ב”ה
בדין גזלן בשוגג
האם גזלן שלקח בשוגג נחשב לגזלן שחייב באונסין? אם השתמש, הרי דינו כשואל שלא מדעת שנחשב כגזלן. אך אם עדיין לא השתמש, ולא נחשב עדיין שואל שלא מדעת, האם הלקיחה בשוגג חפץ שחשב שהוא של הנותן, הופכת אותו לגזלן.
שאלה מעשית מבית דין לדיני ממונות:
התובע, מנהל מוסד, טוען שהנתבע, סוכן של חברה למוצרי חלב, גנב מוצרי חלב של חברה אחרת מהמוסד במשך תקופה ארוכה של עשר שנים, ושווי הסחורה הגנובה מגיע לסכומים גדולים. הוא טוען שחוקר פרטי תיעד את הגניבה שעשה הנתבע. הנתבע מודה שאכן לקח סחורה מהמוסד, אך עשה כן כחמש פעמים במשך שבועיים וחצי בלבד, ולא במשך עשר שנים כפי שטוען התובע.
עוד הוא טוען שלקח את הסחורה מהמוסד עפ״י בקשתו של מנהל המשק במוסד, וזאת כדי להביא את הסחורה לביתו של מנהל המשק. לא היתה לו כל כונה של גניבה, והיה משוכנע שהדבר בסמכותו של מנהל המשק. התובע משיב שמנהל המשק לא היה בעל הבית, ולא היתה לו סמכות להורות על הוצאת סחורה מהמוסד, ולדעתו עשה קנוניה עם הנתבע כדי לגנוב מהמוסד.
ענין זה קשור בכמה סוגיות בש”ס. בגמ’ כתובות לד, ב נאמר:
אמר רבא הניח להן אביהן פרה שאולה משתמשין בה כל ימי שאלתה מתה אין חייבין באונסה כסבורין של אביהם היא וטבחוה ואכלוה משלמין דמי בשר בזול.
הרי אם כסבורים של אביהם פטורים מלשלם על אונסין, שהרי הם אכלו אותה באונס. ופטורים כיון שהם לא קיבלו עליהם שמירה. ואף אינם נחשבים לגזלנים עליה כמובן. ממה שמשלמים דמי בשר בזול, משמע שאין דינם כגזלן כיון שעושים את זה בשוגג ולכן משלמים רק על ההנאה.
בגמ’ בבא קמא קיא, ב מדובר על מקרה כיוצא בזה, על אב שהשאיר לבניו דבר גוזל, וכאן השאלה עולה לגבי הבנים שהרי בידם דבר גזול בשוגג, האם הם נחשבים לגזלנים?
מתני’: הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם ואם היה דבר שיש בו אחריות חייבין לשלם:
גמ’: אמר רב חסדא גזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו ממנו רצה מזה גובה רצה מזה גובה מאי טעמא כל כמה דלא נתייאשו הבעלים ברשותיה דמריה קאי תנן הגוזל ומאכיל את בניו והניח לפניהם פטורין מלשלם תיובתא דרב חסדא אמר לך רב חסדא כי תניא ההיא לאחר יאוש.
הגמ’ שואלת ממימרת רב חסדא שאומר רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ועונה שלפני יאוש רצה מזה גובה או מזה גובה, ולא לאחר יאוש[1]. בעצם החפץ הגזול נמצא לפניהם, והם בגדר גזלן בשוגג. האם יתחייבו באונסים? משמעות המשנה שהבנים לא נחשבים לגזלנים בשוגג.
