ב"ה
יאוש שלא מדעת ואבידות המצויות – האם הכל יהיה מונח עד שיבא אליהו?
הקדמה: הרבה מהשאלות המצויות לגבי השבת אבידה, שייכות לנושא יאוש שלא מדעת. יאוש שלא מדעת הוא מצב שאדם מרים את האבידה לפני שנודע לבעלים שאבד, או שמרים לפני יאוש והיאוש בא לאחר מכן, והלכה שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש. ואם כן הרבה חפצים שאדם מוצא, בדרך כלל מוצא לפני יאוש, בין אם יש בו סימן או שאין בו סימן. האם יש פתרון לכך, או שיהיה מונח אצלי עד ביאת הגואל? מה דין חפצים שתלמידים משאירים בישיבה, ועדיין לא יודעים שהשאירו, ואם ידעו יתיאשו, האם מותר לקחת אותם?
בגמ' בבא מציעא כא ע"א-ע"ב דנה הגמרא בדין יאוש שלא מדעת:
יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן – כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש. ואף על גב דשמעיניה דמיאש לסוף – לא הוי יאוש, דכי אתא לידיה – באיסורא הוא דאתא לידיה. דלכי ידע דנפל מיניה לא מיאש, מימר אמר: סימנא אית לי בגויה, יהבנא סימנא, ושקילנא ליה. בזוטו של ים ובשלוליתו של נהר, אף על גב דאית ביה סימן – רחמנא שרייה, כדבעינן למימר לקמן. כי פליגי – בדבר שאין בו סימן. אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה – מיאש. מימר אמר: סימנא לית לי בגויה, מהשתא הוא דמיאש.
רש"י:
יאוש דלא מדעת – דבר שסתמו יאוש, לכשידע שנפל ממנו, וכשמצאו עדיין לא ידעו הבעלים שנפל מהן.
לא הוי יאוש – לקמיה מפרש פלוגתייהו.
דמיאש לבסוף – לאחר שמצאו זה, וכללא דיאוש – כגון דאמר: ווי ליה לחסרון כיס, דגלי דעתיה שנואש מהן.
באיסורא אתא לידיה – דדבר שאינו עשוי להתיאש הוא.
הלכה כאביי ביע"ל קג"ם, והיאוש הוא הראשון שבהם. ולכן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש.
בדעת רבא דנו האחרונים באפשרויות השונות להבנת חלות היאוש:
- היאוש ההלכתי חל מיד ברגע הנפילה.
- כאשר ישנו יאוש בפועל (ואולי סגי בידיעה) חל היאוש למפרע משעת נפילה.
- כאשר ישנו יאוש בפועל הוא חל מכאן ולהבא.
ויתכן שיש נפ"מ מהבנות אלו אם נאמר שיש מקרים שאביי מודה לרבא ואי"ה נדון עוד בכך.
מ"מ אם יאוש שלא מדעת לרבא היינו שמועיל למפרע, ולדעת אביי לא מועיל יאוש למפרע, אם כן גם לגבי שימוש בחפצים אישיים של אחר בלא ידיעתו, לא מועילה הסכמה לאחר זמן כדי להתיר שימוש קודם. וע' ש"ך שנ"ח ס"ק א' שלא דומה ליאוש שלא מדעת.
שאל הראב"ד בשיטה מקובצת:
כתב הראב"ד וזה לשונו: הך פלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת קשיא לי דשייכא ליש ברירה ואין ברירה ולפלגי בעלמא אלא שיש למבין להפליגו מענין ברירה.
החילוק בין ברירה למחלוקת זו, באר במהרי"ץ חיות כאן (הובא בהערות לש"ס מתיבתא) שענין ברירה שייך בדבר שודאי עומד להתברר בסוף ואנו רוצים לומר שיועיל לכתחילה. כמו שני לוגין שאני עתיד להפריש וכו' אבל כאן לדעת אביי היאוש אינו מועיל אף לבסוף כיון שבאיסור בא לידו וא"כ לא שייך לומר שטעמו משום שהיאוש של עכשיו לא הועיל למפרע ולרבא מועיל אף שלבסוף צווח שלא התייאש משום שדרך העולם להתייאש ממנו ואם כן לא שייך לומר שהטעם שיאוש מועיל הוא משום שנתברר הדבר למפרע שדעתו להתייאש.
