ב”ה
עבר הירדן
דברים ג,ח “וניקח בעת ההיא את הארץ, מיד שני מלכי האמורי אשר בעבר הירדן, מנחל ארנון, עד הר חרמון.”
וע’ ספרי ריש פרשת בהר: “כי תבואו יכול משבאו לעבר הירדן ת”ל אל הארץ ארץ המיוחדת יכול משבאו לעמון ומואב ת”ל אשר אני נותן לכם ולא לעמון ומואב מנין אתה אומר כבשו אבל לא חלקו חלקו למשפחות ולא חלקו לבתי אבות חלקו לבתי אבות ואין כ”א מכיר את חלקו יכול יהיו חייבים בשמטה ת”ל שדך שיהא כ”א ואחד מכיר שדהו כרמך שיהיה כ”א ואחד מכיר את כרמו נמצת אומר כיון שעברו ישראל את הירדן נתחייבו בחלה ובעררלה ובחדש”.
ולכאורה הרי אפשר למעט עבר הירדן משמיטה משום שאין כל אחד מכיר חלקו עדיין ועדיין לא היה כיבוש וחלוקה? ומדוע צריך למעט בנפרד. אלא יתכן שאחר שבני גד ובני ראובן חלקו, אם כן אין חסרון בכיבוש וחלוקה והיה צריך מיעוט נפרד. ואם כן מוכח שיש דין מיוחד לעבר הירדן לגבי שמיטה.
וע’ מהר”י קורקוס שכתב בהסבר הרמב”ם הלכות שמיטה פרק ד’ הכ”ח שאכן עבר הירדן אינו ארץ ישראל ולא התחייב במצות התלויות בארץ אלא מדרבנן הובא בקהלות יעקב שביעית סימן ה’ וע’ להלן בדעת הרמב”ם.
פ’ חוקת כא,כא: “וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וכו’ אעברה…” וכ’ רש”י “אע”פ שלא נצטוו לפתוח לשלום” (השווה רמב”ם הלכות מלכים פרק ו’ הלכה א’: “אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה”).
וע’ רמב”ן כאן: “אבל באמת מה שאמר לו “אעברה בארצך” זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס, כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא, והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום. אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים, והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה, שיהיה מושבם יחד, ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש, הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה. וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך, פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך, ועוד אמרו רבותינו (במדב”ר ז ח) בעשר קדושות, שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה, וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו’. ולא שלחו אל עוג דברי שלום, כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה:”
ארץ סיחון ועוג משבעת העממין, ע’ בראשית פ’ לך טו,יח בברית בית הבתרים כתב רש”י שם “רפאים – ארץ עוג, סיחון מלך האמורי”.
משך חכמה פרשת ראה יא,לא שמצות ישיבת ארץ ישראל קיים משה רבניו בארץ סיחון ועוג: “וירשתם אותה וישבתם בה – דעת הרמב”ן (ספר המצות מ”ע ד לרמב”ן) דישיבת ארץ ישראל בעשה. והרד”מ (חדושי רב דוב בער מייזליש לסה”מ שם) בחדושיו תמה ממה דדריש ר’ שמלאי במסכת סוטה )דף יד( מ”מ נתאוה משה לכנוס לא”י כו’ הרבה מצות כו’ ואין מתקיים אלא בארץ כו’. ומאי מקשה, הלא ישיבת ארץ ישראל עשה היא בעצמה עיי”ש. ולק”מ, דלפי זה בני גד וב”ר לא יקיימו מצות ישיבת ארץ ישראל, ובודאי אינו כן, דקיימו גם בארץ סיחון ועוג מצוה זו, שזהו האמורי מה שאמר )במדבר ס”פ לג( והורשתם את הארץ וישבתם בה, וא”כ מדוע הי’ משה מבקש לכנוס לארץ, ודאי כל זמן שלא הי’ כבוש וחלוק בארץ היו מקיימים בזה ישיבת א”י. וזה פשוט. החידוש שבדבריו של המשך חכמה שגם קודם חלקות הארץ היתה שם מצות ישיבת ארץ ישראל.
ויש להביא ראיה שעבר הירדן מא”י, שאם לא כן אף פעם לא היו כל יושביה עליה ולא היה יובל מן התורה. ראית ישועות מלכו יו”ד סימן סז. וכן חזון איש שביעית סי’ ג’ סקכ”ה שהוכיח שעבר הירדן הוא כא”י מה”ת לכל דבר. שהרי כשגלו ראובן וגד בטל יובל משום שאין יושביה עליה.
