ב”ה
למהותה של קדושת ארץ ישראל
(לזכרו של גדעון בן אלחנן ז”ל – כ”ד אב תש”ס עשרים שנה לפטירתו)
במבוא לאורות הקודש לרב קוק (עמ’ 18) כותב ר’ דוד כהן, “הנזיר” “:כשנשאל הרב בראשית עריכת מאמר הקודש, מה גדר הקודש, והתשובה היתה המתעלה מתוך התורה שהוא הרצון העליון”. וכותב הנזיר: “והרגשתי, שרבנו לא נתן כל גדר לקדש, לעומק מהותו, קדש קדשים, כי אם הקודש המתגלה בקדושה”. הגדרת המושג “קודש” אינה פשוטה. מושג זה אינו שייך לעולמם של הפילוסופים אלא לעולמם של אנשי הדת. ומושג זה קשה להגדרה.
להלן אנסה לברר מעט את המושג קדושה בכלל, וביחס לארץ ישראל בפרט. הדברים חשובים ביותר כיום, כל זמן שהיחס לארץ ישראל יהיה בנוי על דברים מעשיים: חקלאות, התיישבות ואפילו מאבק פולטי על ארץ ישראל, אנו נקשרים במידת כזו או אחרת לארץ ישראל. אולם אין דברים אלו תחליף להבנה מהותית של המושג “קדושת ארץ ישראל”, שאותו יש להבין ולהשכיל, ללמוד וללמד.
לקדושה אנו מוצאים גם הגדרות שליליות כלומר מה לא לעשות כדי להיות קדוש. וגם הגדרות חיוביות של קום עשה. ההגדרות השליליות קלות יותר להגדרה:
על הפסוק בשמות כב,ל: “ואנשי קודש, תהיון לי; ובשר בשדה טריפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אותו” כותב רש”י: “ואנשי קדש תהיון לי – אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי”. על הפסוק בתחילת פרשת קדושים,ויקרא יט,ב: “דבר אל כל עדת בני ישראל, ואמרת אליהם קדושים תהיו: כי קדוש אני ה’ אלוהיכם” כותב רש”י: “קדשים תהיו – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה, אשה זונה וחללה וגו’ אני ה’ מקדשכם, (ויקרא כא ז – ח) ולא יחלל זרעו אני ה’ מקדשו (ויקרא כא טו) קדושים יהיו אשה זונה וחללה וגו’ (ויקרא כא ו – ז)”. ובספרי (דברים פסקה רנח ד”ה להצילך): “והיה מחניך קדוש, קדשהו מיכן אמרו לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו ובאפונדתו ובאבק שעל גבי רגליו”. ובהמשך שם: “כי ה’ אלהיך מתהלך בקרב מחניך, מיכן אמרו לא יקרא אדם את שמע בצד משרה של כובסים ולא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו”.
להגדרה זו, וכפי שכתב הרמב”ן בתחילת פרשת קדושים, בקטע שבו טבע את מטבע הלשון “נבל ברשות התורה”: “אחרי שפרט כל העבירות שהן אסורות לגמרי, עד שיכנס בכלל זאת הצוואה הנקיות בידיו וגופו, כמו שאמרו (ברכות נג ב) והתקדשתם אלו מים ראשונים, והייתם קדושים אלו מים אחרונים, כי קדוש זה שמן ערב. כי אע”פ שאלו מצות מדבריהם, עיקר הכתוב בכיוצא בזה יזהיר, שנהיה נקיים וטהורים ופרושים מהמון בני אדם שהם מלכלכים עצמם במותרות ובכיעורים”. כלומר: מהותה של הקדושה היא “קדש עצמך במותר לך” (יבמות כ’ ע”א). על ידי שהאדם מתרחק מן החומר הוא מתקרב אל הקדושה. אלא שאמנם דרך זו היא להתקרב אל הקדושה: הפרישות היא האמצעי להשגת קדושה, אך מהי הקדושה?
וכן בריתא דר’ פנחס בן יאיר (שעליה בנוי סדר ספר מסילת ישרים) אנו רואים שהפרישות היא דרך אל קדושה, ומכאן שאין פירוש הקדושה פרישות: “…מכאן אמר רבי פנחס בן יאיר תורה מביאה לידי זהירות זהירות מביאה לידי זריזות זריזות מביאה לידי נקיות נקיות מביאה לידי פרישות פרישות מביאה לידי טהרה טהרה מביאה לידי חסידות חסידות מביאה לידי ענוה ענוה מביאה לידי יראת חטא יראת חטא מביאה לידי קדושה קדושה מביאה לידי רוח הקודש רוח הקודש מביאה לידי תחיית המתים”.
יש לדמות את הקדושה למושג השבת (דרך הקדש, הרב זכריה תנעמי, עמ’ קיח): עיקרה של השבת בנויה על מצות לא תעשה. הרוב המכריע של דיני שבת הם הלאוין, איסורי מלאכות, אבות ותולדות ופרטי דינים שבעיקרם הוא פרט שולל. ברור אמנם שמושג השבת הינו מושג חיובי. למרות שבמצות עשה יש מעט: זכור ושמור, ודאי שעיקרה של השבת היא הבחינה החיובית שלה. והקדושה כיוצא בה: הבחינות השליליות של הקדושה הם רק פן אחד ואולי אף פן חיצוני של מושג הקדושה.
לעומת זה מצאנו הגדרות חיוביות של מושג הקדושה. במדרש הגדול (ובספר המצות לרמב”ם שורש ד’ מביא דרשה זו בשם ספרי) נאמר: “והתקדשתם – זו קדושת המצות”. וכן במכילתא משפטים על הפסוק “ואנשי קודש תהיו לי”: “כשהמקום מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה”.
