בענין מכירת קרקעות ודירות לישמעאלים בארץ
בתורה מפורש איסור לתת לעכו”ם ישיבה בארץ, שמות כג, לב – לג (פרשת משפטים):
(לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית: (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ:
דברים ז, ב (פרשת ואתחנן):
(ב) וּנְתָנָם ה’ אֱלֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם:
גמ’ עבודה זרה יט, ב:
משנה: …אין מוכרין להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ ר’ יהודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ:
גמ’ מנהני מילי אמר רבי יוסי בר חנינא דאמר קרא לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע האי לא תחנם מיבעי ליה דהכי קאמר רחמנא לא תתן להם חן א”כ לימא קרא לא תחונם מאי לא תחנם שמע מינה תרתי ואכתי מיבעי ליה דהכי אמר רחמנא לא תתן להם מתנת של חנם אם כן לימא קרא לא תחינם מאי לא תחנם שמע מינה כולהו תניא נמי הכי לא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע.
הרמב”ם בהלכות עבודה זרה י, ד הביא את הפסוק “לא תחונם”:
…ומפני מה אין מוכרין להן שנאמר ולא תחנם לא תתן להם חנייה בקרקע שאם לא יהיה להם קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא…
ובהלכה ו’ שם המובא להלן, העוסק בזמן שיד ישראל תקיפה, הביא את הפסוק “לא ישבו בארצך”.
ובשו”ע יורה דעה קנא, ח נפסק:
אין מוכרים להם בתים ושדות בארץ ישראל; אבל משכירין להם בתים, ולא שדות. ובסוריא, מוכרים בתים ומשכירים שדות. ובחוצה לארץ, מוכרים אלו ואלו.
על מי מדובר בלאו זה: על שבעת עממין או על כל עובדי עבודה זרה?
הלאו הזה של לא ישבו בארצך, לדעת רש”י גיטין מה, זה נוהג רק בשבעה עממים. אבל ברמב”ם משמע שזה על כל עובדי עבודה זרה. ע’ רמב”ם פ”י ה”ג “אין מוכרין” וכו’ ואחרי הלכה ה’ שמפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ארץ ישראל, כתב: הרמב”ם בהלכות עכום פרק י’ הלכה ו’:
אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עכו”ם תקיפה על ישראל אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח שנאמר לא ישבו בארצך אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב, ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד.
השגת הראב”ד: ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו. א”א זאת לא מצאנו ולא שמענו מעולם והפסוק שהוא מביא בז’ אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה.
השגת הראב”ד: אבל שלא בזמן היובל אין מקבלין אלא גר צדק בלבד. א”א איני משוה לו בישיבת הארץ.
וע’ כסף משנה שמבין שלדעת הרמב”ם זה נוהג לא רק בשבעת עממין אלא בכל עובדי עבודה זרה.
לדעת הרמב”ם מותר להושיב עובד עבודה זרה רק אם קיבל עליו שבע מצוות בני נח. היינו קיבל על עצמו שלא לעבוד עבודה זרה. וכיון שאין מקבלין אלא בזמן שהיובל נוהג, ממילא זה לא מעשי היום. וכן ערכין כט א; רמב”ם ע”ז פ”י ה”ו ושבת פ”כ הי”ד ואיסורי ביאה פי”ד ה”ח). ולדעת הראב”ד יש היום דין גר תושב לענין ישיבת הארץ (וכן תשו’ הרשב”א ח”א סי’ קפב, לדעתו מותר לתת לו לשבת בעיר שאין היום קדושת הארץ[1])
וע’ רמב”ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה ז’:
אי זה הוא גר תושב זה עכו”ם שקיבל עליו שלא יעבוד כו”ם עם שאר המצות שנצטוו בני נח ולא מל ולא טבל ה”ז מקבלין אותו והוא מחסידי אומות העולם, ולמה נקרא שמו תושב לפי שמותר לנו להושיבו בינינו בארץ ישראל כמו שביארנו בהלכות עכו”ם.
אם כן לכאורה לא שייך דין גר תושב בזמן הזה, כיון שצריך שיקבלו על עצמם שבע מצוות ובזמן הזה לא מקבלים.
