ב"ה
יאוש בחוב
האם מועיל יאוש בחוב? לפני מספר שנים אדם לקח ממני הלואה בסכום 1500 ₪ ולא החזיר לי. בגלל מצבו לא דרשתי את החוב. למעשה התייאשתי, עכשיו אותו אדם נזכר לשלם. האם החוב עדיין קיים? האם עלי לומר לו שהתייאשתי ואינו חייב עוד? האחרונים נחלקו בענין זה, ולכאורה זו גם סתירה בשו"ע.
בשו"ע חו"מ סי' צח ס"א נפסק שלא מועיל יאוש בחוב:
סדר גביית החוב כך הוא: כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים, אומרים ללוה: שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, ואפילו שמענו שנתיאש. (פי' כמו ונואש ממני שאול (שמואל – א כז, א) וזה כי מי שלבו הומה על דבר מה, ואחר כך נח ואינו חושב עוד בדבר ההוא, יאמר עליו לשון יאוש) מהחוב לגמרי, ואמר: וי לחסרון כיס, אינו יאוש. (ואפילו ראה המלוה שכתב כל נכסיו לבניו, ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא, ושתק, אפילו הכי לא אמרינן דמחל) (טור). ואפילו אין שטר חובו יוצא מתחת ידו, אם החייב מודה.
לעומת זה פסק הרמ"א בהלכות שותפים בקרקע סימן קסג סעיף ג
קהל שהלוו לשר, ואמר לנכות להם בענייני המסים, ואח"כ לא רצה, (ומת) ונתייאשו מן החוב, ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם, הקהל הוו כזוכים מן ההפקר, ואינן צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלוואה וירדו מנכסיהם (מהרי"ק שורש ג').
ובטעם הדבר כתב שו"ת מהרי"ק סימן ג
והלא דברים ק"ו ומה ממון שהוא מוחזק ביד בעליו בעין אפי' הכי מועיל בו יאוש כדמוכח בכמה משניות בפרק אלו מציאות ובכולי פירקין חוב בעלמא שאין בעין וספק אתי ספק לא אתי לא כ"ש דמהני ביה יאוש.
ובשו"ת חכם צבי סימן קמד הקשה על דברי מהרי"ק, שהרי דומה לאבידה שבאיסורא אתא לידיה שלא מועיל יאוש:
ומאי דאתי עלה מדין ק"ו מאבידה ודאי ק"ו פריכא הוא לענ"ד דבאבידה גופה הא אמרי' פא"מ נטלה לפני יאוש ע"מ להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם ש"מ אף דבהתירא אתי לידיה ואח"כ נתייאש ממנה אפ"ה מחויב להחזיר שהרי מצות השבה חלה עליו משעה שנטלה עד שישיבנה וכן בפריעת ב"ח שהיא מ"ע כמו סוכה ולולב חלה עליו משעת הלואה עד שעת פרעון וזה פשוט בכולי תלמודא דאף שנתייאש הנגזל לא נפטר הגזלן עד שישיב.
גם לפי טעם זה, יש לדון אם יועיל יאוש במי שמצא שטר למוכ"ז או שמצא כרטיס או שובר מתנה על סכום מסויים מחנות וכד' שבעצם בעל הכרטיס הוא המלוה התובע את חובו, גם בדברים אלו החנות התחייבה בשובר על סכום שקבלה או שקבלה התחייבות שהחברה תשלם לה עבור השובר, (אם אינו יאוש שלא מדעת). ואולי יש לדון כרטיסים אלו כדין ממון כשלעצמו ולא כשטר חוב.
מכל מקום, לכאורה סתירה בשו"ע בין סימן צח שם מבואר שלא מועיל יאוש ובין סי' קסג שם מבואר שמועיל יאוש בחוב.
בסי' צח בטור חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צח לא כתב שיאוש לא מועיל, וזה תוספת של השו"ע.