סברת באיסורא אתא לידיה נמצאת גם בב"ק סו ע"א:
יאוש – אמרי רבנן דניקני, מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן; אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה, האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה, אלמא קני; או דלמא לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידיה – בהתירא אתיא לידיה, אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה – מדרבנן הוא, דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים. ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה, ואפילו מדרבנן.[1]
שאלה נוספת בפשט, שיש לה השלכות למעשה כפי שנראה להלן, היא: מה פירוש "באיסורא אתא לידיה"? מדוע יאוש לא מועיל כשבאיסורא אתא לידיה. מדוע החיוב להשיב נקרא "איסורא"?
דעת התוספות בב"ק סו ע"א ד"ה הכא נמי, כתבו שיאוש אינו קונה אחרי שהגיע לידו, משום "הואיל וכבר נתחייב בהשבה". ואם כן אין הכוונה לאיסור כמו גזילה, אלא חיוב השבה, זה המונע מהיאוש לחול[2].
ודעת הרמב"ן, כפי שהסביר קצות החושן בסימן רנ"ט ס"ק א' בסוגיה של נטלה על מנת לגוזלה בדעתו, שזה יאוש ברשות ולכן לא מועיל:
הא דאמרינן ריש פרק אלו מציאות (כא, ב) גבי יאוש שלא מדעת, אף על גב דשמעינן דמייאש אח"כ באיסורא אתי לידיה, דאין הטעם משום דבאיסורא אתי לידיה, כיון דבאיסורא לא הוי אלא בגזילה ממש דגזל בידים אבל אבידה לעולם חשיב בהתירא אתי לידיה, אלא הטעם משום דבאיסורא אתי לידיה היינו קודם יאוש וכבר נתחייב בהשבה ותו לא מהני יאוש דשומר שכר שלו הוא וידו כיד הבעלים.[3]
לפי זה יתכן שאם אני מוצא דבר שמשהו איבד אצלי בבית, ואני מצאתי אותו לאחר זמן שברור שהתייאש, אין להחשיב את זה כבאיסורא אתא לידיה, כיון שעדיין לא ידעתי מהדבר, לא התחייבתי בהשבתו ולא נדון אותו כבאיסורא אתא לידיה.
אמנם הראב"ד על הרמב"ם הביא שיש מי שלא מסכים לסברא זו, ע' רמב"ם גזלה ואבדה טז, ד:
המוצא מעות בחנות אם היו בין תיבה לחנוני הרי הן של בעל החנות, ואם מצאן על התיבה ואין צריך לומר מתיבה ולחוץ הרי הן של מוצאן, ולמה לא תקנה החנות לבעל החנות לפי שאינה חצר המשתמרת ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי כמו שיתבאר.
השגת הראב"ד המוצא מעות בחנות וכו' ואף על פי שבעל החנות בתוכה צריך לומר תקנה לי חנותי. א"א יש מי שאומר שאפילו אמר תקנה לי רשותי לא קנה לו לפי שבאה שם המציאה קודם יאוש וחצירו כידו ועוד כי אין היאוש קונה אלא באבדה אבל זו לא היתה אצלו אבדה אלא בפקדון ששכחו בעליו.
לדעת יש מי שאומר, זה נחשב לבאיסורא אתא לידיה כיון שנמצא בחצרו כבר לא מועיל היאוש.
על פי הנ"ל יש לשאול על חפצים שנשכחו בישיבה, האם לאחר זמן מסויים יהיה מותר לקחת אותם כמו שרגילים להודיע מידי פעם שמי שלא יקח את חפציו על תאריך מסויים, הכל יהיה הפקר. האם יש כאן חצר שבגללה מתחייבים בהשבה והאם נחשב באיסורא אתא לידיה.
ואף שאין זו החצר של הרוצה לזכות, ע' חדושי הריטב"א (מיוחס לו) שם כא, ב:
בדבר שיש בו סימן כ"ע לא פליגי דלא הוי יאוש דכי אתא לידיה באיסורא אתא לידיה וכבר היה מחוייב להחזירה לבעלים ותו לא מצי לאקנינהו ואפילו בא אדם אחר והחזיק בה אחר יאוש מיד המוצא קודם יאוש לאו כלום הוא דכיון שהמוצא נתחייב להחזירה שהרי באיסורא באה לידו מאן דאיחזיק בה מיד' דההוא מוצא לאו כלום הוא.
