לה. מצוה כ’ – בנין בית המקדש

ב”ה

מצוה כ’ – בנין בית המקדש

והמצוה העשרים היא שצונו לבנות בית[1] עבודה. בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו יהיה ההליכה[2] והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר (מ”ע כז – ט לט מו נב – ד פג – ה ול”ת פט – צ קנו) והוא אמרו יתעלה (ר”פ תרומ’) ועשו לי מקדש. ולשון ספרי (ראה יב י – יא וסנה’ כ ב) שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ למנות להם מלך (מ’ קעג) ולבנות להם בית הבחירה ולהכריע[3] זרעו שלעמלק (מ’ קפח). הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח (ס”פ יתרו) מזבח אדמה תעשה לי, שייחשב בכתוב הזה שהוא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש, הענין בו כמו שאספר לך. אולם פשטיה דקרא הנה הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו עליהם השלום כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהי’ מחובר בארץ ושלא יהי’ נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דר’ ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח המחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הציווי נוהג לדורות והוא מחלקי המקדש רוצה לומר שיבנה מזבח מאבנים בהכרח. ובמכילת’ (ס”פ יתרו ור”פ אם כסף הוב’ במ’ מד וקצז) אמרו בפירוש אמרו יתעלה (שם) ואם מזבח אבנים תעשה לי אמרו רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה אחד מהם ואם מזבח אבנים. אמרו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה את מזבח י”י אלהיך. וכבר התבארו דיני מצוה זו בכללה כלומר בנין המקדש ותבניתו ובנין המזבח ודינו במסכתא מחוברת לזה והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקומם בהיכל בגמר מנחות (כח – ט א, צו – ט ב) ויומא (לג ב):

ובהלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה א’ כתב:

מצות עשה לעשות בית ליי’ מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות, וחוגגין אליו שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש, וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו, והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו’.

על אף שהרמב”ם כאן הביא את הפסוק “ועשו לי מקדש”, הרמב”ם בהלכות מלכים פרק א’ הלכה א’ הביא פסוק אחר:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה.

וכתב הלחם משנה שהרמב”ם הביא פסוק אחד שמדבר על המשכן ופסוק אחר המדבר על משכן שילה (כמ”ש רש”י בפרשת ראה). ומשניהם נלמד על בית עולמים.

מכל מקום, לדעת הרמב”ם עיקר המקדש הוא לצורך הקרבנות, אף שלכאורה הקרבת הקרבנות אינה קשורה לבנין בית המקדש כפי שכתב הרמב”ם בפרק ו’ בהלכות בית הבחירה הלכה טו, לאחר שקבע שקדושת ירושלים קיימת:

לפיכך מקריבין הקרבנות כולן אף על פי שאין שם בית בנוי, ואוכלין קדשי קדשים בכל העזרה אף על פי שהיא חריבה ואינה מוקפת במחיצה ואוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל ירושלים אף על פי שאין שם חומות שהקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא.

נראה שיש מחלוקת עקרונית בין הרמב”ם לבין הרמב”ן, האם עיקר המקדש הוא לשם הקרבנות או לשם השראת שכינה. לרמב”ם עיקר בנין בית המקדש הוא לצורך הקרבנות: “בית עבודה”, אבל לרמב”ן עיקר בנין בית המקדש הוא להשראת שכינה. וז”ל בפרשת תרומה (פרק כה, ב):

…והנה הם קדושים ראוים שיהיה בהם מקדש להשרות שכינתו ביניהם. ולכן צוה תחלה על דבר המשכן שיהיה לו בית בתוכם מקודש לשמו, ושם ידבר עם משה ויצוה את בני ישראל. והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון,  כמו שאמר (להלן כה כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת… וסוד המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל כד טז) וישכן כבוד ה’ על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה’ אלהינו את כבודו ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה’ מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני פעמים וכבוד ה’ מלא את המשכן, כנגד “את כבודו ואת גדלו”. והיה במשכן תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני.