סדר גביית החוב כך הוא כשהמלוה מוציא שטרות מקויימים כראוי אומרים ללוה שלם אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו ולא אמרינן מחל לו כיון ששתק כל אלו השנים בין ששטר חובו יוצא מתחת ידו בין שאין שטר חובו יוצא מתחת ידו אם החייב מודה:
ובשו"ע חושן משפט הלכות גביית מלוה סימן צח סעיף א הזכיר מפורש שיאוש לא מועיל:
סדר גביית החוב כך הוא: כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים, אומרים ללוה: שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, ואפילו שמענו שנתיאש. (פי' כמו ונואש ממני שאול (שמואל – א כז, א) וזה כי מי שלבו הומה על דבר מה, ואחר כך נח ואינו חושב עוד בדבר ההוא, יאמר עליו לשון יאוש) מהחוב לגמרי, ואמר: וי לחסרון כיס, אינו יאוש. (ואפילו ראה המלוה שכתב כל נכסיו לבניו, ולא כתב למלוה רק קרקע כל שהוא, ושתק, אפילו הכי לא אמרינן דמחל) (טור). ואפילו אין שטר חובו יוצא מתחת ידו, אם החייב מודה.
אלא שהלכה זו הביא בית יוסף חושן משפט סימן צח בשם מהרי"ק שיאוש לא מועיל בחוב:
אפילו שהה כמה שנים וכו'. כך מפורש בברייתא ובגמרא בסוף הנושא (שם קד.). וכתב מהרי"ק בשורש ג' אפילו שמענו שנתייאש מהחוב לגמרי ואמר וי לחסרון כיס אינו יאוש:
ולכאורה זה אותו מהרי"ק שבסי' קסג הובא בשמו שמועיל יאוש. ע"כ צריך ליישב.
ראית מהרי"ק היא מהסמ"ג. כתב הספר מצוות גדול עשין סימן פב:
קניין השטרות כדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר הקנוי בלבד לפיכך אמר שמואל בפרק הכותב (כתובות פה, ב) ובפרק מי שמת (ב"ב קמז, ב) המוכר שטר חוב לחבירו עדיין יכול למוחלו, אפילו יורשו מוחלו (ע"פ רמב"ם הי"ב) כדאמר שם.
ומה שבפרק הזהב (ב"מ נו, ב) ממעט שטרות מאונאה ובפרק יש בכור (בכורות נא, א) [ממעטו] מפדיון הבן יש לפרש כגון שמצא שטרות לאחר ייאוש ומכרן לבעליו שבעניין זה המכירה מן התורה (ב"ב עו, ב תד"ה קני).
מכאן מוכיח המהרי"ק שמועיל יאוש:
ועוד תדע שכן הוא שהרי הקשה בסמ"ג וכמדומה אנכי שראיתי גם בתוספ' סוטה אמאי אצטריך קרא לפטור שטרות מאונאה וכן מפדיון הבן בפ' יש בכור (דף נא) תיפוק ליה דאין קנין שטרות מדאורייתא אלא מדרבנן כדמוכח בפרק מי שמת ותי' דאצטריך קרא להיכא שמצא שטרות לאחר יאוש ואחר כך מכר השטר לבעליו שהשטר יוצא על שמו דכה"ג הקנין דאוריית' כיון שהשטר נכתב על שמו ואהא אצטריך למעוטינהו מאונא' ומפדיון הבן והרי לך בהדיא דמהני יאוש לענין חובו.
אלא שהט"ז בסימן קס"ג טוען שמשם ראיה בדיוק הפוכה. שהרי לדברי המהרי"ק מדובר כאן על שטר שאבד והמלוה התייאש מן החוב, אם כן לא יתכן שהוא קונה את השטר מהמוצא בשביל לגבות שהרי אי אפשר לגבות בכלל בשטר כיון שהתייאש מן החוב. אלא ודאי היאוש שדיבר עליו הסמ"ג הוא רק מהשטר עצמו ולא מהחוב. וז"ל ט"ז חושן משפט סימן קסג:
ולא די שאין לו ז"ל ראיה מכאן, אדרבה מכאן מוכח בהדיא דאדרבה יאוש לא מהני כלל וכלל בחוב לפ"ד דמיירי שנתיאש מן החוב, דודאי קרא לאו ברשיעי עסיק שרוצה לגבות מה שאינו שלו, ואי כדבריו דמיירי שנתיאש גם מהחוב ולכך זכה המוצא בהשטרות, וא"כ למאי קני להו המלוה לגבות בהם ולטרוף ממשעבדי, הא אינו יכול לגבות בהן כלל מן הדין כיון שנתיאש מהחוב, אלא ודאי אף דנתיאש לא מהני אלא לענין השטרות ולא לענין החוב, ודוק היטב. וא"כ דברי מוהרי"ק קשים להולמם.
דעת הט"ז שלא מועיל יאוש, והכריע שלא כמהרי"ק.
