ב”ה
ספר המצוות מצות עשה נו – אכילת הפסח
רמב”ם מצות עשה נו:
והמצוה הנ”ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית’ (בא יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו.
ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (ע’ קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר, שבשר הפסח ייאכל לקיום המצוה יהיה עמו המרור או לא יהיה והמרור לא ייאכל אלא עם בשר הפסח לאמרו ית’ על מרורים יאכלוהו. ואילו אכל מרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת היא אכילת מרור.
ולשון מכילתא צלי אש ומצות על מרורים מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוץ אלה. ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח תלמוד לומר יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו, יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יצאו ידי חובתן במצה ומרור הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו[1].
ושם אמרו יאכלוהו מכאן אמרו חכמים הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע. לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר כמו שאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה והמרור מהנגרר אחר בשר הפסח וחיוביו כמו שיתבאר מלשונות אלו למי שיבינם. והראיה הברורה השרש שגזר בו התלמוד והוא אמרם (פסחים קטו א, קכ א) מרור בזמן הזה דרבנן. כי מן התורה אין חובה לאכלו בפני עצמו ואמנם ייאכל עם בשר הפסח. והיא ראיה ברורה שהוא מן הדברים הנגררים אחר המצוה, לא שאכילתו מצוה בפני עצמה. ומשפטי מצוה זו גם כן מבוארים במסכת פסחים:
א.
מה שמנה הרמב”ם כאן מצות שחיטת הפסח ומצות אכילת הפסח כשתי מצות, לכאורה פשוט משום שאין זמנן שווה. שחיטת הפסח היא ביד ניסן ואילו אכילת הפסח היא בליל ט”ו ניסן. ע’ גרי”פ מצוה מז. ולכן אף שהפסח עיקרו לאכילה וכמו שכתבנו בשעור הקודם, ואם כן השחיטה היא לצורך אכילה, מכל מקום היא מצוה בפני עצמה כיון שאין זמנה שווה עם האכילה.
ומשום שאין זמנם שווה, כתב בשו”ת מעשה ניסים לרבי אברהם בן הרמב”ם, שזה שתי מצוות אף על פי שכתב הרמב”ם בשורש יא:
וזה שכל מה שאמרו החכמים (מנחו’ כז א – כח ב סוכה מז א) בו שהדבר הפלוני והפלוני מעכבין זה את זה הנה הוא מבואר שהם מצוה אחת. כמו ארבעה מינין שבלולב ולחם הפנים עם לבונה זכה שתיעשה עמו שלשונם מזה (מנחו’ כז א) הסדרים והבזיכין מעכבין זה את זה, הנה זה מבואר שהיא מצוה אחת.
והרי לגבי שחיטת הפסח ואכילתו נחלקו רבי ורבי נתן בפסחים עח ע”ב אם מעכבין זה את זה. ולהלכה כתב הרמב”ם שמעכבין, ע’ הלכות קרבן פסח פרק ב’ הלכה יד, שמי שנמנו על הפסח ואין להם כזית צריכים לעשות פסח שני ולא יוצאים במה שנשחט עליהם. וכן פסק שם פרק ד’ הלכה ב’ שאם נטמאו הבעלים לאחר ששחט, לא זורקים ועושה פסח שני. ואם כן הרי מה שמעכב הוא מצוה אחת.
וכתב רבי אברהם שם בין דבריו, שאף שמעכב, כיון שאין זה כזמנו של זה, שהשחיטה היא בי”ד והאכילה בט”ו, זה גורם שיחשב כשתי מצוות.
דבר זה נרמז ביראים סימן תטו:
לעשות הפסח. צוה הב”ה לישראל שיעשו את הפסח וכתיב בפרשת בהעלותך ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו ועשיית הפסח היינו שחיטתו וזריקת דמו והקטרת אימוריו אבל לא אכילתו דכתיב בי”ד לחדש בין הערבים יעשו אותו במועדו ואכילתו לא הוי בי”ד אלא בליל ט”ו דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה.
ב.
דעת הרמב”ם שמרור אינו מצוה בפני עצמה. ובזה יש נפ”מ למעשה ולא רק למנין המצות: האם ממי שלא מקריב פסח אוכל מרור? ע’ רמב”ם הלכות חמץ ומצה פרק ז’ הלכה יב:
אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח, שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים, ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח.
