ב”ה
חיוב כפל על גניבה בזמן הזה
לכאורה השאלה לא מעשית, כיון שכפל זה קנס ודיני קנסות לא דנים בזמן הזה. אבל מעשה שהיה, שנדון בשיעור הקודם, באדם שנתפס מנסה להוציא עגלה מלאה מצרכים מחנות שופרסל, דרך הכניסה. הוא נתפס ונתנו לו שתי אפשריות: או שיביאו משטרה, או שישלם כפול על כל מה שלקח.
האם כיום לא גובים כפל כיון שאין ביד דין סמוכים שיכולים לחייב כפל, ואם אין בית דין אין חיוב כפל בכלל, ולכאורה לא יתחייב אפילו לצאת ידי שמים. או יתכן שנאמר שחיוב כפל קיים, אלא שאין בית דין שיכול לכפות לשלם, וכאן הגנב נתפס, ושיש לבעל החנות אפשרות לכפות אותו לשלם, הרי התשלום הוא גם על פי הדין, ולפי זה חייב גם לצאת ידי שמים.
הנקודות שצריך לברר: א. האם אמנם בקנסות כיום יש חיוב אלא שאי אפשר לכפות, או שאין חיוב בכלל בלי בית דין. ובעצם שאלה זו חופפת לשאלה האם בקנסות יש ענין לצאת ידי שמים.
ב. אם יש חיוב גם בלי בית דין, האם הודאה בקנס, שאינה מחייבת כיון שאין סמכות לבית דין, יכולה לפטור מדיני שמים? ג. האם הקנסות דומים זה לזה. האם קנסות שהם מבוססים על חיוב בגרמא, כמו המשנה בב”ק, דומים לקנס של כפל שהוא בעצם לא הסכום שהוא הזיק?
תשלומי כפל הם בכלל הדברים שאין סמכות ביד בית דין לגבות, דבר זה מבואר בשו”ע חושן משפט א, א:
בזמן הזה, דנים הדיינים דיני הודאות והלוואות וכתובות אשה וירושות ומתנות ומזיק ממון חבירו, שהם הדברים המצויים תמיד ויש בהם חסרון כיס; אבל דברים שאינם מצויים, אף על פי שיש בהם חסרון כיס, כגון בהמה שחבלה בחברתה, או דברים שאין בהם חסרון כיס אף על פי שהם מצויים, כגון תשלומי כפל, וכן כל הקנסות שקנסו חכמים, כתוקע לחבירו (פי’ שתוקע בקול באזנו ומבעיתו), וכסוטר את חבירו (פי’ מכה בידו על הלחי), וכן כל המשלם יותר ממה שהזיק, או שמשלם חצי נזק, אין דנין אותו אלא מומחים הסמוכים בארץ ישראל, חוץ מחצי נזק צרורות מפני שהוא ממון ואינו קנס.
ובנוגע לתפיסה, ע’ בסעיף ה’ שהובא להלן שאם תפס הניזק מה שראוי לו ליטול, אין מוציאים מידו.
עי’ רי”ף ב”מ לד ע”ב בגמ’ יח ע”ב באלפס, לגבי בעיות הגמ’ שם לגבי כפל, וכתב הרי”ף שם:
כל אלו עלו בתיקו וחולקין דקי”ל ממון המוטל בספק חולקין והני מילי בארץ ישראל, אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה בבבל ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בא”י.
הרי הרי”ף כתב בפירוש שתפיסה מועילה בכפל. וכן הטור בחו”מ סי’ רצ”ה הביא את הבעיות בגמ’ שם, וכתב בית יוסף חושן משפט סימן רצה:
כל אלו עלו בתיקו וחולקין דקיימא לן ממון המוטל בספק חולקין והני מילי בארץ ישראל אבל בבבל קנסא הוא ולא מגבינן ליה ואי קדים חד מינייהו ותפס לא מפקינן מיניה בין בבבל בין בארץ ישראל.
הרי שתפיסה מועילה בכפל.
האם תפיסה בנדון שלנו, שנוצרת על ידי איום ללכת למשטרה וכיו”ב נחשב כתפיסה שמועילה בקנסות, או שתפיסה בקנס היא כמו תפיסה בכל ספק ממון שצריכה להיות תפיסה פיזית?
הרא”ש נחלק בענין זה עם הרמ”ה, רא”ש מסכת בבא קמא פרק א סימן כ
והר”מ הלוי ז”ל כתב הא דאמרינן אי תפס לא מפקינן מיניה היינו דוקא כשיעור נזקיה או בציר מנזקיה אבל טפי מנזקיה כגון תשלומי כפל וד’ וה’ אי תפס מפקינן מיניה דלא אשכחן דאמור רבנן גבי נזקין דאי תפס לא מפקינן מיניה אלא במאן דלא תפס טפי מנזקיה כגון פלגא נזקא או כגון ההוא תורא דאלס ידיה דינוקא לקמן בפרק החובל (דף פד א) ועוד תקנתא דעבדו ליה לניזק הוא וכי עבדו ליה לניזק תקנתא בקרנא דלא ליפסוד ממוניה אבל לארווחיה מידי ממונא דאחריני לא תקינו ליה.