אבל בקצות החושן סימן קסג מוכיח שמועיל יאוש בחוב. ולכאורה הרי קשה על זה מה ששאל החכם צבי, הרי "באיסורא אתי לידיה" כי יש חיוב השבה וכשיש חיוב השבה לא מועיל יאוש. אלא שזה תלוי בשני ההסברים לגבי איסורא אתא לידיה, האם זה אומנם בגלל חיוב השבה. לדעת הרמב"ן באיסורא אתא לידיה זה כשמצא אבידה והוא שומר אותה עבור הבעלים, בזה לא מועיל יאוש משום שזה יאוש כשהדבר ברשותו. מקור דברי הרמב"ן בסוגיה ב"מ כו ע"ב:
ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה – עובר בכולן; משום לא תגזול ומשום השב תשיבם ומשום לא תוכל להתעלם. ואף על גב דחזרה לאחר יאוש – מתנה הוא דיהיב ליה, ואיסורא דעבד – עבד. נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה, ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה – עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה – אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.
ושואלים הראשונים, מדוע בנטלה על מנת לגוזלה אם מחזיר לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה, והרי לא מועיל יאוש כיון שבאיסורא אתא לידיה?
ומבאר הרמב"ן במלחמות ה' יד ע"ב באלפס:
והכי הוא סברא דגאון ז"ל דגזילה ואבידה היא זו ואבידה נקנית ביאוש היכא שלא נטלה וגזלה אינה נקנית ביאוש מדאורייתא לעולם ואם תמצא לומר נקנית דמים מיהא משלם וזו כיון שנטלה לגוזלה ולא להשיבה הרי היא כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש מטעם אבידה דבשלמא היכא שנטלה בתורת אבדה ולא ע"מ לגוזלה קודם יאוש דא"א לקנותה ביאוש מפני שידו כיד הבעלים ושומר שכר שלהם הוא הלכך לעולם אינה נקנית ביאוש הואיל וישנה ברשות הבעלים אבל בזו שע"מ לגוזלה נטלה הרי היא לבעלים כמונחת בקרקע ונקנית ביאוש לגמרי כדין מוצא מציאה לאחר יאוש ואינו חייב לשלם דמים כלל כדי לקיים והשיב את הגזילה שהרי נקנית לו לגמרי ביאוש מטעם אבידה הלכך אף על פי שהחזירה עובר בכולן וזה הפירוש ברור ונכון.
ולפי זה, בחוב, הרי אמנם הלוה חייב בהשבה, אבל היאוש מועיל כיון שאינו שומר את הכסף כמו באבידה, שהרי מלוה להוצאה נתנה.
ולפי דברנו, השאלה אם מועיל יאוש בחוב או לא מועיל משום שבאיסורא אתא לידיה, תלוי בשני ההסברים של "איסורא אתא לידיה אם כדעת התוספות בב"ק סו ע"א ד"ה הכא נמי, כתבו שיאוש אינו קונה אחרי שהגיע לידו, משום "הואיל וכבר נתחייב בהשבה", אם כן גם בחוב לא מועיל יאוש ואם כרמב"ן שהמוצא הוא שומר שכר וידו כדי בעלים ויאוש ברשות לא מועיל, הרי שבחוב צריך להועיל יאוש.
ובנתיבות המשפט באורים סימן קסג ס"ק א יישב את הסתירה בשו"ע ובמהרי"ק, שאין יאוש מחוב בגלל שיש שעבוד הגוף על החוב, ולמה לו להתייאש משעבוד הגוף:
נראה דהכא מיירי בשר שיכול לקצוב מסים קצובין ושאינן קצובין ודינו דינא דמלכותא, ויאוש זה יאוש מעליא הוא כיון דהשר יכול לפטור עצמו מגוף החוב ומשעבוד גופו, דיכול לקצוב שיפטרו אותו מהחוב בתורת מס, אבל משאר חוב ודאי לא מהני יאוש, דלמה ליה ליאש עצמו משעבוד גופו, ועוד דשעבוד גופו דמי לקרקע דלא מהני יאוש.
