כיון דאידבק אידבק תיבעי למ”ד תורה חתומה ניתנה כיון דחתומה ניתנה אין כותבין או דילמא כיון דלא אפשר כתבינן א”ל אין כותבין ומה טעם לפי שאין כותבין

וע’ רש”י שם:

מגילה מגילה ניתנה – כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ולבסוף מ’ שנה כשנגמרו כל הפרשיות חיברן בגידין ותפרן.

חתומה ניתנה – לא נכתבה עד סוף מ’ לאחר שנאמרו כל הפרשיות כולן והנאמרות לו בשנה ראשונה ושניה היו סדורות לו על פה עד שכתבן.

אלא שמסקנת הגמרא שם כיון דאדבק אידבק, ולכן אי אפשר להפריד. ואם כן לכ”ע לא כותבין פרשיות פרשיות לאחר שמשה נתן את התורה כולה.

האם האיסור לכתוב את התורה פרשיות פרשיות קשורה במחלוקת אם תורה חתומה נתנה או תורה מגילה מגילה נתנה?    ע’ מקורות בספר המפתח שאין קשר, אבל ע’ בית יוסף סימן ר”ע:

מצות עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה. בפרק ב’ דסנהדרין (כא:) אמר רבא אף על פי שהניחו לו אבותיו לאדם ס”ת מצוה לכתוב משלו שנאמר (דברים לא יט) ועתה כתבו לכם את השירה פירוש כיון דקיי”ל (גיטין ס.) דאין כותבין את התורה פרשיות דתורה חתומה ניתנה על כרחך לא קאמר שיכתבו שירת האזינו לבדה אלא היינו לומר שיכתבו כל התורה עד שירת האזינו שהיא גמר של תורה וכך הם דברי הרמב”ם בהלכות ס”ת (פ”ז ה”א):

והקשה התורה תמימה בהערות על דברים לא הערה כו:

והנה מש”כ לפי שאין כותבין פרשיות אין ספק שבא להוציא בזה שלא נפרש דכונת הכתוב לכתוב רק את שירת האזינו ותו לא, על זה אומר דא”א לפרש כן, משום דאין כותבין את התורה פרשיות פרשיות וא”כ איך יכתוב פרשת האזינו לבד, וכן פרשו המפרשים בדעתו, ועיין בטור יו”ד סי’ ע”ר.

אבל לדעתי אין זה מספיק, כי אם היתה כונת הקדוש ברוך הוא שיהיה לכל אדם מישראל אתו עמו שירת האזינו כתובה אין זה בכלל האיסור לכתוב את התורה פרשיות, כיון דמצוה מיוחדת היא, וכמו שכותבין פרשיות תפילין ומזוזות לעצמן ולא שמענו מעולם נדנוד איסור מאיסור כתיבת התורה פרשיות והיינו טעמא, כיון דמפורש צותה התורה לכותבם כמו שהם, וה”נ כן, וצע”ג.

ומה שנראה לומר בזה עפ”י המבואר בגיטין ס’ א’ ולפנינו בסמוך פסוק כ”ז דהתורה מגילה מגילה נתנה, כלומר כשנאמרה פרשה למשה היה כותבה ועוד פרשה היה כותבה עד שלבסוף ארבעים שנה כבר היו מוכנים כל הפרשיות, ולכן עתה כשבא לכתוב שירת האזינו ועם זה הודיעו הקדוש ברוך הוא שקרבו ימיו הוסיף לומר ועתה, כלומר עתה שכבר נגמרו כל פרשיות התורה, כתבו עוד, כלומר השלימו את שירת האזינו וכבר תהיה התורה בשלמותה ולמדה [את התורה] את בני ישראל, ולפי”ז ממילא מבואר שמעיקר המצוה לכתוב את כל התורה, ודו”ק:

על הלימוד של הרמב”ם צריך עיון, מדוע לא הביא את הלימוד של הגמרא בנדרים לח ע”א:

אמר רבי יוסי בר’ חנינא לא ניתנה תורה אלא למשה ולזרעו שנאמר כתב לך פסל לך מה פסולתן שלך אף כתבן שלך משה נהג בה טובת עין ונתנה לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך וגו’ מתיב רב חסדא ואותי צוה ה’ בעת ההיא ללמד אתכם ואותי צוה ואני לכם ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטים כאשר צוני ה’ אלהי אותי צוה ואני לכם ועתה כתבו לכם את השירה הזאת השירה לחודה למען תהיה לי השירה הזאת לעד בבני ישראל אלא פילפולא בעלמא.

