ב”ה
מצות עשה לא – שילוח טמאים מן המקדש
א. היסודות
רמב”ם:
והמצוה הל”א היא שצונו לשלח הטמאים מן המקדש והוא אמרו ית’ (נשא ה) וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש. וזה המחנה הנאמר הנה הוא מחנה שכינה שדומה לו לדורות העזרה כמו שבארנו בתחלת סדר טהרות (פ”א מ”ח) מפירוש המשנה. ולשון ספרי וישלחו מן המחנה אזהרה לטמאים שלא יכנסו למקדש בטומאה. וכבר נכפל הצווי הזה בלשון אחר והוא אמרו (תצא כג) וכי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה ויצא אל מחוץ למחנה. רוצה גם כן באמרו הנה מחוץ למחנה מחנה שכינה כמו אמרם (פסחי’ סח א ספרי תצא) במצוה זו בעצמה אל מחוץ למחנה זו מחנה שכינה. ולשון מכילת’ (ילקוט ומדרש הגדול מספ”ז והוב’ בל”ת עז) צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בלא תעשה אמר ולא יטמאו את מחניהם. ובספרי (שם) ויצא אל מחוץ למחנה מצות עשה:
במהדורות הרגילות של משנה תורה הגרסה היא “לשלוח הטמאים מן המחנה”. ואצל הרב קאפח הנוסח הוא “שנצטוינו להוציא הטמאים מן המקדש”.
ויקרא ה’ א-ד פרשת נשא:
וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן הַמַּחֲנֶה כָּל צָרוּעַ וְכָל זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ: מִזָּכָר עַד נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם: וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְשַׁלְּחוּ אוֹתָם אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: פ
רש”י על התורה:
וישלחו מן המחנה – שלש מחנות היו שם בשעת חנייתן, תוך הקלעים היא מחנה שכינה, חניית הלוים סביב כמו שמפורש בפרשת במדבר סיני היא מחנה לויה, ומשם ועד סוף מחנה הדגלים לכל ארבע הרוחות היא מחנה ישראל. הצרוע נשתלח חוץ לכולן, הזב מותר במחנה ישראל ומשולח מן השתים, וטמא לנפש מותר אף בשל לויה ואינו משולח אלא משל שכינה, וכל זה דרשו רבותינו מן המקראות במסכת פסחים (סז):
וברמב”ם הלכות ביאת מקדש פרק ג’ הלכות א-ד:
הלכה א
מצות עשה לשלח כל הטמאים מן המקדש שנאמר וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש.
הלכה ב
זה המחנה האמור כאן הוא מחנה שכינה שהוא מפתח עזרת ישראל ולפנים, שומע אני שהמצורע והזב וטמא מת שלשתן במקום אחד, ת”ל במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו זה מחנה ישראל שהוא מפתח ירושלים ולפנים, מה מצורע שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, אף כל שטומאתו חמורה חמור שילוחו משילוח חבירו, לפיכך משלחין את המצורע חוץ לג’ מחנות שהוא חוץ לירושלים, מפני שהוא מטמא בביאה, מה שאין הזב מטמא.
הלכה ג
ומשלחין זבין וזבות נדות ויולדות חוץ לשתי מחנות שהוא חוץ להר הבית, מפני שהן מטמאין המשכב והמושב אפילו מתחת האבן מה שאין המת מטמא.
הלכה ד
טמא מת אפילו המת עצמו מותר להכנס להר הבית שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו עמו במחנה הלויה.
הלכה י
וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה כך אם נכנסו עוברים בלא תעשה שנאמר ולא יטמאו את מחניהם זה מחנה שכינה.
ב.
יש לדון על איזה שילוח היא המצוה לשלח טמאים, האם המצוה היא לכל השילוחין מן המחנה, או רק לשילוח מן המקדש? ברמב”ם בספר המצוות מפורש שזה מחנה שכינה, ולגרסת רמב”ם פרנקל גם במשפט הפתיחה: “לשלח טמאין מן המקדש”. וכן במנין המצות שבתחילת משנה תורה.