וכן כתב הרמב”ם בהלכות קרבן פסח פרק ח’ הלכה ב’:
ואין מצה ומרור מעכבין, אם לא מצאו מצה ומרור יוצאין ידי חובתן באכילת בשר הפסח לבדו, אבל מרור בלא פסח אינו מצוה שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.
אם כן אין מצוה במרור לבד. ואם כן המרור נטפל לקרבן הפסח ואינו מצוה בפני עצמה.
ודומה לזה פסח שני שהרמב”ם כלל במצוה זו גם את אכילת המצה של פסח השני ואינה מצוה בפני עצמה כיון שהיא טפילה לפסח.
שלש ראיות יש ברמב”ם על מצות המרור שהיא נטפלת לקרבן הפסח. ראשית ממה שאם אין פסח לא אוכלים מרור לבד. כפי שנאמר “על מצות ומרורים יאכלוהו”. וראיה שניה ממכילתא שנאמר בה שאים אין להם פסח אינם יוצאים ידי חובה במצה ומרור, ומשמע שאין חיוב במרור לבד.
אבל הקושי בהבנת הרמב”ם במכילתא הוא משום שכשאין להם פסח הרי אכן כן אוכלים מצה. ואם כן הרי גם מרור אוכלים?
ופירוש דברי המכילתא לכאורה הוא שה”א שמי שאוכל מצה ומרור לא יצטרך להביא פסח שני, וזה כוונת המכילתא שיצא ידי חובה. וקמ”ל שלא יוצא ידי חובה במקום פסח. אבל ידי חובת מצה ומרור יצא, ואכן יש חיוב לא רק במצה אלא גם במרור.
שאלות אלו שאל רבי דניאל הבבלי את רבי אברהם בןהרמב”ם בשו”ת מעשה ניסים סימן ו’.
לדעת רבי דניאל הבבלי מרור חייבים גם בלא פסח, אלא שמרור בזמן הזה, שלא בזמן הבית, זה דרבנן. אבל בזמן הבית חייבים במרור גם כשאין פסח. וז”ל: “ואני איני רואה כי מפני היותה בזמן הזה דרבנן יורה כי אינה מצוה בפני עצמו”. וכן משמע ביראים צד שמנה מצות מרור בפני עצמה:
אכילת מרורים. צוה יוצרנו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסח שיאכל פסח על מרורים, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח איכא מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור… תולדות למרור. שלא בזמן פסח, כדאמר רבא בשלהי פסחים [ק”כ א’] מצה בזמן הזה דאורייתא מרור דרבנן. ואף על גב דפליג עליה רב אחא בר יעקב ואומר זה וזה דרבנן, כרבא קיימא לן דתניא התם כוותיה. וצריך שיאכל מן המרור כזית דאכילה כתיב ביה ואכילה בכזית.
ולדעת הגרי”פ עשה מז גם הרס”ג סובר שהמרור הוא מצוה בפני עצמה.
ובתוספתא פסחים פרק ב’ הלכה כב מובא כשיטת רבי דניאל הבבלי: “מעתה החזרת והמצה והפסח אינן מעכבין זה את זה” משמע שיש מרור בלא קרבן פסח.
אלא שצריך לעיין בסוגיה בפסחים קכ ע”ב בקשר לשאלה הנ”ל:
אמר רבא מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן ומאי שנא מרור דכתיב על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח יש מרור ובזמן דליכא פסח ליכא מרור מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים מצה מיהדר הדר ביה קרא בערב תאכלו מצת ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן אלא הכתיב בערב תאכלו מצת ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול קא משמע לן ורבא אמר לך טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא דלא גרעי מערל ובן נכר דתניא כל ערל לא יאכל בו בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור ואידך כתיב בהאי וכתיב בהאי וצריכי.
מה פירוש מה שנאמר בגמרא “בזמן דליכא פסח”, אם הכוונה היא בזמן שיש קרבן פסח, הרי מוכח מהגמרא כרמב”ם, שאין מצות מרור כשאין פסח, ומרור תלוי בפסח ואם כן אפשר לומר שהמרור טפל לפסח וראיה ממה שלא בא לבד.
אבל יתכן ללמוד בגמרא שאין הכוונה היא “בזמן דליכא פסח” כשאין קרבן הפסח, אלא בזמן הזה שאין קרבן פסח. ואם כן בזמן הבית יש מצות מרור אף בלי הפסח.