פן חיובי זה של קדושים תהיו כתב גם הרמב”ם במורה נבוכים ח”ג פמ”ז: “אמנם אמרו ית’:והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני” אינו בענין ‘טומאה וטהרה’ כלל – לשון “ספרא”: “זו קדושת מצוות”. וכן מה שאמר: “קדושים תהיו” – אמרו: “זו קדושת מצוות”.
וכן בספר המצות להרמב”ם – השרש הרביעי, מדגיש את הפן החיובי של מצות קדושים תהיו: “שאין ראוי למנות הצוויים הכוללים התורה כלה: הנה יבואו בתורה צוויין ואזהרות אינן בדבר רמוז אבל יכללו המצות כלם כאילו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו או לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו…” “וזה כאמרו ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו וכאמרו את חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון ושמרתם את משמרתי ורבים כאלה וכבר טעו בשרש הזה גם כן עד שמנו קדושים תהיו מצוה מכלל מצות עשה ולא ידעו שאמרו קדושים תהיו והתקדשתם והייתם קדושים הם צוויין לקיים כל התורה כאילו יאמר היה קדוש בעשותך כל מה שצויתיך בו והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו ולשון ספרא קדושים תהיו פרושים תהיו רוצה לומר הבדלו מן הדברים המגונים כלם שהזהרתי אתכם מהם ובמכילתא אמרו ואנשי קדש תהיון לי איסי בן יהודה אומר כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצוה לישראל הוא מוסיף להם קדושה רוצה לומר כי זה הצווי אינו צווי עומד בעצמו אבל הוא נמשך אחר מצוה שנצטוו בה ומקיים הצווי ההוא יקרא קדוש ואין הפרש בין אמרו קדושים תהיו או אילו אמר עשו מצותי”.
אם אנו מעיינים במשנה תורה, הרי כל עניינה של הקדושה, כרוכה במעשה של האדם, ואין זה מהות בפני עצמה:
בסוף הלכות מאכלות אסורות (שכלל הרמב”ם בספר קדושה מספרי הי”ד החזקה) כתב הרמב”ם: “]לב[ וכל הנזהר בדברים אלו מביא קדושה וטהרה יתרה לנפשו, וממרק נפשו לשם הקדוש ברוך הוא, שנאמר “והתקדשתם והייתם קדושים, כי קדוש אני” (ויקרא יא,מד).”
ובסוף הלכות איסורי ביאה (וגם הלכות אלו בספר קדושה) כתב: “לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתירה ובמחשבה טהורה ובדעה נכונה כדי להנצל מהן ויזהר מן היחוד שהוא הגורם הגדול…”
וכן סוף הלכות טומאת אוכלין, פרק טז,יב הדגיש הרמב”ם מהי הקדושה: אף על פי שמותר לאכול אוכלין טמאין ולשתות משקין טמאים חסידים הראשונים היו אוכלין חולין בטהרה ונזהרין מן הטומאות כולן כל ימיהם והן הנקראים פרושים ודבר זה קדושה יתירה היא ודרך חסידות שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם, שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה’ מקדשכם.
במקביל לשני פנים אלו של הקדושה: הפן החיובי והפן השלילי, מוסיף הרב סולביצ’יק (איש ההלכה, בסוד היחיד והיחד עמ’ )86שתי פנים נוספות למושג הקדושה. הפן של איש הדת והפן של איש ההלכה: “איש הדת פותח בעולם הזה וחותם באצילות, ואיש ההלכה פותח באצילות וחותם בעולם הזה. איש הדת תאב לעלות מן עמק הבכא של הממש אל הר ה’ ולהחלץ מן המצר של המוחשיות לתוך מרחביה של הוויה טרנסצנדנטלית, מזוקקת ומצורפת; איש ההלכה נכסף להוריד את הטרנסצנדטיות לגיא צלמות של עולמנו ולהפכה לארץ החיים בשעה שבאיש הדת פועמת הכמיהה לניסה ובריחה מן הריאליות…”[1].
במדרש ילקוט שמעוני פרשת יתרו רמז רסח “כתוב אחד אומר כי מן השמים דברתי עמכם וכתוב אחד אומר וירד ה’ על הר סיני אל ראש ההר כיצד יתקיימו שני כתובין הללו בא הכתוב השלישי והכריע מן השמים השמיעך את קולו וגו’ דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר כתיב וירד ה’ על הר סיני מלמד שהרכין המקום השמים התחתונים ושמי שמים העליונים על ראש ההר וירד”.
“כשאיש ההלכה מתגעגע אל אלקים הרי הוא מעפיל לא לעלות אליו אלא להוריד את שכינתו אל קרקע המציאות… האדם הדתי המצא לאל חי נותץ את מחיצות הממש וכובש את כל המציאות המעטירה אותו תחת רוחו המופשט והטהור המתפרץ אל על. גישה לאלקים לאיש הדת זוהי קפיצת הדרך מהמוחש והממש להטרנסטנדנטי והמסתוריי. לא כן איש ההלכה! כשנפשו עורגת אל האלקים, הרי הוא טובל במציאות מפקיע את כל אנוכיותו בתוך תוכה של הישות הממשית ומבקש את האלוקים לרדת על ההר ולשכון בתוך הריאליות על כל עקרוניה וחוקותיה. איש הדת עולה אל האלוקים, ברם האלקים יורד אל איש ההלכה”.
“קדושה מייצגת חיים מסודרים וקבועים על פי ההלכה, ומוצאת את מילואה בקיום איסורי ביאה, מאכלות אסורות, וכיוצא בהם. ולא לחנם כלל הרמב”ם איסורים אלה בספר הקדושה. הקדושה נוצרת על ידי האדם על ידי בשר ודם. בקדושת פה אנו יוצרים קדושת מזבח וקדושת בדק הבית. ארץ ישראל מתקדשת על ידי כיבוש, ירושלים והעזרות בשתי תודות או שירי מנחות וכו’ האדם מקדש מקום ועושה משכן ליוצרו”.