ולא נראה לי דלאו תקנתא היא אלא דינא הוא דמדאורייתא מחייב ליה אלא שאין לו דיין בבבל שיכופנו ליתן לו בכל כה”ג עביד איניש [דינא] לנפשיה ולא מפקינן מיניה עד דיהיב כל דמחוייב ליה מדאורייתא
הרי שנחלקו הרמ”ה והרא”ש אם תפיסה מועילה בקנס שהיא יותר מנזקו. ונראה שגם מהר”ם וגם הרא”ש מסכימים שיש חיוב קנס, אלא שלא גובים היום קנס, ומחלוקתם היא האם תפיסה בקנס היא תקנת חכמים או שזה מעיקר הדין.
ונפ”מ מההבנה שלכ”ע יש חיוב ורק השאלה אם תקנו תפיסה: האם יש חיוב לצאת ידי שמים לשלם את הקנס. ולכאורה לשניהם יש חיוב לצאת ידי שמים, שהרי אם החיוב קיים, מסתבר שצריך לשלם לצאת ידי שמים. אלא שזה מחלוקת הראשונים, בין התוספות לבין בעל ספר החינוך:
תוספות כתובות לג, ב ד”ה לאו משום:
דדוקא בממון הוא דאמר רבא בהשוכר את הפועלים (ב”מ צא. ושם) אתנן אסרה תורה אפי’ בא על אמו דמיחייב בבא לצאת ידי שמים אבל קנס לא מיחייב אלא ע”פ ב”ד כדאמרי’ אשר ירשיעון אלהים פרט למרשיע עצמו.
אבל דעת ספר החינוך פרשת משפטים מצוה נא במצוה לדון בדיני שור (קרן):
ואלה הדינין הנקראין דיני קנסות, כבר אמרנו שאין דנין אותן אלא בית דין הסמוכין ובארץ ישראל. אבל המזיק חייב לשלם בדיני שמים בכל מקום, ואם תפש הניזוק אין מוציאין מידו בשום מקום.
ולכאורה מחלוקתם בשאלה האם בלי שבית דין חייבו בקנס יש חיוב בקנס.
ולמעשה לשלם כפל כדי לצאת ידי שמים, ע’ שו”ת אגרות משה חושן משפט חלק א סימן פח:
מע”כ התלמיד אשר נשאו לבו לשוב בתשובה שלימה ובודאי קבלהו השי”ת כי גדולה תשובה כדאיתא בסוף יומא וברמב”ם פ”ז מתשובה, ויהיה לו שלו’ וברכה כל הימים…
ומה ששאלת באות י”ג אם יש דין כפל. הנה לחייב כפל צריך דוקא ע”פ עדים וב”ד סמוכין לענוש דיני קנסות שבזה”ז ליכא ובהודאה אף בב”ד סמוכין פטור דמודה בקנס פטור לכן אף להחמיר לכפרה אין שייך זה.
ואולי הגרמ”פ נקט כאן כדברי התוספות הסוברים שאין חיוב לצאת ידי שמים, משום תקנת השבים.
ובנידון זה נפסק בשו”ע חושן משפט א, ה:
אעפ”י שדיינים שאינם סמוכים בא”י אינן מגבין קנסות, מנדין אותו, עד שיפייס לבעל דינו; וכיון שיתן לו שיעור הראוי לו, מתירין לו (בין נתפייס בעל דינו בין לא נתפייס). וכן אם תפס הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול, אין מוציאין מידו. הגה: ואם יאמר הניזק: שומו לי נזקי, שאדע עד כמה אתפוס, אין שומעין לו, אלא אם כבר תפס שמין לו ואומרים לו: כך וכך תחזיק וכך וכך תחזיר (טור בשם הרא”ש פ’ החובל וספ”ק דב”ק). וכל זה דוקא בקנסות הכתובים, אבל קנסות שבאים חכמים לקנוס מעצמן על תקנתן, גובין בכל מקום, וכמו שיתבאר בסימן ב’ (מרדכי ס”פ השולח).
הרי שההלכה בשו”ע נפסקה כמו הרא”ש, והרי תופס את השיעור הראוי לתת לו. ואם כן אפשרות לתפיסה בכפל, כדעת הרי”ף.
אבל הסברא בזה היא קשה, הרי קודם שבית דין חייב בקנס הרי אין שום חיוב, ומדוע תועיל התפיסה? הסביר את הדברים ר’ שמעון שקופ בשערי ישר שער ז פרק יט
ומדברי הרא”ש ז”ל אנחנו למדים להבין עיקר היסוד מה שבדיני קנסות נעשה זכות ממון רק ע”י העמדה בדין, שעיקר ענין העמדה בדין, הוא הכפיה, שאמרה תורה אשר ירשיעון אלהים ישלם שנים, שתשלומי קנס אין אדם מתחייב מעצמו, ואינו מחויב גם לצאת ידי שמים, וכמו שכתבו בתוס’ כתובות דף ל”ג ע”ב ד”ה לאו משום וכו’, יעו”ש. וכן הוא בירושלמי פרק ג’ דכתובות (ה”י) נלמד ממעשה דרבן גמליאל, ובזה”ז דאין דנים דיני קנסות, אין החסרון משום בירור ההלכה, אלא דחסר כח כפיה לכוף את המתחייב לקיים האמור בתורה, ובלא כפית בי”ד ליכא שום חיוב בתשלומי קנס.