לדעתו גם לגבי אדם אחר שלא מצא, לא יוכל לזכות משום באיסורא אתא לידיה של הראשון. אמנם מדעת הראב"ד הנ"ל משמע שלגבי אדם אחר אין זה איסורא שאתי לידיה, ולכן המוצא בחנות הרי זה של מוצאן,
אלא שזה תלוי בשאלה האם בכלל חצר של הקדש קונה או שאין קנין חצר להקדש?
כתב מגן אברהם סימן קנד ס"ק כג
מצא דבר בחצר בה"כ זכה בו ולא אמרי' דחצר בה"כ קונה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) ע"ש.
מקור הדברים הוא בסוגיה בבא בתרא עט ע"א:
תנן התם: כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית, לבדק הבית ולא למזבח, לא למזבח ולא לבדק הבית – מועלין בהן ובמה שבתוכן; כיצד? הקדיש בור מלאה מים, אשפות מלאות זבל, שובך מלא יונים, שדה מלאה עשבים, אילן נשוי פירות – מועלין בהן ובמה שבתוכן; אבל הקדיש בור ואחר כך נתמלא מים, אשפה ואחר כך נתמלאה זבל, שובך ואח"כ נתמלא יונים, אילן ואחר כך נשא פירות, שדה ואחר כך נתמלאה עשבים – מועלין בהן ואין מועלין במה שבתוכן, דברי רבי יהודה; רבי יוסי אומר: הקדיש את השדה ואת האילן – מועלין בהן ובגידוליהם, מפני שהן גידולי הקדש.
וכתבו הרשב"ם ותוספות שזה משום שאין קנין חצר להקדש, והובא בקצות החושן סימן ר' ס"ק א'.
אבל בקצות החושן שם חשש לסברת הרמב"ן שם שכתב:
והא דאמרינן אין מועלין במה שבתוכן, שמעתי משום דלא קניא חצר להקדש דמשום יד אתרבי ואין יד להקדש, וכ"כ הר"ר שמואל ז"ל. (וז"ל) [ויש לומר] א"נ קני לה אין מעילה בזכייתה עכ"ל.
לפי הסברה השניה של הרמב"ן אכן יש קנין חצר להקדש אלא שאין מעילה. והסביר קצות החושן את סברתו שאף אם קנה אין בזה מעילה משום שלדעת הרמב"ן אין מעילה אלא בדבר שהוקדש על ידי אדם. והרי אפילו בקדשי עכו"ם יש דעה שאין מעילה אף שודאי זכה ההקדש.
ולכן כותב הקצות: "ולפי"ז מצא מציאה בבית הכנסת אכתי יש לחוש לדעת הרמב"ן דיש חצר להקדש לזכות בו". ואם כן אולי גם לגבי שאלת באיסורא אתא לידיה, אולי יש גם כן לחשוש שיאוש לא יקנה יותר.
אבל מסברא נראה לחלק גם לדעת הראב"ד, שהרי טעמו שלא מועיל יאוש הוא משום שחצרו כידו, והוא הרי מחוייב בהשבה. מה שאין כן לגבי בית הכנסת, לכאורה אין גברא שמחוייב ונראה שגם לדעה זו זה נחשב כבהתירא אתא לידיה. וגם לדעת הרמב"ן שבאיסורא אתא לידיה הוא משום שנעשה שומר על זה, לכאורה בבית הכנסת אין מי שהתחייב בשמירה ואי אפשר לומר שבאיסורא אתא לידיה.
אבל יש צד אחר להיתירא, על פי מה שכתב הרמב"ם גזלה ואבדה טו, א:
כל המוצא אבידה בין שיש בה סימן בין שאין בה סימן אם מצאה דרך הנחה אסור ליגע בה שמא בעליה הניחוה שם עד שיחזרו לה ואם יבא ליטול אותה והיה דבר שאין בו סימן הרי אבד ממון חבירו בידו שהרי אין לו בה סימן להחזירה בו ואם היה דבר שיש בו סימן הרי זה הטריחן לרדוף אחריה וליתן סימניה ולפיכך אסור לו שיגע בה עד שימצא אותה דרך נפילה. אפילו נסתפק לו הדבר ולא ידע אם דבר זה אבוד או מונח הרי זה לא יגע בו, ואם עבר ונטלו אסור לו להחזירו לשם, ואם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו.
