ב”ה
הגונב על מנת לצער ועל מנת לשלם
בבא מציעא סא, ב, לאחר שאומרת הגמרא שאיסור גניבה וגזל יכול להלמד מגזל ואונאה
לא תגנבו דכתב רחמנא למה לי לכדתניא לא תגנב על מנת למיקט לא תגנב על מנת לשלם תשלומי כפל.
משמע מדברי הגמ’ שאף הגונב שאין כונתו לקפח את חבירו בממונו ולהנות מממונו הוא גנב, ועובר בלאו ואפילו אם כונתו להטיב לו בתשלומי כפל וכן אם כונתו רק על מנת למיקט. וחז”ל למדו הלכה זו מעיקר הלאו “לא תגנובו” שהרי לאסור את הגניבה אומרת הגמרא שאנו לומדים מאונאה ורבית.
רש”י פירש “למיקט. לצער” ובפירוש על מנת לשלם תשלומי כפל כתב “שרוצה להנותו ויודע בו שלא יקבל”.
בלשון הרמב”ם משמע לכאורה שזה דרבנן, רמב”ם גניבה א, ב
אסור לגנוב כל שהוא דין תורה, ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם, הכל אסור שלא ירגיל עצמו בכך.
הרמב”ם פירש כנראה על מנת למיקט “דרך שחוק”, ולא כתב על מנת לשלם כפל, אלא על מנת לשלם. וצריך להבין מה פירושו.
אבל בלשון ספר המצוות לרמב”ם מצות לא תעשה רמד משמע שזה מן התורה:
והמצוה הרמ”ד היא שהזהירנו שלא לגנוב ממון והוא אמרו יתעלה (קדושים יט) לא תגנובו. ובמכלאתא (דעשה”ד) לא תגנובו הרי אזהרה לגונב ממון. והעובר על לאו זה הוא חייב לשלם מה שזכר הכתוב (משפטי’ כא – כב) אם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמשה או להשיב הקרן לבד. ובספרא (קדושים ריש פרש’ ב) לפי שנאמר בגניבה שנים ישלם למדנו עונש אזהרה מנין תלמוד לומר לא תגנובו, לא תגנובו על מנת למיקט, כלומר לצער הבעלים ולהטרידו ואחר כן תשיבהו לו, לא תגנובו על מנת לשלם ארבעה וחמשה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בשביעי מקמא:
אמנם בשו”ת התעוררות תשובה[1] חלק ב סימן לח הבין בדעת הרמב”ם שהוא דרבנן ממש:
וצ”ל דרמב”ם סבר דדרשה זו לא תגנובו ע”מ להחזיר או דרך שחוק איננו אפילו אסמכתא רק מדרבנן אסור גזרה משום שלא ירגיל ובאמת לפי הנראה מפשטות הגמ’ הוא דאורייתא ממש, וז”ל הגמ’ לא תגנובו דכתב רחמנא למה לי פירש”י לילף מרבית ואונאה שהרי מחסרי ממון ומתרץ בגמרא כדתניא לא תגנובו ע”מ למיקט (לצערי’) לא תגנבו ע”מ לשלם תשלמי כפל,
וכן שו”ת חוט המשולש חלק א סימן יז, לגר”ח מולוז’ין כתב:
הרמב”ם הרי כתב להדיא ריש הלכות גניבה דע”מ למיקט אסור משום שלא ירגיל עצמו בכך והיינו דרבנן.
אך אפשר שיש סייג גם בדאורייתא, ע’ לקח טוב לר”י ענגיל, כלל ח’ שחקר בזה. הר”ן בריש פסחים כתב שאיסור בל יראה ובל ימצא הוא סייג לאיסור אכילה, ולכן החמירה התורה בו.
יש אומרים שחצי שיעור אסור, אף שהוא מן התורה הוא משום סייג. וע’ פרי מגדים אורח חיים פתיחה כוללת חלק א:
ומצינו סייג מן התורה כמו שכתב הרשב”ץ (הוא התשב”ץ) בספר יבין שמועה [בריש] מאמר חמץ [עמוד כד, א ד”ה התורה] דבל יראה שהזהירה התורה, הואיל ורגיל כל השנה שמא יבא לאכלו.
