“אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד” – כלל גדול זה, שנאמר פעמיים במשנה (ביצה לו ע”ב מגילה ז’ ע”ב)
הגדרת הרמב”ם בפרק א’ הלכות יום טוב:
הלכה א
ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים, ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר (שמות י”ב) אך אשר יאכל לכל נפש וגו’.
הלכה ב
כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן (ויקרא כ”ג) שבתון כלומר שבות, וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כ”ג) כל מלאכת עבודה לא תעשו, (שמות כ”ג) כל מלאכה לא יעשה בהם, ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.
הלכה ה
כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. (/השגת הראב”ד/ וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א”א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש.)
הלכה ו
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.
הלכה ז
כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
הלכה ח
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.
השגת הראב”ד/ ולא בשר ששחט היום כבשר ששחט מאמש וכן כל כיוצא בזה. א”א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות מן האילן ביום טוב שהרי בני יומן יפין יותר, ובירושלמי (פ”א ה”י) סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש.
אם כן הרמב”ם הביא את שני הלימודים, גם של מלאכת עבודה וגם אך אשר יאכל:
ששת ימים… ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו’.
האם לדעתו של הרמב”ם היתר אוכל נפש הוא מחמת הצורך או שיש הגדרת מלאכה שהיא מלאכת אוכל נפש ומלאכה זו הותרה?
עיין מגיד משנה יום טוב א, א:
ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש ולא הוצרך רבינו להביא מקרא להיתר מלאכת אוכל נפש אלא מפני ראשון ושביעי של חג המצות שבשביעי נאמר בפ’ ראה אנכי וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך לא תעשה מלאכה ועל שניהם נאמר בפרשת בא אל פרעה כל מלאכה לא יעשה בהם ולכך הוצרך להזכיר כתוב של היתר אוכל נפש האמור שם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:
לפי זה הרמב”ם מגדיר את המלאכות האסורות כ”מלאכת עבודה”. לפי זה יתכן שמלאכות אוכל נפש אינן מלאכת עבודה. וזו דעת הרמב”ן בפרשת אמור כג,ז.
אלא שלרמב”ם קצירה וטחינה הן אסורות מדרבנן. כיון שאפשר לעשותן מערב יום טוב.
אבל מאידך הרמב”ם כותב שהמלאכה המותרת היא מלאכה שהיא “לצורך אכילה”, ומשמע כדרך השניה, שהצורך הוא שמתיר. ולכאורה כיון שהדוגמאות שנתן הרמב”ם “כגון שבנה או הרס או ארג”, אם כן היה צריך לומר שכל העושה מלאכה שאינה מלאכת אוכל נפש כגון שבנה וכו’, וממה שהשתמש בלשון “שאינה לצורך אכילה” משמע שיתכן שצורך אכילה הוא המתיר, והיה יכול להתיר גם בנין או אריגה וכיוצא בה אם היה זה צורך אוכל נפש.
ולכאורה היה ניתן להביא ראיה לדעה שהצורך הוא המתיר מרבי יהודה המתיר גם מכשירי אוכל נפש, הרי שהוא סובר שגם מכשירין הן בכלל אוכל נפש, וכולל בזה את כל המלאכות. אם כן אין נפ”מ במלאכות אלא בצורך. אלא שאולי זו המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים אם אומרים מתוך במכשירין. ולמעשה הלכה כרבי יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כמו טחינת תבלין.
את החקירה אומר הרב זוין בספרו המועדים בהלכה, יום טוב, במילים אחרות:
אוכל נפש הוא סימן, או טעם, כלומר: “מלאכת עבודה” אסרה תורה, פרט למלאכת אוכל נפש שאיננה בכלל שם זה של “מלאכת עבודה”, או שלא קלות תכונתה של המלאכה היא הגורמת, אלא הטעם של שמחת יו”ט הוא שבשבילו התירה התורה לעשות מלאכה ביום טוב?
אם כן, יש הבדל בין שתי ההגדרות למלאכות המותרות ביום טוב: לפי ההגדרה הראשונה לא הצורך מתיר אלא סוג המלאכה היא המותרת. לפי ההגדרה השניה, אין סוג מלאכות שמותר, אלא צורך אוכל נפש הוא המתיר.
גם אם הצורך הוא המתיר אפשר להבין את הרמב”ם שכתב ששאר המלאכות לצורך אוכל נפש הוא דרבנן משום שאפשר לעשותם מערב יום טוב, [משום שמותר מן התורה בגלל מתוך].
אבל דעת התוספות בתחילת מסכת ביצה על פי הירושלמי, שהמלאכות המותרות הן המלאכות שהן מלישה ואילך תוספות דף ג’ ע”א ד”ה גזירה שמא יעלה ויתלוש:
פירש רבינו נתנאל מקינו”ן דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין ועוד דבירושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור [וע’ תוספות שבת צה. ד”ה והרודה].
לשיטת הירושלמי יש לימוד דאוריתא אלו מלכות מותרות ואלו אסורות. לשיטת הירושלמי, מה שמתיר אינו צורך אוכל נפש אלא הגדרת המלאכה כמלאכת אוכל נפש. וזו דעת הראב”ד בהלכה ח’ הנ”ל.
