ב”ה
מצות עשה סב על כל קרבנך תקריב מלח
כתב הרמב”ם:
והמצוה הס”ב היא שצונו להקריב מלח עם כל קרבן והוא אמרו יתעלה (ויקר’ ב) על כל קרבנך תקריב מלח. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בספרא ובמקומות ממנחות (יא א, יח – כא ב, קו ב):
ובמצות לא תעשה צט כתב הרמב”ם:
והמצוה הצ”ט היא שהזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו ית’ (שם) ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שאחר שהזהיר מהשבית המלח הגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו. ומי שהקריב דבר תפל כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי ממסכת זבחים:
טעם המצוה מבואר בחינוך מצוה קיט:
כבר אמרנו במצות בנין הבית, כי משרשי מצות הקרבן להכשיר ולהיישיר נפש המקריב אותו, ועל כן לעורר נפשו של מקריב נצטווה בהקרבת דברים הטובים והערבים והחביבים עליו, וכמו שכתבנו למעלה. והמלח בו גם כן מהשורש הזה, כדי שתהיה אותה פעולה שלימה, לא תחסר לפי הנהגת האדם דבר, כי אז יתעורר לבו אליו יותר, כי כל דבר מבלי מלח לא יערב לאיש לא טעמו ולא אף ריחו. ומלבד זה יש במלח ענין אחר רומז, כי המלח מקיים כל דבר ומציל על ההפסד והרקבון, וכן במעשה הקרבן ינצל האדם מן ההפסד, ותשמר נפשו ותשאר קיימת לעד.
בפסוק נאמר, ויקרא ב יג:
וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח:
ומדוע הרמב”ם הביא את החלק השני של הפסוק ולא את החלק הראשון? אלא שהחלק הראשון מדבר על מנחה ולא על כל קרבן. וע’ רמב”ן על התורה כאן:
ולא תשבית מלח ברית אלהיך – שהברית כרותה למלח מששת ימי בראשית, שהובטחו המים התחתונים ליקרב במזבח במלח ונסוך המים בחג. לשון רש”י. ומדרש חכמים הוא. ור”א אמר על דרך הפשט, הכנסתיך בברית והשבעתיך שלא תקריב תפל ולא יאכל כי הוא דרך בזיון. ובעבור שהוא ברית בקרבנות, יעשה הכתוב זאת הברית אב לכל הבריתות, ויאמר במתנות כהונה (במדבר יח יט) ובמלכות דוד (דהי”ב יג ה) ברית מלח, כי הוא קיים כברית המלח בקרבנות:
לשון הרמב”ם במצוה זו היא “להקריב מלח עם כל קרבן” אבל בנוסח תרגום אבן תיבון הוא “להקריב מלח על כל קרבן”. והגרסה הנ”ל היא מהוצאת רמב”ם ר”ש פרנקל. ובמנין המצות בראש הלכות איסורי מזבח כתב הרמב”ם “למלוח כל הקרבנות”. ולפי הלשון בספר המצות שהבאנו, לכאורה יש גדר של הקרבה על המלח בפני עצמו
לשון הרמב”ם במשנה תורה, בהלכות איסורי מזבח פרק ה’ הלכה יא:
מצות עשה למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח שנאמר על כל קרבנך תקריב מלח, ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים, ודבר זה קבלה ואין לו מקרא לסמוך עליו, ומצוה למלוח הבשר יפה יפה כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח, ואם מלח כל שהוא אפילו בגרגיר מלח אחד כשר.
ולכאורה כאן שני ניסוחים שונים: בספר המצות הרמב”ם מדבר על קרבן מלח שצריך להקריב עם כל קרבן. ואילו בהלכות איסורי מזבח כותב הרמב”ם שצריך למלוח את הקרבנות, ומשמע שזה דין בקרבן עצמו שיהיה מלוח, ורק כך אפשר להקריב אותו.
