ס. מצווה נא – שמיני רגל בפני עצמו

ב”ה

מצוה נא – מוסף יום שמיני של סוכות.

רמב”ם:

והמצוה הנ”א היא שצונו להקריב קרבן מוסף ביום שמיני מחג הסוכות וזה הוא מוסף שמיני עצרת. ומה שחייבנו שנמנה המוסף הזה בפני עצמו חלוק מכלל ימי הסוכות היות השורש אצלנו שמיני עצרת רגל בפני עצמו ובבאור אמרו (סוכה מח א וש”נ) שהוא רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו. וזה ראיה על היות קרבנו נמנה בפני עצמו. וזה מבואר בתכלית הביאור:

הראיה של הרמב”ם ממה שיש קרבן בפני עצמו, לכאורה לא ראיה חזקה, שהרי כל קרבנות חג הסוכות הם שונים זה מזה ובכל זאת הם חג אחד. אלא שכאן הגמרא עצמה אומרת שזה רגל בפני עצמו, לענין פז”ר קש”ב, סוכה מח ע”א נ”ה ע”ב שו”ע תרס”ח. לכאורה משמע ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו, אין זה בגלל פז”ר קש”ב, אלא שכיון ששונה באלו הדברים לכך הוא נקרא רגל בפני עצמו, שהרי עצם העובדה שהוא רגל בפני עצמו הרי הוא אחד הדברים של פז”ר קש”ב, ואם כן לא אלו גורמים שהוא רגל בפני עצמו.

וכן משמע בחינוך שכג ששמיני עצרת הוא רגל בפני עצמו ממש:

כבר אמרנו הרבה פעמים שאיסור מלאכה בכל המועדים שוה, אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בענין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה, שהוא יום טוב בפני עצמו כלומר שאינו מכלל חג הסוכות

ובספר המצוות עשה קסב, כתב הרמב”ם כמצוה נפרדת את דין שביתה ממלאכה ביום העצרת:

והמצוה הקס”ב היא שצונו לשבות ממלאכה יום עצרת והוא אמרו יתעלה (אמור כג) וקראתם בעצם היום הזה מקרא קודש.

אלא שזה אינו ראיה שזה רגל בפני עצמו, כיון ששם במצוה קס מנה הרמב”ם את יום שביעי של פסח כמצוה בפני עצמה. וכן במנין המצות שבתחילת הלכות יום טוב.

אלא שאין זה ממש רגל בפני עצמו, שהרי אילו היה חג בפני עצמו היה צריך להביא גם את קרבן עולת ראיה ושלמי שמחה בנפרד, (וע’ להלן מריטב”א) ואילו לגבי הקרבנות אומרת המשנה במסכת חגיגה דף ט’ ע”א:

מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג חוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון של חג.

הרי שזה בכל זאת חלק מחג הסוכות. ויתר על כן, לדעת רבי יהודה ניסוך המים נוהג כל שמנה (משנה סוכה מח ע”ב), ואם כן זה גם כמו חג הסוכות לענין ניסוך המים.

הדברים מפורשים גם בראש השנה (ד ע”ב):

דאמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא: מניין לעצרת שיש לה תשלומין כל שבעה – תלמוד לומר בחג המצות ובחג השבעות ובחג הסכות, מקיש חג השבועות לחג המצות, מה חג המצות יש לו תשלומין כל שבעה – אף חג השבועות יש לו תשלומין כל שבעה. – וליקש לחג הסוכות: מה להלן שמונה – אף כאן שמונה! – שמיני – רגל בפני עצמו הוא. – אימור דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו – לענין פז”ר קש”ב, אבל לעניין תשלומין – דברי הכל תשלומין דראשון הוא. דתנן: מי שלא חג יום טוב הראשון של חג – חוגג את כל הרגל, ויום טוב האחרון של חג.

אמנם, לעומת מצות שמחה וקרבנות היחיד בולטת הפסקת מצוות חג הסוכות: סוכה, לולב, ניסוך המים, הקפת המזבח בערבה שאינן נוהגות בשמיני עצרת.