אבל מהמשך דברי הגמרא בדעת רב אחא בר יעקב, שאומרת הגמרא לגבי טמא ושהיה בדרך רחוקה, “דסלקא דעתך אמינא כיון דפסח לא אכלי מצה ומרור נמי לא ניכול קא משמע לן” משמע שבזמן המקדש, טמא ושהיה בדרך רחוקה, אוכל מצה ומרור אף שאינו אוכל בקרבן הפסח. ומוכח שיש אכילה של מרור לבד.
וכן פסק הרמב”ם בהלכות קרבן פסח פרק ט הלכה ח’:
ערל שאכל כזית מבשר הפסח לוקה שנאמר כל ערל לא יאכל בו, בו הוא שאינו אוכל אבל אוכל הוא מצה ומרור, וכן מותר להאכיל מצה ומרור לגר תושב ולשכיר.
מדוע כתב הרמב”ם שאוכל במצה ומרור, והרי הרמב”ם עצמו כתב שאין מצב להתחייב במרור לבד?[2]
אלא שהמאירי בפסחים כח ע”ב כתב שזה שיגרא דלישנא לומר שחייב במרור:
טמא ומי שהיה בדרך רחוקה אף על פי שהם נדחים לפסח שני חייבים הם בראשון למצה ומרור וכן ישראל ערל אף על פי שאין שוחטין את הפסח עליו חייב הוא במצה ומרור ויש מי שפירש שאין חייבין אלא במצה ואף על פי שבסוגיא הזכיר מצה ומרור אשגר לישן הוא שהתלמוד רגיל להזכיר מרור אצל מצה ומ”מ מרור אין חיוב בו מן התורה אלא אצל הפסח וזהו שאמרו בערבי פסחים ק”כ א’ מרור בזמן הזה דרבנן:
רק על הרמב”ם עדיין קשה, שהרי קשה לומר שהרמב”ם כותב דבר בשגרא דלישנא. ואולי צריך לומר שכוונת הרמב”ם אינה שחייב במצה ומרור אלא שטמא ושהיה בדרך רחוקה מותר במצה ומרור, וכן כתב בספר מעשה ניסים בסימן ו’ שכוונת הגמרא היא שזה רשות ולא שזה חובה.
ומצאתי שהגר”ח בחידושים (חידושי הגר”ח החדש” הוצאת מישור) לפסחים (צא ע”ב) כותב ששיטת רש”י היא שמרור בא לבד בזמן המקדש ומדאורייתא. ויסודו הוא בגמרא פסחים צא ע”ב:
בעי רמי בר חמא: מהו שיצא אדם ידי חובתו במרור של מעשר שני בירושלים? אליבא דרבי עקיבא לא תיבעי לך – השתא במצה דאורייתא נפיק – במרור דרבנן מיבעיא? כי תיבעי לך – אליבא דרבי יוסי הגלילי מאי? במצה דאורייתא הוא דלא נפיק – אבל מרור דרבנן נפיק או דילמא כל דתקינו רבנן – כעין דאורייתא תקון. – אמר רבא: מסתברא, מצה ומרור.
וכתב רש”י שם:
השתא מצה – דמעשר דידה דאורייתא, ואיכא למיפסלה משום דאין לה היתר במושבות – קאמר ר’ עקיבא דנפיק, הואיל ואי מטמיא פריק לה, ואית לה היתר.
מרור – דמעשר ירק מדרבנן הוא, ומדאורייתא אית ליה היתר במושבות, מיבעיא?
כעין דאורייתא תקון – ואין לו היתר במושבות ומרור איתקש למצה, מה מצה בעינן נאכלת בכל מושבות – אף מרור נמי בעינן יש לו היתר.
לישנא אחרינא: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור מדרבנן, בפרק בתרא. וזה שמעתי, וקשיא לי: בזמן הזה מי מסקי מעשר שני לירושלים, ואי למאן דאמר קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא – בהדיא איבעי ליה לפרושי בזמן הזה.
ולכאורה מה קשה לרש”י על לישנא בתרא, מדוע לא ניתן לומר שמדובר בזמן המקדש, ומדובר על מי שלא מביא פסח, וחייב מדרבנן במרור כמו בזמן הזה, ואז שייך דיני מעשר שני? על כורחך שלרש”י, כמו שיטת רבי דניאל הבבלי המרור בזמן המקדש הוא מן התורה אפילו אם לא אוכל פסח.