וצריך עיון מדוע הרמב”ם מביא הלכה זו בהלכות איסורי מזבח? אלא נראה כמ”ש שהחיוב הוא על הקרבן, ואם אין מלח הרי זה חסרון בקרבן משום שהמלח הוא צורך הקרבן ולכן זה בהלכות איסורי מזבח. וסיוע לסברא זו יש להביא מספר המצוות מצוה צט:
והמצוה הצ”ט היא שהזהירנו מהקריב קרבן מבלי מלח והוא אמרו ית’ (שם) ולא תשבית מלח ברית אלהיך. שאחר שהזהיר מהשבית המלח הגיע שאינו מותר להקריב התפל שאין טעם לו. ומי שהקריב דבר תפל כלומר קרבן או מנחה חייב מלקות. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי ממסכת זבחים:
הרי שענין המלח הוא שהקרבן לא יהיה טפל. ולכן זה שייך להלכות איסורי מזבח. אבל יתכן שזה מובא בהלכות איסורי מזבח בגלל שיש לא תעשה על הקרבה בלא מלח, ודי בזה כדי להכניס את ההלכה הזו בהלכות איסורי מזבח.
אבל אם כן צריך עיון מדוע הרמב”ם החשיב את המליחה למצוה בפני עצמה, שהרי זה חלק ממצות הקרבנות. ואולי משום כך ניסח הרמב”ם אחרת את המצוה אחרת בספר המצות כמצוה בפני עצמה שצריך להקריב מלח. וכן מצאתי שכתוב בהערות על אבן האזל שם, שזה מצוה שלא שייכת לעיקר הקרבן והיא מצוה בפני עצמה.
הרמב”ם הסביר את הטעם שמליחה היא מצוה בפני עצמה בשורש יב שם כתב הרמב”ם ש”אין ראוי למנות חלקי המלאכה מהמלאכות שבא הצווי בעשייתם כל חלק וחלק בפני עצמו” וכתב:
ואין ראוי למנות כל חלק וחלק מחלקי המלאכה מצוה אלא אם שם צוויין כוללים מיני הקרבנות כלם ולא יתייחדו במין זולת מין מהם שאז ראוי שיימנה כל צווי מהם למצוה בפני עצמה לפי שאינו אז חלק מחלקי מלאכת הקרבן מהקרבנות. וזה כמו הזהירו ית’ מהקריב בעל מום (ל”ת צא – ה) או צוותו שיהיה תמים וצוותו שיהיה בלתי מחוסר זמן והוא אמרו (אמור כב) ומיום השמיני והלאה וצוותו שימלח כל קרבן והוא אמרו (ויקר’ ב’) על כל קרבנך תקריב מלח (ע’ ס – סב). והזהירו מהשביתו כאמרו (שם, ל”ת צט) ולא תשבית מלח.
ובהלכה הבאה בהלכות איסורי מזבח הרמב”ם מחלק בין מנחה ובין שאר הקרבנות, בהלכה יב:
הקריב בלא מלח כלל לוקה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך, ואף על פי שלוקה הקרבן כשר והורצה, חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה שנאמר ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך.
וטעם החילוק כתב הכסף משנה שם:
ומ”ש ואף ע”פ שלוקה הקרבן כשר והורצה חוץ מן המנחה וכו’. כן משמע מפשט הכתוב על כל קרבנך תקריב מלח למצוה ולא לעכב אבל במנחה שכתוב ולא תשבית משמע ודאי לעכב ובפרק הקומץ רבה עלה י”ט אמר רב כל מקום שהחזיר הכתוב בתורת המנחה אינו אלא לעכב וכן אמר שמואל
בהגהות חשק שלמה להג”ר שלמה הכהן מווילנא במנחות י”ח כתב לבאר שיטת הרמב”ם דבאמת אין בין מצות המליחה בזבח למצוותה במנחה ולא כלום אלא דאין מצות מליחה אלא באימורין שבזבח ובקומץ המנחה וכיון שהקטרת האימורין גופא אינה מעכבת איך תעכב מליחתן משא”כ בהקטרת קומץ המנחה שמעכבת גם מליחתה מעכבת (מתוך מנחת אשר ויקרא סימן ג’).