וכן בהרבה מקומות שמיני עצרת נקרא “אחרון של חג”. וכן בסוכה פ”ד מ”ח:

ההלל והשמחה שמונה כיצד? מלמד שחייב אדם בהלל ובשמחה ובכבוד יום טוב האחרון של חג כשאר כל ימות החג, סוכה שבעה כיצד גמר מלאכול לא יתיר סוכתו אבל מוריד את הכלים מן המנחה ולמעלה מפני כבוד יום טוב האחרון של חג

אלא שיש לשים לב למקומות שזה נאמר בתורה: בפרשת פנחס במוספין יש את שמיני עצרת. וכן בפרשת אמור, בפרשת המועדות יש שם היום השמיני. אבל בפרשת ראה בפרשת המועדות, פרק טז פסוק יג, לא מוזכר שמיני עצרת. וזה משום שבפרשת ראה המדובר שם הוא בקרבן חגיגה ושמחה, ובזה אין לו דין בפני עצמו, ולכן לא הוזכר בפרשת ראה.

ולגבי מהות היום, בתורה הוא נקרא עצרת (ויקרא כג, לו), ולשון חז”ל קראו עצרת לחג השבועות. ויש בהם מן המשותף שהוא סיום של חג הסוכות ועצרת סיום של שבעה שבועות.

רעיון זה ששבועות נחשב כסיומו של חג הפסח ודומה לשמיני עצרת^[1] מובא ברמב”ן (ויקרא כג, לו) בד”ה עצרת:

“וציוה בחג המצות שבעה ימים בקדושה לפניהם ולאחריהם כי כולם קדושים ובתוכם ה’ ומנה ממנו תשעה וארבעים יום שבעה שבועות כימי עולם וקדש יום שמיני כשמיני של חג והימים הספורים בינתיים כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג והוא יום מתן תורה שהראם בו את אשו הגדולה ודבריו שמעו מתוך האש ולכן יקראו חכמים בכל מקום חג שבועות עצרת כי היא כיום שמיני של חג שקראו הכתוב כן וזהו מאמרם שמיני רגל בפני עצמו לעניין פז”ר קש”ב ולכן יזכיר בפרשת כל הבכור בשלוש רגלים חג המצות וחג השבועות וחג הסוכות שבעת ימים ולא הזכיר השמיני”.

וכך גם ברבנו בחיי (ויקרא כג, טז):

“ולא הזכירה התורה חג שבועות ביחוד, בחודש השלישי בשישי בו – חג שבועות, כמו שאמר בפסח, ובא ללמד כי החג נגרר אחר מצוות העומר מ”ט יום הספורים בין ראשון של פסח עד השבועות הנה הם כחול המועד בין ראשון של סוכות לשמיני עצרת”.

הרי לפי דבריהם נחשבים ימי ספירת העומר כחול מועד ארוך וחג השבועות שחל אחרי שבעה שבועות כשמיני עצרת שחל אחרי שבעה ימים ויום החמשים כיום השמיני.

אך יש לדון, במה שפתחנו, מה העיקר שבו: רגל בפני עצמו, אלא שיכול להיות תשלומים לקרבנות השלמים, או שזה חלק מן חג הסוכות, אלא שלענין דברים מסויימים הוא שונה.

רש”י בסוכה מסביר פעמיים את ענין רגל בפני עצמו, וכל פעם בצורה שונה. בדף מז ע”א כתב רש”י “רגל בפני עצמו, ואין קרבנותיו בכלל שאר קרבנות החג” ובדף מח ע”א כתב רש”י “רגל בפני עצמו, שאין יושבין בסוכה”. וראה מה שכתב על רש”י זה הרב זוין בספר המועדים בהלכה:

ויש שהעיר, שהיה יכול להוסיף אף לולב וניסוך המים, שאינם נוהגים בו אלא “חדא מינייהו נקט”¹⁴. כשתימצי לומר, בדקדוק כתב רש”י “סוכה”. בעצם הרי קשה להבין בכלל: מה ענין הרגל לאי־הישיבה בסוכה? כלום הרגל הוא שגורם לכך? הרי אף אילו היה השמיני יום חול, כך היה דינו. “בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים” (ויקרא כג מב) ולא עוד. אבל בתרגום יונתן, על הפסוק “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם” (במדבר כט לה), מתרגם: “בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן” (מסוכותיכם לבתיכם). הרי שזהו מאופיו של עצם החג: עצרת מן הסוכה אל הבית. ואם לכך נתכוון רש”י, דבריו מדוייקים מאד. הרי זה ענין לסוכה ולא ללולב ולניסוך המים.