וכתב הר”ן:

מתיב רב חסדא ואותי צוה ה’ בעת ההיא – אלמא דהשם צוהו ללמד את ישראל ומפרקינן ואני לכם וקרא ה”ק ואותי צוה ה’ בעת ההיא ואני נתתי את לבי ללמד חוקים ומשפטים.

למען תהיה לי השירה הזאת לעד – ואי שירה לבדה קאמר מאי סהדותא איכא.

ופרש”י:

ללמד אתכם – אלמא הקדוש ברוך הוא צוה ליתנה לישראל.

כתבו לכם – אלמא שניתנה נמי להן לישראל.

למען תהיה לי לעד – שילמדו כל התורה וילמדו אותה, אלמא לישראל נמי ניתנה.

פלפולא בעלמא – להבין דבר מתוך דבר הוא דניתן למשה וניהג בה טובת עין ונתנה לישראל.

אם כן, הרי הגמרא אומרת שלא יתכן שכתבו רק את השירה, משום שהיא לעד, ולעד היינו כל התורה ולא רק השירה, ומדוע הרמב”ם לא הביא דרשה זו.

ולפי דברי בית יוסף אפשר להבין: הסוגיה בנדרים היא אליבא דמ”ד תורה מגילה מגילה נתנה. ולכן הראיה היא מ”למען תהיה לי לעד”, אבל הלימוד שכתב הרמב”ם הוא למ”ד תורה חתומה ניתנה (וע”ע שו”ת פנים מאירות סוף קעט).

קנית ספר, האם יוצאים ידי חובה? ע’ שו”ע יו”ד סימן ר”ע:

סעיף א

מצות עשה על כל איש מישראל לכתוב לו ספר תורה. ואפילו הניחו לו אבותיו ספר תורה, מצוה לכתוב משלו. ואינו רשאי למכרו, אפילו יש לו הרבה ספרי תורה. (ואפילו אין לו מה יאכל רק ע”י הדחק) (הגהות מיימוני פ”ו) ואפילו למכור ישן כדי לקנות חדש, אסור. אבל ללמוד תורה או לישא אשה, מותר למכור אם אין לו דבר אחר למכור. הגה: וה”ה לצורך פדיון שבויים, מותר למכרו (גם זה שם ותוס’ פ”ק דב”ב ואגודה שם). ועיין באלו הדינים בא”ח סימן קנ”ג. שכר לו סופר לכתוב לו ספר תורה, או שקנאו והוא היה מוטעה והגיהו, הרי זה כאלו כתבו (ב”י בשם נ”י). אבל לקחו כך ולא הגיה בו דבר, הוי כחוטף מצוה מן השוק (טור בשם ריב”ל פרק הקומץ). ואינו יוצא בזה.

סעיף ב

האידנא, מצוה לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהן, ולא ימכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה.

אלא שבט”ז ס”ק א’ כתב:

…ורמ”א הביא זה בסמוך וכתב דמה שכ’ כחוטף מן השוק ואינו יוצא בזה הוא נגד דברי רש”י שכתב דאם לקחה מצוה עביד ואם כתבה הוי מצוה טפי.