וכך הוא מוכיח מפשט הגמרא קכ ע”א מדברי רב אחא בר יעקב שסובר שגם מצה וגם מרור דרבנן, גמרא שגם כן הוכיח כבר רבי דניאל הבבלי ממנה:
רב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. – אלא הכתיב בערב תאכלו מצת! – ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דסלקא דעתך אמינא: כיון דפסח לא אכלי – מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן.
הרי מפורש שיש מרור לבד. וכבר הבאנו את המאירי שכותב שזה שיגרא דלישנא. אבל לפי האמור גם לרש”י יש חיוב במרור לבד.
וכל זה מתאים לגרסתנו במכילתא, שהובא לעיל בהערה, שגורס שאכן בזמן שאין פסח יוצא ידי חובה במצה ומרור.
ג.
ובביאור דברי המכילתא לרמב”ם, וז”ל שהובא לעיל:
יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יצאו ידי חובתן במצה ומרור הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו.
לכאורה אכן קשה מה שמקשה רבי דניאל הבבלי, הרי ודאי מצה חייב בלא קרבן ואם כן גם מרור יתחייב בלא קרבן, ונראה לומר שיש שתי אכילות של מצה. יש אכילת מצה שעם הקרבן שעימה יש גם מרור. ויש מצוה בערב תאכלו מצות שהיא מצוה נוספת. ולכן יש ה”א למכילתא לומר שאולי די בשתים ממצות האכילה: המצה והמרור כדי לצאת ידי חובה ולא יצטרך להביא פסח שני. קמ”ל “יאכלוהו” שחייבים דוקא לאכול הפסח.
וכך משמע מתשובת רבי אברהם בן הרמב”ם לרבי דניאל הבבלי:
שו”ת מעשה ניסים סימן ו
אם הראיה הראשונה אשר חייבת ממנה כי שוה מצה למרור אשר באמת כן הענין, ואמרת ולזאת הסברא לא שם לבו ז”ל, וזה תמוה מאד למביני מדע, וזה הוא כי הראיה הזאת, ר”ל על מצות ומרורים יאכלוהו,יד תורה, כי מצה ומרור נסמכים לבשר הפסח, וכאשר מצאנו מאמר אחר יורה כי חיוב המצה נפרד, וזהו אמרו ית’טו בערב תאכלו מצות ואמרם ז”לטז הכתוב קבעו חובה, עשינו אותה מצוה נפרדת, ולא מצאנו כזה המאמר במרור, ונשאר המרור נסמך לפסח ונפרדה המצה זולתה ביחודה, וזה מובן מדברי חז”ל ולו לדרדקי דבי רבן,.
ומשמע שמצות המצוה שעם הפסח היא שונה ממצות “בערב תאכלו מצות”.
(ומצאתי שכ”כ הגר”ח ע’ אור אהרן פסחים ע’ 83)
סברא זו מוכח יותר על פי מה שכתב באבני נזר, או”ח שפג אות ז’, שאין צורך לאכול כזית כשאוכל את המצה והמרור עם הפסח:
נראה שבפסח ראשון נמי אם אין לו מרור רק פחות מכזית או אין לו מצה רק פחות מכזית שמחויב לאכלם עם פסח כמו בפסח שני דליכא מצוה במצה ומרור בפני עצמו. מכל מקום מצוה לאכלם עם הפסח ואפילו פחות מכזית כיון דהתם לא כתיב אכילה במצה ומרור. סגי בפחות מכזית. הוא הדין בפסח ראשון. נהי שאין מקיים מצוות מצה ומרור בפני עצמן מכל מקום מה שמצה ומרור מצוה מצד הפסח מתקיים אף בפחות מכזית כמו בפסח שני:
וכן כתב בישועות יעקב או”ח סימן תע”ח בביאור דברי הרא”ש (וע’ אור אהרון שצויין לעיל). וזה משום ש”יאכלוהו” קאי על הפסח ואין לשון אכילה על מצה ומרור שעם הפסח.