השגת הראב"ד: היה דבר שאין בו סימן זכה בו. א"א דבר זה אינו מחוור אצלי שיזכה בו לעצמו לעולם אלא יעמוד בידו עד שיבא אליהו.
דברי הרמב"ם הובאו בשו"ע חו"מ סי' רס סעיף ט'. אלא שמה שכתב הרמב"ם בסוף ש"אם היה דבר שאין בו סימן זכה בו ואינו חייב להחזירו", קשה כמ"ש הראב"ד, וכן טור חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רס חלק על הרמב"ם:
ואם נטלו אפילו בידו ולא הזיזו ממקומו כבר נתחייב בהשבה מעליא ולא יחזירנו למקומו אלא יהא מונח עד שיבוא אליהו והרמב"ם כתב אם נטלו הוא שלו ולא נהירא.
וכתב הש"ך ס"ק כו בדעת הרמב"ם:
אף על גב דה"ל יאוש של"מ מ"מ א"צ להניחו עד שיבא אליהו אלא כיון שא"י למי יחזור יכול לעשות בו מה שירצה והא דקי"ל יאוש של"מ לא הוי יאוש וכדלקמן סי' רס"ב ס"ג היינו דאם נתברר של מי הוא צריך להחזירו ולא אמרינן כיון דנתייאש זכה זה בו אבל כ"ז שלא נתברר של מי הוא יוכל זה לעשות בו מה שירצה.
ולפי זה גם בדברים שיש בהם גדר של יאוש שלא מדעת, מכל מקום יכול לקחת לעצמו אלא שאם יבואו בעלים ישלם.
וכן כתב בשבט הלוי ח"ט סימן שח לברר אם כוונתו שזה שייך לבית הכנסת או לכל המוצא שאין אומרים באיסורא אתי לידיה בדבר המונח בבית הכנסת:
אבל יותר יראה דאין כאן חשש יאוש שלא מדעת דעיקר טעמו דלא הוי יאוש משום דבאיסורא אתי לידי' לא מבעיא לדעת מהרש"ל בש"ך סי' רס"ב א', ובסי' רס"ח דלא שייך בחצר כלל איסורא אתי לידי' אפילו חצר של יחיד, אלא גם למסקנת הש"ך והפוסקים דלא כמהרש"ל מכ"מ זה בחצר של יחיד דשייך קנין וא"כ באיסורא אתי לידי', אבל בית הכנסת וחצר של הקדש דאין דין חצר להרבה פוסקים ולא הגביהו אדם לשם לקחת אותו ובמשך הזמן בודאי נודע לבעלים ומיאשי מהם ויכולים הגזברים לזכות בו אח"כ, ועיין כעין סברא זו בנה"מ סי' רס"ב ס"ק א'.
ולכן גם בדברים המונחים בישיבה אין חשש של יאוש שלא מדעת אם כשאני זוכה לאחר זמן שהיה בישיבה ודאי כבר ידע מזה.
ויש צד קולא נוסף כאן, על פי מה שמובא בגמ' כט ע"ב: "אמר שמואל המוצא תפילין בשוק שם דמיהן ומנילן לאלתר". ואומרת הגמרא שם:
אמר שמואל: המוצא תפילין בשוק – שם דמיהן ומניחן לאלתר. מתיב רבינא: מצא ספרים – קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות – גוללן. גוללן – אין, שם דמיהן ומניחן – לא! – אמר אביי: תפילין בי בר חבו משכח שכיחי, ספרים לא שכיחי.
ובשו"ע חושן משפט הלכות אבידה ומציאה סימן רסז סעיף כא
מצא תפילין, שם דמיהן ומניחן עליו מיד, אם ירצה, שדבר מצוי הוא לקנות בכל שעה.