ובילקוט נביאים שופטים סימן י”ג “השמרי” נא, חומץ וענבים האמורים בנזיר עשאה התורה סייג ליין, ובזה י”ל חצי שיעור אין עובר בל יראה למאן דסבירא ליה הכין לפי דסייג לסייג אפילו התורה לא גזרה, וכל שכן חז”ל.
וכן משמע ברמב”ם תמורה ד, יג – סוף הלכות תמורה, שיש סייג מן התורה:
יראה לי שזה שאמר הכתוב והיה הוא ותמורתו יהיה קדש, כענין שאמר ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו, ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קניינו ולחוס על ממונו ואף על פי שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש, וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע ויאמר טוב הוא, לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ואמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש,
ואם כן יתכן שגם בנדון של גונב על מנת למיקט כוונת הרמב”ם היא לאיסור מן התורה.
אלא שלפי זה יש לברר גם לגבי חצי שיעור שכלל הרמב”ם בהלכות גניבה שם, אם כן גם כל שהוא אסור מן התורה.
לכאורה יש להוכיח שמה שכתב הרמב”ם כאן בהלכה זו הוא איסור תורה מלשון הרמב”ם בהלכות גזלה ואבדה א, ב הוא שגזל כל שהוא הוא דאורייתא:
ואסור לגזול כל שהוא דין תורה, אפילו גוי עובד עבודה זרה אסור לגזלו או לעשקו, ואם גזלו או עשקו יחזיר.
וזה דבר שלא כתב בהלכות גניבה הנ”ל. וזה תלוי בשאלה שדנו בה בשיעור הקודם, גם בדעת הרמב”ם, האם בכל גניבה יש גם גזל. ואם כן ודאי צריך לומר שמה שכתב הרמב”ם בהלכות גניבה אינו סייג אלא זה מעיקר הדין.
אמנם מצאנו דעת רבינו פרץ בב”מ סא ע”ב שאין איסור כשעושה על מנת להחזיר:
לא תגנבו על מנת למיקט: ופר”ת דמיירי דלעולם הוא רוצה לעכבו בידו, אלא שעל מנת למיקט הוא עושה, דאם היה בדעתו להחזירו לאחר שעה, אם כן לא היה עובר בלא תגנוב, דאם ת”ל דאפילו היה בדעתו להחזרה היה עובר אם כן לא מצנו ידינו ורגלינו.
וכן כתב חדושי הריטב”א בבא מציעא סא, ב:
לא תגנוב ע”מ למיקט. פירוש בכדי לצער לחברו בלבד ודעתו להחזיר לו, ור”ת פירש שא”כ כל העולם עוברים בלאו זה ולא אסר רחמנא אלא כשדעתו לעכבו לעצמו ולא שיהנה ממנו אלא שיצער לחברו[2].
אבל בשו”ע נפסק כמו הרמב”ם שיש איסור בגונב על מנת להחזיר.
אבל שיטה זו קשה בסברא, איך יתכן שהגונב על מנת לשלם כפל הוא גנב, ואילו שגונב על מנת לצער אין בזה איסור, ומשמע ברבנו תם שזה מעשים שבכל יום ואם נאסור “לא מצאנו ידינו ורגלינו”?
הרב אשר וייס מסביר בשיעור, שפירוש שיטה זו שלדעתם מדובר במי שגונב ע”מ למיקט לרגעים ואין דעתו לעכב ממון חבירו בידו כלל, וכל כונתו לצערו לרגע או לשחק בו לרגעים ובכה”ג נחלקו אם יש בזה בכלל דין גנב, דשמא אין במעשה זה כל מהות וענין גניבה ואף שבפועל יש כאן קנין יד וקנין הגבהה, מ”מ אפשר שמצד מהות הענין והמעשה אין זה בכלל גניבה.
אבל כאשר מעכב את ממון חבירו בידו כדרך הגנבים פשוט הדבר דאף אם כונתו להשיבו או לשלם תמורתו לאחר זמן בכלל גניבה הוא, והרי זה בכלל מה שאמרו דהגונב ע”מ לשלם הוי גנב.
בשו”ע נפסק, חושן משפט שמח, א:
אסור לגנוב, אפילו כל שהוא, דין תורה. ואסור לגנוב אפילו דרך שחוק, ואפילו על מנת להחזיר או כדי לשלם תשלומי כפל או כדי לצערו, הכל אסור, כדי שלא ירגיל עצמו בכך.
המחבר הביא גם את פירוש רש”י שפירש “למיקט” לצער, וכן את הרמב”ם שכתב “דרך שחוק”.
