ב"ה
ו. זקן ואינה לפי כבודו
מבואר במשנה כט ע"ב, שאף שנצטוינו בתורה שכל אדם מישראל שמוצא אבידת ישראל מחוייב בהשבת האבידה להגביה אותה ולטפל בהכרזה והשבה כדי שלא יפסידו הבעלים את ממונם אולם באופן שמוצא דבר שאין דרכו ליטול ברשות הרבים או כיוצא בזה שאין זה לפי כבודו אין בזה חיוב ומצות השבת אבידה. כך שנינו במשנה בבא מציעא כט, ב:
מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול.
ובגמ' בבא מציעא ל, א
מנהני מילי? – דתנו רבנן: והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד… אלא לזקן ואינו לפי כבודו.
אמר רבה: הכישה – חייב בה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזא להנך עיזי דקיימו, שקל קלא ושדא בהו. אמר ליה: איחייבת בהו, קום אהדרינהו. איבעיא להו: דרכו להחזיר בשדה ואין דרכו להחזיר בעיר, מהו? מי אמרינן: השבה מעליא בעינן, וכיון דלאו דרכיה להחזיר בעיר – לא לחייב. או דלמא: בשדה מיהת הוא דאיחייב ליה, וכיון דאיחייב ליה בשדה – איחייב ליה בעיר? – תיקו.
אמר רבא: כל שבשלו מחזיר – בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען – בשל חבירו נמי פורק וטוען.
רבי ישמעאל ברבי יוסי הוה קאזיל באורחא, פגע ביה ההוא גברא, הוה דרי פתכא דאופי, אותבינהו וקא מיתפח. אמר ליה: דלי לי. אמר ליה: כמה שוין? – אמר ליה: פלגא דזוזא. יהיב ליה פלגא דזוזא, ואפקרה. הדר זכה בהו, הדר יהיב ליה פלגא דזוזא ואפקרה… והא רבי ישמעאל ברבי יוסי זקן ואינו לפי כבודו הוה! – רבי ישמעאל ברבי יוסי לפנים משורת הדין הוא דעבד.
ומצינו בגמרא בברכות יט שדנו בדין כבוד הבריות אם דוחה לא תעשה שבתורה וכגון שהיה לבוש כלאים בשוק האם מחוייב לפשוט בגדיו למרות הבזיון שבכך או שכיון שיש בזה ביטול של כבוד הבריות הרי הוא דוחה לאזהרת לאו זה של כלאים והוכיחו ממה שמצינו שזקן ואינה לפי כבודו פטור בהשבת אבידה ומוכח שכבוד הבריות דוחה לא תעשה שבתורה ותירצו ממונא מאיסורא לא ילפינן:
ברכות יט, ב
אמר רב יהודה אמר רב: המוצא כלאים בבגדו פושטן אפילו בשוק, מאי טעמא – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' – כל מקום שיש חלול השם אין חולקין כבוד לרב… תא שמע: והתעלמת מהם – פעמים שאתה מתעלם מהם ופעמים שאין אתה מתעלם מהם; הא כיצד? אם היה כהן והיא בבית הקברות, או היה זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכתו מרובה משל חברו, לכך נאמר: והתעלמת. אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'! שאני התם, דכתיב: והתעלמת מהם. וליגמר מינה! – איסורא מממונא לא ילפינן.
וביאור דברי הגמרא הוא שאמנם הטעם שזקן ואינה לפי כבודו פטור ממצות השבת אבידה הוא משום שכבוד הבריות דוחה את המצוה אפילו שיש בה אזהרת לא תעשה אבל לא מצינו כן אלא במצוה שהסיבה והיסוד המחייב בה הוא הצורך לדאוג לממון חבירו ודווקא בזה הוא פטור משא"כ במצוות או איסורים שהם בין אדם לקונו שבהם יתכן שכבוד הבריות אינו דוחה את חובת המצוה או האזהרה.
ובביאור טעם החילוק בין מצוה לתועלת ממון חבירו ובין שאר מצוות כתב הרלב"ג שמות כג ה וז"ל:
שטעם הדין בזה שלא החמירה תורה יותר על ממון חבירו מממונו אבל הכוונה בזה שיאהב ממון חברו במדרגת אהבתו לממונו'.