שני דגמים אלו, של איש ההלכה ושל איש הדת, דומני שהם באים לידי ביטוי בגישתו של הכוזרי לעומת גישת הרמב”ם.
דעת הכוזרי: ארץ ישראל היא מקום הנבואה, לארץ ישראל ראוי מי שהוא ראוי לענין האלוקי המוטיב העיקרי שריה”ל מדגיש הוא מוטיב הנבואה, שענינה הוא קרבת אלוקים והשגחתו הישירה בעם וביחידיו. מי ששוכן בארץ ישראל הוא זוכה להשגחה קרובה וישירה. ראה מאמר שני מאות ט’. מערכת המציאות לא כוללת רק דומם צומח חי ומדבר אלא גם מדרגת הנביא, וזו מדריגה שעומדת בפני עצמה.
במקביל ישנה סגולת ארץ ישראל. א”כ סגולת ארץ ישראל היא סגולה עצמית מחמת המקום שהוא התחלת הבריאה והא שער השמים ולכן שם שורה הנבואה וכ’. וראה את משל הכרם במאמר שני: י. אמר החבר: אין כל קשי לקבל את ההנחה כי ארץ אחת נתיחדה בדבר מה משאר כל הארצות הלא בעיניך תראה כי מקום אחד טוב משאר כל המקומות לצמח מיחד למחצב מיחד ולחי מיחד ותושביו מיחדים בצורתם ובמדותם משאר כל האנשים וכל זה באמצעות מזג הלחיות אשר בגוף כי במזג הזה תלויים גם שלמות הנפש וחסרונה: יא. אמר הכוזרי: אולם אני לא שמעתי כי יש לאנשי ארץ ישראל יתרון על שאר בני אדם: יב. אמר החבר: כך גם הרכם זה שאתם אומרים כי הכרם מצליח בו לולא היו נוטעים בו את הגפנים ועושים את כל מלאכת עבודת הכרם הדרושה לגדולם לא היה עושה ענבים והנה המעלה המיחדת באה ראשונה לעם אשר הוא הסגלה והגרעין ואחרי זה יש גם לארץ חלק במעלה הזאת וכן למעשים ולמצוות התלויים בארץ שהם מעין עבודת הכרם לכרם אולם שלא ככרם העושה ענבים גם במקום אחר אין עם הסגלה יכול להדבק בענין האלוהי כי אם בארץ הזאת:
סגולת ארץ ישראל אינה נובעת ממעשה עם ישראל אלא היא סגולה מהותית. ואנו מנסים להורידה לארץ. לעומת זה לרמב”ם כל הקדושה נוצרת בידי אדם על ידי מעשה שלנו. הקדושה אינה תכונה עצמית של גופים מסויימים. גופים אינם יכולים להיות קדושים ללא מעשה של האדם וזה מסמל את השאיפה אל רוחניות. בנדרים צריך התפסה בדבר הנדור ולא בדבר האסור, וההבדל הוא שדבר הנדור גדרו הוא קדושה שחלה על ידי האדם ולכן יש התפסה. קדושה הוא דבר הנדור. כיוצא בזה קדושה בית כנסת, ספרי תורה ותשמישי קדושה.
כיוצא בזה ההבדל בין הכוזרי לרמב”ם בנוגע לנבואה: לרמב”ם היא שלמות אנושית ולא מראה על דרגה שונה של מהות כדעת הכוזרי. יחודו של עם ישראל הוא אם כן במה שקבל תורה אלוקית באמצעות נביאים. סגולתו של עם ישראל הוא בזה שהוא מקיים את המצות.
וכך גם לגבי יחודה וקדושתה של ארץ ישראל: לכוזרי זו סגולה בארץ. ואילו לרמב”ם קדושת ארץ ישראל היא על ידי מעשה מקדש: גם קדושה ראשונה וגם קדושה שניה באו על ידי מעשה: דבר זה מבואר ברמב”ם בהלכות תרומות פ”א הלכות א-י: “ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו”.
בצורה יותר חריפה כתב הרמב”ם בהלכות בית הבחירה פרק ו’ הלכה טז כשמסביר את ההבדל בין קדושה ראשונה שבטלה וקדושה שניה שלא בטלה: “ולמה אני אומר במקדש וירושלים, קדושה ראשונה קידשתן לעתיד לבוא, ובקדושת שאר ארץ ישראל לעניין שביעית ומעשרות וכיוצא בהן, לא קידשה לעתיד לבוא לפי שקדושת המקדש וירושלים, מפני השכינה; ושכינה, אינה בטלה: הרי הוא אומר “והשימותי את מקדשיכם” (ויקרא כו,לא); ואמרו חכמים, אף על פי ששוממין, בקדושתן הם עומדין. אבל חיוב הארץ בשביעית ובמעשרות, אינו אלא מפני שהוא כיבוש רבים; וכיון שנלקחה הארץ מידיהם, בטל הכיבוש ונפטרה מן התורה מן המעשרות ומן השביעית שהרי אינה ארץ ישראל. וכיון שעלה עזרא וקידשה, לא קידשה בכיבוש אלא בחזקה שהחזיקו בה; ולפיכך כל מקום שהחזיקו בה עולי בבל, ונתקדש בקדושת עזרא השנייה–הרי הוא מקודש היום, ואף על פי שנלקח הארץ ממנו, וחייב בשביעית ובמעשרות, על הדרך שביארנו בהלכות תרומה”.