האם אפשר למסור ספר תורה לציבור ותשאר מצות כתיבת ספר תורה? כתב פתחי תשובה יו”ד סימן ר”ע:

(ג) לכתוב לו ס”ת – עיין בספר תורת חיים בסנהדרין דף כ”א שכתב ונראה דיחיד הכותב ס”ת לעצמו ונתנה לבהכ”נ לקרות בה בצבור ומקדישה לאו שפיר עביד דכיון שמקדישה הרי היא של הקדש ולאו שלו היא ואינו יוצא בה י”ח וליכא למימר דבכתיבה לחוד תליא מלתא ז”א דיחיד שכתב ס”ת לעצמו ואח”כ נאבדה פשיטא שצריך לכתוב לו ספר תורה אחרת ולכן נראה שאין להקדיש ס”ת אא”כ כותב לעצמו אחרת עכ”ל ע”ש (וכן ראיתי בספר ברכי יוסף שכ”כ בספר תשובת בית יהודה ח”א י”ד סימן כ”ג) ועיין בספר בני יונה מהגאון מוהר”ר יונה לנד סופר שחולק עליו וסובר דאם נאבדה ממנו והיא מצויה באיזה מקום שיוצאים ידי מצות ועתה כתבו לכם ואפילו אם נקרעה או נשרפה קרוב הדבר שיצא ידי מצותה של כתיבה ומכ”ש אם הקדישה דיצא דמסתמא לא הקדישה אלא שתהא מיוחדת לקריאת הצבור אבל מצות הכתיבה אישתאר לעצמו ומ”מ יותר טוב שלא יקדישה והרי תהיה כולה שלו ע”ש. ועיין בספר פרדס דוד פרשת כי תצא שחולק גם כן על התורת חיים הנ”ל והוכיח מדברי הרמב”ם דיחיד שכתב ס”ת משלו ואח”כ נאבדה דיצא ואין צריך לכתוב אחרת ע”ש. (וכן בספר תורת נתנאל מהגאון בעל קרבן נתנאל שעל הרא”ש פרשת יתרו חולק על הת”ח וכתב עליו וז”ל ראה זה דבר חדש ואין אחד מהפוסקים שהזכיר דין זה. גם כל העולם כולו אין נוהגין כשנאבד מהם ספר תורה שיכתוב מחדש. ע”כ בדקתי אחריו ואעלה שלא כדבריו כו’ והוכיח מהרמב”ם ג”כ כן ע”ש:

ולכאורה יש פתרון על ידי שרק ישאיל את הספר לציבור.

לגבי שותפות, ע’ אגרות משה ח”א סימן קסג

וכבר הבאנו בשעור קודם את דברי הרא”ש והביאם הטור יו”ד סימן ר”ע:

א”א הרא”ש ז”ל שזה לא נאמר אלא לדורות הראשוני’ שהיו כותבין ס”ת ולומדי’ בה אבל האידנא שכותבין ס”ת ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בהם ברבים מצות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי התורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהן הוא ובניו. מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וגם שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה:

[1] זה לפי גרסת הרב הילמן בספר המצות שברמב”ם הוצאת שבתי פרנקל. ובנוסח איבן תיבון “כותב”. ובנוסח הרב קאפח דומה לנ”ל: הציווי שנצטווינו שיהא לכל-זכר ממנו ספר תורה לעצמו. ואם יכתבו בידו – הרי זה משבח מאד והוא עדיף, כמו שאמרו: “כתבו מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני”.

[2] ובהעמק דבר, קדמת העמק כתב על מה שהתורה נקראת שירה:

הנה בנדרים דף ל”ח העלו בפירוש המקרא (דברים לא יט): “כתבו לכם את השירה”, שהוא כל התורה, והביאו ראיה מסיפיה דקרא: “למען תהיה לי השירה הזאת לעד” [ואופן הוכחה זו מבואר במקומו של אותו מקרא] הא מיהא יש להבין היאך נקראת כל התורה שירה, והרי לא נכתבה בלשון של שירה. אלא על־כרחך יש בה טבע וסגולת השירה, שהוא דיבור בלשון מליצה, דידוע לעל מבין עם תלמוד דמשונה המליצה מספור פרזי בשני עניינים: בטבע ובסגולה.