כן משמע מהריטב”א בכתובות שאין גזלן בשוגג. מקשה חדושי הריטב”א כתובות לד, ב, למה משלמים דמי בשר בזול, והרי זו גזילה בידים וחייבים לשלם הכל:
כסבורים של אביהם היא טבחוה ואכלוה משלמים דמי בשר בזול. וא”ת מאי שנא מגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה (ב”ק קי”א ב’) והכא בשאלה ליכא יאוש, תירצו בתוספות דהתם לפי שיודע השני דגזולה היא בידו של ראשון ואפילו לא ידע נמי הרי גזלה מן הראשון, מה שאין כן בזו דכיון שהיו סבורים שהיא של אביהם אין כוונתם לגזול אלא לאכול משלהם וכיון שכן אין להם לשלם אלא דמי בשר בזול
מריטב”א זה מוכיח המחנה אפרים הלכות גזילה ואבידה סימן ז’ שאין דין גזלן בשוגג. שהרי אין כוונתם לגזול, ולכן אינם משלמים אלא דמי בשר בזול.
בספר קצות החושן סימן כה ס”ק א הסתפק בשאלה זו. הקצות עוסק בפסק השו”ע שם בסעיף א’, לגבי דיין שטעה בדברים הגלויים ומפורשים, שחוזר ודן. ואם אי אפשר להחזיר כגון שזה שנטל הממון הלך למדינת הים, פטור מלשלם אף שגרם היזק, ואם נשא ונתן ביד חייב. וכתב הקצות:
ועדיין יש להסתפק בזה כי לפי מה שנראה מבואר מש”ס (ב”ק כו, ב) לא אמרו אדם מועד לעולם ולרבות שוגג כמזיד אלא דוקא גבי מזיק ומשום ריבוי דקרא דכתיב (שמות כא, כה) פצע תחת פצע, אבל בגניבה וגזילה לא מרבינן שוגג כמזיד וכגון שלקח חפץ של חבירו ונתנו לאחר כסבור של אחר הוא, וכמ”ש תוס’ בפרק מרובה (ב”ק עט, א ד”ה נתנו) ובנימוקי יוסף שם (כט, א בדפי הרי”ף) דהיכא דאמר לחבירו קח לי שור שהוא בבית פלוני שהוא שלי ונמצא שאינו שלו אלא לגנבו נתכוין ע”ש דמשמע שניהן פטורין, המשלח משום דאין שליח לדבר עבירה לדעת הסוברין דאפילו לא ידע השליח נמי אין שליח לדבר עבירה, והשליח פטור לפי שלא ידע, וע”ש בש”ך סימן שמ”ח (סק”ו),
והוסיף הקצות:
…ועוד דנראה גם מן הסברא דלא יתחייב שוגג כמזיד אלא דוקא גבי מזיק ומשום דכתיב פצע תחת פצע והיכא דגלי גלי, וא”כ הכא גבי דיין כיון דכסבור הדיין של חבירו הוא וטעה בו הו”ל שוגג ואין בו חומרת מזיק דהא נתן הממון לחבירו ובשעת מעשה הוי אפשר למיהדר, אין בו אלא תורת גזלן ואין לנו לחייב גבי גזלן שוגג כמזיד, וצריך לימוד.
וע’ נתיבות שם שגזל בשוגג זה גזל אלא אם כן זה מוגדר כאונס
דעת המחנה אפרים עצמו, שיש גזלן בשוגג:
אבל לע”ד נראה דאפילו לא ידע השני דגזולה היא בידו אפילו הכי ס”ל לרב חסד’ רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואין חילוק בין ידע ללא ידע דאפילו לא ידע גזלן הוי. ואף שאיני כדאי להשיב מ”מ תורה היא וללמוד אני צריך…
המחנה אפרים מוכיח מדין רצה מזה גובה (שלעיל הבאנו הגמרא שאומרת שמיירי לפני יאוש), שיש גזלן בשוגג, שהרי יכול לגבות מהשני. ומוכיח המחנה אפרים גם מגמ’ ב”ק קט”ו ע”א “איתמר גנב ומכר…” ואכמ”ל.
