ב. מעמדה של חברה בע”מ

ב”ה

מעמד חברה בע”מ[1]

שאלת מעמד בעל מניה בחברה בע”מ ועל “השקעות כשרות”.

הגדרת חברה בע”מ היא: ארגון בעל ישות משפטית המוקם במטרה לאגד אנשים למען מטרה משותפת, בדרך כלל עבור הפקת רווחים כספיים.

רעיון החברה הוא רעיון קדום שנוצר כבר במאה השבע עשרה במטרה לעודד אנשים להקים עסקים בדרך של הפחתת הסיכונים העסקיים. בעוד שכל עצמאי חשוף באופן אישי לסיכונים הכלכליים של העסק שאותו הוא מנהל, אם העסק כשל, שיקים חוזרים, ספקים לא מקבלים תשלום, שכר דירה לא משולם, אין אפשרות לשלם משכורת, בעל החברה חשוף לתביעה אישית נגדו ויתחייב לשלם.

בחברה המצב שונה. הרעיון של חברה בע”מ הוא שהחברה היא גוף משפטי נפרד מבעליו. בעלי החברה הם בדרך כלל בעלי המניות ויש להם חובות וזכויות, ובעיקר זכות להשתתף ברווחי החברה.

אך כאשר לגורם כלשהו יש תביעות כלכליות נגד החברה, הוא אינו יכול לתבוע את בעלי המניות לשלם את החובות, אלא רק את החברה עצמה. למעשה אדם שיפתח למשל מסעדה ויהפוך אותה לחברה בע”מ, ואפילו אם יש לה בעל מניה אחד[2] והוא היוזם, אם העסק יכשל יתכן שלא רק שלא ישלם חובות אלא העסק ישאר חייב לו כספים. למעשה בעל החברה הופך להיות שכיר בחברה.

לפי החוק, החברה היא אישיות עצמאית ונפרדת וזו של בעלי מניותיה כלומר “אישיות משפטית” יש לה מספר ח.פ. פירוש: “חברה פרטית” וזו מספר תעודת הזהות של החברה. היא יכולה לקנות ולמכור, לקחת הלוואות, לתבוע ישויות אחרות. ומאידך, החוק מעניק לחברה תכונה שנקראת “הגבלת אחריות”, כלומר אי אפשר לחייב את בבעלי המניות בתשלום עבור חובותיה, במידה והחברה לא עשתה דברים לא חוקיים.

מבחינת ההלכה יש חשיבות לאופן ההגדרה שאנו מגדירים חברה בע”מ. הנפ”מ היא בעיקר לגבי הלואה בריבית לחברה בע”מ או הלואה של חברה בע”מ, האם יש איסור ריבית כשלא מתקיים “לא תשיך לאחיך”, כיון שזו אישיות משפטית נפרדת. וכן לגבי בעלי מניות בחברה שמחללת שבת, או שמחזיקה או מייצרת חמץ בפסח וכיו”ב. האם חברה בע”מ צריכה לעשות פרוזבול על חובותיה, שהרי אין כאן נוגש. מעמד היורשים ואם שייך כאן טענינן ליתמי כלפי בעלי החברה. בשו”ת ‘מנחת יצחק’ (ח”י סי’ קמד) עסק בשאלה האם בעלי מניות יכול לחייב מנהל שנחשד שגנב מכספי החברה לכיסו להישבע, אם הם שותפים הם נשבעים בטענת שמא (שו”ע חו”מ סי’ צג).

בחלק מן הדברים, אין נפ”מ מהגדרת חברה בע”מ משום שתנאי שבממון קיים, ולכן העושה עסק עם חברה בע”מ יודע שיתכן מצב של פשיטת רגל שהוא לא יקבל את חובותיו, ולכן מצד זה אין אחריות אישית לבעלי החברה.

השאלה היא האם החברה היא סוג של שותפות ולכן בעלי המניות הם שותפים רגילים, וגם אם האחריות שלהם מוגבלת, הם בעלי החברה. או שהחברה היא אישיות נפרדת ומחודשת כפי המקובל בחוק, ובעלי המניות אינם בעלי החברה, וכמובן גם לא המנהל או חברי הדירקטוריון. לפי זה יתכן שבעלי המניות הם מלוים כסף בריבית לחברה.