בשיעורי רבי שמואל רוזובסקי דן האם הדין של זקן ואינה לפי כבודו זה דין דחיה בהלכות כבוד הבריות, או שזה דין בהשבת אבידה. לכאורה מהסוגיה בברכות הנ"ל משמע שדין השבת אבידה הוא מדין כבוד הבריות הכללי. אבל יש לומר שבתירוץ הגמ' "שאני התם דכתיב והתעלמת" היינו שזה דין בהשבת אבידה ולא דין כללי.
אם כן, אי אפשר ללמוד למקומות אחרים שכבוד הבריות דוחה, אבל למסקנת הסוגיה בברכות שבשב ואל תעשה אכן כבוד הבריות דוחה[1], אם כן מדוע צריך פסוק בהשבת אבידה, ומדוע לא נלמד ו"ולאחותו"?
וכן בגמרא שבועות ל, ב:
ואמר רבה בר רב הונא: האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי תנינא: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול. הני מילי בממונא, אבל באיסורא – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חלול ה' – אין חולקין כבוד לרב.
הרי שבה"א ברור שהשבת אבידה אינה דין מיוחד בהשבת אבידה אלא דין בכבוד הבריות ולכן רוצה הגמרא לדמות עדות של צורבא מרבנן לשאלה זו. ואולי כשהגמ' מתרץ "הני מילי בממונא" היינו שזה דין מיוחד בהשבת אבידה.
וע' בית הבחירה למאירי ברכות יט, ב שממנו משמע שדין זקן ואינה לפי כבודו הוא דין משום כבוד הבריות:
יש דברים שהתורה הרחיבה לנו את הדרך לדחות מצות הכתובות בתורה מפני כבוד הבריות כגון שהעברתם בשב ואל תעשה והוא שבהשבת אבדה אמרו והתעלמת ואמר בו גם כן לא תוכל להתעלם הא כיצד פעמים שאתה מתעלם ופעמים שאין אתה מתעלם כיצד היה הוא כהן והאבדה בבית הקברות זו אינה צריכה פסוק… הא לא אצטריך קרא אלא לזקן ואינה לפי כבודו כגון שהיתה האבדה חמור והוא זקן וצריך לחמר אחריו בזו וכיוצא בה אנו דוחין לא תעשה גמור האמור בלא תוכל להתעלם ונותנים לו רשות להתעלם שלא אמרה תורה כבד אחרים בקלון עצמך ומה שתירצו כאן איסורא מממונא לא ילפינן יכול היה לתרץ שב ואל תעשה שאני אלא דעדיפא מינה שני שאם חסה על כבודנו שלא לזלזל עצמנו לממון אחרים אין ללמוד הימנה לאיסורין:
ממה שהמאירי אומר שהגמ' היתה יכולה לתרץ "שב ואל תעשה שאני", משמע שזה עדיין בגדרי כבוד הבריות ולא דין מיוחד בהשבת אבידה.
לכאורה ראיה שדין זה של זקן ואינה לפי כבודו אינו דין מיוחד בהשבת אבידה מגמ' סנהדרין יח, ב
מעיד ומעידין אותו. מעיד? והתניא: והתעלמת – פעמים שאתה מתעלם, ופעמים שאי אתה מתעלם. הא כיצד? כהן והוא בבית הקברות, זקן ואינה לפי כבודו, או שהיתה מלאכה שלו מרובה משל חבירו – לכך נאמר והתעלמת!
ומסקנת הגמרא שכהן גדול מעיד בפני מלך שבא לבית דין כדי לשמוע את עדותו ולכן זה לפי כבודו. ואם כן אין זה דין מיוחד בהשבת אבידה.
וכיוצא בזה בגמ' שבועות ל, ב:
האי צורבא מרבנן דידע בסהדותא, וזילא ביה מילתא למיזל לבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה, לא ליזיל. אמר רב שישא בריה דרב אידי, אף אנן נמי תנינא: מצא שק או קופה ואין דרכו ליטול – הרי זה לא יטול. הני מילי בממונא, אבל באיסורא – אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה', כל מקום שיש בו חלול ה' – אין חולקין כבוד לרב.
לכאורה שאלה זו תלויה בדבר נוסף שאנו מוצאים בו דין זקן שאינה לפי כבודו, מצות פריקה וטעינה, כפי שמבואר בסוגיה ב"מ ל' ע"ב שהובאה לעיל. וכן ב רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יג, ג – ד
ה"ג: היה כהן והבהמה רובצת בבית הקברות אינו מיטמא לה כשם שאינו מיטמא להשב אבידה, וכן אם היה זקן שאין דרכו לטעון ולפרוק הואיל ואינה לפי כבודו פטור.