האם הישמעאלים הם עובדי עבודה זרה? ע’ בית יוסף חו”מ רמ”ט שכתב על דברי הטור שאסור לתת להם מתנת חינם:
ומ”ש רבינו אסור ליתן מתנת חנם לעובד עבודה זרה. לאו לאפוקי ישמעאלים אלא לאפוקי גר תושב דהיינו שקיבל עליו שבע מצות בני נח וזהו שאנו מצווים להחיותו אבל שאר גוים כלם דין אחד להם:
כלומר לדעת הבית יוסף לכאורה הישמעאלים דינים כעובדי ע”ז.
בטור יו”ד סימן קכד כתב:
כתב הרשב”א כבר ביארנו שגר תושב שקבל עליו שבע מצות יינו מותר בהנאה לפיכך יש מהגאונים שהתירו יינן של ישמעאלים בהנאה שהדבר ידוע שאינן עובדים עבודה זרה וכן כתב הרמב”ם. וכתב עוד שמגען בלא כוונה מותר אף בשתיה.
אלא שכתב הבית יוסף בשם הרשב”א בספר תורת הבית שיש דין שונה לגר תושב לענין יין נסך:
…ואף על פי שהישמעאלים הללו לא קבלו עליהם בפני שלשה שלא לעבוד עבודה זרה וכן לא קבלו עליהם בפני שלשה שבע מצות בני נח וברייתא (סד:) קתני איזהו גר תושב כל שקבל עליו בפני שלשה חברים שלא לעבוד עבודה זרה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים כל שקבל עליו שבע מצות בני נח ההיא לא לענין יין נסך ושאר גזירות שגזרו בגוים היא שנויה אלא להחיותו בלבד.
ומה שכתב שכן דעת הרמב”ם, ע’ בית יוסף שם שכתב:
וכ”כ הרמב”ם ז”ל. בפרק י”א מהלכות מאכלות אסורות (ה”ז) שהורו כל הגאונים שכל גוי שאינו עובד עבודה זרה כגון אלו הישמעאלים יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה ומבואר בדבריו שם ובפרק י”ג (הי”א) שמגעו ביין שלנו שוה ליינו שאסור בשתיה:
בשו”ע יו”ד סימן קכד סעיף ו’ כתב המחבר:
כל עובד כוכבים שאינו עובד עבודת כוכבים, יינו אסור בשתיה ומותר בהנאה; ומגען ביין שלנו, שוה ליינם, שאסור בשתייה.
וכתב הט”ז ס”ק ד’:
שאינו עובד אלילים כו’. כגון הישמעאלים ויליף לה מגר תושב למה שפסק בסעיף ב’ דאינו אוסר רק בשתייה ואף על גב דשם כתב קיבל עליו ז’ מצות שם קמ”ל רבותא דאפי’ הכי אסור בשתייה אבל לענין איסור הנאה לא איכפת לן רק בעובדי כוכבים דכבר נתבאר דאיסור שתייה הוא משום בנותיהן ואיסור הנאה הוא משום עבודת כוכבים מ”ה כל שאינו עובד עבודת כוכבים אין כאן איסור הנאה…
אלא שכאמור צריך בירור שהרי דין יין נסך שונה כמ”ש הרשב”א הנ”ל.
אם נאמר שלדעת הט”ז יש לישמעלים דין של גר תושב ממש, אם כן לא יתכן להשתמש בגוי של שבת מוסלמי, משום שיש איסור דאורייתא לומר להם לעשות מלאכה בשבת, גם לחולה שאין בו סכנה, ואין בו היתר של אמירה לגוי במקום חולי. ע’ משנה ברורה סימן שד ס”ק א:
דהנה תרי קראי כתיבי חד למען ינוח עבדך ואמתך כמוך זה קאי על עבד שמל וטבל לשם עבדות וקבל עליו כל מצות עבדים דהיינו כל מה שאשה חייבת וא”כ גם מצות שבת בכלל ואסור לעשות מלאכה בשבת ואתי האי קרא לאורויי דשביתת העבד מוטל גם על רבו שהוא מצווה עליו למנעו מעשות מלאכה אפילו לצורך עצמו של העבד.
ועוד כתיב קרא וינפש בן אמתך והגר ודרשו חז”ל דקאי על עבד הקנוי לישראל קנין הגוף אבל לא מל וטבל רק קיבל עליו ז’ מצות בני נח דגם לזה צריך רבו למנעו מלעשות מלאכה עבורו בשבת וה”ה דאסור מן התורה לכל ישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורם בשבת אבל לעצמו מותר עבד כזה לעשות מלאכה בשבת כיון דשבת אינו נכלל תוך ז’ מצות בני נח ודינו כגר תושב דאינו מוזהר על השבת ומ”מ אסור מה”ת לישראל לצוות לו לעשות מלאכה עבורו וכדכתיב וינפש בן אמתך והגר.
