ב”ה
ארץ ישראל – בעלות וקדושה
(טעון השלמה)
שני מושגים: בעלות על ארץ ישראל וקדושת ארץ ישראל, האם אלו שני מושגים או שזה מושג אחד, שאם יש בעלות יש קדושה ואם אין בעלות אין קדושה ?
לכאורה ברור שבעלות על ארץ ישראל נפרד מקדושה, שהרי ארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, גם קודם שנתקדשה על ידי כיבוש וישיבה. וכן לאחר גלות בית ראשון, כשקדושה ראשונה בטלה, עדיין ארץ ישראל היתה שלנו מאבותינו.
ונפ”מ ממה שארץ ישראל מוחזקת לנו מאבותינו, ע’ גמ’ ב”ב קי”ט ע”א שבנות צלפחד נטלו חלק בכורה ולא הוי ראוי משום שארץ ישראל מוחזקת מאבותינו.
וע’ חזון איש שביעית סימן ג’ שבמצות שלא נאמר בהם כבוש וחלוקה ההבטחה מאברהם היא הגורמת לחיוב.
ומשמעות זו שצריך שני תנאים לחלות הקדושה: מאבותינו וכיבוש, נראה כן מרמב”ם הלכות תרומות פרק א’ הלכה ב’:
ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו.”
אלא שברמב”ם יש ביטוי חריף, שאם אין בזה תנאי כבוש “אינה מארץ ישראל”
ע’ הלכות תרומות פרק א’ הלכה ב’ והלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז.
הסבר הצורך בכבוש כדי לקדש, יש לומר משום שכל ענין קדושה ברמב”ם הוא דבר שבא על ידי מעשה.
ע’ מדרש שמובא בספר “קובץ” לזכר הרב מ.ח. קצנלבוגן, ע’ ריג:
ילקוט שמעוני תורה פרשת ואתחנן רמז תתל:
שלשה קדושות הן, קדושת שמו של הקב”ה שנאמר ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, וקדושת שבת שנאמר ושמרתם את השבת כי קודש הוא לכם, וקדושתן של ישראל שנאמר קודש ישראל לה’,
והקשה הגרי”ד סולביצ’יק, הרי ישנן הרבה קדושות, קדושת כהונה, קדושת א”י קדושת מקדש ועוד ומדוע הזכיר רק שלש ?
אלא שאר הקדושות לא קדמו לבחירת ישראל, אדרבה ישראל הם המקדשים, אהרון נתקדש על ידי משיחת משה, ארץ ישראל גם כן על קידוש ישראל וכן מועדים.
אם אנו מעיינים במשנה תורה, הרי כל עניינה של הקדושה, כרוכה במעשה של האדם, ואין זה מהות בפני עצמה ראה סוף הלכות מאכלות אסורות, סוף איסורי ביאה, סוף הלכות טומאת אוכלין, ובתחילת פרק ב’ הלכות בית הבחירה משמע שגם קדושת המקדש התחילה ממעשה, ע”ש על מקום המזבח. ולכן גם קדושת ארץ ישראל זה בא כתוצאה ממעשה.
בזה מסביר הגר”ח את הגמ’ בגיטין מ”ז ע”א:
אמר רבה אף על פי שאין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר (ויקרא כה) כי לי הארץ לי קדושת הארץ אבל יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר (תהלים קטו) השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם ור”א אומר אף על פי שיש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מידי מעשר שנאמר דגנך ולא דגן עובד כוכבים אבל אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לחפור בה בורות שיחין ומערות שנאמר לה’ הארץ.
ובעמוד ב’ שואלת הגמ’:
תא שמע ישראל ועובד כוכבים שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דברי רבי רבן שמעון בן גמליאל אומר של עובד כוכבים פטור ושל ישראל חייב עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר יש ברירה ומר סבר אין ברירה אבל דכולי עלמא יש קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מיד מעשר הכא נמי בסוריא וקסבר כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש.”
ומקשה הגר”ח, הרי אפילו אם כבוש יחיד שמיה כבוש, הרי בזמן הזה תרומות ומעשרות הם מדרבנן, ואם כן הרי יתכן שכבוש יחיד שמיה כיבוש ובכל זאת מועיל קנין גוי משום שהרי זה דרבנן ?