ומשמע ברש”י ששתי הגמרות שאומרות שהוא רגל בפני עצמו, מתכוונות לדברים שונים.

בדף מז ע”א מביאה הגמרא ברייתא, בסוגית זמן בשמיני, מדוע הוא שונה משאר ימי החג שאומרים שהחיינו:

רב אשי אמר הכא כתיב כמשפט התם כתיב כמשפטם לימא מסייע ליה הפרים האילים והכבשים מעכבין זה את זה ורבי יהודה אומר פרים אין מעכבין זה את זה שהרי מתמעטין והולכין אמרו לו והלא כולן מתמעטין והולכין בשמיני אמר להן שמיני רגל בפני עצמו הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן ושיר וברכה ולינה אף שמיני טעון קרבן ושיר וברכה ולינה מאי לאו זמן לא ברכת המזון ותפלה.

ופרש”י:

רגל בפני עצמו הוא – ואין קרבנותיו בכלל שאר קרבנות החג, ואין למידין הימנו לקרבנות החג.

טעונין קרבנות – לעצמן, אף זה קרבן לעצמו, ואינו מסדר האחרים.

שיר – שהלוים אומרים בקרבנות, שמיני אינו מסדר שיר החג, ולא פירש לי שיר של שמיני, אבל שיר של חג מפורש בהחליל (לקמן /סוכה/ נה, א): בינו בוערים בעם כו’ הבו לה’ – כולן רמוזים על עסקי מתנות עניים, מפני שזמן אסיפה הוא, ועת ליתן לקט שכחה ופאה ומעשרות, שישמעו מפרישים ויפרישו בעין יפה.

וברכה – מפרש ואזיל מאי היא.

ולינה – ללון לילה של מוצאי יום טוב הראשון בירושלים, דגמרינן מפסח, דכתיב (דברים טז) ופנית בבקר והלכת לאהליך, ביום טוב לא קאמר קרא, שהרי הוא יום שחייבו חכמים ליראות בעזרה, כך פירשו בפרק קמא דראש השנה (ה, א): ליראות בעזרה כדי להביא עולת ראייה, ואי אפשר לומר והלכת לאהליך אלא בחולו של מועד, וקאמרינן: בבקר, אלמא: חייב ללון מוצאי יום טוב בתוך העיר, ומי שלא הביא חגיגתו ביום ראשון והביא באחד מן הימים צריך ללון לילה שלאחריו.

מאי לאו זמן – הך ברכה דקאמר רבי יהודה מאי היא לאו היינו זמן לעצמו?

ברכת המזון – דעד השתא אמרינן את יום חג הסוכות הזה וכאן את יום שמיני חג עצרת הזה?

ובדף מז ע”ב – מט ע”א אומרת הגמרא:

והלכתא אומרים זמן בשמיני של חג תניא כוותיה דרב נחמן שמיני רגל בפני עצמו לענין פז”ר קש”ב פייס בפני עצמו זמן בפני עצמו רגל בפני עצמו קרבן בפני עצמו שירה בפני עצמו ברכה בפני עצמו.

ולפי משמעות הגמרא, יש רגל בפני עצמו בשני מובנים: א.לענין הקרבנות הוא רגל בפני עצמו, ב. בתוך הדברים שבהם שמיני עצרת שונה משאר הימים בזה שהוא רגל – שלא יושבים בסוכה.

אם כן “רגל” של פז”ר אינו האב לכל השינויים שלכן נקרא רגל בפני עצמו, אלא זה פרט בעובדה שהוא רגל בפני עצמו.