וראה מ”ש הרב הרצל הנקין זצ”ל, בחוברת “המעין” חנוכה תשע”ב:
מעתה, אם מוסלמי הינו “גר תושב” אליבא דהלכתא, אזי כל המערכות הציבוריות והפרטיות, בבתי חולים ומלונות, בשכונות מגורים שבערים מעורבות או מעורבות למחצה, במוסדות ציבוריים וכן הלאה, כל המושג של “גוי של שבת” כפי שהוא מיושם כיום – אחת דינם להתבטל, מלבד בהקשר של פיקוח נפש. שהרי כל ההיתרים – בנסיבות מסויימות ובאופנים מסויימים – הקיימים בדין “אמירה לנכרי” ובהנאה מגוי העובד “אדעתא דנפשיה”, מבוססים על כך שמדובר באיסור שעיקרו מדרבנן, ואין להם תוקף כשאיסור האמירה והעשייה נעשה דאורייתא.
והנצי”ב בשו”ת משיב דבר חלק ב’ סימן נו, קונטרס דבר השמיטה כתב על דברי הט”ז:
וראיתי לגאון א’ שכתב וליתר שאת יכולים למכור לישמעאל המכירו, אלא שאסור למכור שדות לעו”ג בא”י ולפ”ז בחמץ קודם הפסח שנהגו שהמדידה אחר הפסח וא”כ האחריות חלה על המוכר צריך למכור גם החדר דשכירות לא קניא והרי אסור למכור בית בא”י.
וצ”ל דסומכין על מש”כ הט”ז ביו”ד (סי’ קכ”ד סק”ד), דישמעאלים דינם כגר תושב, וראיה דר”י שדר קורבנא לאבידרנא ורב לבר ששך, וצ”ל דלא תחנם לא קאי רק על מאן דפלח לע”ג וה”נ לענין מכירה דנפקא לן מלא תחנם לא קאי עליהם וא”כ אפשר למכור לישמעאל המכירו ותהוי שביעית של עו”ג, ואכתי י”ל דר”י ורב משום דרך שלום הוו משדרי, ומ”מ י”ל דמשום הפסד נמי יש להקל בזה עכ”ל, ובאמת הה”ג הנ”ל ברח מהזאב ופגע בו ארי כי רוצים להמלט מאיסור שביעית בזה”ז דרבנן לרוב הפוסקים ופגע באיסור מכירת קרקע לעו”ג בא”י שהוא איסור דאורייתא לכו”ע,
רדב”ז על פאת השלחן פ”ד סעיף כט, נז ע”א מהדו’ בית רידב”ז:
ובעיקר ההיתר למכור לנכרים בשמיטה הראשונה, לא בצדק נעשה ההיתר הזה מאיזה רבנים, וכל הרבנים הגאונים הצדיקים שהיו בזמן ההוא צווחו ככרוכיא א) היאך מותר למכור לנכרי שדות בא”י, והמציאו היתר קלוש דישמעאל אינו עובד ע”ז והוא כגר תושב, וכבר ביטל את דבריהם הרב הגאון נצי”ב זצ”ל והאמת אתו דאינו כגר תושב.
ובמשפט כהן סימן נח כתב לסמוך על כך שמותר למכור לישמעלים:
בענין שביעית בזה”ז אם יש היתר לאחינו עובדי האדמה באה”ק לעבוד בשביעית ע”י שימכרו את אדמתם לישמעאלים במכירת הערמה, כמו שאנו נוהגים בחמץ, והפרטים שיש בזה.
… ועתה אם באמת גדול הדחק, עד שתלוי בזה ח”ו חורבן הישוב, נראה דיש להתיר במלתא דרבנן למכור, ע”פ דרך המכירה של חמץ הנהוגה במקום דחק, ולסמוך דישמעאלים שאינם עע”ז אין בהם איסור של חני’ בקרקע.