וכאן מדגיש הרמב”ם, שאם בטל הכיבוש ונפטרה הארץ מן המעשרות, “שהרי אינה ארץ ישראל”, כלומר שכיון שאין מעשה מקדש הרי אין זו ארץ ישראל ! (וכן לגבי כיבוש יחיד כתב הרמב”ם בהלכות תרומות פרק א’ הלכה ב: “ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים. אבל יחיד מישראל או משפחה או שבט שהלכו וכבשו לעצמן מקום, אפילו מן הארץ שניתנה לאברהם אינו נקרא ארץ ישראל, כדי שינהגו בו כל המצוות; ומפני זה חילק יהושוע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, ואף על פי שלא נכבשה כדי שלא תהיה כיבוש יחיד, כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו”.
חידוש נוסף למדנו ברמב”ם בתחילת פרק ב’ הלכות בית הבחירה, שגם קדושת המקדש אינה קדושה עצמית אלא תוצאה של מעשים, אף שקדושה זו לא בטלה כשבטלה קדושת הארץ: “המזבח, מקומו מכוון ביותר; ואין משנין אותו ממקומו לעולם, שנאמר “זה מזבח לעולה, לישראל” (דברי הימיםא כב,א). ובמזבח נעקד יצחק אבינו, שנאמר “ולך לך, אל ארץ המורייה” (בראשית כב,ב) ונאמר “ויבן שלמה את הבית, בהר המורייה” (ראה מלכיםא ו,יד; דברי הימיםב ג,א). ]ב[ ומסורת ביד הכול, שהמקום שבנה בו דויד ושלמה המזבח בגורן ארוונה ל הוא המקום שבנה בו אברהם המזבח ועקד עליו יצחק, והוא המקום שבנה בו נוח כשיצא מן התיבה, והוא המזבח שעליו הקריב קין והבל. ובו הקריב אדם הראשון קרבן, ומשם נברא; אמרו חכמים, אדם ממקום כפרתו נברא”.
היינו יחודו של מקום המקדש הוא משום המעשים שנעשו בו והמזבחות שנבנו בו.
השוואה זו בין הרמב”ם ובין הכוזרי, מביאה אותנו לנושא משותף שבו גם הרמב”ם וגם הכוזרי מסיימים באותו פסוק, וניתן להוכיח שמקורם משותף:
הכוזרי, שהוא ספר מחשבתי פילוסופי, מתוך ההבנה שארץ ישראל היא המרכז, מגיע למסקנה הלכתית לגבי קו התאריך. ולדעת הכוזרי, קו התאריך הבין לאומי מתחיל בירושלים. הרמב”ם לעומת זה בנושא קידוש החודש, מתוך הבנה הלכתית מגיע למסקנה מחשבתית חשובה ביותר בנוגע לארץ ישראל. ושניהם מסיימים באותו פסוק:
בכוזרי מאמר שני סוף אות כ’: “ידיעת שבתת ה’ ומועדי ה’ תלויה אפוא בארץ הנקראת בשם נחלת ה’ וכן נקראת הארץ הזאת עוד הר קדשו והדם רגליו ושער השמים וזהו ענין כי מציון תצא תורה”
ברמב”ם בספר המצות מצוה קנ”ג כתב הרמב”ם: “ודע שהחשבון הזה שנמנה אותו היום ונדע בו ראשי חדשים והמועדים אי אפשר לעשותו אלא בארץ ישראל לבד אלא בעת הצורך ובהעדר החכמים מארץ ישראל אז אפשר לבית דין הסמוך בארץ ישראל שיעבר השנים ויקבע חדשים בחוצה לארץ כמו שעשה רבי עקיבא כמו שהתבאר בתלמוד ובזה קושי גדול וחזק והידוע תמיד שבית דין הגדול אמנם היה בארץ ישראל והם יקבעו חדשים ויעברו שנים בפנים המקובלים אצלם ובקבוצם גם כן ובכאן שורש גדול מאד משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה וזה שהיותנו היום בחוצה לארץ מונים במלאכת העבור שבידינו ואומרים שזה היום ראש חדש וזה היום יום טוב לא מפני חשבוננו נקבעהו יום טוב בשום פנים אלא מפני שבית דין הגדול שבארץ ישראל כבר קבעו זה היום יום טוב או ראש חדש ומפני אמרם שזה היום ראש חדש או יום טוב יהיה יום טוב או ראש חדש בין שהיתה פעולתם זאת בחשבון או בראיה כמו שבא הפירוש אלה מועדי ה’ אשר תקראו אותם כו’ אין לי מועדות אלא אלו כלומר שיאמרו הם שהם מועדות אפילו שוגגין אפילו אנוסין אפילו מוטעין כמו שבאתנו הקבלה ואנחנו אמנם נחשב היום כדי שנדע היום שקבעו בו בני ארץ ישראל כי במלאכה הזאת בעצמה מונין וקובעין היום לא בראיה ועל קביעתם נסמוך לא על חשבוננו אבל חשבוננו הוא לגלויי מילתא והבן זה מאד ואני אוסיף לך באור אילו אפשר דרך משל שבני ארץ ישראל יעדרו מארץ ישראל חלילה לאל מעשות זאת כי הוא הבטיח שלא ימחה אותות האומה מכל וכל ולא יהיה שם בית דין ולא יהיה בחוצה לארץ בית דין שנסמך בארץ הנה חשבוננו זה לא יועילנו אז כלום בשום פנים לפי שאין לנו רשות שנחשב בחו”ל ונעבר שנים ונקבע חדשים אלא בתנאים הנזכרים כמו שבארנו כי מציון תצא תורה וגו’.
