ג. פשיטת רגל בהלכה

ב"ה

פשיטת רגל בהלכה

תהליך פשיטת רגל הוא תהליך שבו אדם שאינו מסוגל לשלם את חובותיו, להגיע למעין "שמיטת כספים" (המושג פשיטת רגל אמור לגבי יחידים. לגבי חברות יש תהליך שונה של פירוק), בחוק קיים תהליך שבו אדם מגיש בקשה לפשיטת רגל בבית המשפט המחוזי, אם בית המשפט רואה שאכן יש הצדקה לכך, הוא נותן צו כינוס, כלומר צו שמעכב את כל התהליכים נגד החייב ומטיל עליו מגבלות שנועדו שהחייב לא יצבור חובות נוספים. מכריזים עליו כפושט רגל, ממנים כונס נכסים, ואז אוספים את נכסי החייב ומחלקים לנושים, לפי סדר עדיפות שנעשה לפי סוג החוב, אם זה שעבוד, שכר עבודה, מזונות וכיו"ב. הליך פשיטת הרגל מסתיים בצו הפטר. ההפטר ניתן לחייב כאשר בית המשפט השתכנע שכל מה שניתן היה לשלם לנושים שולם או כי אין תועלת בהמשך ההליכים. משניתן צו הפטר נמחקים חובות העבר ומוסרות ההגבלות שהוטלו על החייב.

קיומו של הליך מסודר לפשיטת רגל, הוא חלק מהחיים הכלכליים המודרניים והוא אינטרס ציבורי מובהק, משום שהן לנושים והן להוצאה לפועל, אין עניין להתעמר ולנקום בחייב. במקום זאת, שואפים לקבל את מה שניתן מהחוב (השאת שיעור הפירעון לנושים). לחברה יש עניין לאפשר הזדמנות שנייה בחיים הכלכליים (ויקפדיה).

ברור שהסדר כזה מנוגד להלכה, בעיקר משום שלפי ההלכה חוב לא יכול להתבטל לגמרי, וגם לגבי השאלה האם ניתן לכפות על הנושים הסדר כזה, וכן לגבי סדר גבית החוב, ההלכה היא שונה.

בהלכה כמובן יש הלכות הקשורות לגביית החובות, וסידור בעל חוב, בדין סידור לבעל החוב, ע' שו"ע חו"מ סי' צז סעיף כג:

 (כשיגיע זמן הפרעון ובא לגבות חובו) (טור), מסדרין לבעל חוב. כיצד, אומרים ללוה: הבא כל המטלטלים שיש לך, ולא תניח אפילו מחט אחת, (ואפילו כלי אוכל נפש) (נ"י סוף פ' המקבל), ונותנין לו מהכל מזון שלשים יום (כבינוני שבעיר, אף על פי שאכל תחלה כעני) (נ"י פרק הנ"ל), וכסות י"ב חדש; ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה, אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש, ומטה לישב עליה, ומטה ומצע ( ושאר צרכי המטה) (טור) הראוים לו לישן עליהם, ואם היה עני, מטה ומפץ לישן עליו, ואין נותנין כלים כאלו לאשתו ובניו, אף על פי שהם קטנים שהוא חייב במזונותיהם, ונותנים לו סנדלו ותפיליו. היה אומן, נותנים לו שני כלי אומנות מכל מין ומין, כגון שהיה חרש נותנין לו שני מעצדין (פירש"י דולדייר בלע"ז קטנה ומחלק בה את הנסרים), ושתי מגרות. היה לו מין אחד מרובה ומין אחד מועט, נותנין לו שנים מן המרובה, וכל שיש לו מהמועט, ואין לוקחים לו כלים מדמי המרובה. היה אכר או חמר, אין נותנין לו לא צמדו ולא חמורו. וכן אם היה ספן, אין נותנין לו ספינתו. אף על פי שאין לו מזונות (אלא) מאלו, אין אלו כלים, אלא נכסים, וימכרו עם שאר המטלטלים בב"ד, וינתנו לבעל חובו. ואפילו אם הוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, אין מניחים לו ספריו, ואפילו ספר תורה, לפי שהם כשאר נכסים שבעל חוב גובה מהם. והוא הדין למקומות בית הכנסת שהם בכלל נכסים, ובעל חוב גובה מהם חובו.