תמא. ועל פי זה ביאר הרא”ש ז”ל הא דאמרו בגמרא דבזה”ז אי תפס לא מפקינן מיניה, דכיון דקיי”ל דעביד איניש דינא לנפשיה, שמבואר במסכת ב”ק דף כ”ז ע”ב, דיש לו כח לבע”ד לכוף את הנתבע לכל ענין הנוגע לזכותו, ובדבר שחבירו רוצה ליטול ממנו מה שכבר הוא שלו יש לו גם כח כפיה גם ע”י הכאה, כמו שכתבו בגמרא שם אפילו מאה פנדי בפנדי למחייה, ובקנס שלא זכה עדיין יכול לכופו ע”י תפיסה, שאם יתפוס יזכה בזה ע”י זה שיהיה הנתבע כפוי ויזכה בזה מדין תורה[1].
לדעתו הצורך בבית דין סמוך הוא לשם הכפיה, אבל אם עביד איניש דינא לנפשיה, ובתפיסה הוא עושה דין לעצמו, הרי יש לו אפשרות לתפוס.
אבל לכאורה הרי כאן לא מדובר בתפיסה ממש, אלא בכפיה לשלם, האם ניתן להחשיב גם את זה לתפיסה? נראה שאכן זה נחשב לתפיסה על פי הסבר הקובץ שיעורים, שהוא מדגיש את הכפיה כאן שהיא במקום בית דין:
וע’ קובץ שעורים חלק ב סימן יג כתב באופן דומה לשערי יושר, אך לענייננו יותר מבואר:
ודברי הרא”ש בהא דמהניא תפיסה נוחין יותר להתפרש אליבא דמ”ד קנס אדם זוכה בו בתחלה אלא שאפשר ליישבו גם אליבא דמ”ד זוכה בסוף, כיון דמ”מ גברא בר חיובא הוא לאלתר, שיש עליו חיוב לשלם ע”י כפיית ב”ד, והיכא דליכא ב”ד, איהו במקום ב”ד קאי, דעביד אינש דינא לנפשיה,
ואם התפיסה רק משמשת כח כפיה ולכן לא צריך בית דין, מסתבר שגם כפיה כזו נחשבת מעין תפיסה, והרי היא מועילה מדין תפיסה בקנס.
ע’ קצות החושן סי’ א’ ס”ק ז’ שלדעתו בקנסות אלו לא מועילה תפיסה:
דע דבשו”ע כאן אינו מחלק בין דיני קנסות ממש ושאר גזילות וחבלות וכל מילי דלא שכיח ולית ביה חסרון כיס, אבל ההבדל מבואר דממון ממש אף על גב דלא דיינינן ליה בזמן הזה כיון דלא שכיחי ולית ביה חסרון כיס מ”מ לצאת ידי שמים הוא בעצמו צריך לשלם וגזלן הוא אם אינו משלם, אבל קנס ממש לא שייך בהו דינא דשמים משום דכל דיני קנסות אין הדבר תלוי רק אשר ירשיעון אלהים (שמות כב, ח) ואם אין הב”ד דנין אותו לא שייך בהו דינא דשמים.
ולפי חילוקו של קצות החושן יש להעיר, שהטעם שלא גובים כפל מובא בשו”ע בסעיף א’ בין הדברים שאין בהם חסרון כיס, ולא בהמשך הסעיף ביחד עם הדין שלא גובים קנסות, ולקצות אולי זה בא לומר שזה כדין הדברים שאין בהם תפיסה.
אמנם הקשה סמ”ע סימן א ס”ק ה:
המחבר נמשך אחר לשון הרמב”ם שכ”כ בפ”ה דסנהדרין [ה”ט]. וצ”ע הא כפל בלאו הכי אין גובין בבבל משום דהוא קנס, וכמ”ש הרמב”ם שם [ה”ח] שאין גובין אותו אלא סמוכים, וכמ”ש המחבר ג”כ אחר זה.
אבל לדברינו אולי זו כוונת המחבר שכפל שונה מקנסות.
וע”ע שו”ת בנין יעקב ח”ב סי’ צ’; ע’ מתיבתא ב”ק מערכה ס’ אות ט
[1] וכיו”ב כתב בשו”ת נחלת דוד סי’ טו. וכן בקובץ שיעורים ח”ב סי’ יג אות ו’. ובקהילות יעקב ב”ק יד כתב ליישב על פי רש”י סוף פרק החובל, שהא שגנב פטור לפני העמדתו בדין הוא משום שאם יודה על הגניבה יהא פטור כדין מודה בקנס פטור, ולכן אי אשר לחייבו, ואם כן בזמנינו שאי אפשר לו להודות וליפטר כי אין לנו בית דין מומחה שייך ליפטור על הודאה לפניהם, אם כן כבר מיד חייב בקנס ולכן יכול לתפוס ממנו.