מקורו של הרמב”ם וגם של הכוזרי מתוך הסיפור בגמ’ בסוף מסכת ברכות: “אמר רב ספרא רבי אבהו הוה משתעי (מספר): כשירד חנינא בן אחי רבי יהושע לגולה היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוצה לארץ. שגרו אחריו שני תלמידי חכמים רבי יוסי בן כיפר ובן בנו של זכריה בן קבוטל. כיון שראה אותם אמר להם למה באתם אמרו ליה ללמוד תורה באנו. הכריז ]עליהם[ אנשים הללו גדולי הדור הם ואבותיהם שמשו בבית המקדש כאותה ששנינו זכריה בן קבוטל אומר הרבה פעמים קריתי לפניו בספר דניאל. התחיל הוא מטמא והם מטהרים הוא אוסר והם מתירים. הכריז עליהם אנשים הללו של שוא הם של תהו הם. אמרו לו כבר בנית ואי אתה יכול לסתור כבר גדרת ואי אתה יכול לפרוץ. אמר להם מפני מה אני מטמא ואתם מטהרים אני אוסר ואתם מתירים אמרו לו מפני שאתה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ. אמר להם והלא עקיבא בן יוסף היה מעבר שנים וקובע חדשים בחוץ לארץ אמרו לו הנח רבי עקיבא שלא הניח כמותו בארץ ישראל. אמר להם אף אני לא הנחתי כמותי בארץ ישראל. אמרו לו גדיים שהנחת נעשו תישים בעלי קרנים והם שגרונו אצלך וכן אמרו לנו לכו ואמרו לו בשמנו אם שומע מוטב ואם לאו יהא בנדוי. ואמרו לאחינו שבגולה אם שומעין מוטב ואם לאו יעלו להר אחיה יבנה מזבח חנניה ינגן בכנור ויכפרו כולם ויאמרו אין להם חלק באלהי ישראל. מיד געו כל העם בבכיה ואמרו חס ושלום יש לנו חלק באלהי ישראל. וכל כך למה משום שנאמר (ישעיהו ב) כי מציון תצא תורה ודבר ה’ מירושלים.”
הרי שעם זאת שגם הרמב”ם וגם הכוזרי מקורם מאותה גמ’, הרי הכוזרי הולך מלמעלה למטה, כאיש הדת שתאר הרב סולביצ’יק. ואילו הרמב”ם הולך בדרך של איש ההלכה, מלמטה למעלה. קדושת ארץ ישראל לכוזרי היא קדושה מהותית, ואילו לרמב”ם היא קדושה שבאה כתוצאה ממעשה המקדש. משאיפה מלמטה למעלה.
ולגופה של הגדרת הקדושה בכלל ולגבי ארץ ישראל בפרט: הרב בר שאול בספר מצוה ולב, בפרק על הקדושה מגדיר את הקדושה כעמידה לפני ה’. האדם מתקדש בכך שהוא מכין את עצמו, גופו ומחשבתו לעמידה בפני ה’. כשאדם נמנע מאיסורי תורה ומקדש את עצמו במותר לו בכך הוא יכול לעמוד לפני ה’.
דבר זה מודגש ספר מסילת ישרים בפרק כו בביאור מדת הקדושה: “אך הקדוש הדבק תמיד לאלהיו, ונפשו מתהלכת בין המושכלות האמתיות באהבת בוראו ויראתו, הנה נחשב לו כאילו הוא מתהלך לפני ה’ בארצות החיים עודנו פה בעולם הזה, והנה איש כזה הוא עצמו נחשב כמשכן, כמקדש, וכמזבח, וכמאמרם זכרונם לברכה (ב”ר פפ”ב): ויעל מעליו אלהים, האבות הן הן המרכבה, וכן אמרו (רש”י בראשית ז): הצדיקים הן הן המרכבה, כי השכינה שורה עליהם כמו שהיתה שורה במקדש, ומעתה המאכל שהם אוכלים הוא כקרבן שעולה על גבי האישים, כי ודאי הוא שיהיה נחשב לעילוי גדול אל אותם הדברים שהיו עולים על גבי המזבח כיון שהיו נקרבים לפני השכינה, וכל כך יתרון היה להם בזה, עד שהיה כל מינם מתברך בכל העולם, וכמאמרם ז”ל במדרש כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, וכאילו נקרב על גבי המזבח ממש”.
את העמידה לפני ה’ שהיא הגורמת לאדם להתקדש אנו מוצאים ברמב”ם בסוף הלכות שמיטה ויובל: “ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה’ לשרתו ולעובדו לדעת את ה’, והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה’ חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים ללויים. הרי דויד אומר “ה’, מנת חלקי וכוסי אתה, תומיך גורלי” (תהילים טז,ה)”.
כל אדם עומד ברמתו שלו לפני ה’, הצווי שויתי ה’ לנגדי תמיד, ואמנם בטור ובית יוסף כלל זה נאמר לגבי כל אדם על זמן התפילה, אך הרמ”א בתחילת שו”ע אורח חיים הוסיף וכתב: “שויתי ה’ לנגדי תמיד (תהילים טז, ח), הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלהים, כי אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו, כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול, ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו וקרוביו, כדבורו במושב המלך. כ”ש כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב”ה, אשר מלא כל הארץ כבודו, עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמר: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה’ (ירמיה כג, כד), מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי”ת ובושתו ממנו תמיד (מורה נבוכים ח”ג פ’ נ”ב)”.
ובתפילת נעילה של יום הכפורים אנו אומרים דבר זה כדרישה לכל באי עולם: “אתה הבדלת אנוש מראש ותכירהו לעמוד לפניך”. מהות האדם באשר הוא אדם, ומותר האדם מן הבהמה הוא העובדה האם מכיר את בוראו ועומד לפניו. האדם הקדוש הוא מי שחי עובדה זו וחש אותה ביום יום. הקדושה אינה מצב חד פעמי אלא מצב נפשי קבוע בלבו של הקדוש.