והנה, הכסף משנה בהלכות ביאת מקדש פרק ג’ הלכה י’ דן בדברים אלו וכתב:
וכתב רבינו בספר המצות סימן ל”א וז”ל לשון מכילתא צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה בעשה ומנין בל”ת ת”ל ולא יטמאו את מחניהם עכ”ל. אך מ”ש זה מחנה שכינה דמשמע לכאורה דאתא למעוטי שאר מחנות שאינו לוקה עליהם קשה דמהי תיתי לן דקרא סתם איירי משמע דאכולהו מחנות קאי ואין לומר דמדכתיב ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שוכן בתוכם משמע דמחנה שכינה דוקא קאמר דעבר עליו בלא תעשה ולא על שאר מחנות שיקשה לזה ממה שכתב רבינו לעיל בפרק זה והוא שנוי בתוספתא נכנס המצורע להר הבית לוקה שמונים ואפשר לומר דמן המקדש דנקט רבינו מקום המקודש קאמר וכל המחנות בכלל:
לכאורה זה כפי שכתב הרמב”ם בפירוש המשניות שמקדש לגבי נטילת לולב פירושו כל ירושלים. במשנה סוכה מא ע”א:
בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור.
ורמב”ם בפירוש המשניות כאן כתב:
מדינה, היא שאר ארץ ישראל חוץ מירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני.
וכן לגבי שופר מובא במשנה ר”ה כט ע”ב:
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין.
רש”י שם פירש שדין ירושלים כדין המדינה. אבל הרמב”ם בפירוש המשנה שם כתב שזה כל ירושלים וכתב גם במשנה תורה בהלכות שופר פרק ב’ הלכה ח’. מכל מקום זה חידוש גדול שגם כאן כוונת הרמב”ם לכל המחנות. שהרי מצורע משלח לא רק מירושלים אלא מכל עיר מוקפת חומה בארץ ישראל (רמב”ם טומאת צרעת פרק י’ הלכה ז’) ודוחק שזה יכלל במה שכתב הרמב”ם “וכשם ששילוח טמאים מן המקדש בעשה”, ולומר שמקדש זה כל עיר המוקפת חומה. וע’ הלכה ח’ שאינו לוקה אלא על ירושלים, ואם כן אמנם יתכן להבין כך את דברי הכסף משנה.
מכל מקום מרש”י על התורה משמע שהעשה הוא בכל השילוחים של המחנות. וכן בסמ”ג עשין קע”ד:
וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש בפרשת נשא (במדבר ה, ב) ותניא בפרק אלו דברים בפסחים (סז, א) יכול יהיו זבין וטמאי מתים משתלחים חוץ למחנה אחת תלמוד לומר ולא יטמאו את מחניהם תן מחנה לזה ומחנה לזה דברי רבי יהודה, רבי שמעון אומר אינו צריך הרי הוא אומר צרוע וזב וטמא לנפש יאמר טמא נפש ולא יאמר זב ואני אומר מה טמא נפש משתלח זב לא כל שכן מה תלמוד לומר זב ליתן לו מחנה שניה יאמר זב ואל יאמר מצורע ואני אומר זב משתלח מצורע לא כל שכן מה תלמוד לומר מצורע ליתן לו מחנה שלישית. והמסקנא שם כי המצורע משתלח חוץ לשלש מחנות וזב חוץ לשתי מחנות וטמא מת חוץ לאחת ממחנה שכינה בלבד כאשר בארנו בספר מצות לא תעשה (דש):
ומוכח שלדעתו כל שלש מחנות בכלל המצות עשה של שילוח.
ומצאתי בשיטה מקובצת (גרשוני) לפסחים סז ע”א בשם קונטרס פני משה:
ויש לומר שלרמב”ם דרך אחרת ברור שהרמב”ם סובר לא יטמאו את מחניהם זה רק מחנה שכינה ויליף חילוק מחנות ממה דכתיב במצורע בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ובמצורע החמיר הכתוב בשילוחו ע”פ הספרי שכתבנו וזו עצם הילפותא שמצורע משתלח חוץ למחנה ישראל וצריך לומר להרמב”ם שהתורה הזהירה את הטמאים להתרחק מן המקדש טומאת מת ממחנה שכינה מחמת לאו דלא יטמאו את מחניהם ועשה רוישלחו מן המחנה ובמצורע גם כן יש דין של הרחקה ממחנה שכינה מחמת אותו הלאו ועשה אלא כיון שהתורה אמרה בדד ישב חוץ למחנה מושבו שמקומו של מצורע חוץ למחנה ישראל ממילא מה שאמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע שפירושו ממחנה שכינה שיעור הרחקתו ממחנה השכינה ער כדי חוץ למחנה ישראל ואלה המה רק שיעורי הרחקה ממחנה השכינה טמא מת בגבולות מחנה שכינה זבים בגבולות מחנה לויה ומצורעים בגבולות מחנה ישראל
ג.