וע’ ספורנו במדבר ל”ד ב’, למה חילק משה רבנו את ארץ סיחון ועוג בלי גורל, כי אין בה קדושת ארץ ישראל.
וע’ רדק יהושע כב,יט “ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם: בעיניכם”, ואם כן אין ראיה מכך שאכן עבר הירדן היא ארץ טמאה. אמנם כך כתב בתשובת התשב”ץ שהובאה בשעור הקודם, שכתב שיש מצות ישוב ארץ ישראל והיא תלויה בקיום המצות, אבל לענין שכינה וקבורה אין מעלה בעבר הירדן. וע’ אוצר השביעית כרם ציון עמ’ רפ”ב בשם תשב”ץ שהביא ממנו את הדברים שעבר הירדן אינה א”י לענינם.
וע’ משנה כלים פ”א מ”ו: “עשר קדושות הן, ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות. ומה היא קדושתה, שמביאים ממנה העומר והבכורים ושתי הלחם, מה שאין מביאין כן מכל הארצות.” ולא נמנתה כאן עבר הירדן. משמע ששוה לכל ארץ ישראל. ודוחק לומר שכיון שאין לה קדושה כלל אלא לענין מצות לכן לא נמנתה בכלל בעשר קדושות.
אבל במשנה בכורים פ”א מ”י מובא שאין מביאין ביכורים מעבר הירדן לפי שאינה ארץ זבת חלב ודבש. אלא שאין זו ראיה להוריד ממעלה שהרי גם בארץ ישראל ישנם מקומות שלא מביאים מהם בכורים כיון שהפירות שם גרועים: לא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים.
אבל עצם הבאת בכורים תלויה במצות התלויות בארץ שנוהגות בעבר הירדן.
ובענין קדושת עבר הירדן, ע’ ברכי יוסף סי’ תפט, כרם ציון שביעות עמ’ רפ”ב ארץ חמדה ע’ קעא, פרשת דרכים דרוש ח’ ועוד.
ע’ רש”י תחילת פרשת ואתחנן: “בעת ההיא” לאחר שכבשתי ארץ סיחוןועוג דמיתי שמא הותר הנדר” וע’ גור אריה למהר”ל שם שבאר את רש”י על פי רמב”ן פרשת חוקת.
“שמא הותר הנדר וכו’. וקשה, אחר שהיה סבור שהותר הנדר, אם כן לא היה צריך להתפלל, שהרי כבר הנדר הותר. ועוד קשה, למה הנדר הותר בלא תפילה, שלא התפלל, ויהיה הנדר מותר: ונראה, שמשה היה סובר שהקדוש ברוך הוא נשבע שלא יביא משה את ישראל אל הארץ אשר נשבע לאבותם (ר’ במדבר כ, יב), ובכלל שבועה זאת היא כל הארץ, אף ארץ סיחון ועוג, שהרי נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, כמו שפירש רש”י אצל “ההוא יקרא ארץ רפאים” (פסוק יג). ומה שבא משה אל ארץ סיחון ועוג, אף על גב שגם היא בכלל הארץ אשר נתן הקדוש ברוך הוא לאברהם, היינו טעמא, שעדיין לא שאלו בני ראובן ובני גד הארץ לחלקם, ואם לא ]היו[ מבקשים את ארץ סיחון ועוג – לא היו יורשים בני ישראל הארץ, כמו שכתב הרמב”ן בפרשת חקת (במדבר כא, כא), וכן הארכנו בפרשת מטות (במדבר פל”ב אות יב), עיין שם, אלא היתה הארץ נשארת חריבה מאין יושב, והיו מניחין אותה כך, והולכין להם. לכך לא יקרא בזה “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי לאבותם” (ר’ במדבר כ, יב), כיון שלא היה כבוש הראשון לנחול הארץ ולישב בה. וכאשר שאלו בני גד ובני ראובן את ארץ סיחון ועוג לחלקם (במדבר לב, א-ה), היה משה סובר אחר שהשבועה היא “לא תביאו את הקהל אל הארץ אשר נשבעתי”, ואני הבאתים אל הארץ אשר נשבע לתת להם, שכיון שירשו את ארץ סיחון ועוג קורא אני בו “אשר נשבעתי לאבותם”, והיה אומר שכיון שבטל מקצת הנדר – בטל כולו, כך היה דעת משה רבינו עליו השלום”.