וקצות החושן סימן קסג ס"ק א יישב את הסתירה במהרי"ק באופן אחר:
והב"י הוא שכתב שם בסימן הנזכר בשם מוהרי"ק שורש ג' דאפילו שמענו דנתייאש, וכ"כ בשו"ע סימן הנזכר (סעיף א'), והרי מוהרי"ק גופיה סובר דמהני יאוש בחוב, אלא שמחלק בין יאוש ליאוש, דהיכא דהוא מתייאש מפני שהלוה עני או אלם זה לא הוי יאוש, דכל אשראי ספק אתי ולפעמים דהמלוה סובר שהוא עני ואין כן, אבל היכא דמתייאש בחוב בדבר שסתמו עומד ליאוש גם בחוב מהני יאוש ע"ש. ובסימן (צ"ה) [צ"ח] כתב בשו"ע ביאוש משום שהוא עני או אלם, וכאן כתבו הרמ"א ביאוש גמור, ומדברי מוהרי"ק הוא.
ובסברא זו יישב קצות החושן מה שמפורש בגמרא גיטין שמועיל יאוש בחוב. גיטין ל, א:
ת"ר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן – מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין, ופוסק עמהן כשער הזול, ואין בו משום רבית, ואין שביעית משמטתו, ואם בא לחזור – אינו חוזר; נתייאשו הבעלים – אין מפריש עליהם, לפי שאין מפרישין על האבוד.
ופרש"י:
נתייאשו הבעלים – כגון שהלוהו כדי שיעור תרומות שנה זו ועל מנת לקבלם בשנה זו וראה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מאותה הלואה ואמר ווי לחסרון כיס ואחר כך חזרו ונתקנו אין מפריש עליהם דיאוש דבר האבד הוא.
הרי שיש יאוש בחוב, ואיך כתב מהרי"ק שאין יאוש מועיל בחוב. אלא ששם שהשדות נשתדפו הרי זה דבר שסתמו עומד ליאוש ולכן מועיל יאוש בחוב.
הטעם שלא מועיל יאוש בחוב, לעיל כתבנו שזה משום שכיון שיש שעבוד, מדוע שאדם יתייאש משעבוד, אדרבא שישאר שעבוד החוב. או משום שיאוש לא יכול להפקיע את מצות הפרעון שחל על הלווה. והוכיח החכם צבי סברא זו, ממה שגם בגזילה לסוברים שיאוש קונה, היינו לגבי החפץ, אבל עדיין חייב בתשלומים, כיון שיאוש לא פוטר מתשלומים.
ויש נפ"מ אם הטעם הוא משום שיאוש לא מפקיע את השעבוד. כתב בספר אור שמח מכירה ו, יב על הדעה שלא מועיל יאוש בחוב:
נראה לענ"ד דוקא היכי דגופו משתעבד, וכמו בהשב תשיבם ובוהשיב את הגזילה וכיו"ב, דאיכא חיובא על הגוף לשלם, אבל במקום דליכא שעבוד הגוף רק שעבוד נכסים ודאי דמהני יאוש[1]…
ובזה יתישב מה שהעיר הרב במחנה אפרים הלכות זכיה מהפקר סימן ז' מהך דאמר סוף כל הגט (גיטין ל' ע"א) בהמלוה מעות לכהן וללוי להפריש על חלקם נתייאשו הבעלים פשיטא כו', דתמן ליכא שעבוד הגוף, דהא הלוה ע"מ שלא לפרוע, ואם נשתדפו שדותיו או העשיר העני אינו מחזיר לו כלום, והוי שעבוד נכסים ודאי דמהני יאוש, ובפרט דנכסים דתמן הוי מטלטלים, דמתלושין קא מפריש עליהן, ודוק. ולפ"ז יש לדון במת הלוה דפקע שעבוד הגוף אפשר דמהני יאוש בחוב…
נספח:
אנציקלופדיה תלמודית כרך כא, יאוש [המתחיל בטור קלז]
בעל חוב שנתייאש מחובו, יש סוברים שאין היאוש מועיל בו434, ובטעם הדבר יש שכתבו שהוא מפני שאין יאוש יכול להפקיע מן הלווה מצות פרעון שכבר חלה עליו435, שפריעת בעל חוב היא מצוה משעת ההלואה ועד שעת הפרעון436, כדרך שאין יאוש מועיל באבידה שכבר נתחייב בהשבתה437.
וכתבו אחרונים לדעה זו שאין הדברים אמורים אלא במקום שנשתעבד גופו לפרעון החוב, שאין היאוש מועיל להפקיע שעבוד זה, אבל בחוב שאין בו אלא שיעבוד נכסים, כגון בלווה שמת – שאין בנו מחויב לפרוע חוב אביו, אלא שנכסי האב משועבדים לפרעון החוב438 – מועיל יאוש בחוב זה להפקיעו439.