ואולי דגש זה יסביר את הטעם שהרמב”ם לא מזכיר את הארון כאן בספר המצוות, וכתב “שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש”, ואולי במילה “וזולתם” כולל את הארון. אבל גם בהלכות בית הבחירה פרק א’ הלכה ו’ כתב:

ועושין במקדש כלים, מזבח לעולה ולשאר הקרבנות, וכבש שעולים בו למזבח, ומקומו לפני האולם משוך לדרום, וכיור וכנו לקדש ממנו הכהנים ידיהם ורגליהם לעבודה, ומקומו בין האולם ולמזבח משוך לדרום שהוא שמאל הנכנס למקדש, ומזבח לקטורת ומנורה ושולחן ושלשתן בתוך הקדש לפני קדש הקדשים.

גם כאן לא הזכיר את הארון. ואולי הטעם הוא כיון שמטרת המקדש הוא לעבודה, ואילו בארון לא נעשית שום עבודה ולכן לא כלל הרמב”ם את זה כאן, או שנאמר שאין זו מצוה לדורות לדעתו. ובדעת הרמב”ן לגבי הארון ע’ להלן.

ויתכן שמחלוקת זו, אם עיקר הבית הוא בשביל קרבנות או להשראת שכינה תלויה במחלוקת רש”י ורמב”ן האם הצווי למשכן נאמר לפני מעשה העגל או לאחריו. הרמב”ן שמות לה א’ כתב שצווי מעשה המשכן הוא קודם למעשה העגל. וכן כתב הרמב”ן בויקרא, ח’ ב’:

ועל דרך הישר, נצטוה משה במלאכת המשכן קודם למעשה העגל, וכשנתרצה לו הקב”ה והבטיחו שישרה שכינתו בתוכם ידע מעצמו שמצות המשכן במקומה עומדת, וצוה לישראל עליה כמו שפירשתי בפרשת ויקהל (שם לה א).

ולשיטת רש”י הכל נאמר אחרי מעשה העגל, וכן הספורנו שמות כד, יח:

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם לא כמו שיעד קודם לכן, כאמרו מזבח אדמה תעשה לי בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך אבל עתה יצטרך לכהנים, וזה בעצמו התבאר באמרו ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך. והנה לא נבחר שבט לוי לשרת עד אחר מעשה העגל, כמו שהעיד באמרו בעת ההיא הבדיל ה’ את שבט הלוי לשרתו ולברך בשמו.

וכן השפת אמת הדגיש את ענין המשכן לאחר מעשה העגל:

כי המשכן הי’ תיקון החטא ומקודם החטא לא הוצרכו לעבודה במעשה ומלאכה ע”י שהקדימו נעשה לנשמע הי’ בטל כח העשי’ לגמרי. ואחר שחטאו במעשה הוצרכו לברר בפועל ע”י מעשה שע”י שעשו המשכן כרצון המקום ב”ה כדכתיב כאשר צוה כו’.

נראה שפירוש הדברים הוא שלאחר מעשה העגל הוברר שעם ישראל צריך לעבוד את הקב”ה בדרך זו של עבודה. ולכן עיקר המקדש הוא העבודה. מה שאין כן לרמב”ן.

לפי הרמב”ן טעם המצוה הוא לעשות בית שבו תשרה השכינה, ודרכו תועבר התורה לישראל כפי שהיה במעמד הר סיני, אלא ששם היה גילוי שכינה ובמשכן בנסתר. ולפי זה  כותב הרמב”ן שהארון שבו לוחות העדות הוא הכלי העיקרי שבמשכן, והוא מסמל את המשך מעמד הר סיני, והעברת התורה לישראל. אבל ברמב”ם המשמעות היא שמטרת המשכן היא לצורך הקרבנות.

אלא שלפי זה צריך עיון מדוע לרמב”ן עשית הארון כן נמנית כמצוה בפני עצמה. שהרי עשיית הכלים אינם מצוה בפני עצמה לדעת הרמב”ן, משום שהם חלק מחלקי העבודה. אבל הארון והכפורת אינם שייכים לעבודה, ולכן נמנית כמצוה בפני עצמה:

ולכן אצלי עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפני עצמה. ואל תחשוב לומר שלא תמנה שלא נצטוינו לדורות ולא נעשה אלא ללוחות הברית ובבית שני שלא היה ארון שנגנז מהם (יומא נג ב, וש”נ, ביה”ב רפ”ד) או כדברי האומר (יומא שם) שגלה לבבל לא עשו ארון אחר. שהרי כבר מנה הרב (מ”ע לד) משאו על הכתף מצוה לפי שהמצוה ההיא קיימת לנו לדורות והארון עם לוחות הברית קיים לנו לעולם ומצות נשיאותו בלויים או בכהנים אינו נגדר בזמן אלא כל זמן שימצא אנו מצווין לנשאו בכתף ועוד הוא עתיד ליגלות אמן במהרה בימינו יהיה במהרה והנה היא מצוה מכלל המצות הקיימות לדורות. וכמו שמנה הרב משא הארון כן באמת תמנה עשייתו מצוה מכלל מצות עשה לפי שהיותו מצוה קיימת לנו.