הרב אשר וייס, תחומין לג:

הנה שאלה זו עלתה על שולחנם של גדולי הדור לפני כמאה וחמישים שנה. בשו״ת מהר״ם שיק[3] (יו״ד סי׳ קנח) נקט שבעלי המניות אינם בעלי החברה והשקעתם הכספית ברכישת המניות נחשבת כהלוואה בלבד. תלמידו הגדול המהרש”ג[4] (שו״ת מהרש״ג ח”א יו״ד סי׳ ג) תמה עליו, שאם בעלי המניות הם מלווים – מיהו הלווה? וכיון שלווה אין כאן, ממילא גם מלווה אין כאן, ובהכרח שבעלי המניות הם בעלים גמורים.

הרב אלעזר גולדשטיין והרב עדו רכניץ (אמונת עתיך 115 (תשע”ז)) סיכמו שלש דעות בענין זה:

בנוגע למעמדה של חברה לעניין דיני ממונות ישנן שלוש גישות:

א. חברה היא שותפות רגילה בתנאים מיוחדים; ב. חברה היא אישיות משפטית למראית עין; ג. חברה היא אישיות משפטית ממשית.

חלק מן האחרונים נקטו שבעלי המניות הם הבעלים של החברה. דעת מהרי”א הלוי[5], ח”ב סי’ קכד שזו בעלות מוגבלת, ולכן לענין בל יראה, בבעלות כזו אין איסור בל יראה ובל ימצא. המנחת יצחק ח”ג סי’ א’ ח”ז סי’ כו, נקט שהם כבעלים גמורים[6], אבל רק אם אלו בעלי מניות הצבעה, כלומר שזכותם להצביע באסיפות של בעלי המניות. גם האגרות משה, אה”ע ח”ז, סובר שבעלי המניות הם הבעלים, אבל רק אותם שמחזיקים ברוב מניות השליטה (והרב אשר וייס כתב שזה לא מסתבר לחלק).

סברא שנטענה בזכות דעה זו שבעלי המניות נדונים כבעלים של החברה, הוא המושג המשפט של “הרמת מסך” ביחס לחברה. פירוש מושג זה הוא, במידה שבעלי החברה ומנהליה עושים במכוון מעשי רמאות, תוך ניצול מסך ההתאגדות. החוק מאפשר הרמת מסך ותביעה ישירות של בעלי המניות של החברה או מנהליה (ראה ויקיפדיה ערך הרמת מסך). מכך שיש מצב, אמנם קיצוני שבהם בעלי המניות חייבים אישית במעשי החברה, זה מוכיח שהם אכן בעלים אמיתיים.

דעת הרב אשר וייס ועוד אחרונים, שהחברה בע”מ היא אישיות משפטית, דבר שאין לו תקדים בהלכה. ע’ תחומין שם:

ולענ”ד ברור שהמעמד המשפטי של חברה בע״מ במציאות הכלכלית המודרנית, כאישיות משפטית בפני עצמה, תקף גם מבחינה הלכתית. דכיוון שאף אחד משלושת הגורמים המרכיבים את החברה – אין לו בעלות גמורה, ומצב זה לא שיערו אבותינו, אין לנו להתחכם ולחדש חדשות, אלא לקבל את משפט העמים בכל העולם כולו. וכל כהאי גוונא ודאי דינא דמלכותא דינא. ולענ״ד לא רק שאין זה סותר דין תורה, אלא זהו עיקר דין תורה, כיוון שמאפייני הבעלות חלוקים בין שלושת הגורמים הנ״ל. ועיינו בשו”ת צפנת-פענח (ורשא, סי׳ קפד) שכתב שמשום כך אין דין ריבית בבנקים (ואפשר שזו גם כוונת מהר״ם שיק, שכתב שהמשקיעים אינם אלא כמלווים).

אלא שצריך לברר, האם על פי ההלכה ניתן ליצור “ישות משפטית”, שזה מושג חדש שלא קיים. האם בכלל מועיל דינא דמלכותא ליצור דבר חדש כזה, או האם ניתן לאנשים ליצור דבר כזה אפילו על ידי הסכמה ביניהם. האם זה נחשב כתנאי שבממון שקיים. (דיון דומה קיים לגבי דינא דמלכותא בפשיטת רגל, האם יש תוקף לכך כשאחד הנושים אינו מסכים).