ויש סוברים שאף על פי שהלווה עצמו אינו יכול לזכות בחוב לפי שכבר נתחייב בפרעונו, מועיל היאוש שהמוצא שטר חוב שאבד למלוה זוכה הוא בחוב הכתוב בו440. ויש סוברים שיאוש מועיל בחוב441, שהדברים קל וחומר, ומה ממון שהוא מוחזק ביד בעליו בעין, יאוש מועיל בו – לדעה זו442 – חוב שאינו בעין, וספק ייפרע ספק לא ייפרע, כל שכן שמועיל בו היאוש443, ויש שכתבו שהדבר תלוי בטעם שאין יאוש מועיל באבידה שהגיעה ליד המוצא לפני יאוש, שאם הטעם הוא משום שכבר נתחייב בהשבתה, אף בחוב אין היאוש מועיל444, אבל להסוברים שאף במקום שנתחייב בהשבה קודם יאוש, היאוש פוטר מחובת השבה445, ולא אמרו שאינו זוכה באבידה שבאה לידי המוצא קודם יאוש אלא מפני שנעשה שומר של הבעלים וידו כידם446, הלווה שאין ידו כיד המלוה447, מועיל היאוש לפטרו מהחוב448.
[1] המשך דבריו: "וליכא למימר דהוי כמו קרקע דלא מהני יאוש, דשעבוד קרקע עדיפא, ומהני יאוש, דכמילי דמטלטלי נינהו, דקרקע אינו שלו לגמרי, דאי אקדיש מלוה וזבין לאו כלום הוי".
434 . פנ"י גיטין ל א ד"ה נתייאשו, וכתב שכן הוא בטור חו"מ סי' צח, ועי' קצוה"ח סי' קסג שתמה; חכם צבי בהגה בט"ז חו"מ סי' קסג ובשו"ת סי' קמד, ושכן סובר ר' בנימין המובא במהרי"ק שורש ג, ועי' להלן ציון 1127; נתיה"מ סי' קסג ס"ק א; תרומת הכרי סי' רסב; בית אפרים חו"מ סי' נב. ועי' חי' רש"י הכהן ב"מ סי' כב שאף לדעה זו מועיל יאוש אם הוא בגדר "אבודה ממנו ומכל אדם", כגון שהלווה מת ולא נשארו ממנו נכסים, ועי' לעיל ציון 352.
435 . חכם צבי שם, והוכיח כן ממה שאין היאוש בגזילה פוטר מחיוב דמים, ועי' להלן ציונים 535, 544 ואילך, ועי' תרומת הכרי שם, שהשיג ע"ז שלפ"ז להסוברים שיאוש קונה בגזילה, ייפטר מהדמים, ועי' להלן ציון 546; קצוה"ח סי' סו ס"ק א; בית אפרים שם. ועי' חכם צבי שם
436 . ע"ע הלואה: פרעונה. חכם צבי שם.
437 . עי' לעיל ציון 375 ואילך. תרומת הכרי שם, לדעה זו, וכעי"ז בחכ"צ שם וקצוה"ח שם.
438 . ע"ע נכסים משועבדים. או"ש מכירה פ"ו הי"ב ד"ה ולפ"ז יש, ועי"ש שמצדד שכ"ה דוקא כשהמלוה הוא גוי, עי"ש הטעם.
439 . או"ש שם וד"ה ובזה, ועי"ש באו"ש אופנים נוספים.
440 . קצוה"ח סי' סו ס"ק א, ועי' לעיל ציון 238 ואילך וציון 407 ואילך.
441 . מהרי"ק שורש ג, וכ' שכן דעת תוס' וסמ"ג, והובא ברמ"א בשו"ע חו"מ קסג ג, ועי"ש רסב ה; תומים סי' סה ס"ק יג, וצ"ב שבנתיה"מ סי' קסג ס"ק א כ' בשמו, שאין יאוש מועיל; מחנ"א זכיה מהפקר סי' ז; קצוה"ח סי' קסג; שו"מ מהדו"ג ח"א סי' קנט.
442 . עי' לעיל ציון 334.
443 . מהרי"ק שם. ועי' להלן ציון 1126 ואילך.
444 . תרוה"כ שם, וכ"נ בקצוה"ח שם.
445 . עי' לעיל ציון 398.
446 . עי' לעיל ציון 390 ואילך.
447 . עי' לעיל ציון 345.
448 . קצוה"ח שם. ועי"ש בתרוה"כ שהסכים לטעם, אלא שאינו מועיל מטעם אחר, עי' ציון 138.