הרמב”ם כנראה בלשונו לעיל, לא גרס “על מנת לשלם כפל” וכתב רק על מנת לשלם, והשו”ע הביא את שתי האפשרויות, על מנת להחזיר או לשלם תשלומי כפל.
בקצות החושן דן האם הגונב על מנת למיקט חייב באונסין, קצות החושן סימן שמח ס”ק א
ונסתפקתי בגונב על מנת למיקט אם הו”ל דין גנב ממש להתחייב באונסין, או נימא כיון דבדעתו להשיבו ואינו עושה אלא על מנת לצערו לשעה, נהי דאיסורא עביד אבל אין בו דין גנב להתחייב באונסין.
והנה מדברי שיטה מקובצת סוף פרק המפקיד (ב”מ מא, א ד”ה תרגמה) נראה דגוזל על מנת לשלם אינו חייב באונסין, ע”ש בסוגיא דשליחות יד ז”ל, וגזלן ושואל שלא מדעת שייכי בכל אדם בין שומר בין אינש דעלמא, אבל שולח יד ליתיה אלא בפקדון ושמו מוכיח עליו, וכדאמר קרא גבי שומרין (שמות כב, ז) אם לא שלח ידו, והנוטל לגזול על דעת ליטלה כולה או ליטול מקצתה או שיחסרנה ולא ישלם לבעליו והוא חייב באונסין מכיון שמשך לדעת כן אף על פי שלא חסר, והשולח יד בפקדון דעתו ליטול ולחסר הכל או מקצת על דעת לשלם לבעלים עכ”ל. ומשמע דבאינש דעלמא אינו חייב באונסין אם הגביה על מנת לשלם ומכ”ש גונב על מנת למיקט ולהשיבו בעינא אח”כ, ואכתי צ”ע:
דעת הקצות, שאם הגוזל על מנת לשלם אינו חייב באונסין, מכל שכן גונב על מנת למיקט שהוא גונב על מנת לחזיר שאינו חייב באונסין.
אמנם כתב רש”י בסנהדרין (ע”ב ע”א) דגזלן חייב באונסין מידי דהוי אשואל שכל הנאה שלו, וראיתי בערך שי (סימן שמ”ח) שכתב לפי דבריו דגונב ע”מ למיקט אינו חייב באונסין כיון שאין לו הנאה בדבר, עי”ש (עמד על זה הגר”א וייס שליט”א).
אכן הגר”ש רוזובסקי זצ”ל (זכרון שמואל מכתבים סימן יז) כתב שפשוט לו שלא כך, שהרי השואל שלא מדעת הוא גזלן אף שהוא ודאי מתכונן להחזיר את החפץ. אלא ודאי אפילו אם נאמר כדעת ריטב”א שהביא קצות החושן הנ”ל משיטה מקובצת (המובא גם בתרומת הכרי רצ”ב ס”ב ד”ה אבל) שגזלן הוא רק אם אין דעתו לשלם, אומר ר’ שמואל שדעתו להחזיר את החפץ אינו על מנת לשלם, ודינו כגזלן ממש שחייב באונסין, וחולק על דברי הקצות.
אבל יש סברא לומר שגם לגונב על מנת למיקט ולהחזיר יש לו הנאה ממה שנהנה מהרעיון שלו שמתקיים שדעתו להקניט וכו’. וכן כתב החזון איש ב”ק כ’ אות ד’:
נראה דהגונב ע”מ למיקט חייב באונסיה דלא גרע משואל שלא מדעת שהרי נטלה ליהנות בה למיקט לחברו.
יתר על כן, הגזלן קונה את הגזילה לענין חיוב אונסים, והטעם כתב רש”י סנהדרין עב, א ד”ה אבל לענין:
אם קיימין הן אצלו והוא היה בא לעכבו ולומר דמים אני מחזיר לך – לא קני ומהדר להו בעינייהו, דכתיב (ויקרא ה) והשיב את הגזילה, והאי דכי נאנסו מחזיר דמים ולא מצי אמר ליה נאנסו ומיפטר – משום דלא גרע גזלן משואל, דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס, דכל כמה דקיימא הדרא בעינא, הא נמי כל הנאה שלו ומיחייב לשלומי.
