ב”ה
ב. מחלוקת הרמב”ם והרמב”ן בדין לא תסור
הרמב”ם בפרק א’ הלכה ב’ כתב:
…אחד דברים שלמדו אותן מפי השמועה והם תורה שבעל פה, ואחד דברים שלמדום מפי דעתם באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא, ואחד דברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות, כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן מן הדין באחת מן המדות שהתורה נדרשת בהן, מכל הדבר אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש.
לדעת הרמב”ם בכל דרבנן יש לא תסור. ואכן מבואר ברמב”ם בהלכות ממרים פרק ד’ הלכה א’ שגם זקן ממרא יכול להיות כשחולק על דרבנן:
זה שחלק על בית דין הגדול בדבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, בין שהיו הן אוסרים והוא מתיר בין שהיו הן מתירין והוא אוסר הרי זה חייב מיתה, אפילו הוא היה אומר מפי הקבלה ואמר כך קבלתי מרבותי והן אומרים כך נראה בעינינו שהדין נותן, הואיל ונשא ונתן עליהן בדבר ועשה או שהורה לעשות הרי זה חייב, ואין צריך לומר אם הם מורים מפי הקבלה, וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזרות שגזרו בדבר שיש בשגגתו חטאת וזדונו כרת, כגון שהתיר החמץ ביום ארבעה עשר בניסן בשעה ששית, או אסרו בהנאה בשעה חמישית, הרי זה חייב מיתה וכן כל כיוצא בזה.
וכתב הכסף משנה שם: “וכן אם חלק עליהם בגזרה מן הגזירות וכו’. דבר זה פשוט בעצמו שכיון שהמקדש בחמץ משש שעות ולמעלה אין חוששין לקידושיו כדאיתא בפ”ק דפסחים ונתבאר בדברי רבינו בהלכות אישות הרי מחלוקת זה בדבר שחייבים על זדונו כרת ושגגתו חטאת” על פשט דברי הכסף משנה הקשה בקובץ שעורים ח”ב סי’ א’ אות ב’.
הרמב”ן בהשגות לשורש הראשון לספר המצוות חלק עליו וטוען שיש הרבה גמרות שמהן עולה שספק דרבנן לקולא ואם אם אין בו איסור תורה של לא תסור:
והנה הרב בונה חומה גבוהה סביב לדברי חכמים אבל היא כפרץ נופל נבעה בחומה נשגבה אשר פתאום לפתע יבוא שברה לפי שהיא סברא נפסדת ברוב מקומות בתלמוד. כי הנה לדעתו המשתמש במחובר כגון שנסמך על האילן או שמטלטל המחט מחמה לצל בשבת או שאמר לגוי ועשה ואפילו הפסיע פסיעה גסה עובר הוא על עשה ועל לא תעשה מן התורה וראוי הוא ללקות מלקות ארבעים אלא שפטרו הרב שם בספר שופטים (שם פ”א ה”ב) מפני שניתן לאזהרת מיתת ב”ד שכל חכם שממרה על דבריהם מיתתו בחנק. והנה לדבריו לוקה הוא לדעת האומר בתלמוד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב”ד לוקין עליו כמו שהוזכר בפרק מי שהחשיך (קנד ב). וראוי לפי הדעת הזו להחמיר מאד בדברי סופרים שכולם תורה הם אין ביניהם שום הפרש ואין בתורה דבר חמור יותר מן השבות שלדבריהם אלא במחוייבי כרתות או מיתות לא בחייבי לאוין שכל דבריהם לאו ועשה הם. ורבותינו בכל התלמוד אומרים הפך מזה שהרי הם דנין כל דברי סופרים להקל. מהם באיסורין כמו שאמרו (ביצה ג ב, וש”נ) ספיקא דאורייתא לחומרא וספיקא דרבנן לקולא.
והאריך לחלוק על הרמב”ם וכתב:
וכללו שלדבר שדברי סופרים חלוקים הם בכל דיניהם מדברי תורה להקל באלו ולהחמיר באלו. ואם היה העובר על דבריהם או שאינו מקיים מצות שלהם עובר על עשה ועל ל”ת היה חומר גדול בהם ולא היו ראויים לקולות הללו.