ואם נאמר דאין קנין לנכרי להפקיע מיד מעשר, הי’ מקום לומר דלא קיי”ל באיסור המכירה טעמא דמפקיע ממעשר (ועי’ תוס’ ע”ז כ”א ד”ה הא ולח”מ פ”י דע”ז ה”ג), והעיקר הוא טעמא דלא תחנם, לא תתן להם חניה בקרקע, ובזה י”ל דישמעאלים אינם עע”ז, ודינם כג”ת, ומותר לתן להם חניה בקרקע. ולפו”ר נראה דתלוי בפלוגתא דהרמב”ם והראב”ד (שם ה”ח), דהרמב”ם כתב דאין גר תושב נוהג כי אם בזמן שהיובל נוהג, ומשמע שגם לענין ישיבה וחניה בקרקע צריך דוקא שיקבל בפני ג’ שלא לעבוד ע”ז, וכל שבע מצות בני נח, אמנם הראב”ד כתב שאינו מודה לו בישיבת הארץ, משמע דס”ל שגם בזה”ז יש גר תושב לענין ישיבת הארץ, וי”ל דה”נ לענין חניה בקרקע. ומד’ הכסף משנה משמע דגם הרמב”ם מודה לענין ישיבה, ולא קאמר כ”א שאינו ג”ת לכל הדברים.
ובאמת י”ל דיש נפ”מ בין לענין הדברים שנאמר בהם בתורה גר, דבעי’ דוקא גר תושב גמור, והיינו להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך, א”כ יש חיוב להחיותו כישראל ממש, אבל מה דאין מפורש דבעי לזה גר, אלא הן הרחקות שמפורש בהו ענין עע”ז, א”כ י”ל פשוט דמהני כל שברור לנו שאינו בכלל זה, ובפרט אומה שלמה המוחזקת בכך ע”פ דתה.
אלא שפלא שבמבוא לשבת הארץ פרק יב, שם דן הרב באיסור לא תחונם לגבי מכירה לגוי, לא מזכיר את האפשרות למכור לישמעאלי משום שהוא כגר תושב. שם כתב שני טעמים בלבד: מפני שהמכירה היא לגוי שכבר יש לו חניה, ומפני שבטלה קדושת הארץ.
ואדרבה באגרת של הרב קוק[2] שפרסם (בשבע’ גליון 458, כ מרחשון תשע”ב) הרב נריה גוטל, מחמיר הרב במכירת קרקעות לגוי (שתשובה זו נכתבה אחרי התשובות הנ”ל שבשו”ת משפט כהן):
טז חשון צ”ב
להדרת כבוד מר מנחם אוסישקין נ”י
שלו’.
א”נ
ראיתי את המכתב של מר לזינסקי, שהוא שואל אם ראוי הדבר שימכור את נחלת אבותיו שבחברון לערבים מפני שהוא חושש שח”ו תשתקע בידי הגוים, מפני האיחור שהעסקנים מתאחרים מלעסוק בענין בנינה של חברון.
הנני בזה משיב לכ’ שמצד דין תוה”ק אסור לשום בר ישראל למכור אפילו שעל אחד של אדמת הקודש לעם נכרי. ובירושלמי פ”ק דע”ז אסר ר’ יוחנן אפילו להשכיר לגוים כרמים של יהודים אפילו אם במצב שבלא ההשכרה יחרבו הכרמים לגמרי. ור’ יהושע בן לוי שהתיר באופן זה להשכיר לגוים לא התיר אלא להשכיר לזמן אבל לא ח”ו למכור לנכרים.
ותקותנו חזקה שנצח ישראל לא ישקר ועוד נשוב ונבנה את חרבותינו בארץ אבות בימין ד’ רוממה.
ברגשי כבוד וברכה נאמנה.
היתר גורף מצאנו בספר מזבח אדמה[3] יורה דעה סימן קנא סעיף ח:
האידנא שראינו גדולי ישראל מו”ה מוהרש”א ומהרמ”ם [שמכרו] (ו)כמה וכמה חצרות ובתים וכיוצא, נראה ודאי דהיינו משום דלאו דלא ישבו בארצך [שמות כג, לג] לענין חניה בקרקע, היינו על גוים עובדי עבודה זרה דוקא, א”כ כל שכן בישמעאלים [דמותר], וכן כתב הר”מ פרק י’ מהלכות עבודה זרה [הלכה ג] וכן במנין המצוות להר”מ [לאוין נא] ובש”ס בכל המקומות לא נאמר אלא בעובדי עבודה זרה…
הביאו את פרי האדמה כמה אחרונים. וראה בשו”ת עשה לך רב, שם הביא את דברי המאירי, שו”ת עשה לך רב חלק ד סימן א:
ותנא גדול המסייע לסברא הנ”ל הוא המאירי שכתב בדין זה (מסכת ע”ז כ”א א) וז”ל: ולענין פסק, דבר זה לא נאמר אלא בארץ ובזמנים שהזכרנו (הכונה שהיו עע”ז), אבל בחו”ל ובזמנים אלו אף לבית דירה ואף בשכונה מותר, וכ”ש במקומות שאין עבודת האלילים מצויה שם, שדבר זה עיקר איסורו לאותם עע”ז שהיו אליליהם בבתיהם ומקטרים ומזבחים להם שם עכ”ל.