אם כן יש נפ”מ גדולה בין שתי הדרכים, האם מלאכות אוכל נפש שנאסרו, כמו קצירה וטחינה, הם אסורות מן התורה או מדרבנן.
שיטת הרמב”ן על התורה מפורש שההגדרה היא של עצם המלאכה אם היא מלאכת עבודה או אינה מלאכת עבודה, רמב”ן פרשת אמור (ויקרא כג ז) :
אבל פירוש “מלאכת עבודה”, כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים “כל מלאכה” ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי “מלאכת עבודה” ילמד על זה[1]…
וכתב בספר אמרי בינה הלכות יום טוב, ששאלה זו, אם המלאכה מותרת או הצורך מותר, תלויה במחלוקת רש”י ותוספות בביצה יב ע”א:
משנה בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. גמרא תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מתקיף לה רבה ממאי דבית שמאי ובית הלל בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי מר סבר ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליום טוב כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביום טוב לא מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים אלא מדלא מפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליגי.
רש”י:
ליפלגו באבנים – אי אין אסור הוצאה – אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים – משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא מדלא אפלוג באבנים – שמע מינה דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב, אלא שמן התורה הותרה לצורך, ובית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב – לא גזור, ובית שמאי לית להו מיגו, ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו – הותר, ושאינו צורך אכילה – באסורו עומד מן התורה.
לפי רש”י מן התורה הכל מותר על ידי מתוך אפילו הוצאת אבנים. אבל דעת התוספות שם שהוצאה שלא לצורך כלל אסורה:
וקשה חדא דאמרי’ בפסחים (דף מו:) האופה מיו”ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך וכו’ ואפילו לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי ליה אורחים אבל מטעם מתוך לא קאמר ועוד דמוחק גירסת הספרים לכן נראה לפר’ דגרסי’ כגירסת הספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב”ה ה”נ דלא מחייב פי’ מדאורייתא מלקות וכ”ת ה”נ א”כ לפלגו באבנים אלא ודאי מדלא קמפלגי וכו’ ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יום טוב קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יום טוב דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך יום טוב אבל שלא לצורך יום טוב כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו”ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יום טוב חייב מדאורייתא וכי פליגי ב”ש וב”ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יום טוב קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס”ת לקרות בו.
ולכאורה מה מקור דין מתוך, לכאורה אין לימוד מן התורה שאומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, וצריך לומר שזו סברא.
אם נאמר שהמלאכות עצמן הן המותרות, מובן דין מתוך: מתוך שסוג מלאכה זה הותר, לכן הותרה המלאכה גם שלא לצורך אוכל נפש (אלא שהלשון מתוך שהותרה צ”ע, וכבר העיר ודן על כך בנשמת אדם כלל פ’).
ולהגדרה זו גם מובנת יותר שיטת רש”י (ביצה דף יב ע”א, עיין תוספות ד”ה ה”ג רש”י), שמתוך מותר גם שלא לצורך כלל, והטעם הוא כיון שמלאכה זו הותרה לגמרי.
מצאנו כך בפירוש בשיטה מקובצת (כתובות דף ז ע”א):
וז”ל שיטה ישנה א”ל רב פפי כו’ מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו’ כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבוה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי”ט ובלבד לצורכי ישראל.
וכן כתב הפני יהושע (ביצה דף יב ע”א) בהסבר ענין מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך:
…כתב מורי זקיני בספר מגיני שלמה דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי.
מרסיסי טל ח”ב:
אבל גם לדעת התוספות שם הסוברים שמתוך מותר רק לצורך קצת, יתכן לומר שזה אינו נובע מהגדרת צורך קצת כצורך אוכל נפש, אלא זה דין נוסף שנובע מצד “אשר יעשה לכם”, וצורך קצת מגדיר את “לכם”, ומכל מקום המלאכה היא שהותרה ולא הצורך מתיר.
נפ”מ נוספת (לשאלה אם קצירה מותרת מן התורה, ולמחלוקת רש”י ותוספות אם מתוך אפשר לומר גם שלא לצורך כלל) למעשה בין שתי ההגדרות, היא לגבי צביעה באוכלין ביום טוב, שאף שכתב בית יוסף (סימן ש”כ) בשם היראים שאין צביעה באוכלין, כתב בנשמת אדם (הלכות שבת כלל כד אות ג’) שאם עושה בכוונת צביעה יש חשש חיוב חטאת לכולי עלמא. לפי ההגדרה הראשונה יש לומר שכל מלאכה שנעשית לצורך אוכל נפש מותרת, ואף צביעה באוכלין בכלל זה, אבל לפי ההגדרה השניה, יש לומר שמלאכת צביעה לא הותרה כיון שאינה מלאכה המיוחדת לאוכל נפש.