וכ’ הגר”ח (מובא בסוף חידושי הגרי”ז במסכת נזיר) שזה תלוי בכיבוש יחיד משום שקנין לעובד כוכבים בארץ ישראל לא יתכן כיון שיש קנין מהאבות. ואם כיבוש יחיד שמיה כבוש, הרי גם סוריה היה נחשב כקנין מהאבות משום כל מקום שתדרוך כף רגליכם
ולדעת הגר”ח שאלת יש קנין או אין קנין תלויה בדין המוחזקות מהאבות.
ובחילוק זה מוסבר גם ההבדל בין גר לבין אשה לגבי וידוי בכורים. ע’ בקובץ חידושי תורה לר”מ סולביצ’יק.
רמב”ם הלכות בכורים פרק ד’ הלכות א-ג:
כל המביא ביכורים, טעון קרבן ושיר ותנופה ולינה; אבל הוידוי אינו שווה בכול לפי שיש שחייבין להביא ביכורים, ואינן קוראין עליהן. ]ב[ ואלו מביאין, ולא קוראין: האישה; והטומטום והאנדרוגינוס לפי שהם ספק אישה, ואין יכולין לומר “אשר נתתלי, ה'”דברים כו,י). וכן האפיטרופין והעבד והשליח אינן קוראין, לפי שאינן יכולין לומר “אשר נתת לי, ה'” (דברים כו,י). ]ג[ אבל הגר מביא וקוראלפי שנאמר לאברהם “אב המון גויים נתתיך” (בראשית יז,ה), הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם הייתה השבועה תחילה שיירשו בניו את הארץ. וכן כוהנים ולויים מביאין וקוראין, מפני שיש להן ערי מגרש.
אבל לגבי וידוי מעשר מובא במשנה פרק ה’ משנה יד ממעשר שני שגר לאל מתודה אבל אשה נראה שכן מתודה, וכן משמע ברמב”ם סוף הלכות מעשר שני, פרק יא הלכה יז:
יז[ ישראל וממזרים, מתוודין; אבל לא גרים ועבדים משוחררים, מפני שאין להם חלק בארץ–והרי הוא אומר כאשר נשבעת לאבותינו” (דברים כו,טו). כוהנים ולויים מתוודין–שאף על פי שלא חלקו בארץ, יש להם ערי מגרש.
ולא כתב הרמב”ם שאשה לא מתודה. ואם כן הרי עולה שלענין בכורים, גר קוראאבל אינו מתודה וידוי מעשר. ואשה מתודה וידוי מעשר אבל אינה קוראה מקראבכורים.
והסבר הדבר כמ”ש ר”מ סולביצ’יק. שכיון שיש שני דינים בירושת הארץ: מהאבות וירושה וישיבה, לכן לגבי נשים ודאי ששיכות בירושה מאברהם, אבל אינם שייכות בכיבוש וחלוקה, וכ”כ בית הלוי. אבל לגבי גרים, לא שייכים בירושת אברהם. ולענין ירושת הארץ בכבוש וחלוקה הגרים כן שייכים.
ולכן כתב ר”מ סולביצ’יק (עמ’ ה’):
על פי מה שכתבנו, הרי לא יתכן שיש דבר שאין צריך בו כיבוש וחלוקה. ונפ”מ למה שנחלקו האחרונים לגבי ערלה.
בלשון הרמב”ם “ארץ ישראל האמורה בכל מקום” ומשמע שלכל ענין צריך כבוש וחלוקה, ע’ ארץ חמדה עמ’ קיט, ומכאן שגם לגבי ערלה צריך כיבוש וחלוקה, ע’ ארץ חמדה עמ’ ע”ח שיש מחלוקת בדעת הרמב”ם בזה. וע’ ארץ חמדה עמ’ עו,פז,צא.וע’ חזון איש ערלה א,יד
מראי מקומות:
אנצקלופדיה תלמודית ערך ארץ ישראל
ספר ארץ צבי (גלט).
וע’ גר”ח הלכות תרומות פרק א’ הלכה י’
ע’ תוס’ ר”ה י”ג ע”א שהקשו על השאלה עומר שהקריבו ישראל בכניסתן לארץ מהיכן הקריבוהו וא”ת דעייל ביד נכרי קצירכם אמר רחמנא ולא קציר נכרי” והקשו התוס’, והרי הארץ מוחזקת מאבותיהם, ותרצו שמ”מ יש לו במה שזרע.
וע’ טורי אבן וברכי יוסף סי’ תפט וישועות מלכו יו”ד סימן ס”ז.