אם נאמר כפי שאמרנו בשעור הקודם, וגם בדעת הרמב”ם שלא תסור יש רק בדרך של המראה, אם כן מיושבת קושית הרמב”ן מדוע לא הולכים לחומרא בדרבנן. והתשובה היא, שבדרך כלל זה לא בדרך של המראה, וודאי כששואל פסק מה לעשות בספק, זה ודאי לא יתכן בדרך של המראה. ולכן ספק דרבנן לקולא. וזו דרכו של הלחם משנה כאן, וצירף לזה את הסברא שכך חז”ל תקנו שנלך לקולא[1]. ברור שהרמב”ן לא הבין כך בדעת הרמב”ם.
וע’ שב שמעתתא שמעתתא א’ פרק ג’ שמסביר על פי שיטת הרמב”ם שכל ספק דאוריתא לחומרא רק מדרבנן, ברמב”ם הלכות טומאת מת פרק ט הלכה יב:
דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהן, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלו’ אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים [ואף על פי כן דבר שחייבין על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה, שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי] כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה ובכמה מקומות.
וכיון שמה שהולכים לחומרא הוא מדרבנן, אמרו חז”ל שרק ספק דאורייתא הוא לחומרא ולא ספק מדבריהם אף שיש בו לא תסור דאוריתא. והרמב”ם בזה לשיטתו.
תשובה נוספת לשאלה מדוע כל ספק דרבנן הוא לקולא לרמב”ם, על פי מה שכתב הרמב”ם שספק דאורייתא לחומרא הוא מדרבנן. ואם כן כשחז”ל החמירו, החמירו רק בספק שהוא מן התורה ולא החמירו בספק דרבנן. תרוץ זה הובא ברשב”ץ בזוהר הרקיע, והובא בשב שמעתתא שמעעתתא א’ פרק ג’:
ובס’ זהר הרקיע (שם ד”ה המין האחד) כתב ליישב, שכך הורשו מאת מתקני התקנות ללכת בהם לקולא כדי להפריש ביניהם לדברי תורה ע”ש, ובזה יתיישבו כל הקושיות שהקשה הרמב”ן שם על הרמב”ם:
אבל הש”ש מקשה על תירוץ זה:
והרמב”ן בהשגות שם הזכיר עוד אחת והיא מהא דאמרו (ע”ז ז, א) בפלוגתא דדבר תורה הלך אחר המחמיר ובדברי סופרים הלך אחר המיקל ע”ש. ובזה אינו עולה דברי זהר הרקיע, דבשלמא בספיקא דגוף המעשה איכא למימר דכך הורשו מאת מתקני התקנות שלא יאסר אלא בודאי אבל לא מספק ולא גזרו כלל בספק, אבל במחלוקת השנויה בדברי סופרים דלדברי המחמיר והאוסר לא הורשה להקל לזה שיסתפק בדינם כיון דהם יודעים שאסור בודאי, וא”כ מאן שרי ומאן מחיל איסור לאו דלא תסור. ולכן מוכרח שיטת הרמב”ם דכל הספיקות מדבריהם אבל מן התורה כל הספיקות מותר, מש”ה כשנסתפק אם אסרו חכמים בזה כגון מחלוקת בדברי סופרים, ליכא לא תסור כיון דספק מן התורה שריא, ומדרבנן לא גזרו בספיקות אלא בדאורייתא דוקא ולא בדבריהם ודוק:
בעצם סברא כזו כבר העלה הרמב”ן בשורשים לספר המצוות:
ואולי תתעקש ותאמר לדעת הרב כי מה שאמרו בכל מקום להקל בדברי סופרים הוא במחילה ובתנאי מאתם שהם התנו בגזירות ובסייגים שעשו לתורה וכן במצות שלהם שנהלך בהם לקולא כדי לחלק ולהפריש בין מה שהוא דבר תורה ובין מה שהוא מדבריהם אף על פי שבכל אנו מצווים מן התורה ולא היו ספיקות שבדבריהם ראויות להתיר אותן אלא מפני התנאי הזה שעשו בהם מתחלתן. ואין אלו דברים הגונים ולא שלעיקר.