ועוד יש לומר שיש נפ”מ למה שכתבו תוספות במסכת שבת (דף צה ע”א ד”ה והרודה) שמתוך שהותרה שייך לגבי בונה ביום טוב, ומותר לבנות את ביתו שנפל, דמתוך שהותרה לגבי מגבן הותר לגבי בנין, ונאסר רק משום עובדא דחול ומדרבנן. וז”ל:
ומיהו תימה לר”י כיון דמותר לגבן בי”ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר אם כן נפל ביתו בי”ט יהא מותר לבנותו בי”ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי”ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביום טוב.
עיין פרי חדש בתחילת הלכות יום טוב (סימן תצ”ה ס”ק א’ סוף ד”ה ולכן נ”ל) שכתב בסוף דבריו ש”העיקר כדעת רוב המפרשים ז”ל דבכל מלאכות אמרינן מתוך, לפיכך אם נפל ביתו ביום טוב מותר לבנות מן התורה כל שיש בו צורך היום כדי שלא יכנו שרב ושמש, מיהו מדרבנן אסור דומיא דקצירה וטחינה”. ברור שלדעתם הצורך הוא המתיר שהרי המלאכות עצמן אסורות, ולכן לדעתם שייך מתוך גם בשאר מלאכות.
נפקא מינה נוספת תהיה לגבי האיסור לבשל לבהמה: “לכם ולא לכלבים”. האם נאמר שהמיעוט אהדריה לאיסורא קמא כמו שכתבו התוספות בביצה (דף יב ע”א ד”ה השוחט), והמבשל לכלבים יעבור משום לא תעשה מלאכה? אם נלמד מאך אשר יאכל לכל נפש שההיתר הוא משום הצורך, ודאי שהמבשל לכלבים זהו איסור מלאכה. אך אם נאמר כפי המקור השני, שמלאכת אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, הרי יתכן שבישול לכלבים אינו מלאכה אלא הוא לאו הבא מכלל עשה: “לכם ולא לכלבים”.
לשיטה שהמלאכה עצמה הותרה, לכאורה יש לומר שמחלוקתם בית הלל ובית שמאי עצמם היא בגדר היתר המלאכות. לבית שמאי לא אומרים מתוך כיון שרק צורך אוכל נפש מתיר. ולבית הלל ההיתר הוא משום שהמלאכות עצמן הותרו, ולכן אומרים מתוך.
ואי אפשר לומר שעקרונית בית שמאי מודים לבית הלל דסוג המלאכה המיוחד לאוכל נפש הותר אלא שיש תנאי שיהיה צורך אוכל נפש במלאכה משום “אשר יעשה לכם”, שהרי אם כן לבית שמאי יש כאן רק איסור עשה ולא מלקות. על כורחך שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא מחלוקת יסודית בהבנת איסור מלאכת עבודה והיתר אוכל נפש. על פי זה בית שמאי התירו רק לצורך, ובית הלל אומרים מתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך, היינו משום שסוג המלאכה הוא הותר ולא הצורך.[2]
המועדים בהלכה:
הסוגיות של “מתוך” תופסות מקום רחב בראשונים כבאחרונים. לא בלבד בביאור עצם הסברא של “מתוך”, אלא אף – ובעיקר – מצד כמה קושיות ששאלו בדבר. ביחוד עוסקים הרבה בישוב קושיית הראשונים על רש”י מסוגיית “הואיל”, בפסחים ובביצה: “האופה מיו”ט לחול, רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה, לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה, רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל”. לרש”י, שמן התורה אומרים “מתוך” אפילו בלי צורך היום, למה לוקה לרב חסדא ולמה צריכים ל”הואיל” לרבה? שוב מטפלים הרבה בביאור דעת הרמב”ם שבהוצאה ובהבערה בלבד אומרים “מתוך”. הרב המגיד סובר, שלדוגמא בלבד נקט הרמב”ם שתים אלו. נחלק עליו הפרי חדש ומוכיח, שבדיוק אמר הרמב”ם דוקא הוצאה והבערה. אבל בגמרא מצינו, שאף בבישול ובשחיטה השתמשו ב”מתוך”. בישוב הסתירה האריכו לפלפל בכמה ספרים.