כתב הרב יעקב אברהם כהן, דומ”צ בקרית צאנז בנתניה בקובץ מבי דינא, בעיניני שביעית ע’ שכו:

ולענ”ד צע”ג בכל הנ”ל שהרי פשוט שאי אפשר לחדש גדרי וסדרי בעלות שלא מצינו בתורתנו הקדושה. וכל מצב משתנה ומתחדש יכול רק להיקלטו במסגרת היסודות הקיימים בתורתנו הקדושה. והאף אמנם שפעמים רבות אנו פוסקים דין על פי המנהג שנתפשט, אמנם זה נכון באשר ל”תוצאת” ההלכה למעשה שאנו יכולים לפסוק בדיני ממונות על פי המנהג המעשי, אולם אין בכוחו של המנהג “לחדש גדרי בעלות מחודשים” ולברא גולם חדש של “ישות משפטית נפרדת”.

שאלה זו נוגעת גם למהות ההבנה של דינא דמלכותא דינא, האם זה מועיל רק מצד ההסכמה של הצדדים לנהוג כחוק, או שיש תוקף לחוק מצד עצמו[7], נושא שנדון בפני עצמו.

דעת  הרב שלמה דיכובסקי[8], שחברה היא אכן ישות נפרדת:

אמנם, עדיין חלה עלינו חובת הביאור, היכן מצאנו בדברי חז”ל בסיס לקביעת המושג אישיות משפטית, שאינה בשר ודם? ונראה לומר שהמושג של אישיות משפטית מתבטא בדברי חז”ל בהפרש שיש בין שותפין לבין ציבור… ההבדל המשפטי בין שותפין לבין ציבור הוא, ששותפות היא בעלות מליאה שישנה לכל אחד מן השותפים, ואילו ציבור הוא גוף משפטי שהשותפים נמנים עליו[9]. ועיין בספרו של אבי מורי ז”ל נאות דשא ח”א בענין גדרי ציבור ושותפין בהלכה ובאגדה (עמ’ מ-נו), שהאריך בראיות רבות לבאר את ההבדל בין שני המושגים הללו.

… ובכן, אף על פי שלא מצינו מושג חברה בע”מ לא בתורה ולא בחז”ל, קיימת אפשרות ליצירת מושגים חדשים בדיני ממונות בין ע”י יחיד (באמצעות תנאי) ובין ע”י ציבור מדין סיטומתא ודינא דמלכותא… לעצם הגדרתה של חברה בע”מ, הרי ניתן להגדירה כשעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף (כפי שהגדירה ביה”ד הרבני לעיל. ועיין במאמרו של הרב שמחה מירון הנ”ל שהאריך בהגדרה זו). ניתן, כמו כן, להגדיר חברה בע”מ כציבור, כמו שהעלינו בראשית הדברים.

כל זה אף שלא מצאנו בהלכה מצב של שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף. שהרי הטעם שהמוכר שטר חוב לחברו וחזר ומחלו מחול, משום שאת שעבוד הגוף עצמו אי אפשר למכור, ולכן אף שמכר את השטר, יכול לחזור ולמחול. להלכה כל שעבוד נכסים תלוי בשעבוד הגוף, שהרי “נכסי דבר איניש אינהון ערבין ביה” בכורות מח ע”א. לכן יש חידוש גדול בהבנה שיש מצב של שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף.

גם הרב אשר וייס (תחומין שם) טוען שהחברה בע”מ היא אישיות משפטית נפרדת:

ולענ”ד ברור שהמעמד המשפטי של חברה בע״מ במציאות הכלכלית המודרנית, כאישיות משפטית בפני עצמה, תקף גם מבחינה הלכתית. דכיוון שאף אחד משלושת הגורמים המרכיבים את החברה [בעלי המניות, חברי הדירקטוריון והמנכ”ל] – אין לו בעלות גמורה, ומצב זה לא שיערו אבותינו, אין לנו להתחכם ולחדש חדשות, אלא לקבל את משפט העמים בכל העולם כולו. וכל כהאי גוונא ודאי דינא דמלכותא דינא.