ונראה ש’אין אלו דברים הגונים’, בגלל טענת השב שמעתתא.
מתוך דברי הרמב”ן עולה לכאורה שמחלוקתו עם הרמב”ם היא בעצם מחלוקת בגמרא, שבת כג ע”א:
מאי מברך מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של חנוכה והיכן צונו רב אויא אמר מלא תסור רב נחמיה אמר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך
ואומר הרמב”ן:
רצה רב אויא לומר כשם שכל הגזרות והסייגים שלדבריהם סמוכין על לאו דלא תסור כמו שהזכירו בפרק מי שמתו (יט ב) בענין כלאים שלהם כך המצות שחדשו כגון נר חנכה סמוכין על אותו הלאו עצמו. ורב נחמן בר יצחק אמר שאין סמך באותו הלאו אלא לדבריהם שיש בהם עיקר בתורה אבל המצות המחודשות מהן אין להם סמך אלא בפסוק שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך.
ואם כן צריך עיון מדוע התמיהה רבה על הרמב”ם אם הלך בדרכו של רב אויא. אלא שברור שאין כוונת הרמב”ן שזו מחלוקת בגמרא. אלא המחלוקת למה משמש הפסוק “לא תסור” אסמכתא, האם הוא אסמכתא מדרבנן גם לתקנות חדשות שאינן סייג לתורה או שאינו משמש אסמכתא לתקנה חדשה כמו חנוכה, אלא מ’שאל אביך ויגדך’.
וע’ ברמב”ם עצמו בהלכות ברכות פרק יא הלכה ג’ שכתב שמקור הברכה הוא בעשה של “אשר יאמרו לך תעשה”:
וכן כל המצות שהן מדברי סופרים בין מצוה שהיא חובה מדבריהם כגון מקרא מגילה והדלקת נר בשבת והדלקת נר חנוכה, בין מצות שאינן חובה כגון עירוב ונטילת ידים מברך על הכל קודם לעשייתן אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות, והיכן צונו בתורה, שכתוב בה אשר יאמרו לך תעשה, נמצא ענין הדברים והצען כך הוא אשר קדשנו במצותיו שציוה בהן לשמוע מאלו שצונו להדליק נר של חנוכה או לקרות את המגילה וכן שאר כל המצות שמדברי סופרים.
הרי שבמקום “לא תסור” שכתוב גמ’ כתב הרמב”ם את העשה.
-
וז”ל הלחם משנה: “והנה בקרית ספר שחבר הרב מהר”ם טראני ז”ל בתחלת ספרו האריך לתרץ זה וכלל דבריו הם דהחכמים התנו מתחילה שלא יהא עובר על גזירתם כעובר על דברי תורה אלא שיהא קל מאד ושילכו בספק דבריהם להקל וכיון שכן אין אנו עוברים על מה שצותה התורה שהתורה לא צותה אלא שישמעו למה שאומרים חכמים ז”ל והם עצמם אמרו שלא ילכו בדבריהם להחמיר אלא להקל ושלא יהא להם עונש כעובר על דברי תורה וכי תימא א”כ אין מקום למ”ש רבינו שכל מי שאינו עושה כדבריהם במה שהוא סייג לתורה וכל הדברים שאמרו הם שעובר בעשה ולאו דלא תסור דהא כיון שהם אמרו שמי שעובר על דבריהם לא יהיה נענש כעובר על דברי תורה א”כ לא יהיה לו עונש דלאו ועשה לזה תירץ דאהני לאו ועשה לזקן ממרא שחולק על שום דבר מדבריהם ואומר שאינו אמת כמו שתקנו הם אבל מי שעובר על דבר אחד מדבריהם אפילו שיעבור במזיד כיון שאינו חולק לומר שאינו אמת מה שצוו חכמים אלא שלצורכו ולהנאתו עושה מה שעושה אינו עובר על לאו שהם מחלו בתחלה על כך כיון שאינו חולק ואומר שאינו אמת מה שעשו הם. זהו כלל כוונתו שם עם שהאריך לבאר הדברים יותר ונכון הדבר בעיני”. ↑