מפורש איפוא שאין איסור “לא תחנם” חל על ישמעאלים.
אבל דעה זו היא דעת יחיד בין האחרונים, לפסוק כמאירי שאין כלל איסור בזמן הזה.
נספח:
מכתב הרבנים מתוך ערוץ 7:
חמישים רבני ערים הצטרפו לאחרונה לרבה של צפת הרב שמואל אליהו וחתמו על מכתב שקורא לא להשכיר דירות ולא למכור דירות לערבים.
בין החותמים גם גדולי הרבנים החרדים שקוראים לא למכור ולא להשכיר דירות לנכרים.
כך נכתב ב”גילוי דעת”, עליו חתמו הרבנים:
במענה לשאלת רבים הננו משיבים שאסור מהתורה למכור בית או שדה בארץ ישראל לנכרי. כדברי הרמב”ם: “…שנאמר ‘וְלֹא תְחָנֵּם’ (דברים ז ב). – לא תיתן להם חניה בקרקע שאם לא יהיה להן קרקע ישיבתן ישיבת עראי היא…” (הלכות ע”ז; י,ד). והזהירה עליו התורה כמה וכמה פעמים שהוא גורם רעות ומחטיא את הרבים בנישואי תערובת שנאמר: “כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי” (דברים ז ד). שזה חילול קודש השם (רמב”ם א”ב יב ו) ומחטיא את הרבים באיסורים אחרים כמו שהזהירה תורה: “לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי” (שמות כג לג). ועוון המכירה והמשלשל ממנו, הכל תלוי בצוואר המוכרים, רחמנא ליצלן.
ועוד רעה על רעה, שהמוכר או המשכיר להם דירה באזור שגרים בו יהודים גורם נזק גדול לשכניו, ומתקיים בהם: “וְצָרֲרוּ אֶתְכֶם עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם ישְׁבִים בָּהּ” (במדבר לג נה). באשר דרך חייהם שונה מן היהודים, ומהם יש שצוררים לנו ויורדים לחיינו עד כדי סכנת נפשות כמו שהתפרסם כמה וכמה פעמים. ואפילו בחו”ל אסרו למכור להם בתוך שכונת היהודים מטעם זה, ומכל שכן בארץ ישראל כמבואר בשולחן ערוך (יו”ד קנא) שזה איסור גם בין אדם לחברו וגם בין אדם למקום.
ומן המפורסמות הוא שבעקבות מכירה או השכרת דירה אחת יורד מחיר כל דירות השכנים אפילו כשהקונים והשוכרים נחמדים בתחילה. וזה המוכר והמשכיר הראשון גורם לשכניו הפסד גדול ועוונו גדול מנשוא. ומי התיר לו? וגורם לאחרים למכור רכושם אחריו, לברוח מהמקום. וגם המוכרים אחריו לנכרים, גם הם מגדילים עוון חמור זה שתלוי בצוואר כולם.
ואם הנכרי הזה אַלָּם ומציק לשכניו, כבר התבאר בשולחן ערוך שכל מי שמוכר לו חייב נידוי!! עד שיסלק הנזק אפילו בדמים מרובים. (יו”ד שלד מג). ובימינו אין אנו מנדין, כידוע, באשר חומרת הנידוי גדולה. אמנם חובה על שכניו ומכריו של המוכר והמשכיר הזה להתרות בו ולהזהירו, בתחילה ביחיד ואחר כך רשות בידם לפרסמו ברבים. להתרחק ממנו, למנוע מסחר איתו, לא להעלותו לתורה וכד’ עד שיחזור בו מהיזק רבים זה. והשומע לנו ישכון בטח. אמן כן יהי רצון.