…ובאמת נראה שאף לולי הלכתא דדינא דמלכותא דינא, החברה בבעלות עצמה היא, ונידונה כאישיות משפטית עצמאית. שהרי זוהי אמיתת המציאות, כיוון שאין לבעלי המניות אחריות אישית לחובות החברה, ואף אין להם זכות להחליט כרצונם מה ייעשה בה, בהכרח שהחברה היא בעלים על נכסיה, ואין בידינו להתייחס לחברה בע״מ אלא לפי מה שהיא. על כן, באופן עקרוני, אין החברה מחויבת במצוות התורה, דלבני ישראל ניתנה תורה ולא לחברות בע״מ.

אך אף שכן נראה עיקר, ראוי לענ״ד להחמיר לכתחילה באיסור ריבית החמור, מאחר שרבים מן האחרונים נקטו בזה לאיסור – עיינו קיצור שו״ע (סה,כח) שכתב לאסור.

האם יש לזה תקדים הלכתי, או שזה דבר המחודש לגמרי?  מצאנו ששותפין פטורים ממעשר בהמה ואילו אחים שיש להם בהמות ועדיין בתפוסת הבית, חייבים במעשר בהמה. וההיפך בנותנים מחצית השקל, אם חייבים בקולובון. ע’ בכורות נו ע”ב. והסביר את החילוק בקובץ שעורים בבא בתרא אות תד

וביאור החילוק הוא, דבשותפין, כל אחד מהשותפין הוא בעלים על חלק, ותפוסת הבית הוי בעלים אחד, כמו בדברים השייכין לציבור, ומצינו לענין קרבנות, קרבן שותפין וקרבן ציבור, ודיניהן חלוקין, דעוף ישנו בשותפין ואינו בציבור, (עיין רמב”ן ר”פ ויקרא) והיינו בדבר של שותפות יש להחפץ בעלים רבים, וציבור הוא בעלים אחד, וה”נ בתפוסת הבית, הנכסים שייכין לכלל היורשין ביחד ולא לכל אחד בפני עצמו.

לכאורה מושג “תפוסת הבית” הוא מושג  בעלות מחודש מעין מה שאנו מדברים, שאין לכל אחד מהמשקיעים בעלות. אבל הרב אשר וייס כתב על זה: “ובמקום אחר ביארתי שיורשים בתפיסת הבית הוו שותפים גמורים, וגם דין ממון הציבור הווי כממון השותפים, כנ״ל”. והוסיף:

ומה שמצינו חילוקי דינים בין שותפות דבני העיר וציבור לשותפים דעלמא אינו אלא משום דבציבור אין בעלים ידועים ומוגדרים, שלא כשותפין שקנו זה מזה, שיש בעלים ידועים ומוגדרים; אך ביסוד גדר בעלותם אין בין זה לזה ולא כלום.

וכתב הרב אשר ווייס:

אך נראה דגדר ממון השבט דמתנות כהונה – מקור הוא לגדר המחודש הנ״ל. דמחד גיסא הווי קנין גמור דשבט כהונה, ולא זכות בעלמא או שיעבוד, וראיה לדבר מה שכתב הרמב״ם (הל’ תרומות ט,ט), דישראל שנולד בכור בעדרו יכול להאכילו תרומה אף לפני שנתנו לכהן, דהוי ממון השבט, והוי בכלל ״קנין כספו הוא יאכל בלחמו”… על כן נראה דשבט הכוהנים – גוף בפני עצמו הוא, ויש לו קנין ובעלות, ואין זו בעלות של הכוהנים המסוימים אלא של השבט. ועין זה הוא גם גדרה של חברה בע״מ: אין החברה קניין של בעלי המניות, אלא נכסי החברה – של החברה הם. וכשם שמבואר בפסחים (מו,ב) דאין איסור “בל יראה” רובץ על הכהן בחלה שהופרשה ממצה כל עוד לא בא ליד כהן, הרי ש”שבט הכהונה״ אינו מצווה ב”בל יראה” ו”בל ימצא”, כמו כן אין מצוות התורה חלות על חברה בע״מ, ודו״ק בכ״ז.

שאלה זו נוגעת גם למהות ההבנה של דינא דמלכותא דינא, האם זה מועיל רק מצד ההסכמה של הצדדים לנהוג כחוק, או שיש תוקף לחוק מצד עצמו[10].