וכיוצא בזה כתב הריטב”א בסוכה מז ע”ב:

רגל בפני עצמו. לעיל פירושו רגל בפני עצמו דרך כלל לכולהו פרטי דאית ביה לומר שהוא רגל בפני עצמו לענין שטעון קש”ב ולינה בפני עצמו, אבל הכא אמרינן ליה דרך פרט שרגל בפני עצמו הוא ענין פרטי לעצמו וכזמן ושיר וברכה וחבריו, מדקאמר פז”ר קש”ב ולא קאמר פ”ז קש”ב או רפ”ז קש”ב שיהא כלל ופרט, ובפ”ק דר”ה (ד’ ב’) נמי אמרינן אימר דאמרינן שמיני רגל בפני עצמו הוא לענין פז”ר קש”ב אבל לענין תשלומין [תשלומין] דראשון הוא, אלמא רגל בפני עצמו דמני בפז”ר קש”ב פרטא היא דאי לאו הכי הוה ליה למימר אימור דאמרינן רגל בפני עצמו הוא לענין פ”ז קש”ב אלא ודאי פרטי הוא לאיזה ענין שיהיה, וא”א לומר שיהיה רגל בפני עצמו לעיקר הרגל שיהא חייב בראיה וחגיגה לעצמו דאם כן הוו להו ד’ רגלים שאם חגג ביום ראשון וחזר לביתו שיהא זקוק לחזור לשמיני כרגל אחר והתורה לא אמרה אלא ג’ רגלים, והכי מוכח מדתנן (חגיגה ט’ א’) שאם לא חגג ביום טוב ראשון שחוגג את כל הרגל ויום טוב האחרון הא אלו חגג ביום טוב ראשון או בשאר ימים אינו חייב לחגוג בשמיני לעצמו ופשוט הוא.

אבל מאידך, הרי הגמרא בדף מז ע”א אומרת שהוא רגל בפני עצמו לענין קרבן שיר וברכה, וזהו הרי קש”ב. ואם כן בפז”ר קש”ב, יש להבין שרגל האמור בתוכו הוא משום קש”ב. ורגל הוא כלל והקש”ב הם הפרטים. ולא ש”רגל” הוא ענין בפני עצמו כפי שרש”י פירש. ואם כרש”י, הרי שהרגל האמור בהתחלה הוא כמו שאמרנו שהוא לענין הקרבנות יש לו דין רגל.

אבל צריך עיון שאם לעיל מז ע”א מנתה הגמרא את קש”ב, למה נוסף לינה ולא נמנה עם פז”ר קש”ב?

על זה כתב הריטב”א, תוך כדי שהוא מפרש מה פירוש רגל בפני עצמו:

אבל עיקרן של דברים מתבררין ממה שכתבנו שהשמיני רגל בפני עצמו לחייב בראיה וחגיגה למי שלא נראה בראשון ונראה בשמיני, ובכלל חיוב זה גם כן שהוא חייב בלינה כשנראה בשמיני ואף על פי שלא הביא קרבנו מפני כבוד יום טוב כשאר רגלים, וזהו שלא פרט כאן לינה מפני שנכלל בכלל מה שאמרו רגל בפני עצמו וליכא למינדא מינה.

כיוצא בזה כתב הרמב”ן אלא שמלשונו מודגש גם כן ששמיני ממש רגל בפני עצמו, ולא רק שזה חלק מסוכות ששונה משאר הימים בדברים מסויימים:

ולמדו כל זה הענין שהוא רגל בפ”ע אף על פי שהוא תשלומין מרמז הכתוב שלא ערבו עם הראשונים בפרשת קרבנות, הכא כתיב וביום הכא כתיב ביום הכא כתיב כמשפטם כו’, והיינו דא”ר יהודה שמיני רגל בפ”ע הוא שכשם ששבעת ימי החג טעונין קרבן לעצמן שוה בהם כך שמיני טעון קרבן לעצמו שנוי מהם פר אחד ואיל אחד, וטעון שיר שתקנו לו שיר מעניינו של יום שלא כענין השיר של שאר הימים והוא למנצח על השמינית כדמפורש במס’ סופרים (פרק י”ט), וטעון ברכה דהיינו זמן או שמזכירין שמו בברכת המזון ותפלה ביום השמיני חג עצרת הזה ואינו מזכיר כשאר ימים חג הסכות הזה, וטעון לינה כעיקר הרגל, אלמא רגל בפני עצמו עשאוהו לכל דבר, והילכך חובת הרגלים עליו וחייב בו ראייה וחגיגה לעצמו ואף על גב דליכא תשלומין לראשון כגון דלא הוה חזי בהו כדפרישית.

אם כן חייב בקרבנות של רגל, אפילו אם לא היה חייב בימי הסוכות כיון שהיה חיגר, חייב בשמיני עצרת, ואם כן אינו מדין תשלומין לראשונים, אף שודאי הוי גם בגדר תשלומין אם לא הקריב כשהיה ראוי.