ויש מזה נפ”מ לדינא: האם בכורך שזה זכר לפסח צריך לקחת מרור דוקא כזית? ע’ אבני נזר שם:
ולפי זה בכריכה בזמן הזה שכבר אכלו מרור בפני עצמו רק זכר למקדש שאכלו מרור עם הפסח והמצה. ומצד זה לא הי’ צריך כזית. כמו דבפסח שני שאין המרור מצוה בפני עצמה באמת אין צריך כזית רק בראשון מצד המצוה בפני עצמה. אבל כריכה שאינה רק זכר למרור שמצד הפסח. דמרור בפני עצמו כבר אכלו. ומרור שמצד הפסח הא אין צריך כזית כמו בפסח שני ודו”ק היטב*).
אבל המשנה ברורה בסימן תע”ה ס”ק טז כתב שצריך כזית. וע’ באריכות בשאגת אריה סימן ק’.
ע’ מצות אכילה, ע’ בית הלוי חלק א’ סימן ב’ אות ז’. וכבר דברנו על דברי בית הלוי והקושי שבהם בשעורים אחרים.
- ולגרסתנו במכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא, פרשה ו’, אין הסיום “ת”ל יאכלוהו”, ולגרסא זו אדרבא לכאורה יוצא ידי חובה במצה ומרור. וצריך לומר שאין הכוונה שיוצא ידי חובת הפסח במצה ומרור, אלא שמקיים לפחות מצה ומרור שאוכל לבד. וזה כדעת רבי דניאל הבבלי, אף שהוא לא גרס כך במכילתא אלא דן על לשון המכילתא לגרסת הרמב”ם. ומצאתי שהעיר על זה בחידושי הגר”ח (חידושי הגר”ח החדש” הוצאת מישור) לפסחים צא ב: “ולרמב”ם לא קשה מהמכילתא, דהוא עצמו הביא את המכילתא בסה”מ שם וגרס לה להיפך דאינו יוצא במצה ומרור לחודיה בלא פסח ע”ש. וזה תלוי בגירסאות דרש”י גריס כגירסא דילן והרמב”ם גריס כשיטתיה”. ↑
- ודבר זה נדון בארוכה במנחת חינוך מצוה יז, שלא יאכל ערל מן הפסח. וכתב שם:
ובו אינו אוכל וכו’. ז”ל הר”מ פ”ט ה”ח כל ערל וכו’ אבל אוכל במצה ומרור וכן מותר להאכיל לגר תושב ושכיר עכ”ל דקדק בלשונו דערל חייב לאכול מצה ומרור דישראל הוא אבל גר תושב ושכיר דעכו”ם הוא מותר להאכילם עיין היטב תוס’ יבמות ע”א ע”א ד”ה בו ופסחים כ”ח ע”ב תוס’ ד”ה כל ערל וד’ ק”ב תוד”ה כל בן נכר ואכ”מ להאריך ומראה מקום אני לך.
והנה מ”ש דהפשט הוא דמותר לאכול מצה ומרור צריך אני להתלמד דודאי מצה באמת חייב דאף על גב דאינו אוכל הפסח מכל מקום מצה לא תלי בפסח דמצה בזמן הזה אף על גב דליכא פסח מכל מקום היא דאורייתא דהלכה כרבא בפרק ערבי פסחים וכן מבואר בר”מ פ”ו מה’ חו”מ ה”א שכתב דחייב בכל מקום ובכל זמן ולא תלה אכילה זו בקרבן פסח אלא זו מצוה בפני עצמה, אבל מרור דמבואר בפרק ערבי פסחים דמרור בזה”ז דרבנן וכן מבואר בר”מ פ”ז הי”ב וז”ל אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה אלא תלויה היא באכילת הפסח שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים והיינו שהוא רק דין מצוה של פסח וכ”כ פ”ח מהלכות קרבן פסח ה”ב וז”ל אבל המרור בלא פסח אינו מצוה שנאמר וכו’ א”כ לפ”ז כל שאינו אוכל הפסח כגון ערל או מילת זכריו ועבדיו או טמא ובדרך רחוקה כיון שאינו אוכל הפסח אין עליו מצוה כלל מה”ת לאכול מרור והר”מ סתם וכתב אבל אוכל במצה ומרור נראה דמרור ג”כ חייב כמו מצה וכן מבואר בברייתות פסחים כ”ט ופ’ ע”פ ויבמות פ’ הערל ולומר דהוא רק אשגרת לישנא והכוונה היא רק על מצה דבר זה צ”ע ↑