במחנה אפרים שם הביא את דברי הכסף משנה שסובר כריטב”א שבשוגג אינו גזלן, משום שכתב הרמב”ם תרומות י, כו:
הגוזל תרומה ואכלה משלם קרן וחומש אחד, שהחומש שחייב בו משום תרומה יצא בו ידי גזלו שנאמר ונתן לכהן את הקדש אינו חייב א֫לא בחומש של קדש בלבד, גזלה והאכילה לאחר האוכל משלם קרן וחומש… ולעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיתה שוה בשעת אכילה בין שהוזלה בשעת תשלומין בין שהוקרה.
והקשה שם הראב”ד:
“ולעולם אינו משלם וכו’ עד בין שהוקרה”. א”א ואם הוזלה בשעת אכילה למה לא יתן כשעת גזילה ומה גרע מגזלן.
ותירץ את שאלת הראב”ד הכסף משנה שם:
כתב הראב”ד ואם הוזלה בשעת אכילה וכו’. וי”ל דהכא לאו בגזלן עסקינן דהכא בשוגג אכלה לתרומה ושעת אכילה הויא כשעת גזילה ואשמעינן רבינו דבתר ההיא שעתא אזלינן ולא בתר שעת תשלומין.
ומוכח מכסף משנה שלדעת הרמב”ם אם אין כוונתו לגזילה, אינו גוזלן בשוגג.
סוגיה נוספת השייכת לשאלה זו: במשנה בבא קמא עט, א
היה מושכו ויוצא ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או הוציאו מרשות בעלים ומת חייב נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב לשומר חנם לשואל לנושא שכר ולשוכר והיה מושכו ומת ברשות הבעלים פטור הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת חייב:
רש”י בבא קמא עט, א ד”ה נתנו
נתנו – בעליו לבכורות בנו לכהן בה’ סלעים של פדיון הבן ל”א נתנו גנב לבכורות בנו ונתנו לו שם במקום שגנבו לשומר חנם ולשואל.
הגנב חייב ולא הגונב שלא מידיעתו, ואף שאין שליחות לדבר עבירה, הגנב חייב כיון שהשליח אי ידע .והקצות שם רמז לתוספות שם ד”ה נתנו לבכורות:
ול”א שפירש בקונטרס נתנו הגנב לבכורות בנו הוא עיקר דמתחייב הגנב במשיכת הני וא”ת ואמאי מחייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה וי”ל דהנהו לא ידעי דאתי לידיה באיסורא אלא סבורין שהיה שלו ובין ללישנא דמפרש בפ”ק דבבא מציעא (דף י: ושם) טעמא דאין שליח לדבר עבירה משום דשליח בר חיובא הוא ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין ובין ללישנא דאי בעי עביד אי בעי לא עביד אין שייך לכאן דהתם אין יודע שהשליח יעבור אבל כאן יודע הוא שיקח מאחר שהוא סבור שהוא שלו.
ועי׳ דבר אברהם ח״א סו״ס כ שביאר דעת הראשונים שהשליח אינו חייב שכיון שהיה שוגג ולא נתכוין לשם גניבה אינו נעשה גנב אע״פ שמשך (ועי׳ תוס׳ ב״ק צה ב ד״ה בשבח שאם הגזלן אינו מתכוין לקנות אינו קונה).
מרחשת[2] חלק ב סימן לב:
ועוד נראה קצת ראי’ לזה דגזלן הוי אפי’ בשוגג מב”ק (ד ב) גנב וגזלן דממונא הוא ליתני ע”פ מש”כ התוס’ שם (ה א) ד”ה המטמא דהמ”ל דלא תני להו משום ודלא מחייב בשוגג, וא”כ מאי דחיק לשנויי משום דתני שו”ח והשואל לישני משום דלא תני גנב וגזלן משום שאינו בשוגג זה הוי תירוץ מרווח יותר א”ו דגו”ג הוי אפי’ בשוגג ודו”ק:
סוגיה נוספת שממנה מביאים האחרונים ראיה שיש גזילה גם בלא כוונה, בבא קמא צח, א
אמר רבה הזורק מטבע של חבירו לים הגדול פטור מאי טעמא אמר הא מנח קמך אי בעית שקליה והני מילי בצלולין דקא חזי ליה אבל עכורין דלא קחזי ליה לא והני מילי דאדייה אדויי אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד.