א) דבשיר אין העניין מבואר יפה כמו בספור פרזי, וצריך לעשות הערות מן הצד — דזה החרוז כוון לזה הסיפור, וזה החרוז כוון לזה — ולא מיקרי דרוש, אלא כך הוא טבע השיא, אפילו של הדיוט. ומושכל עוד, דמי שיודע בטוב עניין בטוב עניין שהביא לידי מליצה זו שנתחבר עליו, מתוק לו אור לשון של השיר ודקדוקה הרבה יותר מלאיש שאין לו ידיעה מתכונת העניין, ורק בא להתבונן מן המליצה תורף העניין,ומזה עלול הוא להשערות בדויות, מה שלא היה מעולם ולא לזה כיוון המשורר. כך הוא טבע כל התורה, שאין הסיפור שבה מבואר יפה, אלא יש לעשות לו הערות ופירושים לדקדוקי הלשון, ולא נקרא דרוש, אלא כך הוא פשט המקרא. ומושכל עוד, דאין אדם יכול לעמוד על דקדוק דבר ה’, אם לא שמכוון לאיזה דבר הלכה או מוסר ואגדה הבא בקבלה בדברי חז”ל. ועיין ספר במדבר ז’ ז’, מה שכתבתי.

ב) דבשיר יש סגולה לפארה ברמזים מה שאינו מעניין השיר, כמו שנהוג לעשות ראשי החרוזים בדרך א”ב או שם המחבר, וסגולה זו מיוחדת במליצה ולא בסיפור פרזי. וידוע דסגולה זו מכרחת הרבה פעמים להמחבר לעקם את הלשון כמעט, רק כדי שיחלו ראשי החרוזים באות הנדרש לו. ודבר זה ממש היא בכל התורה כולה. שמלבד העניין המדובר בפשט המקרא, עוד יש בכל דבר הרבה סודות ועניינים נעלמים אשר מחמת זה בא כל פעם המקרא בלשון שאינו מדוייק כל־כך. וכל זה אינו רק בתורה הקדושה, אלא בכל מקראי קודש, כמו שביארנו בספר דברים בפ’ שופטים, על הפסוק (דברים יח יח): “ודבר אליהם את כל אשר אצונו”, פירוש מקרא בספר יחזקאל, שהיה בספר יחזקאל מרומז סתרי הטבע וסודות התורה, מה שלא ניתן רשות להנביא לגלות לבני דורו.

על שני הדברים הללו — היינו, על על טבע דבר ה’ ועל סגולת דבר ה’ — כתיב במשלי ב’ (ד-ה): “אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה, אז תבין יראת ה’ ודעת אלהים תמצא”. פירוש: טבע דבר ה’ הוא הפשט המכוסה, ונצרך לחקירה יפה לעמוד עליו — הרי זה דומה לכסף המכוסה בעפרורית מוצא הכסף, ונצרך למצרף והשתדלות להוציא את הכסף מזוקק. אבל סודות התורה, שהיא סגולתה — הרי זה כמו שידוע שיש מטמונים באדמה, וכמו שאמר אשמדאי גיטין דף ס”ח על ההוא גברא דהוי יתיב אבי גזא דמלכא, היינו אוצר זהב וכסף טמון, ואין מקום על־פי שכל והשערה לדעת מקום המטמון, אם לא שמתגלה בסיעתא דשמיא — כך סודות התורה שאינו מעניין הפרשה, אי־אפשר למצוא מצד שכל אנושי. מכל מקום, הודיע החכם ברוח הקודש, אשר “אם תבקשנה ככסף” — הפשט מעניין הפרשה, “וכמטמונים תחפשנה” — הסודות המרומזים בה —”אז תבין יראת ה'” — היינו פשט המקרא שהוא הלכות או אגדה ומוסרים, “ודעת עליון תמצא” — היינו מטמוני מסתרי התורה. וכדאיתא בסנהדרין דף צ”ט: “”נפש עמל עמלה עמלה לו” – נפש עמל בדברי תורה, התורה עומלת לו במקום אחר”. ופירש רש”י שהיא מסייעת להבינו ולעמוד על עומק דבריה. וזה הפירוש היה פשוט כל־כך לחז”ל, עד שבבראשית רבה פרשה ע”ט פירשו כי “נשני אלהים את כל עמלי”, זה דברי תורה, כמו שהכתוב אומר: “נפש עמל עמלה לו”.