בין הפרטים השונים שבהנאת הגוף, שאינם אוכל נפש ממש, נשאו ונתנו הרבה באחת השאלות המעשיות ביותר – שאלת העישון (“שתיית טיטון”; “עישון טאבאק”). הורגלנו בימינו אנו לראות את העישון ביו”ט כהיתר פשוט. יחידים אולי נזהרים מזה, ולא עוד. אבל עד שההיתר נתקבל בין העם עורר הדבר דיון רחב. קמו עליו הרבה אוסרים. המגן־אברהם אוסר “משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש”. פסק כמותו הקרבן־נתנאל: “ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל שתיית טאבאק ביו”ט, שמזלזלין באיסור מלקות הבערה שלא לצורך… ויש מהם שאמרו שמעכל המזון גם משלשל, אם כן עושין רפואה ביו”ט. ויש אומרים שהוא דבר הרגיל. בוא וראה שאינו דבר הרגיל יותר מהמוגמר… אף כי שתיית טאבאק למי שאינו רגיל יסתכן ויחוגו וינועו כשיכור, ולא על עמי הארצים תלונותי אך על הלומדים ששותין בפרהסיא…”. כך פוסק אף החיי־אדם. ביחוד האריך הרבה באיסור הדבר בשו”ת עמודי־אור. לעומת זה הפני יהושע לשבת מתיר. יסודו מדברי התוספות שם, שזיעה שהיא לבריאות נקרא דבר השוה לכל נפש (“ואי משום שיש שאין רגילין בו, אפילו הכי לא גרע מזיעה דוודאי כמה וכמה בני אדם אין רגילין בכך”). הפרי־מגדים כתב: “אני רגיל לשתות טיטון ביו”ט כמנהג עולם לרפואה ובפרט כהיום ממש שוה לכל נפש”. האריך הרבה להוכיח שמותר בשו”ת כתב־סופר, אלא שהזהיר הרבה שלא לבוא לידי איסור כיבוי, בפרט “באלו הציגארי”ן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו”, שרגילים להסיר הנשרף באצבע ובאים לידי כיבוי בידים.
[1] ומדברי רבנו חננאל שהביא הרמב”ן מוכח שלשיטתו קצירה היא מן התורה ואינה מלאכת הנאה אלא מלאכת קנין: “וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר, וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, ומפני שמזכיר שם “כל מלאכה” הוצרך לפרש אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. פירוש “מלאכת עבודה” מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו”:
[2] וכעין זה כתב בנשמת אדם כלל פ, וע”ע באמרי בינה דיני יו”ט סימן א’. לפי הראשונים שסוברים גם להלכה שהצורך מתיר ולא המלאכה, על כורחנו שלב”ה דין מתוך מרחיב את ההיתר לכל צורך היום. (הקטע וההערה מרסיסי טל ח”ב)
“אין בין יום טוב לשבת, אלא אוכל נפש בלבד” – כלל גדול זה, שנאמר פעמיים במשנה (ביצה לו ע”ב מגילה ז’ ע”ב)
הגדרת הרמב”ם בפרק א’ הלכות יום טוב:
הלכה א
ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים, ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר (שמות י”ב) אך אשר יאכל לכל נפש וגו’.
הלכה ב
כל השובת ממלאכת עבודה באחד מהן הרי קיים מצות עשה שהרי נאמר בהן (ויקרא כ”ג) שבתון כלומר שבות, וכל העושה באחד מהן מלאכה שאינה לצורך אכילה כגון שבנה או הרס או ארג וכיוצא באלו הרי בטל מצות עשה ועבר על לא תעשה, שנאמר (ויקרא כ”ג) כל מלאכת עבודה לא תעשו, (שמות כ”ג) כל מלאכה לא יעשה בהם, ואם עשה בעדים והתראה לוקה מן התורה.
הלכה ה
כל מלאכה שאפשר לה ליעשות מערב יום טוב ולא יהיה בה הפסד ולא חסרון אם נעשית מבערב אסרו חכמים לעשות אותה ביום טוב אף על פי שהיא לצורך אכילה, ולמה אסרו דבר זה גזירה שמא יניח אדם מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב ליום טוב ונמצא יום טוב כולו הולך בעשיית אותן מלאכות וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. (/השגת הראב”ד/ וימנע משמחת יום טוב ולא יהיה לו פנאי לאכול ולשתות. א”א אין לזה טעם אלא מפני שהוא מכוין מלאכתו ביום טוב ומרבה הטורח ליום קדש.)
הלכה ו
ומזה הטעם עצמו לא אסרו ההוצאה ביום טוב ואף על פי שכל הוצאה היא מלאכה שאפשר לעשותה מערב יום טוב ולמה לא אסרוה כדי להרבות בשמחת יום טוב ויוליך ויביא כל מה שירצה וישלים חפציו ולא יהיה כמי שידיו אסורות, אבל שאר מלאכות שאפשר לעשותן מערב יום טוב הואיל ויש בהן עסק אין עושין אותן ביום טוב.
הלכה ז
כיצד אין קוצרין ולא דשין ולא זורין ולא בוררין ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביום טוב שכל אלו וכיוצא בהם אפשר לעשותן מערב יום טוב ואין בכך הפסד ולא חסרון.
הלכה ח
אבל לשין ואופין ושוחטין ומבשלין ביום טוב, שאם עשה אלו מבערב יש בכך הפסד או חסרון טעם, שאין לחם חם או תבשיל שבשל היום כלחם שנאפה מאמש וכתבשיל שנתבשל מאמש, ולא בשר שנשחט היום כבשר שנשחט מאמש, וכן כל כיוצא באלו, וכן מכשירי אוכל נפש שיש בהן חסרון אם נעשו מבערב עושין אותן ביום טוב, כגון שחיקת תבלין וכיוצא בהן.
השגת הראב”ד/ ולא בשר ששחט היום כבשר ששחט מאמש וכן כל כיוצא בזה. א”א בכל אלה אין טעם למה אין תולשין ירק ואין מלקטין פירות מן האילן ביום טוב שהרי בני יומן יפין יותר, ובירושלמי (פ”א ה”י) סומך אותו על אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וסמיך ליה ושמרתם את המצות שהיא מלאכה בתלוש.