ממילא אפשר להסביר שאכן לרמב”ם המליחה בקרבנות, כיון שאין היא מעכבת, זה משום שהיא מצות הקרבה בפני עצמה וכפי שאומר הרמב”ם בספר המצוות. אבל לגבי מנחה, הרי זה מעכב, וזה מראה שהמליחה במנחה היא חלק מן המצוה ולכן היא מפרטי המצוה, ואי אפשר לומר שזה מצוה שכוללת כל הקרבנות, שהרי היא רק במנחה ולכן את זה הרמב”ם לא מנה.
ע’ בחידושי הגרי”ז מנחות סז ע”ב שהלך בדרך כזו וז”ל:
והנראה בזה דהרמב”ם מפרש דיש שני דינים במלח, א’ למלוח את הקרבנות וזה נלמד מדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וגם המנחה בכלל, וזה לא הוה חלק ממצות העולה כ”א מצוה כללית למלוח הקרבנות, וב’ איכא במנחה קרא מיוחד דהתם המלח הוא כמו חלק מהמנחה וכמו דבעינן בלילה ויציקה ה”נ בעינן במנחה מלח וזה הוה מגוף המנחה, ומשו”ה ניחא דבקרבנות לא מעכב ורק למצוה משום דאין המלח חלק ממעשה הקרבן אלא שהוא מצוה בפ”ע משו”ה אינו מעכב משא”כ במנחות דזהו חלק מהמנחה משו”ה מעכב, ושפיר חלוק מנחה משאר קרבנות לעיכובא.
ועל פי זה ביאר עוד דבר תמוה ברמב”ם: בשורש י”ב כתב הרמב”ם שהמליחה היא מצוה בפני עצמה. אך בהמשך דבריו תמה על הבה”ג:
וכבר טעו בזה עד שמנו מתנות כהונה הארבע ועשרים מתנות בארבע ועשרים מצות אחר מנותם קצת המצות שאותן המתנות חלק מהם כמו שבארנו בעור העולה וחזה ושוק משלמים. ובעבור שנעלם מזולתנו השרש הזה ולא הרגישו אליו כלל ולא השיגו אותו עד הגיעו שימנו מצות בפני עצמן יציקות ובלילות פתיתות מליחות הגשות תנופות וקמיצות והקטרות. ולא ידעו כי אלו כולם חלקי מלאכת המנחה.
וזה כי אנחנו נצטוינו (שם) שנקריב מנחה ואחר כן בא לבאר זה השם על אי זה דבר נופל והיא תורת המנחה ואמר שהיא תהיה מן הסולת או מן הלחם העשוי על תואר כך או תואר כך כלומר מחבת או מרחשת או מאפה תנור ויובלל בשמן על שיעור כך ויעשה אותו פתים ויושם עליו מלח ולבונה ויגיש ויניף ויקמוץ ממנו ויקטיר על הפנים שבארנו ופרשנו במקומו במסכת מנחות. ואלו כלם הם חלקי מלאכה ועל הדבר העשוי על התואר הזה כלו יפול שם מנחה.