וכן יש לדון האם המצוה היא על הטמא או על בית דין. ולכאורה הרי יש גם לא תעשה שנאמר ולא יטמאו את מחניהם וזה ודאי על הטמא. אבל בשילוח צ”ע.
והנה, בפירוש הגרי”פ על ספר המצות לרס”ג עשה קפט כתב בתוך דבריו:
שראינו לרבינו הגאון ז”ל דמצות שילוח טמאים חוץ למחנה מנאה במספר הפרשיות שלו (פרשה מ”ח). וע”כ מתבאר מזה דס”ל דאין מצוה זו מוטלת אלא על הציבור והב”ד. ובודאי שכן נראה מפשטי’ דקרא דכתיב צו את ב”י וישלחו מן המחנה כל צרוע וגו’ מזכר ועד נקבה תשלחו אל מחוץ למחנה תשלחום וגו’. וכתיב ויעשו כן ב”י וישלחו אותם אל מחוץ למחנה וגו’. ומשמע ודאי ממשמעות הכתובים שלא הוזהרו בכך אלא הציבור והב”ד ולא הטמא גופי’. דלטמא עצמו אין לנו שום מצות בקרא.
אבל לפי מה שהביא הרמב”ם מספרי ודאי שהמצוה היא על הטמא.
ובגרי”פ הביא ראיה מספרי:
אלא דבעיקר הדבר אף על גב שנראה ראיה לרבינו הגאון ז”ל בזה ממה שאמרו בספרי שם מזכר ועד נקבה תשלחו בכל אדם הכתוב מדבר. אחד גדולים ואחד קטנים במשמע. אתה אומר אחד גדולים ואחד קטנים במשמע או אינו אלא כענין שענש. מה מצינו בטמא מקדש שלא ענש אלא גדולים שנאמר ואיש אשר יטמא וגו’. אף כאן לא נאמר אלא גדולים. תלמוד לומר מזכר ועד נקבה תשלחו אחד גדולים ואחד קטנים במשמע עיין שם. ואם איתא דמצות הטמא גופי’ היא. הרי קיי”ל דקטן אוכל נבלות אין ב”ד מצווין להפרישו. וא”כ לא שייכי קטנים במצוה זו כלל. כבכל שאר המצות שבתורה. דקטנים לאו בני מיעביד מצוה נינהו.
ואם גם קטנים חייבים בזה, ע”כ שזה מצוה על בית הדין שהרי קטן האוכל נבילות אין בית דין מצווים להפרישו.
אבל בפשטות צריך לומר שזה גם דין על האדם הטמא עצמו וגם על בית הדין שימנעו ממנו (ולכאורה זה גם שייך למצוות שמירת מקדש).
בפסוקים כתוב: “וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת מַחֲנֵיהֶם אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָם”, ומכאן למדו חז”ל גם דבר נוסף, ע’ רמב”ם ביאת מקדש ג’
הלכה טז
המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם טמא למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש יי’, אבל הזורק כלים טמאים למקדש אפילו היו כלים שנגעו במת פטור מן הכרת, אבל חייב מלקות שנאמר ואם לא יכבס וגו’ מפי השמועה למדו על רחיצת גופו ענוש כרת ועל כיבוס בגדיו לוקה ארבעים
וע’ ראב”ד שם.
ד.
האם צריך למנוע מגוי להכנס למקום המקדש? (ע’ בנין אב ח”ג סימן נא) ע’ רמב”ם הלכות בית הבחירה פרק ז’:
הלכה טו
הר הבית מקודש ממנה שאין זבין וזבות נדות ויולדות נכנסין לשם, ומותר להכניס המת עצמו להר הבית ואין צריך לומר טמא מת שהוא נכנס לשם.
הלכה טז
החיל מקודש ממנו שאין עכו”ם וטמא מת ובועל נדה נכנסים לשם. השגת הראב”ד/ החיל מקודש. א”א אף זה מדבריהם.