וגם כאן מסתבר שאם לקח אפילו על מנת למיקט, הרי כל הנאה שלו, שהרי זה ברשותו ויכול להשתמש בו אם ירצה, ולכן לא גרע משואל.
מצאנו בש”ס כמה מקרים של גניבה “לשם שמים”, בגמ’ בבא בתרא טז, א:
דרש רבא מאי דכתיב ברכת אובד עלי תבא ולב אלמנה ארנין ברכת אובד עלי תבא מלמד שהיה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן.
וכן בגמ’ קידושין סט, א:
מתני’ ר’ טרפון אומר יכולין ממזרין ליטהר כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שיחררו נמצא הבן בן חורין רבי אליעזר אומר הרי זה עבד ממזר:
גמ’ איבעיא להו רבי טרפון לכתחילה קאמר או דיעבד… תא שמע דאושפזיכניה דרבי שמלאי ממזר הוה ואמר ליה אי אקדמתך טהרתינהו לבנך אי אמרת בשלמא לכתחילה שפיר אלא אי אמרת דיעבד מאי ניהו, דמנסיב ליה עצה ואמר ליה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ובשני דר’ שמלאי עבד עברי מי הוה והאמר מר אין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג אלא לאו שמע מינה רבי טרפון לכתחילה קאמר שמע מינה.
ולכאורה הדברים תמוהים, שהרי אסור לגנוב על מנת לשלם כפל או על מנת למיקט, ומדוע בגמרות הנ”ל משמע שיש גניבות שהן מותרות? תירוץ לזה כתב בית הבחירה למאירי בבא בתרא טז, א:
יש עברות שהם נעשות לכונת מצוה ואעפ”כ לא הותרו ומה הוא שנאמר דרך שבח על איוב שהיה גוזל קרקע של עניים ויתומים ומשביחה ואח”כ מחזירה להם יראה שלרוב התפרסם מעלתו אף על פי שלא היה אומר כן הכל היו יודעין ממדתו שלא לכונת גזלה היה ולא נאמר כאן מלת גוזל אלא על צד ההרחבה לפי דעתי ובקדושין סוף פרק האומר אמרו על ר’ שמלאי שהיה מתאכסן עם אחד שהיה ממזר ואמר לו אי קדמתינהו וטהרתינהו לברך ושאלו על זה בגמרא היכי דמי דהוה מסיב ליה עצה זיל גנוב ואיזדבן בעבד עברי ר”ל שימסרו לו שפחה כנענית שיהו הולדות כמוה ואח”כ שישתדל הוא בשחרורן ויהיו כשרים לבא בקהל והקשה ובשני ר’ שמלאי עבד עברי מי איכא כלומר שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ולא הקשה היאך היה הוא משיאו עצה לגנוב ויראה מכאן שכל שעל צד כונה טובה מותר הוא מ”מ יראה לפרש ושלא להתיר גנבה בשום צד שאף זה דבר מפורסם לכל היה ובפירוש אמרו לא תגנוב על מנת לשלם תשלומי כפל והדברים צריכים ביאור ומ”מ אף גדולי הרבנים רמזו שם שאסור היה לומר כן אלא שסלקוהו בקושיא חזקה הימנה כמו שהתבאר שם.
בענין גניבה על מנת לשלם שאסור, מצאנו בגמ’ בבא קמא ס, ב:
ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו’] מאי קא מיבעיא ליה… ורבנן ואיתימא רבה בר מרי אמרו גדישים דשעורין[3] דישראל הוו וגדישין דעדשים[4] דפלשתים וקא מיבעיא להו מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים שלחו ליה חבול ישיב רשע גזילה ישלם אף על פי שגזילה משלם רשע הוא אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו.
וכתב טור חושן משפט הלכות גזילה סימן שנט:
ואסור לגזול אפילו ע”מ לשלם וכתב א”א ז”ל דווקא שאין התשלומין בעין כההיא דמייתי עלה שרצו אנשי דוד ליקח גדיש של שעורים ולתת במקומו של עדשים ועדיין לא היו בידם העדשים אלא רצו גדיש של שעורים של ישראל ולכשיזדמן להם גדישי עדשים של פלשתים יתנו לישראל במקום גדיש השעורים אבל אם היו מזומנים העדשים אפילו אין בעלי גדיש שעורים לפנינו מותר לזכות להם גדישי עדשים [ע”י אחר] דעדיפי מהשעורים וזכין לאדם שלא בפניו ודוקא שידוע שזכות הוא לו כגון בדבר העומד לימכר אבל מחפצי ביתו לא:
וכך נפסק בשו”ע חושן משפט שנט, ב:
אסור לגזול, אפי’ על מנת לשלם דבר יפה ממנו. ויש מי שאומר דהיינו אם (אין) התשלומין בעין, שאם הם בעין כיון שהם יפים מהדבר שלוקח זכות הוא להם ויזכה אותם לבעלים על ידי אחר.