אם כן המצוה היא הצווי שצונו שתהיה מלאכת הקרבן הלחם או הסולת שנקריבהו על הסדר הזה כלו (ע’ סז). ודמיון אלו הדברים במצות מנחה, כלומר היציקה והבלילה והפתיתה והמליחה והתנופה וההגשה והקמיצה וההקטרה, דמיון אמרו יתעלה בחליצה (ס”פ תצא) וחלצה נעלו וירקה בפניו וענתה ואמרה. וכמו שמצות חליצה אחת ולא נמנה חליצה ורקיקה וקריאה אחר שהמקובץ מהם הוא מלאכת החליצה והיא מצוה אחת (ע’ ריז) כמו כן לא יימנה ויצקת עליה שמן ושמת עליה לבונה במלח תמלח (ויקרא ב) והניף (אמור כג, נשא ה) והגיש וקמץ והקטיר (ויקרא ב). וזה לא ייעלם אלא למי שיקח הדברים בתחלת מחשבה ולא ישים בהם עיון שכלו כמו שאמרו עליהם השלום (עי’ שבת קל ב ונדה נג ב) אגב שטפיה אמרה. כלומר בלי השתדלות אלא בתחלת ענין שעלה במחשבתו נאמר. וזה השרש באר לנו צווי הקרבנות כלם ואיך ראוי שיימנו עד שלא יתחדש בו דבר מן הטעות ולא ערבוב כלל כמו שאבאר במנינן בעזרת האל:
כמה פעמים כתב כאן הרמב”ם שמליחה אינה מצוה בפני עצמה. ולכאורה הרי זה סותר? אלא שהרמב”ם מדבר על מצות מליחה במנחות, וזה חלק מן המנחה ולעיכובא. אבל מצות המליחה של שאר הקרבנות היא מצוה אחרת, “להקריב מלח” וזה אינו יכול לעכב את הקרבן, כדברי החשק שלמה הנ”ל. ורק ביטל את מצות המלח, אבל אינו פוסל, שהרי גם בלא אימורים כבר יצא ידי חובה.
ולפי דברים אלו, תחילת הפסוק “וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח” הוא מצות המלח המיוחדת של מנחות שהיא חלק מן המנחה. וזה לא נמנה בכלל תרי”ג מצוות משום שזו אינה מצוה כללית בכל הקרבנות, אלא במנחות. והרי מצוה כזו שאינה בכל הקרבנות, הרמב”ם לא מונה בכלל תריג מצות משום שזו אינה אלא פרט במצוות המנחה.
אבל יש לברר: לרמב”ם שמצות המליחה במנחות מעכבת, לכאורה יש משנה מפורשת שלא כן: ע’ מנחות יח ע”א:
מתני’ לא יצק לא בלל ולא פתת ולא מלח ולא הניף לא הגיש או שפתתן פתים מרובות ולא משחן כשירה.
הרי שבלא מליחה הקרבן כשר? אבל כתב הרמב”ם שם בפירוש המשניות מנחות פרק ג’ כתב הרמב”ם:
אמר ה’ במנחה מגרשה ומשמנה, ואמרו גרש ושמן מעכבין. וכן המלח אי אפשר בלעדיו, כלומר שיהא עם הקומץ כמו שאמרנו אמרו קרבן טעון מלח ואין כל המנחה טעונה מלח, וכך כל הקרב לגבי המזבח להקטרה צריך שיהא עמו מלח, פרט לעצים בלבד וזה קבלה, וכך הדם, אמרו מעל מנחתך ולא מעל דמך. אבל הבלילה והיא בלילת הסלת באותו השמן שיצק עליו היא שירי מצוה ואינה מעכבת, ואמרו כאן לא יצק לא בלל וכו’ רוצה לומר לא יצק כהן ולא מלח כהן אלא זר הרי זו כשרה, לפי שהכלל אצלינו מקמיצה ואילך מצות כהונה, וכבר קדם לך בסוף מסכת זבחים שהדברים הללו אין חייבין עליהן משום זרות ובארנו אותו.
הרי שהרמב”ם מפרש את המשנה ש”לא מלח” אין פירושו שלא מלח כלל, אלא שלא מלח כהן אלא זר. וזה משום ששיטת הרמב”ם שמליחה כן מעכבת, לכן הוצרך לפרש את המשנה באופן כזה ולא באופן שלא מלח כלל.