האם פירושו של דבר שאסור לתת לגוי להכנס כדין הטמאים? ראיתי באבני נזר יו”ד תמט שפשוט לו שגוי גם כן לא יכול להכנס, שם דן בדין שמירת המקדש:
אולם יש לפרש השמירה שלא יבוא שם מי שאסור לבוא. ולמ”ד קדשה לעתיד לבוא אף בזמה”ז הנכנס לתוכה חייב כגון ערל וטמא ועכו”ם או שלא יבא זר להיכל. וכעין שמירת תרומה שהיא שלא תטמא. וכן במקדש כי את מקדש ד’ טימא. ואף שבלא”ה לא הי’ נכנסין. מ”מ שוב הוי כבוד המקדש שלא כל הרוצה לכנוס יכנס. וזה שייך אף בזמה”ז. ולא מבעיא אם הי’ בכח לפעול אצל הסולטאן שיניחו לשמור שלא יכנס שם עכו”ם ג”כ דהוי שימור יפה כיון דמן הדין אסור לכנוס אף בזמה”ז. ואפי’ אם לא יוכלו לשמור נגד הגוים. מ”מ שייך שימור נגד ישראל שהרי הגוי אינו מקבל טומאה מה”ת.
ואכן הגוי לא מקבל טומאה, ואם כן מדוע אסור לו להכנס? וע’ גם ציץ אלעזר ח”ג סימן י’ שדן בזה וכתב בתוך דבריו:
והנה ראיתי בספר מגיד מראשית בקו’ דרך הקודש שמביא דברים בזה בשם המהרי”ט וכותב וז”ל: והרב המהרי”ט כתב דמכניס גוי למקדש עובר משום ולפי עור לא תתן מכשול ולא זכיתי להבין את דבריו עכ”ל, וכפי הנראה היה קשה לו בזה לבעל הדרך הקודש על המהרי”ט בתרתי, ראשית, אין על הגוי עצמו איסור ומה שייך בזה לפ”ע =לפני עור=, ושנית אין בכניסתו איסור תורה….
בעודני מעיין בסברתי זאת מצאתי בדרך חיפושי כי בספר חזון נחום על טהרות פ”א דכלים מ”ו כותב נמי להסיר קושית הדרך הקודש ולבאר כוונת המהרי”ט בכיוון הנ”ל, דקסבר המהרי”ט שהגוים מוזהרים מדרבנן שלא ליכנס למקדש ולכן כתב דהמכניס גוי למקדש עובר משום לפ”ע, ומוסיף עוד אמרים בזה וכותב וז”ל: אעפ”י שלע”ד גזרה זו לא היתה על הגוים וכו’ אלא לישראל הוא שהזהירו חז”ל לנו שלא להניחם להכנס למקדש וכו’ מ”מ נכוף אזנינו לדברי הרב ז”ל דגוים דומיא דטמאי מתים קתני וכו’
ובשדי חמד כללים מערכת ואו כלל כו כתב:
ל”ג שמעתי שיש ישראלים שקונים מים בירושלים תוב”ב מן העכומ”ז שממלאים מבור שבעזרת בהמ”ק ומצוים את השואבי מים שיביאו להם מבור זה שמימיו זכים ונקיים ולכאורה לאו שפיר עבדי דאף אם לא נחוש לאיסור מעילה וכו’ מכל מקום איכא ביטול מצות עשה דשילוח טמאים דבמקום שאנו מוזהרים לשלוח טמאים כמו שכתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה אנו נותנים לו שכר ליכנס למקדש… ועוד דאפשר גם העכומ”ז מוזהר שלא ליכנס למקדש והגורם לו ליכנס עובר אלפני עור ואף דבלא זה היה נכנס עם כל זה המשדלו ונותן לו שכר עובר ולפחות מדרבנן ועיין להרב ברכי יוסף ח”מ סי’ ט’ אות ג’ שהאריך בענין זה והעלה לאסור ועל כל פנים לכולי עלמא לא פליט מאיסור דרבנן וצריך לבטל המנהג וכו’ כן כתב הרב שמש ומגן יצ”ו (הנדפס בשנת תרנ”א) בד’ מ”ו ע”ב והנה מה שכתב לפקפק משום לפני עור וכו’ בעניותי איני יודע באיזו משבע מצות שלהם יוכלל איסור לב”ן עכומ”ז ליכנס טמא למקדש וכיון שגם הרב נר”ו לא ברירא ליה דהב”ן עכומ”ז מוזהר על זה אם כן אף אם יהיה ספק בדבר דשמא הוזהר אפשר דיש להליץ קצת בעד המנהג שסומכים על דעת לפני עור לא מפקדינן עיין במה שרשמתי.
מכל האמור עולה שאם אמנם ברור ברמב”ם שיש איסור להכניס גוי לעזרה, אבל בפשטות אינו מדין זה של שילוח טמאים, אלא דין דרבנן.