ובשו”ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן סג, אף שנראה מדבריו שהחברה היא בבעלותו של בעל החברה, ואף על פי כן לענין ריבית[11], סובר שאין כאן חיוב, משום שכל מלוה יוצר שעבוד הגוף, וכאן מדובר בהלואה בלי שגופו יהיה משועבד:

וזהו סתם מלוה שבתורה ובגמ’ ובכל מקום שהוא עושה חיוב על גוף הלוה שישלם ואין תלוי כלל אם יש לו ממה לשלם או אין לו לשלם נעשה עליו חיוב זה ונקרא רשע כשאינו מקיים חיובו, והוא שעבוד הגוף שיש על הלוה שזהו העיקר ושעבוד הנכסים בא מזה.

ועיין בר”ן כתובות דף פ”ו ד”ה המוכר שט”ח מש”כ בשם ר”ת טעם על שהמוכר שט”ח לחברו יכול למחול אף על פי שמכירתו הוא מדאורייתא לפי ששני שעבודים יש לו למלוה על הלוה שעבוד גופו של לוה שהוא מחוייב לפרוע והוא עיקר השעבוד ושעבוד על נכסיו אם הוא לא יפרע מדין ערב ושעבוד הגוף שיש למלוה על הלוה לאו בר מכירה הוא הלכך אינו נמכר אלא שעבוד נכסים בלבד וכיון שמחל פקע שעבוד הגוף וממילא פקע שעבוד נכסים שאינו אלא מדין ערב, הרי מפורש שמלוה הוא דבר המחייב את הגוף לפרוע.

וממילא נראה שרק בסתם מלוה שעושה חיוב תשלומין על הלוה נאסרה בתורה מליקח ריבית אבל מלוה כזו שאינו עושה שום חיוב על גוף האדם לשלם שאף שיש לו ממון הרבה אין על גופו שום חיוב לשלם וליכא עליו העשה דתשלומין ולא יהיה רשע כשלא ישלם לא נאמר ע”ז איסור ריבית. וכן הוא ענין הביינק /הבנקים/ שבמדינתנו באמעריקא שגוף הבעלים של הביינק אינם מחוייבין כלום לאלו שהניחו מעותיהם בהביינק אף אם יזדמן שלא יהיה בהבאנק מעות לשלם, שלכן ליכא איסור ריבית אף כשהבאנק הוא של ישראל.

אלא שעליו דבריו צריך עיון, האם יש מצב של שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף?

ראה פד”ר : וכבר אמרו הפוסקים (עי’ קצוה”ח גם בשם התומים סי’ ס”ו ס”ק כ”ו ובסי’ ר”ג ועוד) שאין שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף, הגם שתנאי שבממון קיים, אין זה אלא בהתחייבויות שבן אדם לחבירו, אבל אינו יכול לשנות את כללי היסוד שקבעה התורה וחז”ל, ולכן כלל זה של מהות שעבוד לא ישתנה על ידי תנאי

אבל באמת זו מחלוקת בין הרא”ש ובין הרמב”ן והרשב”א בסוגית המקדש במשכון “מנה אין כאן משכון אין כאן” ראה אבני מילואים סימן כט ס”ק י[12]. ואם נאמר שזה גדר חברה בע”מ, צריך לחדש שלכ”ע כאן יש מצב של שעבוד נכסים ללא שעבוד הגוף.

לסיכום: יש שתי גישות עיקריות לגבי הבנה של מהות חברה בע”מ: או שזו ישות משפטית נפרדת, וזה דבר מחודש, על פי דינא דמלכותא, או אולי על פי ההסכמה של מי שבא איתם במו”מ או שיש כאן בעלות קלושה (ולא הסברנו לעיל שיטה זו). ויש גישה שיש בעלים שהם בעלי המניות.

הנ”מ הגדולה היא לגבי איסורי ריבית, קנית מניות של חברה שלא מקפידה על חמץ ושבת, וכן לענין פרוזבול, אם החברה צריכה לעשות.