רש”י שם:
פטור – כדמפרש ואזיל דלא שקליה בידיה אלא דאדייה שהיתה ביד בעלים והכהו זה תחת ידו וניתזה לים הואיל וצלולים הן וקא חזו ליה אמר ליה הא מנח קמך ואינה אבודה ואי משום דבעי למיתב זוזא לבר אמוראה למישט ולמישקליה גרמא הוא שגורם להפסידו אותו שכר וגרמא בנזקין פטור.
אבל עכורין – בשעת התזה דהוה ליה מעשה בידים אבוד הוא ואין זה גורם אלא ממש דהא ממש התיזו.
הגמ’ אומרת “אבל שקליה בידיה מיגזל גזליה השבה בעי מיעבד”. ומשמע שנקרא גזלן אף אם לא עשה את זה על מנת לגזול אלא על מנת לאבד. וכ”כ מחנה אפרים.
ולכאורה מדברי הגמרא בדין זורק מטבע לים משמע שאע”פ שלא נתכוין לגזול אלא הגביה ע”ד להזיק נקרא גזלן (וכ”כ הש”ך בסימן שפו סק”ח לגבי הזורק מטבע לים שאם הגביה הוא גזלן). וכן כתב הש”ך שם ס”ק יג לגבי השורף שטרות של חברו, שחייב מדינא דגרמי:
וכ’ מהרש”ל פ’ הגוזל קמא סימן י”ט וז”ל ונראה דאיירי דוקא דלא שקליה בידי’ דלא הוי גזלן או שהיה בידו כבר בפקדון אבל שקליה בידיה ואגביה הוי גזלן לכ”ע והשבה בעי למעבד וחייב לכ”ע אפילו לרבה דלא גרע דיני דגרמי מגרמא בניזקין דמסקינן לעיל דאי שקליה בידיה גזלן הוא וחייב כ”ש הכא וא”כ ישבע הנגזל כמה היה כתוב ביה דהא עשו תקנת נגזל בגזלן
האחרונים עסקו בזה במקומות שונים, ע’ פתחי חושן פתחי חושן חלק ה (גניבה ואונאה) – הערות פרק ד – חיוב השבת גניבה וגזילה, ונראה לכאורה שיש לתלות את זה בשאלה שנדונה בשעור על קניני גזילה, במחלוקת התוספות בב”ק והתוספות בכתובות, על המשנה “היה מושכו ויוצא” שאם מת לאחר שהוציאו חייב. ונחלקו רב אחא ורבינא אם רק כשהוציאו לסימטא או גם כשהוציאו לרשות הרבים. דעת התוספות בב”ק שלרבינא שמועילה משיכת גניבה ברשות הרבים, זה משום שלדעתו כל משיכה ברשות הרבים מועילה. אבל דעת התוספות בכתובות היא שדעת רבינא שמשיכה לגניבה אינה צריכה להיות משיכה כמו קניינים, ודי שהוציאו מרשות בעלים.
ולכן יש לומר, שאם צריך קנין המועיל במכירה, צריך קניני גנב וגזלן להיות בכוונת הקונה “לזכות” בחפץ. אבל בלא כוונה כלל אין כאן שום חיוב באונסין. אבל אם לא צריך קנין המועיל בקניני גניבה, אלא מספיק מעשה גניבה, אם כן נעשה גנב גם בלא כוונת קנין אלא אם בפועל מוציא מרשות הבעלים, הרי דינו כגזלן, וצ”ע.