אם כן הרמב”ם הביא את שני הלימודים, גם של מלאכת עבודה וגם אך אשר יאכל:
ששת ימים… ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר אך אשר יאכל לכל נפש וגו’.
האם לדעתו של הרמב”ם היתר אוכל נפש הוא מחמת הצורך או שיש הגדרת מלאכה שהיא מלאכת אוכל נפש ומלאכה זו הותרה?
עיין מגיד משנה יום טוב א, א:
ומדברי רבינו שבכלל מלאכת עבודה סתם אינה מלאכת אוכל נפש ולא הוצרך רבינו להביא מקרא להיתר מלאכת אוכל נפש אלא מפני ראשון ושביעי של חג המצות שבשביעי נאמר בפ’ ראה אנכי וביום השביעי עצרת לה’ אלהיך לא תעשה מלאכה ועל שניהם נאמר בפרשת בא אל פרעה כל מלאכה לא יעשה בהם ולכך הוצרך להזכיר כתוב של היתר אוכל נפש האמור שם אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם:
לפי זה הרמב”ם מגדיר את המלאכות האסורות כ”מלאכת עבודה”. לפי זה יתכן שמלאכות אוכל נפש אינן מלאכת עבודה. וזו דעת הרמב”ן בפרשת אמור כג,ז.
אלא שלרמב”ם קצירה וטחינה הן אסורות מדרבנן. כיון שאפשר לעשותן מערב יום טוב.
אבל מאידך הרמב”ם כותב שהמלאכה המותרת היא מלאכה שהיא “לצורך אכילה”, ומשמע כדרך השניה, שהצורך הוא שמתיר. ולכאורה כיון שהדוגמאות שנתן הרמב”ם “כגון שבנה או הרס או ארג”, אם כן היה צריך לומר שכל העושה מלאכה שאינה מלאכת אוכל נפש כגון שבנה וכו’, וממה שהשתמש בלשון “שאינה לצורך אכילה” משמע שיתכן שצורך אכילה הוא המתיר, והיה יכול להתיר גם בנין או אריגה וכיוצא בה אם היה זה צורך אוכל נפש.
ולכאורה היה ניתן להביא ראיה לדעה שהצורך הוא המתיר מרבי יהודה המתיר גם מכשירי אוכל נפש, הרי שהוא סובר שגם מכשירין הן בכלל אוכל נפש, וכולל בזה את כל המלאכות. אם כן אין נפ”מ במלאכות אלא בצורך. אלא שאולי זו המחלוקת בין רבי יהודה לחכמים אם אומרים מתוך במכשירין. ולמעשה הלכה כרבי יהודה במכשירין שאי אפשר לעשותן מערב יום טוב כמו טחינת תבלין.
את החקירה אומר הרב זוין בספרו המועדים בהלכה, יום טוב, במילים אחרות:
אוכל נפש הוא סימן, או טעם, כלומר: “מלאכת עבודה” אסרה תורה, פרט למלאכת אוכל נפש שאיננה בכלל שם זה של “מלאכת עבודה”, או שלא קלות תכונתה של המלאכה היא הגורמת, אלא הטעם של שמחת יו”ט הוא שבשבילו התירה התורה לעשות מלאכה ביום טוב?
אם כן, יש הבדל בין שתי ההגדרות למלאכות המותרות ביום טוב: לפי ההגדרה הראשונה לא הצורך מתיר אלא סוג המלאכה היא המותרת. לפי ההגדרה השניה, אין סוג מלאכות שמותר, אלא צורך אוכל נפש הוא המתיר.
גם אם הצורך הוא המתיר אפשר להבין את הרמב”ם שכתב ששאר המלאכות לצורך אוכל נפש הוא דרבנן משום שאפשר לעשותם מערב יום טוב, [משום שמותר מן התורה בגלל מתוך].
אבל דעת התוספות בתחילת מסכת ביצה על פי הירושלמי, שהמלאכות המותרות הן המלאכות שהן מלישה ואילך תוספות דף ג’ ע”א ד”ה גזירה שמא יעלה ויתלוש:
פירש רבינו נתנאל מקינו”ן דבירושלמי יש אך אשר יאכל לכל נפש וסמיך ליה ושמרתם את המצות אותם מלאכות שמשימור ואילך הם מותרות דהיינו מלישה ואילך אבל שאר מלאכות דמקודם לכן אסורין ועוד דבירושלמי יש מיעוט אחר אך שלא לקצור [וע’ תוספות שבת צה. ד”ה והרודה].
לשיטת הירושלמי יש לימוד דאוריתא אלו מלכות מותרות ואלו אסורות. לשיטת הירושלמי, מה שמתיר אינו צורך אוכל נפש אלא הגדרת המלאכה כמלאכת אוכל נפש. וזו דעת הראב”ד בהלכה ח’ הנ”ל.