וכן כתב הרמב”ן על התורה שם:
ואמר הכתוב בשאור ודבש לשון רבים, כי עם אהרן ובניו ידבר. וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח – כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה “ואם מנחת מרחשת קרבנך”. והטעם, כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה.
ומה שמובא באחרונים שהחינוך חולק וסובר שפסול בזר, צ”ע שלא מצאתי כך במצוה קיח – קיט. שהרי כתב שם שהמליחה בזכרי כהונה. והרי ודאי שלא יכול זר לכתחילה למלוח שהרי המליחה היא בראש הכבש או בראש המזבח, וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח, כמ”ש בגמרא מנחות כ’ ע”א. ויתכן שהרמב”ן לשיטתו שזר יכול להכנס מן התורה (ע’ השגות לאוין עג, וע’ הערות למנחת חינוך קפד)
ולפי דברינו שיש למלח גם גדר של קרבן מלח בפני עצמו, יש לברר האם אמנם יש אפשרות להביא מלח בפני עצמו, כמו המתנדב יין או שמן או עצים, האם יש קרבן מלח בפני עצמו?
הרמב”ם כתב בהלכות תמידין ומוספין פרק ט’ הלכה יא:
מנחות קודמין ליין, והיין קודם לשמן, והשמן קודם ללבונה, ולבונה קודמת למלח, ומלח קודם לעצים, אימתי בזמן שבאו כולן כאחד, אבל הבא ראשון קרב ראשון והבא אחרון קרב אחרון.
ולכאורה מדובר כאן על קרבן מלח. וע’ רדב”ז שם שכתב:
וזה המלח שכתב רבינו לא ידעתי מהו. אם התנדב אדם להביא מלח למלוח הקרבות מה קדימה ואיחור שייך ביה והלא עם הקרבן היה קרב. ואם התנדב להקריב המלח כמו שהוא כדמשמע מלישנא, לא ידעתי כיצד היו מקריבין אותו וגם רבינו לא הזכירו פי”ד מעשה הקרבנות שכתב שם והמתנדב או נודר ייין בפני עצמו או לבונה בפני עצמה או שמן בפני עצמו או עצים למערכה בפני עצמן מפני שהן כקרבן שנאמן ולקרבן העצים ע”כ. ומשמע דוקא הני באין בפני עצמן ולא המלח ואי איתא ההיה ראוי לפרש מה יעשו בו וכיצד יקריבוהו כדכתב גבי יין ושמן ולבונה. וצריך תלמוד.
ובמקדש דוד סימן יג כתב שמדברים אלו בפשטות משמע שיש קרבן מלח. וכן הביא ראיה מתוספתא שקלים פ”א ה”ג, וז”ל המקדש דוד:
וכבר עמד בזה האור שמח וכתב דלא אשכחן קרבן מלח ופי’ דברי התוספתא דמיירי שמתנדב מלח ומוסר לציבור ע”ש אך יש לעיין ע”ז מתוספתא שקלים פ”א ה”ג דאמרינן שם דעכו”ם מתנדבין עולות ושלמים עופות עצים ולבונה ומלח ע”ש והתם ליכא לפרש דמיירי במוסרן לציבור דהא אין מקבלין מן העכו”ם דבר של קרבנות ציבור אפילו אי מוסרין לציבור כמו שהביאו התוס’ מנחות ע”ג ע”ב מהספרא מדכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו כו’ ומוכח שמתנדבין מלח וכן בתוספתא שקלים שם לקמן אמרינן גבי מותרות דמותר לבונה ללבונה מותר יין ליין ומותר מלח למלח וצ”ע בדבר דלא אשכחן קרבן מלח בפ”ע.
ובפשטות לא מצאנו קרבן מלח בפני עצמו.
ע’ אבן האזל הלכות איסורי מזבח; זכר יצחק סימן מה; מנחת אשר פרשת ויקרא. תועפות ראם על יראים תנא לגבי דיעבד. מקדש דוד סימן יג.