אלא שהסברא שמותר אם הדברים היפים יותר נמצאים בעין, תלויה אם לומדים גונב על מנת לשלם מ”לא תגנוב” כמו בעל מנת למיקט, או שהדברים נלמדים ממעשה של דוד.
וכתב ב”ח שם חידוש גדול: שלפי טעמו של הרמב”ם הנ”ל, שאסור לגנוב על מנת להחזיר או לשלם כדי שלא יתרגל לגנוב, יש הבדל בין גנב ובין גזלן:
ומ”ש ודוקא שידוע וכו’. זהו מדברי רבינו דמפרש דאין אומרים זכין לאדם שלא בפניו אלא דוקא בידוע שזכות הוא לו דאם אינו ידוע שמא חוב הוא לו ואין חבין לאדם שלא בפניו. ואין להקשות דבגנבה אסור על מנת לשלם אפילו זכות הוא לו כגון על מנת לשלם תשלומי כפל כדאיתא ריש פרק איזהו נשך (ב”מ סא ב) גם רבינו ריש סימן שמ”ח (ס”א) כתב סתם דאסור דהתם היינו טעמא כדי שלא ירגיל עצמו בכך כדכתב הרמב”ם ריש הלכות גניבה (ה”ב). וכ”כ רבינו לעיל סימן שמ”ח וטעם זה לא שייך אלא בגנבה שהיא בסתר ושכיחי ליה טובא מה שאין כן בגזילה בפרהסיא דלא שכיחא:
אבל פשטות הפוסקים לא דנו על פסק זה שהוא רק אם האיסור על מנת לשלם ולמיקט הוא כדי שלא יתרגל, אלא אף לסוברים שהוא כפשוטו.
מכל מקום דעת הב”ח שבכה”ג לגזול, מותר. אבל דעת הש”ך שאין הבדל בין גניבה לבין גזילה, ש”ך חושן משפט סימן שנט ס”ק ג:
(ג) ויש מי שאומר כו’. ואף על גב דאמרינן לעיל ר”ס שמ”ח דאסור לגנוב ע”מ לשלם כפל התם מיירי בשאינו מזכה לו ע”י אחר דאם מזכה לו ע”י אחר לאו גנבה מיקרי כיון שהאחר יודע מזה כן נ”ל והב”ח תירץ בדוחק:
פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) פרק א – איסורי גניבה וגזילה סעיף ח:
ח. אסור ליקח חפץ חבירו שלא מדעתו אפילו על דעת לשלם תמורתו(יח), ויש אומרים שאם רוצה לשלם בדבר יפה ממנו, וידוע שהחפץ עומד להמכר, אם מזכה התמורה לבעל החפץ ע”י אחר מותר(יט).
[1] הרב שמעון בן רבי אברהם שמואל בנימין סופר (שרייבר) נולד בשנת תר”י (1850) בפרשבורג (ברטיסלבה, בירת סלובקיה) לאביו בעל ‘כתב סופר’, בנו של החתם סופר. נרצח באושוויץ עם יהודי הונגריה בתש”ד.
[2] שיטות אלו הובאו בקצות החושן סי’ שמח.
[3] דברי הימים א יא, יג: “הוּא הָיָה עִם דָּוִיד בַּפַּס דַּמִּים וְהַפְּלִשְׁתִּים נֶאֶסְפוּ שָׁם לַמִּלְחָמָה וַתְּהִי חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה שְׂעוֹרִים וְהָעָם נָסוּ מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים”.
[4] שמואל ב כג, יא: “וְאַחֲרָיו שַׁמָּא בֶן אָגֵא הָרָרִי וַיֵּאָסְפוּ פְלִשְׁתִּים לַחַיָּה וַתְּהִי שָׁם חֶלְקַת הַשָּׂדֶה מְלֵאָה עֲדָשִׁים וְהָעָם נָס מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים”.