אם כן יש נפ”מ גדולה בין שתי הדרכים, האם מלאכות אוכל נפש שנאסרו, כמו קצירה וטחינה, הם אסורות מן התורה או מדרבנן.
שיטת הרמב”ן על התורה מפורש שההגדרה היא של עצם המלאכה אם היא מלאכת עבודה או אינה מלאכת עבודה, רמב”ן פרשת אמור (ויקרא כג ז) :
אבל פירוש “מלאכת עבודה”, כל מלאכה שאינה לצורך אוכל נפש כענין שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך (שמות כ ט), ובכל עבודה בשדה (שם א יד), ונעבדתם ונזרעתם (יחזקאל לו ט), וקין היה עובד אדמה (בראשית ד ב), ומלאכה שהיא באוכל נפש היא מלאכת הנאה לא מלאכת עבודה. וזה מתבאר בתורה, כי בחג המצות שאמר תחילה (שמות יב טז) כל מלאכה לא יעשה בהם, הוצרך לפרש אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, ובשאר כל ימים טובים יקצר ויאמר כל מלאכת עבודה לא תעשו, לאסור כל מלאכה שאיננה אוכל נפש ולהודיע שאוכל נפש מותר בהן. ולא יאמר הכתוב לעולם באחד מכל שאר ימים טובים “כל מלאכה” ולא יפרש בהם היתר אוכל נפש, כי “מלאכת עבודה” ילמד על זה[1]…
וכתב בספר אמרי בינה הלכות יום טוב, ששאלה זו, אם המלאכה מותרת או הצורך מותר, תלויה במחלוקת רש”י ותוספות בביצה יב ע”א:
משנה בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין. גמרא תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה אמר ליה דאמר לך מני בית שמאי היא דאמרי לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך דאי בית הלל הא אמרי מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה נמי שלא לצורך הכא נמי מתוך שהותרה שחיטה לצורך הותרה נמי שלא לצורך מתקיף לה רבה ממאי דבית שמאי ובית הלל בהא פליגי דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי מר סבר ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב ומר סבר ערוב הוצאה לשבת ואין ערוב הוצאה ליום טוב כדכתיב ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת בשבת אין ביום טוב לא מתקיף לה רב יוסף אלא מעתה ליפלגו באבנים אלא מדלא מפלגי באבנים שמע מינה בהוצאה שלא לצורך פליגי.
רש”י:
ליפלגו באבנים – אי אין אסור הוצאה – אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים – משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא מדלא אפלוג באבנים – שמע מינה דלכולי עלמא יש הוצאה ליום טוב, אלא שמן התורה הותרה לצורך, ובית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב – לא גזור, ובית שמאי לית להו מיגו, ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו – הותר, ושאינו צורך אכילה – באסורו עומד מן התורה.
לפי רש”י מן התורה הכל מותר על ידי מתוך אפילו הוצאת אבנים. אבל דעת התוספות שם שהוצאה שלא לצורך כלל אסורה:
וקשה חדא דאמרי’ בפסחים (דף מו:) האופה מיו”ט לחול לוקה ולא אמרינן מתוך וכו’ ואפילו לרבה דלא לקי היינו מטעם הואיל ואי אתרמי ליה אורחים אבל מטעם מתוך לא קאמר ועוד דמוחק גירסת הספרים לכן נראה לפר’ דגרסי’ כגירסת הספרים אלא מעתה הוציא אבנים לב”ה ה”נ דלא מחייב פי’ מדאורייתא מלקות וכ”ת ה”נ א”כ לפלגו באבנים אלא ודאי מדלא קמפלגי וכו’ ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יום טוב קצת אמרינן מתוך שהותרה לצורך יום טוב דכל אוכל נפש מותר הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש הואיל ואיכא צורך מקצת שיש צורך יום טוב אבל שלא לצורך יום טוב כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו”ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יום טוב חייב מדאורייתא וכי פליגי ב”ש וב”ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יום טוב קצת כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב ולולב לצאת בו וס”ת לקרות בו.
ולכאורה מה מקור דין מתוך, לכאורה אין לימוד מן התורה שאומרים מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, וצריך לומר שזו סברא.
אם נאמר שהמלאכות עצמן הן המותרות, מובן דין מתוך: מתוך שסוג מלאכה זה הותר, לכן הותרה המלאכה גם שלא לצורך אוכל נפש (אלא שהלשון מתוך שהותרה צ”ע, וכבר העיר ודן על כך בנשמת אדם כלל פ’).
ולהגדרה זו גם מובנת יותר שיטת רש”י (ביצה דף יב ע”א, עיין תוספות ד”ה ה”ג רש”י), שמתוך מותר גם שלא לצורך כלל, והטעם הוא כיון שמלאכה זו הותרה לגמרי.
מצאנו כך בפירוש בשיטה מקובצת (כתובות דף ז ע”א):
וז”ל שיטה ישנה א”ל רב פפי כו’ מאי דעתיך מתוך שהותרה חבורה כו’ כלומר כל אותן מלאכות שהותרו לצורך אכילה לא היו בכלל לא תעשה והאי דכתב רחמנא אשר יאכל לכל נפש לסימנא בעלמא הוא דכתבוה שכל המלאכות הצריכות לאכילה יהיו מותרות בי”ט ובלבד לצורכי ישראל.