ולכאורה הרי לדעת הרמב”ן שעיקר המקדש הוא השראת שכינה, מדוע הארון אינו חלק מן המקדש ולמה לדעתו זו מצוה בפני עצמה? אלא שכתב בספר אוהל יהושע פרשת תרומה (מובא בספר מצות המלך על ספר המצוות), על פי דברי הרמב”ן בפרשת עקב (י, א)

בָּעֵת הַהִוא אָמַר יְקֹוָק אֵלַי פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לוּחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַעֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וְעָשִׂיתָ לְּךָ אֲרוֹן עֵץ:

וכתב הרמב”ן:

וכתב רש”י ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה המשכן ואח”כ ארון וכלים, נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב…

וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ – ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות.

מכל מקום על דעת חז”ל מודה הרמב”ן שיש מצות עשית ארון עץ שנאמר לו לאחר שהוריד את הלוחות ולפני צווי מעשה המשכן. ואם כן יש לומר שיש מצוה לעשות ארון עוד לפני הציווי על מלאכת המשכן, ולכן הרמב”ן כותב שזו מצוה בפני עמה. ויש ארון שהוא מכלי המשכן ויש ארון שהוא גם בלא דין המקדש וקודם המשכן הוצרכו לארון, ולכן זו מצוה בפני עצמה.

ובדעת הרמב”ם לגבי הארון, ע’ מצות המלך שהעיר על כך שהרמב”ם השמיט בספר המצות את הארון. ודעת התשב”ץ בזוהר הרקיע שגם הארון בכלל הכלים לדעת הרמב”ם, וכתב שראה שהגרי”ז אמר בשם אחיו הגר”מ ז”ל שדייק מלדא הזכיר הרמב”ם בריש הלכות בית הבחירה דינא דהארון, מבואר דאינו מחלקי המקדש כשאר הכלים שכלל שם הרמב”ם, וכתב שלפי זה צריך עיון למה לא מנה הרמבם את הארון למצוה בפני עצמה.

ולגבי שאר הכלים, הוסיף הרמב”ם כאן “וכבר בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש”, דברים אלו הרחיב בשורש יב שהבאנו באחד השעורים הקודמים:

שבפעולה שמצווים על עשייתה, אין למנות כל פרט שבה לבדו.

(ידוע ש)יש שמצווים אנו לעשות איזה מעשה, ואחר כך יתחיל הכתוב לבאר איכות המעשה ההוא, ויפרש את השם שהזכיר ויאמר מה הוא כולל – אך אין למנות כל ציווי שבא באותו הביאור כמצווה בפני עצמה.

לדוגמה אמרו: “ועשו לי מקדש” (שמות כה, ח) הרי זו מצוות עשה אחת מכלל המצוות, והיא, שיהא לנו בית שכלפיו יכוונו, ואליו יבואו ובו תהיה הקרבת הקורבנות, ושם יתאספו במועדים. אחר כך התחיל לתאר פרטיו ואיך הם נעשים אבל אין למנות כל מה שאמר בו “ועשית” מצווה בפני עצמה.

אמנם הרמב”ן, מסכים עם הרמב”ם לענין מנין המצוות שהכלים אינם נמנים למצוה אבל הם אינם מחלקי המקדש ושתי מצוות הם.

הרמב”ן מסביר את דעת בה”ג שלא מנה מצות לבישת בגדי כהונה. משום שלדעתו הם חלק ממצות עבודה. ואילו ללבוש שלא בזמן עבודה אין מצוה. וז”ל הרמב”ן בהשגות למ”ע לג:

אבל כולן חלקים מחלקי העבודה המצווה ממנו ית’ בימים הנאמרים בהן וכבר נתבאר (שרש יב) שאין מונים חלקי המצות. ולכן לא נמנה אנחנו עשיית השלחן והמנורה והמזבח מצוה מפני שנצטוינו לשום לחם לפני י”י תמיד וצוה אותנו בהכשר העבודה הזאת שהיא לשום אותו בשלחן מתואר כן ושיסודר עליו בענין כן וצונו יתברך בהדלקת הנר לפניו וסדר לנו שתהיה ההדלקה הזו במנורת זהב משקלה ועניינה כן וכן, והנה הם תשמישי קדושה. ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ’ כ) שהם חלק מחלקי המקדש. לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו.