ומכאן לקדושת ארץ ישראל: מהותה של ארץ ישראל שהיא הארץ שעומדת לפני ה’: ארץ אשר עיני ה’ אלוקך בה מראשית השנה עד אחרית שנה. מהות הקדושה היא במה שארץ ישראל היא הארץ אשר השגחת הקב”ה בה יותר מאשר שאר הארצות. אף העכו”ם שבארץ ישראל אין הקב”ה סובלם, כפי שהדגיש את זה הרמב”ן בפרשת אחרי מות.
כל המצות התלויות בארץ שיש בהם קשר למקדש נאמר בהם “לפני ה'”. יש דרגות שונות ב”לפני ה'”: יש לפני ה’ ששייך לעזרה בלבד, כמו מצות לולב כל ימי החג, מן התורה רק במקדש שנאמר (ויקרא פרק כג פסוק מ): ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבת וערבי נחל ושמחתם לפני ידוד אלהיכם שבעת ימים”
משה רבנו אומר לבני גד ולבני ראובן (במדבר פרק לב פסוק כט): “ויאמר משה אלהם אם יעברו בני גד ובני ראובן אתכם את הירדן כל חלוץ למלחמה לפני ידוד ונכבשה הארץ לפניכם ונתתם להם את ארץ הגלעד לאחזה”.
כל ירושלם היא לפני ה’ לגבי אכילת מעשר שני וקדשים קלים (דברים פרק יב פסוקים ו-ז): “והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם ואת מעשרתיכם ואת תרומת ידכם ונדריכם ונדבתיכם ובכרת בקרכם וצאנכם: ואכלתם שם לפני ידוד אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ידוד אלהיך”.
ומאידך לגבי וידוי מעשר כל ארץ ישראל נחשבת “לפני ה'” (דברים כו יב): “כי תכלה לעשר את כל מעשר תבואתך בשנה השלישית, שנת המעשר ונתת ללוי, לגר ליתום ולאלמנה, ואכלו בשעריך, ושבעו. ואמרת לפני ה’ אלוהיך ביערתי הקודש מן הבית, וגם נתתיו ללוי ולגר ליתום ולאלמנה, ככל מצותך, אשר ציוויתני: לא עברתי ממצוותיך, ולא שכחתי. לא אכלתי באוני ממנו, ולא ביערתי ממנו בטמא, ולא נתתי ממנו, למת; שמעתי בקול ה’ אלוהיי, עשיתי ככול אשר ציוויתני. השקיפה ממעון קודשך מן השמיים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה, אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש”
כשאדם מישראל מתודה על המעשרות, הרי הוא אומר “לפני ה'” – משום שזו תמצית קדושת ארץ ישראל שהיא הארץ אשר לפני ה’, והיא ארץ זבת חלב ודבש.
תוספת: בענין קדושת השבת: ע’ ביצה י”ז ע”א ששבת קביעה וקיימה. אבל בגרסת השאלתות, שאילתא נד עמ’ ש”ס. בענין זה גרס בדברי רבי מקדש ישראל השבת והזמנים. ובחילוקי מנהגים שבין בני ארץ ישראל ובבל, בכל שבת בני ארץ ישראל מברכים מקדש ישראל והשבת.
וע’ אור שמח על הפסוק ויהי כאשר קרב אל המחנה בפרשת כי תשא, שכתב באופן חריף שאין קדושה שהיא מאליה:
ראה מדברי משך חכמה, מ”ש הרב משה ליכטנשטיין בשיחה לפרשת תרומה “מקור קדושתו של מקדש” ומשם:
ובמשך חכמה על הפסוק “משכו וקחו לכם צאן” מובא:
“והנה יש להאריך שכל המקומות המקודשים אין יסודם מן הדת, רק מהאומה והשורשים, כמו הר המוריה שמשם נברא האדם (סנהדרין לח:), ושם הקריב אברהם אבינו את יצחק (בראשית כב), וכן נבחר על פי נביא. ובדת לא כתוב רק “מקום אשר יבחר ה'”. והר סיני מקום הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו – יעלו צאן ובקר (שמות יט)! שחלילה ההרגשות לא יתעו לייחס לדת איזה ציור. רק ירושלים וכל ארץ ישראל והר המוריה בנויים על התייחסותם לאבותינו שרשי האמונה, והתאחדות האמונה לשרשה, שכל ההרגשות יהיו רק להתאחדות האומה. וזה דרוש עמוק, ואין כאן מקום להאריך”
אולם המשך חכמה דווקא כן מאריך בהמשך, בהתייחסותו בפרשת כי תשא (שמות לב:י”ט) לזריקת הלוחות על ידי משה רבנו:
“ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים מעצמם, חלילה! השם יתברך שורה בתוך בניו, ואם “הנה כאדם עברו ברית”, הוסר מהם כל קדושה, והמה ככלי חול “באו פריצים ויחללוה” (נדרים סב.), וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק (גיטין נו:), כי הוסר קדושתו. ויותר מזה, הלוחות – “מכתב אלוקים” – גם המה אינם קדושים בעצם רק בשבילכם, וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותם. סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם מיוחס לו העבודה והכניעה, ורק השי”ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת, ולו נאווה תהילה ועבודה, וכל הקדושות המה מצד ציווי שצוה הבורא לבנות משכן לעשות בו זבחים וקרבנות לשם יתברך בלבד”
אין לעצמים קדושה מצד עצמם, אלא רק “בשבילכם, שאתם שומרים אותם”. דברים דומים מופיעים אצל הרב מרדכי אילן זצ”ל הכותב בהקדמה לספרו תורת הקודש (ח”ב):
“שני מושגי היסוד שנאמרו ביחס למקדש והם: בחירה וקדושה או כלשון ההלכה בספרי זה – “שני הדינים” הנידונים בהרחבה בשני החלקים של ספרי – נאמרו גם ביחס לעם ישראל ומקדשו הפנימי, ששניהם כמקשה אחת מהווים את כוח המעמיד של קיומו הנצחי […] ואם ביחס לקדושת המקדש נאמר בו “ובאו בה פריצים וחללוה” פריצי גויים או מישראל כפי שנחלקו הראשונים בזה (כמבואר בסימן ד), אמנם שום פריצה או פלישה לחיי הרוח של ישראל לא תחלל את מקדשו הפנימי של העם וחוסנו בטהרתו מתגלה דווקא כשבאים לערער אשיות קיומו, אז מתקלפת הקליפה החיצונית הדבוקה, אשר היא רק היא מאפילה על הזהות המיתית ומתגלה התוך השורשי והמקורי של ישראל גוי קדוש, שלא יסולא מפז”
ובסימן א (סע’ א) מובא:
“ומבואר מדברי הרדב”ז דמחנה לוויה אינו בכלל מקדש לגבי דין יום הנזכר במקדש, דשם מקדש אינו אלא מחנה שכינה, וכ”כ להלן בפ”ז מהלות בית הבחירה ה”ד לגבי דין מורא מקדש, דהר הבית [דהוא מחנה לוויה כדפרישית] אינו בכלל מקדש, אמנם גם זהו שיטת המאירי ביבמות ו: שכתב דדין מורא בהר הבית אינו אלא מדרבנן, והיינו דמחנה לוויה אינו בכלל ומקדשי תיראו”.