על הפירושים השונים ראה נספח.

ראה מחלוקת הרמ”א והמחבר בסימן תרס”א סעיף א’:

ליל שמיני אומר בתפלה: ותתן לנו את יום שמיני חג העצרת הזה.

הגה: ואנו נוהגין שא”א חג בשמיני, דלא מצינו בשום מקום שנקרא חג, אלא אומרים יום שמיני עצרת (מנהגים).

אם הוא חג בפני עצמו, הרי צריך לומר יום שמיני חג העצרת הזה. שאם הוא בפני עצמו אין צריך להזכיר חג, ראה ערוך השלחן תרס”ח:

… ונ”ל ראיה לזה ממס’ סופרים פי”ט הל’ ג’ שאומר שם על שביעי של פסח שאומר ביום שביעי העצרת הזה ואין מזכיר בו חג לפי שאינו חג בפ”ע עכ”ל וממילא דשמיני עצרת דהוא רגל בפ”ע אקרי חג ונהי דאנן לא נהגינן בשביעי של פסח כהמס’ סופרים מ”מ ראיה גדולה היא…

וע’ לשון הרמב”ן שהביא מצות המלך, שזה ממש רגל. ושם כתב שזו מחלוקת בין רש”י לבין הרמב”ן. עיי”ש.

ולדעת הרמב”ם בהלכות מעשה הקרבנות פרק יד הלכה יג, אין שמיני רגל בפני עצמו לענין בל תאחר שכתב הרמב”ן, ומלשונו בפרק ו’ הלכות יו”ט הל’ יז משמע שזה חלק מחג הסוכות.

ע’ סימן תרס”ח באחרונים אם שמיני עצרת נקרא חג והאם צריך לומר בתפילה “את יום שמני חג שמיני עצרת הזה” או “את יום שמיני עצרת החג הזה”.

מקורות נוספים:

חבל נחלתו, חלק ז’ סימן כ

אם לינה חיוב הקרבן או הרגל, ע’ חבל נחלתו ח”ב סימן יד. תוספות חגיגה יז ע”ב ד”ה דכתיב שיש שתי מיני לינות, משום הקרבן ומשום החג.

נספח:

וכתב הרב זוין בספר המועדים בהלכה:

בפירושו של “רגל” נתחבטו הרבה ראשונים. עם העיון בדבריהם אנו מוצאים ששה פירושים. לרש”י בסוכה¹³, הרי זה דין שלילי: “שאין יושבין בסוכה”. ויש שהעיר, שהיה יכול להוסיף אף לולב וניסוך המים, שאינם נוהגים בו אלא “חדא מינייהו נקט”¹⁴. כשתימצי לומר, בדקדוק כתב רש”י “סוכה”. בעצם הרי קשה להבין בכלל: מה ענין הרגל לאי־הישיבה בסוכה? כלום הרגל הוא שגורם לכך? הרי אף אילו היה השמיני יום חול, כך היה דינו. “בַּסֻּכּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים” (ויקרא כג מב) ולא עוד. אבל בתרגום יונתן, על הפסוק “בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם” (במדבר כט לה), מתרגם: “בְּיוֹמָא תְמִינָאָה כְּנִישִׁין תֶּהֱווֹן בְּחֶדְוָא מִן מַטִילְכוֹן לְבָתֵּיכוֹן” (מסוכותיכם לבתיכם). הרי שזהו מאופיו של עצם החג: עצרת מן הסוכה אל הבית. ואם לכך נתכוון רש”י, דבריו מדוייקים מאד. הרי זה ענין לסוכה ולא ללולב ולניסוך המים.

ופירוש שני ב”רגל” של “פז”ר” – ואף פירוש זה לרש”י – במקום אחר²⁴: “שאין שם חג הסוכות עליו”. ביארו התוספות: “ורוצה לומר דבברכת המזון ותפילה מזכירין שמיני עצרת ולא סוכות”²⁵.