ה"ד: זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.
מה מקור ההלכה של זקן ואינה לפי כבודו בפריקה וטעינה? אם זה נלמד מהשבת אבידה, אם כן זו אינה גזירת הכתוב בהשבת אבידה.
אבל ברש"י שמות פרק כג פסוק ה (פרשת משפטים) הביא לימוד בזה ממכילתא:
עזב תעזב עמו – …ומדרשו, כך דרשו רבותינו כי תראה וחדלת פעמים שאתה חדל ופעמים שאתה עוזר. הא כיצד, זקן ואינו לפי כבודו, וחדלת, או בהמת נכרי ומשאוי ישראל, וחדלת:
וז"ל מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (אפשטין-מלמד) שמות פרק כג פסוק ה (פרשת משפטים):
וחדלת מעזב לו מנין אתה אומר היה אדם גדול או שהיה כהן והיא בבית הקברות או שחשיכה לילי שבת שאין רשאי ליזקק לה ת"ל וחדלת פעמים שאתה חודל פעמים שאי אתה חודל.
אם לומדים פריקה מהשבת אבידה, יש לומר שזה דין מיוחד בדיני ממונות ולא מדין כבוד הבריות.
הרא"ש והרמב"ם נחלקו האם מותר לזקן ואינה לפי כבודו להחמיר ולהחזיר, כתב רא"ש מסכת בבא מציעא פרק ב סימן כא:
ויראה לי כיון שפטרה תורה את הזקן שאין לו לזלזל בכבודו איסור הוא לגבי דידיה שמזלזל לכבוד תורה במקום שאין חייב. ומשום ספק ממון חבירו אם הוא מחויב בו לא יזלזל בספק איסור. והחכם שבא לעשות לפנים משורת הדין יוותר מממונו ויעשה כמו שעשה רבי ישמעאל ב"ר יוסי. אבל אין לו רשות לזלזל בכבודו.
ולכאורה לדעת הרא"ש הזקן ואינה לפי כבודו הוא חכם בתורה דוקא. אבל הרמב"ם גזלה ואבדה יא, יג כתב את דין זקן ואינה לפי כבודו בכל זקן מכובד:
מצא שק או קופה אם היה חכם או זקן מכובד שאין דרכו ליטול כלים אלו בידו אינו חייב להטפל בהן ואומד את דעתו אילו היו שלו אם היה מחזירן לעצמו כך חייב להחזיר של חבירו ואם לא היה מוחל על כבודו אפילו היו שלו כך בשל חבירו אינו חייב להחזיר.
וכן כתב הרמב"ם רוצח ושמירת הנפש יג, ד
זה הכלל כל שאילו היתה שלו היה טוען ופורק הרי זה חייב לטעון ולפרוק בשל חבירו, ואם היה חסיד ועושה לפנים משורת הדין אפילו היה הנשיא הגדול וראה בהמת חבירו רובצת תחת משאה של תבן או קנים וכיוצא בהן פורק וטוען עמו.
ועדיין יש להסתפק בדעת הרמב"ם מה הדין במכובד עשיר, האם גם הוא פטור מהחזרה. לכאורה גם לרמב"ם זה דין בחכם או זקן מכובד, ואם כן אין זה הלכה בכבוד הבריות וראה אבן האזל גזלה ואבדה יא, יג
יש לעיין בעשיר אם יש לו דין זקן ואינו לפי כבודו, ולכאורה לפי הכלל דכל דבשלו מחזיר א"כ אפי' עשיר נמי אך י"ל דזהו רק גדר בדין זקן ואינו לפי כבודו דתליא אם בשלו מחזיר אבל אם אינו זקן רק עשיר לא נפטר… והנה מדברי הרמב"ם שכתב חכם או זקן מכובד מוכח דמכובד מפני עשרו לא נפטר.