ע’ אביעד הכהן על מהותה של הקדושה
ע’ לייבוביץ על משך חכמה והראי”ה
אין הקדושה תואר על טבעי שמימי היורד מלמעלה למטה ונתקע באיזה חפץ. אין הדברים מתקדשים מאליהם. אילו היו הדברים מקבלים קדושה אוטומטית, הרי הייתה היהדות הופכת לדת מאגית, חס ושלום. הקדושה היא יצירת האדם. האדם מחדש את אופייה ועל ידיו חלה קדושה על העולם החיצוני; הקדושה מביעה עמדה רוחנית של האדם במקומות וזמנים ידועים; מרוכזת היא רק בתגובתו הפסיכית למודעות מיוחדת. הבריאה מצד אחד והזיכרון העל-היסטורי מצד שני יוצרים דפוסים אסכטולוגיים שבהם ניתכת הקדושה למטבעות ממשיות. משקיעה היא ייחוד של קדושה לתוך טבע אטום (דברי השקפה עמ’ 117).
שם:
ראשונה בהן היא עמדתו של הראי”ה קוק. הראי”ה התייחס לסוגיה זו כחלק מהפולמוס סביב היתר המכירה. בעל הפלוגתא העיקרי שלו, הרדב”ז, רבה של עין זתים, טען כלפי הראי”ה כי קיימת סתירה פנימית במכירת אדמת ארץ ישראל לגוי בשנת השמיטה, כדי להיפטר ממצות השמיטה. היסוד ההלכתי להיתר המכירה מבוסס על הקביעה כי קרקע של גוי איננה חייבת במצוות התלויות בארץ. על כן, מפקיעה המכירה לגוי את חובת ההימנעות מעבודה בשביעית, ומאפשרת קיום של יישוב יהודי בארץ. המניע המרכזי למכירה זו נובע מן הרצון לשמור על אפשרות קיומה של מצוות ישוב ארץ ישראל, והמכירה היא הפתרון ההלכתי המאפשר זאת. אולם, אם אכן מפקיעה המכירה את מצוות ישוב ארץ ישראל, שכן על ידיה הופכת ארץ זו לארץ של גויים, אין עוד משמעות למצוות ישוב הארץ, ואם כן – מה הועילו חכמים בתיקונם ?
הנחת הרדב”ז בשאלה הייתה כי המונחים קדושת ארץ ישראל לגבי קיום מצוות התלויות בארץ, בתוכן מצוות השמיטה, וקודשת ארץ ישראל לגבי משמעות הישיבה בארץ זהות. לפיכך, טען, אין טעם בהפקעת קדושת הארץ לעניין המצוות כדי לשבת בארץ, כיוון שעל ידי ההפקעה מאבדת אף הישיבה בארץ את משמעותה.
על נקודת הנחה זו חלק הראי”ה:
אמנם ידידי הגאון ר’ יעקב דוד רידב”ז שליט”א, העיר בקונטרס השמיטה אשר לו: איך אפשר לומר, שנתיר להפקיע את מצות שביעית על ידי הפקעת המכירה, משום שאנו אומרים שלגבי שביעית בזמן הזה יש קניין לנכרי להפקיע, משום ישוב ארץ ישראל, – הרי כיון שאנו מפקיעים אותה מקדושתה, אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל?
אבל כל זה מיוסד רק על הסברא, שאין שום מעלה אחרת לארץ ישראל, מלבד מה שעל ידה אפשר לקיים את המצוות התלויות בה, והיא לפי זה רק כעין הכשר להמצוות התלויות בארץ, לפיכך כשמפקיעים חובת המצות, אפילו על פי הכרח, שוב אין כאן מצות ישוב ארץ ישראל.