האחרונים דנו בעוד מקרים שבהם עולה שאלת הגוזל בשוגג:
ע’ בשו”ע חושן משפט עב, לג:
ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון, ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות, וכשהוציא לוי הספרים לתת לראובן, אומר שנפחתו ונפסדו בידו, ותבעו לשלם לו הפחת, ולוי אומר: ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי, כיון שלוי היה יודע שהספרים של ראובן, אף אם הרשהו שמעון ללמוד בהם לא היה לו לשמוע לו, ולפיכך חייב לשלם לראובן כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהם.
וכתב על זה שער משפט סימן עב ס”ק לא:
כיון שלוי היה יודע. מלשון זה משמע דוקא כשלוי היה יודע שהספרים של ראובן אבל אם לא היה יודע שהם של ראובן פטור מלשלם, וכן הוא להדיא בתשו’ הרא”ש (כלל צ”ג סי’ ב’) שהביא הטור וז”ל: מה שטוען לוי לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הוא הרשני ללמוד בהן, טענה זו היה מועיל לו אלו היה סבור שהספרים של שמעון, אבל הוא היה יודע שהספרים היו של ראובן וכו’ ולא מצי למימר לאו בעל דברים דידי את אין לך דין אלא עם שמעון דהוה ליה כגוזל ומאכיל לאחר רצה מזה גובה רצה מזה גובה, עכ”ל. הרי להדיא דאם לוי היה סבור שהספרים של שמעון טענה מעלייתא הוא מה שטוען דשמעון הרשהו דהוי אונס גמור, ואף על גב דכתב הרב המגיד בפ”ה מהלכ’ גזילה (ה”ד) והביאו הב”י בסי’ שס”א דגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא אחר ואכלו דרצה מזה גובה רצה מזה גובה הוא אף שהאכילו הגזלן בעצמו הדין כן, י”ל דהרב המגיד מיירי בידע השני שהוא גזול כדמשמע מלשון הרמב”ם שם, ואף דהטור ושו”ע בסי’ שס”א (ס”ה) כתבו דאף בלא ידע גובה מהשני, היינו משום דמיירי בנטל מן הגזלן שלא ברצונו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, דלא כהשלטי גבורים ריש פרק הגוזל בתרא (לח, א מדפה”ר אות א’) ע”ש.
אבל מצאנו גם באחד הראשונים התייחסות לגזילה בשוגג, יד רמ”ה בבא בתרא קלד, א (המקרה יתברר מתוך דבריו):
וה”מ היכא דלא אתניס ממונא דירתי אחים מאבוהון בידא דאחין, אבל היכא דאיתניס כוליה ממונא גבי אחין דאשתכח דאיתניס חולקיה דהאי ספק בכלל. ברשותא דמריה איתניס ולא קיימי עליה אחין בגזלן כי היכי דליחייבו עלה באונסין, דהא לא הוו ידעי דאחוהון הוא.
הרי ברור דעתו של הרמ”ה שגזלן אינו מתחייב באונסין אם גזל בשוגג. אלא אם כן נאמר ששם מדובר באונס שלא ידעו.
[1] וכך נפסק בשו”ע חושן משפט שסא, ז: “מת והוריש הגזילה לבניו, לא הוי שינוי רשות, אלא הוי כאילו אביהם קיים, שאם הוא בעין ולא נשתנית צריכים להחזירה אפילו נתייאשו הבעלים; ואם נשתנית והיא קיימת, נותנים דמיה. אבל אם אכלוה, בין בחיי האב בין לאחר מותו, אם קודם יאוש אכלוה חייבים לשלם; לאחר יאוש פטורים, אם לא הניח אביהם נכסים…”.
[2] ביוגרפיה – מרחשת: הרב חנוך הניך ב”ר שמריה ראובן אייגש (אייגס, אייגעש) נולד בליטא בשנת תרכ”ד (1864). למד בישיבת וולוז’ין. בשנת תרנ”ח (1898) מונה להיות דיין ופוסק בעיר וילנא, ותפקיד זה מילא עד סוף חייו. היה יד ימינו של הרב חיים עוזר גרודזנסקי. הרב אייגש נרצח ע”י הנאצים בשנת תש”א (1941).