לגבי שאלת השקעה בחברות שמחללות שבת והצורך ב”השקעות כשירות”:

למעשה המקובל הוא כמו שכתב הרב אשר וייס שחברה בע”מ היא ישות משפטית בפני עצמה ואם כן גם לגבי השקעות המשקיע אינו מחלל שבת ואינו מחזיק חמץ וכיו”ב. אמנם הרב עידו רכניץ במאמרו באמונת עתך סייג את מסקנתו ונמנע מלהרחיב אותה וכתב רק לגבי דיני ממונות: “המלצתנו היא שלעניין דיני ממונות יש לראות בחברה אישיות משפטית למראית עין, על סמך הסכמות מפורשות או מכללא, וכן על סמך חוק החברות”. ובתשובה באתר כתר אכן כתב הרב שלמה אישון:

על פי ההלכה ראוי לכתחילה לוודא שלא משקיעים במקומות שעוברים על איסורי שבת וריבית.

במסלולים המפוקחים הלכתית אמורה להעשות בדיקה כזאת.

ניתן לראות באתר של מכון כת”ר רשימה של החברות שמותר להשקיע בהן על פי ההלכה.

ובתשובה אחרת ענה הרב שלמה אישון לשאלה אם יש בעיה במסלולים הכלליים:

במסלולים הרגילים יש חשש שותפות בחילולי שבת או באיסורי ריבית ולכן קיימת עדיפות הלכתית למסלולים הכשרים. יש על מה לסמוך גם למי שמשקיע במסלולים הרגילים.

השאלה היא האם קיימים מסלולים כאלו בקופות גמל. קשה למנוע את זה לגמרי ולכן גם במכון כת”ר, חברה המוגדרת כאינה מחללת שבת היא “חברה שעושה מאמץ אמיתי לצמצם את חילולי השבת בעסקים שבבעלותה”, “חברה הנותנת בשבת תמיכה טכנית ללקוחות בלבד או שמפעילה תחזוקה הכרחית בלבד”, או ” שעור הפעילות האסורה בשבת נמוך מ 10% מפעילות החברה בימות החול”. ברור שבאופן בסיסי סומכים על הפוסקים שבעל המניה אינו שותף, ובדלית ברירה סומכים על השיעור הנמוך של חילול שבת בחברה.

ככל שיש יותר מודעות לנושא, יש גם היענות של הקופות לכך. למשל באלטשולר שחם יש “חסכון לילד – הלכה” קופה שבה נכסי המסלול יושקעו בכפוף  להוראות הדין ובכפוף לכללי ההלכה היהודית בלבד.

אבל כאמור המנהג להקל גם לגבי קנית מניות של כל החברות, וכן מדינא דמלכותא החברה היא ישות עצמאית והמשקיע אינו שותף.

[1] נושא זה לובן לאחרונה על ידי רבים, בהם: הרב אלעזר גולדשטיין והרב עדו רכניץ, אמונת עתיך 115 (תשע”ז), עמ’ 94- 104, מעמדה של חברה בע”מ לענין דיני ממונות, ובמקורות שם. כתר, מחקרים בכלכלה ומשפט כרך א’ עמ’ 242  (שלש אפשרויות לבעלות על חברה בע”מ); הרב שלמה דיכובסקי, פסקי דין רבניים ח”י, עמ’ 286–287; הרב יעקב פרבשטיין, ‘גדרי חברה בע”מ לדיני ממונות’, ישורון כ; הרב שמחה מירון, ‘מעמד החברה בע”מ במשפט העברי’, סיני נ (תשכ”ו) עמ’ רמה; הרב אשר וייס, ‘האם חברה בע״מ היא גוף משפטי עצמאי?’, תחומין לג; “ריבית לחברה בע”מ”, בתוך: תחומין לד “הסדר מחילת חובות (“תספורת”) לחברות, הרב שלמה אישון 305; תחומין כו, חבותה של חברה בע”מ כלפי צד שלישי, הרב סיני לוי.  – גדרם של בעלי המניות; לב שומע לשלמה כרך א’ סי’ לא ע’ תקז; אתר עולמות “חברה בע”מ על פי ההלכה; שו”ת מנחת שלמה חלק א סימן כח; הרב סיני לוי, “חברה בע”מ בהלכות חושן משפט”, תחומין כו, עמ’ 362; הרב חיים גדליה צימבליסט, פסקי דין רבניים חלק י, עמ’ 293; משיב משפט א סי’ ב’; פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק י ע’ 273.