וכן כתב הפני יהושע (ביצה דף יב ע”א) בהסבר ענין מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך:
…כתב מורי זקיני בספר מגיני שלמה דנפקא להו מדכתיב אך אשר יעשה לכל נפש ואם כן פשטא דקרא הכי הוא דאותן המלאכות דשייכי באוכל נפש הוא לבדו יעשה לכם והותרו לגמרי.
מרסיסי טל ח”ב:
אבל גם לדעת התוספות שם הסוברים שמתוך מותר רק לצורך קצת, יתכן לומר שזה אינו נובע מהגדרת צורך קצת כצורך אוכל נפש, אלא זה דין נוסף שנובע מצד “אשר יעשה לכם”, וצורך קצת מגדיר את “לכם”, ומכל מקום המלאכה היא שהותרה ולא הצורך מתיר.
נפ”מ נוספת (לשאלה אם קצירה מותרת מן התורה, ולמחלוקת רש”י ותוספות אם מתוך אפשר לומר גם שלא לצורך כלל) למעשה בין שתי ההגדרות, היא לגבי צביעה באוכלין ביום טוב, שאף שכתב בית יוסף (סימן ש”כ) בשם היראים שאין צביעה באוכלין, כתב בנשמת אדם (הלכות שבת כלל כד אות ג’) שאם עושה בכוונת צביעה יש חשש חיוב חטאת לכולי עלמא. לפי ההגדרה הראשונה יש לומר שכל מלאכה שנעשית לצורך אוכל נפש מותרת, ואף צביעה באוכלין בכלל זה, אבל לפי ההגדרה השניה, יש לומר שמלאכת צביעה לא הותרה כיון שאינה מלאכה המיוחדת לאוכל נפש.
ועוד יש לומר שיש נפ”מ למה שכתבו תוספות במסכת שבת (דף צה ע”א ד”ה והרודה) שמתוך שהותרה שייך לגבי בונה ביום טוב, ומותר לבנות את ביתו שנפל, דמתוך שהותרה לגבי מגבן הותר לגבי בנין, ונאסר רק משום עובדא דחול ומדרבנן. וז”ל:
ומיהו תימה לר”י כיון דמותר לגבן בי”ט מן התורה אפילו באפשר אפילו לא יהא מותר מדרבנן אלא בדלא אפשר אם כן נפל ביתו בי”ט יהא מותר לבנותו בי”ט דמתוך שהותר בנין לצורך דמגבן הוי משום בונה כדאמר בסמוך הותר נמי שלא לצורך ובלבד שיהא צורך היום לאכול בתוכו שלא יכנו שרב ושמש וי”ל דאסור מדרבנן דהוי עובדא דחול כי היכי דאסורין טחינה והרקדה ביום טוב.
עיין פרי חדש בתחילת הלכות יום טוב (סימן תצ”ה ס”ק א’ סוף ד”ה ולכן נ”ל) שכתב בסוף דבריו ש”העיקר כדעת רוב המפרשים ז”ל דבכל מלאכות אמרינן מתוך, לפיכך אם נפל ביתו ביום טוב מותר לבנות מן התורה כל שיש בו צורך היום כדי שלא יכנו שרב ושמש, מיהו מדרבנן אסור דומיא דקצירה וטחינה”. ברור שלדעתם הצורך הוא המתיר שהרי המלאכות עצמן אסורות, ולכן לדעתם שייך מתוך גם בשאר מלאכות.
נפקא מינה נוספת תהיה לגבי האיסור לבשל לבהמה: “לכם ולא לכלבים”. האם נאמר שהמיעוט אהדריה לאיסורא קמא כמו שכתבו התוספות בביצה (דף יב ע”א ד”ה השוחט), והמבשל לכלבים יעבור משום לא תעשה מלאכה? אם נלמד מאך אשר יאכל לכל נפש שההיתר הוא משום הצורך, ודאי שהמבשל לכלבים זהו איסור מלאכה. אך אם נאמר כפי המקור השני, שמלאכת אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, הרי יתכן שבישול לכלבים אינו מלאכה אלא הוא לאו הבא מכלל עשה: “לכם ולא לכלבים”.
לשיטה שהמלאכה עצמה הותרה, לכאורה יש לומר שמחלוקתם בית הלל ובית שמאי עצמם היא בגדר היתר המלאכות. לבית שמאי לא אומרים מתוך כיון שרק צורך אוכל נפש מתיר. ולבית הלל ההיתר הוא משום שהמלאכות עצמן הותרו, ולכן אומרים מתוך.