ורבינו חננאל והרי”ף מפרשים הרי”ש של “פז”ר” – “רגל” – באופן אחר: שדוחה את האבילות. לא שמבטל את דיני ה”שבעה”, שהרי ממה נפשך: הקובר את מתו קודם החג, כבר בטל יום טוב הראשון את ה”שבעה”; נקבר ברגל, אין האבילות חלה עליו עד אחר החג. אלא שהמדובר הוא על אבילות “שלשים”. הקובר את מתו בתוך שבעה ימים קודם לרגל, אין הרגל מבטל אלא שבעה. שבעת ימי החג עצמם, הרי עוד שבעה. ושמיני עצרת מבטל עוד שבעה מהשלושים, ועלו לו בחשבון האבילות כ”א יום. התוספות מביאים, שעל סמך זה יסד רבינו תם ב”מעריב ליל שמיני עצרת”: “קודש ללינה, ושלשים ידחם, כאשר אבלים ינחם”. חרוז זה הזכירו התוספות עוד בשלשה מקומות³². אבל לא נכנסה “מערבית” זו של רבינו תם במחזורים שלנו, וכבר עמד על כך בשו”ת חות־יאיר³³: “ולא ראיתי זה בפיוט”³⁴.

“קודש ללינה” – כאן נתכוון רבינו תם לפירוש אחר ב”רגל”. הוא טעון לינה בירושלים. “וּפָנִיתָ בַבּקֶר וְהָלַכְתָּ לְאהָלֶיךָ” (דברים טז ז) – מפסוק זה למדים שלילה הראשון של חול המועד פסח צריך ללון בירושלים. אי אפשר לומר שב”בוקר” פירושו בוקרו של יום טוב, שהרי הוא צריך ליראות בעזרה (רש”י). מהיקש של חג הסוכות לחג המצות למדים, שאף יו”ט ראשון של סוכות טעון לינה³⁵. ונחלקו רש”י ותוספות. לרש”י הלינה, כאמור, היא בליל א’ של חול המועד. לתוספות – כל ז’ ימי הפסח (ומההיקש – אף כל ז’ ימי הסוכות) נחשבים ל”בוקר אחד” וטעונים לינה³⁶. בין כך ובין כך, שמיני עצרת טעון לינה בפני עצמו. וכך אמרו: “כשם ששבעת ימי החג טעונים לינה (לרש”י: “מי שלא הביא חגיגתו ביום הראשון והביא באחד מן הימים צריך ללון לילה שלאחריו”; להתוספות – פשוטו כמשמעו), אף שמיני טעון לינה”³⁷. אמנם בכל זמן שמביא קרבן חייב ללון בירושלים: “וּפָנִיתָ בַבּקֶר, כל פינות שאתה פונה לא יהיו אלא מן הבוקר” (ספרי). אבל בשמיני עצרת חייב בלינה, אפילו כשהביא קרבנות החג קודם לכן.

את כל הפירושים הקודמים ב”רגל”, דחו הרמב”ן והריטב”א (בחידושיהם לסוכה). כמה טענות להם בנוגע לאבילות, למשל: “זה דוחק מאד ואינו מתקבל כלל” (רמב”ן), שהרי רבינא הוא שחידש דין זה במועד קטן³⁸ ואיך יתכן שיהיה מפורש בברייתא? ולפירוש של לינה: למה קראו לדין פרטי של לינה בשם הכללי “רגל”? היה מתאים יותר לומר “פז”ל” (בלמ”ד), במקום “פז”ר” (ברי”ש). הרבו עוד קושיות ואמרו שני פירושים אחרים: הרי זו דוגמת מה שאמרו בפסחים³⁹ לענין פסח שני, שרגל בפני עצמו הוא, שגר שנתגייר בין ראשון לשמיני וקטן שנתגדל בינתיים, חייב בשמיני עצרת בעולת ראיה ובשלמי חגיגה. לכך מתאים השם “רגל”, שעיקר חובת הרגלים ראיה וחגיגה. ועוד פירוש: רגל בפני עצמו לענין בל תאחר. בשלש רגלים שלא הביא נדריו ונדבותיו עובר בבל תאחר ומכיון שעברו ז’ ימי החג, אף על פי ששמיני עצרת עוד לא עבר, כבר הוא בבל תאחר, ששמיני רגל לעצמו הוא.

מקורות נוספים:

ראה, דוד הנשקה, שמחת הרגל בתלמודם של תנאים, הוצאת מגנס ירושלים תשס”ז

1. אמונת עתיך / גליון 29 / שלוש רגלים – שתים שהם ארבע / הרב צבי שורץ ↑