ובערוך השולחן חושן משפט סימן רסז סעיף יד
אמרו רז"ל דכשמצא תפילין שם דמיהן ומשתמש בהם מיד אם ירצה מפני שדבר מצוי הוא לקנותם בכל שעה וגם יכול למכרם דלמה לו לשמרם כיון שמצוי לקנותם [שם] ומזה מבואר דכל דבר המצוי לקנות א"צ לטפל בשמירתו ומוכרה [וכ"מ מנמק"י] אבל י"א דזהו רק בתפילין אבל בשארי אבידות אדם חפץ בשלו יותר [רא"ש] וכ"מ מלשון הרמב"ם.
שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה
וכשמצא דבר שאין בו סימן ונסתפק אם הוא קודם יאוש, מחוייב לקחתו ואחר זמן שמחוייב לטפל בו יכול לרשום בפנקסו מה שמצא וה"ה בדבר שיש בו סימן ירשום כל סימנים וירשום גם שוויות האבידה אם הוא ידוע, ואם לאו צריך לשומו בג' אנשים יודעים שומת איזה דברים כאלה ואז יכול להשתמש בו לעצמו וזה מה שיש לעשות בכל מקום שאמרינן יהא מונח עד שיבוא אליהו, שממה שכתב יוכל לברר הדבר לכשיתבקש.
וכן כתב הרב אשר וויס, דרכי הוראה ז' בהלכות אבידה ומציאה סי' א:
ונראה דבזהמן הזה כמעט כל חפץ וכל דבר הוי כתפילין שמשכח שכיחי, ואין לבעלים קפידא לקבל דוקא את שלהם, ולכן נראה דספרים, עטים, מגבות, כדורים, משחקי ילדים וכד' חפצים שונים שדרך למוצאן, שאם לא בא הבעלים ירשום את הערך המשוער ויכול לקחתן לעצמו.
ואם כן בדבר שמצוי לקנות יכול לרשום ולהשתמש ולסמוך על הנ"ל.
נספח:
וראה שו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן מה אות ב':
והנה טוב לתקן לגבי אבידה שנמצא בישיבה שאם לא בא בעל האבידה בזמן מסויים שאז האבידה תהיה להישיבה או למוצאה, וצריכים להודיע ולפרסם התקנה לכל בני הישיבה כדי שיחול. וכשידוע ודאי או אף בספק שהמאבד היה איש מבחוץ שלא שייך שידע התקנה, אין מועילה התקנה, אך מסתמא אין להסתפק שמא היה איש כזה שהולכין בתר רוב.
[1] וראה תוספות ב"ק שם ששאלו איך נלמד יאוש בגזילה מאבידה, והרי אף באבידה אם באיסורא אתא לידיה לא מועיל יאוש? וכתבו שאם יאוש יועיל בגזילה היינו רק לגוף החפץ ולא לתשלומים, ולמ"ד זה גם באבידה דאתי לידיה באיסורא קנה גוף החפץ ורק משלם דמים. ע' קצות החושן שנ"ג ס"ק ב' וקהלות יעקב ב"מ סימן כה.
[2] ע' אמרי משה סי' לז אות ח' בשם ברית אברהם, שצריך לומר שאין חיוב השבה משעה שרואה אלא משעה שמרים, שאל"כ איך יתכן הדין שם המתין לה עש שנתיאשו הבעלים עובר משום לא תוכל להתעלם, ואיך מועיל היאוש. בשלמא לרמב"ן הרי לא נעשה שומר ומועיל היאוש, אבל לתוספות שקנין יאוש תלוי במה שאין חיוב השבה, צריך לומר שחיוב השבה הוא רק משעה שמרים (וכבר דנו על זה בשעורים קודמים).
[3] והתוספות לא ס"ל כרמב"ן שה"ל שומר: ע' אמרי משה סימן לז אות ג: "אולם להתוס' דלא ס"ל כהרמב"ן כדמוכח ממ"ש בב"ק דלמ"ד יאוש קני בגזלן א"כ אמאי לא קנה גם באבדה היכא דבאיסורא אתי לידי' ותירצו דבאמת קנה גוף החפץ גם באבדה ע"ש ומוכח דס"ל דמועיל היאוש ולא אמרינן דנעשה שומר דידו כיד הבעלים וכן מוכח מהתוס' ב"מ (דכ"ו) ד"ה אינו ע"ש."