ואי אפשר לומר שעקרונית בית שמאי מודים לבית הלל דסוג המלאכה המיוחד לאוכל נפש הותר אלא שיש תנאי שיהיה צורך אוכל נפש במלאכה משום “אשר יעשה לכם”, שהרי אם כן לבית שמאי יש כאן רק איסור עשה ולא מלקות. על כורחך שמחלוקת בית שמאי ובית הלל היא מחלוקת יסודית בהבנת איסור מלאכת עבודה והיתר אוכל נפש. על פי זה בית שמאי התירו רק לצורך, ובית הלל אומרים מתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך, היינו משום שסוג המלאכה הוא הותר ולא הצורך.[2]
המועדים בהלכה:
הסוגיות של “מתוך” תופסות מקום רחב בראשונים כבאחרונים. לא בלבד בביאור עצם הסברא של “מתוך”, אלא אף – ובעיקר – מצד כמה קושיות ששאלו בדבר. ביחוד עוסקים הרבה בישוב קושיית הראשונים על רש”י מסוגיית “הואיל”, בפסחים ובביצה: “האופה מיו”ט לחול, רב חסדא אמר לוקה, רבה אמר אינו לוקה. רב חסדא אמר לוקה, לא אמרינן הואיל ומקלעי ליה אורחים חזי ליה, רבה אמר אינו לוקה, אמרינן הואיל”. לרש”י, שמן התורה אומרים “מתוך” אפילו בלי צורך היום, למה לוקה לרב חסדא ולמה צריכים ל”הואיל” לרבה? שוב מטפלים הרבה בביאור דעת הרמב”ם שבהוצאה ובהבערה בלבד אומרים “מתוך”. הרב המגיד סובר, שלדוגמא בלבד נקט הרמב”ם שתים אלו. נחלק עליו הפרי חדש ומוכיח, שבדיוק אמר הרמב”ם דוקא הוצאה והבערה. אבל בגמרא מצינו, שאף בבישול ובשחיטה השתמשו ב”מתוך”. בישוב הסתירה האריכו לפלפל בכמה ספרים.
בין הפרטים השונים שבהנאת הגוף, שאינם אוכל נפש ממש, נשאו ונתנו הרבה באחת השאלות המעשיות ביותר – שאלת העישון (“שתיית טיטון”; “עישון טאבאק”). הורגלנו בימינו אנו לראות את העישון ביו”ט כהיתר פשוט. יחידים אולי נזהרים מזה, ולא עוד. אבל עד שההיתר נתקבל בין העם עורר הדבר דיון רחב. קמו עליו הרבה אוסרים. המגן־אברהם אוסר “משום מוגמר דאינו שוה לכל נפש”. פסק כמותו הקרבן־נתנאל: “ולא אוכל להתאפק מלהעלות על הספר מרבה המכשלה בישראל שתיית טאבאק ביו”ט, שמזלזלין באיסור מלקות הבערה שלא לצורך… ויש מהם שאמרו שמעכל המזון גם משלשל, אם כן עושין רפואה ביו”ט. ויש אומרים שהוא דבר הרגיל. בוא וראה שאינו דבר הרגיל יותר מהמוגמר… אף כי שתיית טאבאק למי שאינו רגיל יסתכן ויחוגו וינועו כשיכור, ולא על עמי הארצים תלונותי אך על הלומדים ששותין בפרהסיא…”. כך פוסק אף החיי־אדם. ביחוד האריך הרבה באיסור הדבר בשו”ת עמודי־אור. לעומת זה הפני יהושע לשבת מתיר. יסודו מדברי התוספות שם, שזיעה שהיא לבריאות נקרא דבר השוה לכל נפש (“ואי משום שיש שאין רגילין בו, אפילו הכי לא גרע מזיעה דוודאי כמה וכמה בני אדם אין רגילין בכך”). הפרי־מגדים כתב: “אני רגיל לשתות טיטון ביו”ט כמנהג עולם לרפואה ובפרט כהיום ממש שוה לכל נפש”. האריך הרבה להוכיח שמותר בשו”ת כתב־סופר, אלא שהזהיר הרבה שלא לבוא לידי איסור כיבוי, בפרט “באלו הציגארי”ן אשר חדשים באו לא נודעו לאבותינו”, שרגילים להסיר הנשרף באצבע ובאים לידי כיבוי בידים.
[1] ומדברי רבנו חננאל שהביא הרמב”ן מוכח שלשיטתו קצירה היא מן התורה ואינה מלאכת הנאה אלא מלאכת קנין: “וכתב רבי חננאל, כל מלאכת עבודה, מגיד שאינו מתיר אלא במלאכת אוכל נפש כדכתיב בענין הזה במקום אחר, וביום הראשון מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכה לא יעשה בהם, ומפני שמזכיר שם “כל מלאכה” הוצרך לפרש אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם. פירוש “מלאכת עבודה” מלאכה המשתמרת לעבודת קנין כגון זריעה וקצירה וחפירה וכיוצא בהם, אבל אוכל נפש אינה מלאכת עבודה, זה לשונו”:
[2] וכעין זה כתב בנשמת אדם כלל פ, וע”ע באמרי בינה דיני יו”ט סימן א’. לפי הראשונים שסוברים גם להלכה שהצורך מתיר ולא המלאכה, על כורחנו שלב”ה דין מתוך מרחיב את ההיתר לכל צורך היום. (הקטע וההערה מרסיסי טל ח”ב)