ובאמת לא כן הדבר; וסברא זו אינה מיוסדת על פי עיקר יסודה של תורה, התלויה ביסוד קדושתה העליונה גם היא בארץ ישראל, ו”מלכה ושריה בגויים אין תורה” “וכיון שגלו ישראל ממקומם אין לך ביטול תורה גדול מזה”. כי ארץ ישראל דומה בזה לתלמוד תורה: ותלמוד תורה, אף על פי שהוא מביא לידי מעשה המצוות כולן, מכל מקום חלילה לומר, שערכה של תורה איננו כי אם הכשר למעשה המצות, אבל היא עליונה וחשובה בקדושתה בפני עצמה, עד שאפילו כשלומדין מה שאי אפשר לקיים כלל אין שיעור למעלת הלימוד ההוא, ועוד הוא גדול באיזה פנים מן הלימוד שאפשר לקיימו במעשה, שהרי זה נחשב גם כן עשייה, כדאמרינן “כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם”. ואין שיעור למעלת התורה של הלימוד בדברים שאין להם שום יחש לענייני מעשים, כי היא בעצמה עליונה מכל. אלא שבכלל גודל מעלתה כלולה גם מעלה זו שהיא מביאה לידי מעשה.
כמו כן היא קדושת ארץ ישראל, אע”פ שבקדושתה היא מביאה אותנו גם בחורבנה לידי כמה מצות, שאין לנו דוגמתן בחוץ לארץ, וק”ו בבניינה, “מי מנה עפר יעקב”, מכל מקום לא זה הוא כל עיקר מעלתה, עד שנאמר, שאם מתבטל חיובן של כמה מצוות, או אם יש איזה דוחק, יגרע בזה ערך קדושתה וחבת מצוותה.
כי לא כן הוא, ואפילו אם מפני הדחק צריכים להפקיע איזו מצווה מהמצות התלויות בארץ לא ייפול על זה, חס ושללום, לבם של הזוכים להסתופף בצלצח קדושת חבת נעימת ארץ חמדה אשר עיני ד’ אלוקינו בה תמיד, מראשית השנה עד אחרית שנה….”
..
הלשון ברמב”ם בהלכות בית הבחירה “אינה מן ארץ ישראל” ע’ בתחילת הלכות תרומות “אינו נקרא ארץ ישראל כדי שינהגו בו כל המצוות”. אם כן צריך תנאי שיתקדש שיהיה זה חלק מן ארץ ישראל. וראה מהרי”ק שם.
כפתור ופרח פרק י’:
אין היום הבדל ולא הפרש ולא חלוק כלל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל שאין שום דבר בזה שלא יהיה בזה בענין הקדושה והמעלה לבד חיוב התרומות והמעשרות ודומיהם שאלו דאוריתא ואלו דרבנן.
שתי הנימות בהבנת קדושת ארץ ישראל, ראה קדושת אביב עמ’ 274-5
קדושת אביב עמ’ 276 שם:
“אך היסוד המרכזי בתפיסה זו – והוא אובר כחוט השני במחשבו של הרב ז”ל – הינו חידוש של ממש. האדם יכול לחדש יצירה מקבילה ברמתה ליציאה הקמאית של הקב”ה: “כל המתפלל בערב שבת ואומר ויכולו מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב”ה במעשה בראשית” (שבת קיט ע”ב). הקב”ה מסר את מפתחות הקדושה לכנסת ישאל בכלל ולאדם מישראל בפרט, והם יוצרים את הקדושה. איננו חושפים או מגלים קדושה הקיימת זה מכבר; אנו בוראים ויוצרים אותה”
ע’ אצל הרב ליכטנשטיין, שגם לרמב”ם צריך לומר שיש “שם ארץ ישראל” מלבד ענינה של הקדושה.
שמות רבה פט”ו:
כד ד”א החדש הזה לכם, הרואה את הלבנה היאך צריך לברך בזמן שהיו ישראל מקדשין את החדש, יש מן רבנן אמרין ברוך מחדש חדשים, ויש מהם אומרים ברוך מקדש חדשים, ויש מהם אומרים מקדש ישראל שאם אין ישראל מקדשים אותו אין אותו קדוש כלום, ואל תתמה על זה שהקב”ה קדש את ישראל שנא’ (ויקרא כ) והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ ולפי שהם מקודשים לשמים לכך מה שהם מקדשים הוא מקודש, רצונך לידע צא ולמוד מכלי השרת משה קדש את המשכן ואת כל כליו מי היה מקדשם יכול היה משה לבא ולקדשן אלא מה היו עושין היה הכהן מקבל בו דבר של קדש והכלי מתקדשת כשם שקדש משה בדם המזבח או יין נסך או מנחה מערה בכלי חול וכלי חול מתקדש, ואם כלי חול כשהוא מתמלא מן הקדש מתקדשת, עאכ”ו ישראל שהם קדושים ומקדשים את החדש, אמר הקדוש ברוך הוא אני קדוש אני ולעצמי אני מקדש אלא הריני מקדש את ישראל והן מקדשין אותי, לכך כתיב והייתם לי קדושים כי קדוש אני ה’ מקדשכם, וכן דוד אומר (תהלים כב) ואתה קדוש יושב תהלות ישראל ומתי התחילו ישראל לקדש את החדש במצרים, הה”ד החדש הזה לכם.
איש ההלכה עמ’ 47
קדושה מייצגת חיים מסודרים וקבועים על פי ההלכה ומוצאת את מילואה בקיום איסורי ביאה מאכלות אסורים וכיוצא בהם ולא לחינם כלל הרמב”ם איסורים אלה בספר הקדושה הקדושה נוצרת על ידי האדם על ידי בשר ודם בקדושת פה אנו יוצרים קדושת מזבח וקדושת בדק הבית ארץ ישראל מתקדשת על ידי כיבוש ירושלים והעזרות בשתי תודות ירושלים או בשירי מנחות עזרה ושיר וכד האדם מקדש מקום ועושה משכן ליוצרו.
[1] ראה מה שכתב הרב ליכטנשטיין בספרו קדושת אביב ע’ 275-6, וראה שיעור על קדושת השבת