[2] זה אפשרי על פי סעיף 3 לחוק החברות תשנ”ט-1999

[3] רבי משה ב”ר יוסף שיק (מהר”ם שיק) נולד בשנת תקס”ז (1807) בהונגריה. למד בישיבת החתם סופר בפרשבורג. בשנת תקצ”ח (1838) מונה לרבה של העיר ירגין הסמוכה לפרשבורג, והקים בה ישיבה גדולה. בשנת תרכ”א (1861) מונה לרבה של חוסט, והוא העביר אליה את ישיבתו. היה מראשי הלוחמים נגד הרפורמים. נודע בעיקר בזכות ספרו שו”ת מהר”ם שיק שבו מעל לאלף תשובות בכל חלקי השו”ע,  מהר”ם שיק נפטר בשנת תרל”ט (1879).

[4] רבי שמעון גרינפלד (מהרש”ג; ד’ בחשוון תרכ”א, 20 באוקטובר 1860 – י”ט בשבט ה’תר”ץ, 17 בפברואר 1930) היה רב, ראש ישיבה ופוסק הלכה הונגרי, דיין במונקאטש ורבה של סמיהאלי במשך עשרות שנים. נודע בכינויו המהרש”ג, ונחשב אחד מגדולי ה”משיבים” בהונגריה בתקופתו

[5] רבי יצחק אהרן הלוי איטינגא (אטינגר), נולד בשנת תקפ”ז (1827) בלבוב (למברג, גליציה) כבנו של הגאון רבי מרדכי זאב הלוי בעל שו”ת מאמר מרדכי,  היה רבה של העיר פרמישל ולבוב. נפטר בשנת תרנ”א (1891).

[6] מאידך, באגרות-משה (יו״ד ח״ב סי׳ סב-סג; יו״ד ח״ג סי׳ מא) כתב שאין איסור ריבית בהלוואה לחברה בע״מ, כיוון שאין האחריות על הלווה אלא על נכסי החברה, ״נמצא שאין כאן לווה כלל אלא הביזנעס הוא הלווה״. ושם כתב שללות מחברה בע”מ אסור. ראה להלן.

[7] ראה אתר דין תורה, ניר עמדה מספר 3 תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה בדיני ממונות.

[8] שו”ת לב שומע לשלמה, הרב שלמה דיכובסקי, ח”א סי’ לא. הובא פסקי דין רבניים ח”י, עמ’ 286–287, הובא באמונת עתך.

[9] ראה להלן מקובץ שיעורים בב”ב קנו ע”ב.

[10] ראה אתר דין תורה, ניר עמדה מספר 3 תוקפם ההלכתי של חוקי המדינה בדיני ממונות.

[11] בזה נחלקו הפוסקים: כתב בקיצור שולחן ערוך (סי’ ס”ה סעיף כ”ח) שבנק של גוים וגם הפקידים הם גוים, אם יש שם ישראל שיש להם מניות בהבנק, אף על פי שרוב המניות הם של גוים אסור ללוות או להפקיד שם עבור רבית.

וכן דעת הג”ר מאיר אריק באמרי יושר (חלק א’ סי’ קפ”ט). אבל בשו”ת שואל ומשיב מהדו”ק ח”ג (סי’ ל”א) ובשו”ת מהרש”ם (ח”א סי’ כ’) ומהר”ם שיק (יו”ד סי’ קנ”ח) כתבו להתיר כיון שרוב המניות הם בידי גוים.

[12] אבני מילואים סימן כט ס”ק י: “ושטת הרא”ש [סי’ י’] מנה אין כאן משכון אין כאן משום דאין אדם יכול לשעבד נכסיו אא”כ נתחייב גופו תחלה וכיון דזה לא נתחייב כלום אלא שעבוד משכון שנתן לו ולא מהני שעבוד למשכון בלא חיוב גופו ע”ש ביאור הדברים דנכסייהו דבר אינש אינון ערבין וכל היכא דליכא לוה ליכא ערב. ולשטת הרמב”ן והרשב”א דמפרשי משום דאגיד גבי’ אבל במתנה מהני אם נותן לחבירו מנה ונותן לו משכון עליהם זוכה במשכון לשעבוד מנה אף על גב דלא נתחייב גופו על המנה.”