יסוד המהר”ל שא”י קודם שנטלו בני גד ובני ראובן אינה א”י לכל דבר. וראה ארץ חמדה עמ’ קע”א שחקר: מה שנאמר למשה רבינו “החל רש” מדין מה נתקדשה לענין מצות התלויות בארץ, מדין א,י העצמאית או מדין כבוש של “כל מקום אשר תדרוך כף רגליכם” (ונ”מ, ע’ בארץ חמדה שער ב’ פרק י’ בשם ישעות מלכו בטעם שאין ערלה נוהגת בעבר הירדן לספרי אעע”פ שערלה לא תלויה בירושה וישיבה, משום שהטעם שעה”י נתקדשה מדין כבוש, ולא יתכן שהטפל חמור מן העיקר ולכן לא יתכן שיש חיוב ערלה בעבר הירדן ולא בארץ ישראל.
ובגדר א”י לרמב”ן צריך עיון, שהרי ודאי מא”י היא מז’ אומות כמ”ש הרמב”ן אלא שאעפ”כ היה משה עוזב אותה אם לא בקשו בני גד ובני ראובן. והרי אסור לעזוב את א,י לאומות כמ”ש בספר המצות? (ואולי יש לומר שכיון שכיבוש ארץ ישראל לענין מצות הוא רק כיבוש של החלת ריבונות וחלוקה אבל סתם כיובוש שלא על מנת להחזיק אינו גורם כלום. ולפי זה יש לדון על שטח לבנון שנכבש על ידינו במלחמת הגנה, האם מותר להחזיר. או שמשה רבינו אכן חשש למצב הרוחני של מי שיגור רחוק מעיקר הארץ ומירושלים, וכפי שמוכח בספר יהושע כב,כד, כשעשו מזבח על הירדן ובני ראובן אמרו: “ואם לא מדאגה מדבר, עשינו את זאת לאמור: מחר יאמרו בניכם לבנינו לאמור, מה לכם ולה’ אלוהי ישראל. וגבול נתן ה’ ביננו וביניכם בני ראובן ובני גד, את הירדן אין לכם חלק, בה’; והשביתו בניכם את בנינו, לבלתי ירוא את ה’. ונאמר, נעשה נא לנו לבנות את המזבח לא לעולה, ולא לזבח.”)
ויש דעה שעבר הירדן היא רק מדין כבוש, פרשת דרכים מביא בשם מהר”י אדרבי והובא בארץ חמדה, וראיתו היא שאם כן איך נכנס משה רבינו לעבר הירדן. והמשנה למלך חולק עליו. ולכאורה באמת תמוה. דעת מהר”י אדרבי היא כדעת האור החיים פ’ מטות לב,ז שעבר הירדן אינה מא”י.
וכן דעת ישועות מלכו בהלכות תרומות פ”א ה,ב שעבר הירדן אינו משטח ז’ עממין, והאמוריים כבשום אחרי ההבטחה לאברהם.
ואם כן לדעת האחרונים הנ”ל: אור החיים, מהר”י אדרבי וישועות מלכו באמת קדושת עבר הירדן היא מחמת כיבוש. ומכל מקום שיטתם נראית דחוקה, ואע”פ שהישועות מלכו רצה לומר כן בשעת רמב”ן הדבר נראה דחוק.
וע’ רמב”ם הלכות רוצח פרק ח’ בענין ערי מקלט “ואין ערי מקלט נוהגות אלא בארץ ישראל”. וכתב הכסף משנה “ומה ששנינו בסיפרי אין לו אלא שקולטות בארץ כנען בחו”ל מנין ת”ל תהיינה צ”ל דה”ק אין לי אלא שקולטות אלא לבני הארץ לבני חו”ל מנין א”נ חו”ל קרי לעבר הירדן”. ונראה שתי’ שני של הכסף משנה הוא מתאים לדעה שעבר הירדן אינו מן א”י.
וע’ מהר”ל בגור אריה שם. אבל זה לא יתכן: ע’ רמב”ן מטות לא,כג לענין הגעלת כלים: “והזהיר אותם עתה בהגעלת כלי מדין מאיסורי הגוים, ולא אמר להם זה מתחלה בכלי סיחון ועוג שלקחו גם שללם, כמו שאמר (דברים ב לה) רק הבהמה בזזנו לנו ושלל הערים אשר לכדנו. והטעם, כי סיחון ועוג מלכי האמורי הם וארצם מנחלת ישראל היא, והותר להם כל שללם אפילו האיסורים דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, ואמרו רבותינו (חולין יז א) קדלי דחזירי אשתרי להו, אבל מדין לא היה משלהם ולא לקחו את ארצם, רק לנקום נקמתם הרגו אותם ולקחו שללם ולכך נהג האיסור בכליהם. וכן בדין הטומאה שהזהירם עתה (בפסוק יט) ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים וגו’, כי מלחמת סיחון ועוג בה היו כל ישראל וטומאה הותרה בצבור.”