לכאורה הרמב”ם והרמב”ן לשיטתם: לרמב”ם עיקר המקדש הוא לשם הקרבת הקרבנות, ולכן הכלים הם חלק מחלקי המקדש. אבל לרמב”ן שעיקר בנין המקדש הוא הוא לשם השראת שכינה, הרי ודאי שהכלים אינם מחלקי המקדש אלא מצוה אחרת, אלא שלרמב”ן הם חלק ממצות עבודה שהיא מצוה נפרדת.

וממה שכתב הרמב”ם מצוה זו של בנין בית המקדש, בפשטות משמע שזה נוהג היום ולא כדעת רש”י הסובר שבית המקדש השלישי ירד מהשמים, ע’ רש”י סוכה מא ע”א על האפשרות שבית המקדש יבנה בלילה:

ואי קשיא דבלילה אינו נבנה דקיימא לן בשבועות (טו, ב) דאין בנין בית המקדש בלילה, דכתיב וביום הקים ולא בחמיסר שהוא יום טוב, דקיימא לן בשבועות (שם /טו, ב/) דאין בנין בית המקדש דוחה יום טוב, הני מילי – בנין הבנוי בידי אדם, אבל מקדש העתיד שאנו מצפין בנוי ומשוכלל הוא יגלה ויבא משמים, שנאמר (שמות טו) מקדש ה’ כוננו ידיך.

והרב זוין (במחניים חוברת קיט) הביא בשם בעל “ברוך טעם” שזה תלוי אם הגאולה תהיה “בעיתה” או “אחישנה”. אם בעיתה בית המקדש יבנה בידי אדם ואם “אחישנה” אז יבנה על ידי הקב”ה.

ומהרב צוריאל שמעתי, שהרמח”ל כותב שבית המקדש שירד מן השמים הוא בית מקדש שעשוי כעין תבנית של אש (לייזר…) ואנו נבנה בתוך התבנית הזו. מכל מקום פשטות מוני המצוות שזו אכן מצוה גם היום. וז”ל החינוך מצוה צה:

ונוהגת מצוה זו בזמן שרוב ישראל על אדמתן.[4] וזו מן המצוות שאינן מוטלות על היחיד כי אם על הצבור כולן, כשיבנה הבית במהרה בימינו יתקיים מצות עשה.

מכל מקום ברמב”ם הלכות מלכים פרק יא, על מלך המשיח משמע שהוא אשר יבנה את בית המקדש:

המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות דוד ליושנה לממשלה הראשונה, ובונה המקדש ומקבץ נדחי ישראל, וחוזרין כל המשפטים בימיו כשהיו מקודם, מקריבין קרבנות, ועושין שמטין ויובלות ככל מצותה האמורה בתורה.

ובהלכה ד’ שם כתב:

ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה’, הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי.

וכן בהלכות מעשה הקרבנות פרק ב’ הלכה יד:

כל שיעורי הנסכים האמורין בספר יחזקאל ומנין אותן הקרבנות וסדרי העבודה הכתובים שם כולם מלואים הן ואין נוהגין לדורות אלא הנביא צוה ופירש כיצד יהיו מקריבין המלואין עם חנוכת המזבח בימי המלך המשיח כשיבנה בית שלישי.

אלא שיש להעיר, אף שלרמב”ם מלך המשיח יבנה, וזה תפקיד המלך כפי שכתב בתחילת הלכות מלכים, ברמב”ן פרשת קרח, טז כא משמע שאפשר לבנות גם בלי מלך, שם באר את טעם החטא בימי דוד בסוף ספר שמואל ב’, פרק כד:

ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש”ב כד א) ויוסף אף ה’ לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש”י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה’ ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש”ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה’ הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה”י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם.