והדברים מפורשים בחדושי הריטב"א שבועות ל, ב שם אומרת הגמרא "האי צורבא מרבנן דידע סהדותא וזילא ביה מילתא למיזל לגבי דיינא דזוטר מיניה לאסהודי קמיה לא ליזיל":
אף אנן נמי תנינא מצא שק או קופה וכו'. ושמעינן מהכא דזקן ואינו לפי כבודו האמור גבי השבת אבידה היינו צורבא מרבנן ומשום כבוד תורתו, ולא באיניש דעלמא משום כבוד עושרו, דעשה של מצוה עדיף, או שיתן מי שיעשה במקומו, דהכא לגבי סהדותא לא אמרו לא ליזיל אלא לצורבא מרבנן.
ולכאורה במכילתא דרשב"י שהבאנו לעיל מוכח שאינו רשאי, ז"ל שהובא לעיל: "וחדלת מעזב לו מנין אתה אומר היה אדם גדול או שהיה כהן והיא בבית הקברות או שחשיכה לילי שבת שאין רשאי ליזקק לה…"
אבל כותב בחזון יחזקאל על תוספתא פרק י' ה"ב, שמה שכתוב שם "אינו רשאי", קאי על כהן והיא בבית הקברות. ואף על פי שלגבי אבידה אומרת הגמרא בב"מ ל' ע"ב שלא צריך קרא לכהן והיא בבית הקברות, כיון ש"האי עשה והאי עשה ולא עשה ולא דחי עשה את לא תעשה ועשה", ואם כן ע"כ "אינו רשאי" קאי על זקן ואינה לפי כבודו. אבל אומר בחזון יחזקאל, שלגבי פריקה זה שונה כי יש ה"א שגם כהן והיא בבית הקברות צריך להכנס כיון שיש כאן חשש של פיקוח נפש, כמ"ש הרמב"ם רמב"ם רוצח ושמירת הנפש יג, יד
אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל ל"ג י"א) אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה.
וא"כ "אינו רשאי" לא מחוייב שקאי על זקן ואינה לפי כבודו אלא על כהן בבית הקברות.
לדעת הרא"ש שחכם זקן אינו יכול למחול על כבודו ולהחזיר, צריך עיון הכלל שמובא בגמ' ל, ב:
אמר רבא: כל שבשלו מחזיר – בשל חבירו נמי מחזיר, וכל שבשלו פורק וטוען – בשל חבירו נמי פורק וטוען.
וקשה, שהרי אפילו אם מחזיר בשלו, עדיין יש כאן סיבה שלא להחזיר משום כבוד התורה. אף שבשלו הוא מחזיר. אם זה פטור מיוחד בהשבת אבידה, ניתן לומר שאם מחזיר בשלו התורה לא פטרה (שיעורי ר' שמואל סי' סד).
אבל צריך עיון בדעת הטור שכתב בסימן רס"ג:
א המוצא דבר שהוא מתבייש להחזירו אם הוא בענין שאילו היה שלו מחזירו חייב ליטפל בו ולהחזירו לחברו ואם לא היה מחזירו בשלו גם אינו חייב בשל חבירו…
משמע בטור שלא רק חכם אלא אפילו יותר מהרמב"ם, שמדובר בכל אחד שמתבייש, אבל בסוף הביא את דברי הרא"ש:
ואדרבה נ"ל כיון שפטרה תורה הזקן שלא לזלזל בכבוד תורתו איסורא הוא גבי דידיה אם יזלזל בכבוד תורתו במקום שאינו חייב אלא יחזירנה מן השדה עד שיביאנה לעיר ואז יניחנה.
וע' אבן האזל הלכות גזילה ואבידה פרק יא הלכה יג שכתב שלא יתכן שהטור חולק על הרא"ש. ונראה שהטור הבין בדעת הרא"ש שלכל אחד שמתבייש יש פטור כמו זקן ואינה לפי כבודו, אלא שאם הוא חכם, אסור לו לזלזל בכבוד תורתו, אבל זה לא אומר שכל הפטור רק בחכם משום חכמת התורה.
למסקנה, צ"ע אם מצות השבת אבידה ומצות פריקה וטעינה ישמשו לבנין אב לכל ממונות שכבוד הבריות בהם דוחה.
[1] ברכות יט, ב: "ולאחתו מה תלמוד לומר? הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת, יכול יחזור ויטמא – אמרת לא יטמא. יכול כשם שאינו מטמא להם כך אינו מטמא למת מצוה, תלמוד לומר: ולאחותו – לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא הוא למת מצוה, אמאי? לימא: אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. – שאני התם, דכתיב ולאחותו – וליגמר מינה! – שב ואל תעשה שאני."