הרי שכבר כיבוש עבר הירדן היה כיבוש של ארץ ישראל. אלא אם כן נאמר שגם במלחמת מצוה של הכרתת שבעת עממים, אף אם לא היה בכיבוש ארץ ישראל גם הותרו גיעולי עכו”ם.
וע’ ארץ חמדה עמ’ קע” שתלה את מחלוקת האחרונים הנ”ל במחלוקת הרמב”ם והראב”ד בפ”ד הלכות שמיטה הלכה כח. “עבר הירדן שביעית נוהגת בה מדבריהם, וספיחי סוריא ועבר הירדן מותרין באכילה, לא יהיו ארצות אלו חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצרים. /השגת הראב”ד/ עבר הירדן שביעית נוהגת בה. א”א עבר הירדן מה היה צריך להביאו מק”ו הרי לא החזיקו עולי בבל וכן סוריא.”
וכתב הכסף משנה שם שיתכן שיש חלקים מעבר הירדן שכבשו עולי בבל. ולדעת הרמב”ם כיון שאינה מן ארץ ישראל ממש הרי שוב יש חסרון בכיבוש קודם שאר ארץ ישראל. ורק למשה רבינו נאמר “החל רש” ולא היה חסרון של כבוש קודם ארץ ישראל כולה. וכעין דבריו גם בקהלות יעקב שביעית סימן ה’.
וע’ כלי חמדה פ’ ואתחנן שהקשה על הרמב” כאן שהוכיח מספרי “פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך” מירושלמי ביכורים פ”א ה”ח שאומר שנפ”מ בין דרת ר’ יוסי שאינה זבת חלב ודבש והדרשה של “נטלתי מעצמי” הוא בשטח של חצי שבט המנשה: על המשנה בבכורים פ”א בדעת ר’ יוסי הגלילי שאין מביאים בכורים מעבר הירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש, אומר הירושלמי: “תני (דברים כו) אשר נתתה לי לא שנטלתי לי מעצמי. מה ביניהון אמר רבי אבין חצי שבט מנשה ביניהון. מאן דאמר אשר נתתה לי ולא שנטלתי לי מעצמי חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן. מאן דאמר ארץ זבת חלב ודבש אפילו כן אינה ארץ זבת חלב ודבש:”
ואם כן מוכח משטח שבט המנשה שגם בכורים עקרונית מביאים מעבר הירדן. ………………צ”ב שהרי ברור שלענין מצות התלויות בארץ חייב. ויתכן שזו מחלוקת בבריתא בגדר עבר הירדן אם זה מגדר כיבוש או שזה א”י ורק אינה זבת חלב ודבש.
וע’ בהמשך הכלי חמדה פלפול בשיטת הספרי. שלא כתוב שם בפרשת ואתחנן כמו שהביא רש”י בתחילת הפרשה דמיתי “שמא” הותר הנדר. אלא שמשה רבינו חשב שאכן הותר. ובנדון הגעלת כלים עייש.
וע”ע בציץ אלעזר חט”ו תשובה ה’ שרצה לומר שמחל’ האחרונים הנ”ל הייא גם מחק’ רש”י ורמב”ן בפרשת ויחי על הפסוק ואני בבואי.
ומכל מקום י”ל בדעת הרמב”ן הנ”ל בפרשת חוקת שס”ל שא”י המובטחת ג”כ כדי שתחול עליה קדושת א”י צריכה כיבוש. וסברא זו ע’ בציץ אלעזר שם בשם החתם סופר בי’ רש”י על הפסוק ואני בבואי מפדן.
מראי מקומות נוספים: א”ת ערך א”י עמ’ רה שו”ת ציץ אליעזר חלק טו סימן ה
מעדני ארץ פרק א’ הלכה ג’ אות ב’ שהביא הרדב”ז ריש הלכות תרומות ה”ב שבעה”י תרומות נוהגות מן התורה ומה שמשה נתאוה ליכנס לארץ ישראל לקיים מצות הביא בשם התשב”ץ שהיינו בנין בית המקדש מלחמת עמלק חלוקת הארץ וערי מקלט וכד’.