בין החותמים: הרב מרגלית מכרמיאל, הרב שיינין מאשדוד, הרב יעקב אדלשטיין מרמת השרון, הרב מרדכי נגארי ממעלה אדומים, הרב בסיס עזריה מראש העין, הרב שמואל דוד מעפולה, הרב משה ביגל ממיתר, הרב צוברי מגדרה, רב העיר נהריה הרב מייטליס, רב העיר קרית ים, הרב אברקי, הרב שלום צדוק רב העיר הרצליה, הרב הרצל מנצרת עילית, הרב זינגר מגבעת שמואל ועוד.
מקורות נוספים:
גר תושב, ע’ שיח נחום עמ’ 310; הרב איתם הנקין, המעין – גליון חנוכה תשעב, על מכירת קרקע לגוים ו”מכתב הרבנים”
[1] שו”ת הרשב”א חלק א סימן קפב
ומה ששאלת במה שכ’ הרמב”ם ז”ל שאין מקבלין גר תוש’ בזה”ז אלא בזמן שהיובל נוהג. וגר תושב הוא שקבל שלא לעבוד ע”ז עם שאר מצות בני נח ולא מל ולא טבל. למה אין מקבלין אותו בזמן הזה?
תשובה כבר עמדו הראב”ד ז”ל על דבר זה ותפס עליו… אבל בזמן שאין היובל נוהג יש מהן להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו. שבזמן שאין היובל נוהג יושב בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה. וקונה עבד עברי עד זמן שירצה. ואלו להקל עליו. אבל אין אנו מצוויין /מצווין/ להחיותו זהו להחמיר עליו. וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול. ע”כ.
[2] על הרקע כתב הרב גוטל: פרעות תרפ”ט (1929) והטבח האכזרי בחברון (שבת, יח במנחם-אב, 24 באוגוסט) בו נרצחו 67 יהודים, קטעו באיבחה חדה את פתיל חייו וקיומו של הישוב היהודי בחברון. מיישוב יהודי תוסס ופעיל מאות רבות בשנים – לשממה מוחלטת. אף לא יהודי אחד העז עתה לדור בין פראים אשר הוכיחו, ולא באמירות מתלהמות אלא בידיים מגואלות בדם, למה הם מסוגלים.
לא מעט רכוש עזוב הותירו אחריהם הנמלטים, רכוש שבשלב זה לא היה נראה לו גואל. שנתיים מאוחר יותר (תרצ”א) נעשה אומנם נסיון-מה לקומם את הישוב ואולם לא עברו אלא שנים אחדות והוברר שהנסיון לא צלח. יעברו עוד למעלה משלושים שנה, עד אחר מלחמת ששת הימים, עד שישוב עם ישראל לגאול אדמות אלה, ומכל מקום אותה שעה המצב נראה, למיצער בעיני בשר, בכי רע.
לא פלא אפוא שיהודי בשם מר לזינסקי, אשר היה בעל קרקע באדמות חברון, מצא עצמו אותה שעה בין פטיש לסדן. מחד גיסא, כיהודי טוב הוא ודאי רצה לפתח את אדמות ארץ ישראל כדבעי, כדת וכדין, לשתול ולנטוע, לזמור ולבצור ולפתח ואולי אף לבנות, לו ולאחיו בית ישראל; ברם מאידך גיסא הוא אינו רואה ולו גם בדל תקוה באופק, ומה גם שהעסקנים מהם ציפה לישועה ולעשייה גם הם רפו ידיהם, והרי הוא מוצא עצמו עתה מפסיד נכסיו וממונו.
פנה אם כן הלה למר מנחם אוסישקין (תרכ”ג-תש”א; 1863-1941), יו”ר הקרן הקיימת לישראל שהייתה אמונה על רכש האדמות וגאולתן, והביע בפניו את תסכולו, ובעיקר את רצונו, למכור את הקרקעות לכל המרבה במחיר, בנדון דידן אותה שעה – ודאי לערבים. אם בשל חשיבות הנושא, אם ביודעו שהשואל מבקש מענה דתי, מצא לנכון מר אוסישקין להפנות את השאלה לרבה הראשי (האשכנזי) של ארץ ישראל, מרן הראי”ה קוק זצ”ל.
[3] מזבח אדמה לרבי מיוחס רפאל בכ”ר שמואל – נולד בשנת תס”ה (1705), נפטר בשנת תקל”א (1771). בשנת תקט”ז (1756) עלה לכהן פאר כראש הרבנים בירושלים וכמרא דארעא קדישא והכל ענו אחריו מקודש. חיבר גם את ספר פרי האדמה,