ומה שהביא הרמב”ם את הדרשה שבנין המזבח נאמר בלשון “אם”, הביא את זה רש”י על התורה בשמות כ’ כב:

ואם מזבח אבנים – רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלשה ואם מזבח אבנים תעשה לי, הרי אם זה משמש בלשון כאשר, כאשר תעשה לי מזבח אבנים לא תבנה אתהן גזית שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר (דברים כז ו) אבנים שלמות תבנה, וכן (שמות כב כד) אם כסף תלוה, חובה הוא, שנאמר (דברים טו ח) והעבט תעביטנו. ואף זה משמש בלשון כאשר וכן (ויקרא ב יד) ואם תקריב מנחת בכורים זו מנחת העומר, שהיא חובה, ועל כרחך אין אם הללו תלוין, אלא ודאין, ובלשון כאשר הם משמשים:

כתב על זה המהר”ל בגור אריה בסוף פרשת יתרו:

ובלשון כאשר הם משמשים. יש לפרש מה שכתב לשון “אם” אף על גב דחובה הם, מפני שאם יעשה מחובה כאילו מקיים גזירת המלך – אין הדבר לרצון להקב”ה, וצריך שיעשה מרצונו, ואז כשיעשה מרצונו הוא מרוצה. [ד] המעשה שהוא הכרחי וחובה אין צריך להביט אל שום טעם, רק הוא מקיים גזירת המלך, ואם עושה אלו שלשה דברים כאילו מקיים גזירת המלך – אין זה דבר. כי אם בונה מזבח, שזהו עבודתו יתברך להקריב עליו, והוא מקיים מכח גזירת המלך בלבד – אין זה עבודה, כי העבודה צריך שיהיה עובד לו מרצונו, ואז נקרא ‘עובד’, אבל אם הוא מוכרח, אין זה עובד. וכן אם הלוה כסף כאילו מקיים גזירת המלך, אין זה מצוה, כי צריך שיהיה מצות הלוואה מרצונו בלב טוב, כדכתיב אף בנתינה (דברים טו, י) “ולא ירע לבבך”. וכן הקרבת העומר, שציוותה התורה (ויקרא כג, יד) שלא לאכול חדש עד הקרבת העומר, ופירשו רז”ל (ויק”ר כח, א) כי הוא יתברך מעלה עננים ומוריד גשמים ומפריח טללים ומצמיח האדמה ומדשן הפירות, ואנו נותנים לו שכרו עומר הקרבן, וכל זה להודיע שהוא יתברך אשר הצמיח לנו הפירות ונתן לנו הכל, וזה צריך הודאה בלב, לא כמלך בשר ודם המכריח את האדם שיודה במלכותו, אבל צריך שיודה בלבו שמאתו ומידו נתן לנו, ואם הוא מקיים את המצוה כאילו הוא מוכרח מגזירת המלך, אין זה הודאה שהוא יתברך עשה את הכל, ולפיכך צריך לקיים כאילו הוא רשות.

[1] אבן תיבון: “בית הבחירה לעבודה”.

[2] ובנוסח הרב קאפח “ואליו תהיה הפניה”, כלומר פניה לתפילה שצריך ליכוון כנגד בית המקדש.

[3] אבן תיבון: “להכרית”.

[4] וצ”ע שהרי בבית שני בנו אף שלא היו רוב ישראל. ואולי זה על פי נביא, ע’ עזרא ה’:

• וְהִתְנַבִּי חַגַּי נביאה נְבִיָּא וּזְכַרְיָה בַר עִדּוֹא נביאיא נְבִיַּיָּא עַל יְהוּדָיֵא דִּי בִיהוּד וּבִירוּשְׁלֶם בְּשֻׁם אֱלָהּ יִשְׂרָאֵל עֲלֵיהוֹן: (ב) בֵּאדַיִן קָמוּ זְרֻבָּבֶל בַּר שְׁאַלְתִּיאֵל וְיֵשׁוּעַ בַּר יוֹצָדָק וְשָׁרִיו לְמִבְנֵא בֵּית אֱלָהָא דִּי בִירוּשְׁלֶם וְעִמְּהוֹן נביאיא נְבִיַּיָּא דִי אֱלָהָא מְסָעֲדִין לְהוֹן: פ

וראה ברמב”ם מלכים יא ד’: “אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי”. הרי שלרמב”ם קיבוץ נדחי ישראל בא לאחר בנין בית המקדש.