מקור הדברים הללו הוא לגבי ערכין, ע' ב"מ קיג ע"ב, כשאדם אומר ערכי עליו ואין לו לשלם. וע' ספר החינוך מצוה שנ, שציין אליה הש"ך, שם מובא כל מה שכתוב כאן בשו"ע לגבי בעל חוב. ואומרת הגמרא בב"מ שם: "כדרך שמסדרין בערכין כך מסדרין בבעל חוב". יש דיון בין הפוסקים אם מסדרין לבעל חוב בחוב שאינו מחמת הלואה. מכל מקום ודאי שהחוב לא נפקע.

המושג פשיטת רגל נמצא במשנה כתובות דף קי ע"א: "הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל, תשב עד שתלבין ראשה", וכתב רש"י "ופשט לו את הרגל – לשון בזיון הוא ואמר נואש שאינו חש לדבריו, טול טיט שעל גבי רגלי, ואני שמעתי תלה אותי על עץ ואין לי מה ליתן". אבל אין פרוש המשנה שאינו חייב ולא צריך לשלם את חובותיו.

תוקף של הסדר פשיטת רגל, לכאורה הוא פשרה שבין החייב לבין הנושים, כמה ישלם להם. ומבחינה הלכתית דנים כאן על כמה נקודות:

א. האם דינא דמלכותא יכול להועיל כאן באופן עקרוני. הראשונים נחלקו האם יש תוקף לדינא דמלכותא בדבר שבין אדם לחברו, ע' מגיד משנה הלכות מלוה ולוה פרק כז[1].

ב. כשרוב בעלי החובות מסכימים להסדר עם החייב, ויש מיעוט שלא מסכימים, האם ניתן לכוף את המיעוט להסדר שנתקבל על ידי הרוב.

ג. האם מבחינת ההלכה יש תוקף להסכמים שנעשו בערכאות.

ד. האם נשארת על החייב חובה לשלם את שאר החוב אם יעשיר[2]?

לולא שאלת דינא דמלכותא בזה, היה צריך כאן לדון בדיני פשרה ומחילה. ואז השאלה האם הסכם זה הוא פשרה או מחילה, ונפ"מ אם צריך קנין או אין צריך קנין, וכן נפ"מ לאופן מסירת הודעה[3], וראה בשו"ת מהר"ם לובלין סימן מז, בענין ראובן שהיה לו חוב על שמעון ולוי לפרוע בתשלומים, והפצירו בו שאין להם כל כך עד שנתרצה ראובן ליקח מהם בתנאים קלים יותר, ועתה רוצה ראובן לחזור מהפשרה כיון שלא קנה בקנין סודר:

תשובה פשרה כזו שנעשית מרצון הטוב של המלוה בלי שום הכרח כלל. נראה בעיני שיש לה דין מחילה ואין צריכה ק"ס כאשר יש לי ע"ז חבילות ראיות ונימוקים. ולא מקרי פשרה שצריכה קנין אלא כשנעשית ע"י תביעה וטענות שכל אחד ירא שמא יפסיד הכל מן הדין אבל בנ"ד מקרי מחילה.

אלא שאין צורך להאריך בענין זה כאן כיון שיש לזה או תוקף דינא דמלכותא או משום מנהג הסוחרים.

לגבי השאלה האם ניתן בדבר זה לומר שתופס הכלל דינא דמלכותא דינא, כתב בשו"ת אגרות משה חושן משפט חלק ב סימן סב:

הנה בעצם דינא דמלכותא הא פליגי רבותינו הראשונים והובא גם ברמ"א סימן שס"ט סעי' ח'. ופסק הרמ"א שם דאמרינן בכל דבר דינא דמלכותא דינא, ומש"כ הרמ"א בסוף סעי' י"א שם דלא אמרינן דדינא דמלכותא דינא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, עיין בסמ"ע ס"ק כ"א שאין כוונת הרמ"א בסעי' ח' בכל דבר ממש הוא דחוק ולא משמע כן בד"מ (ופלא שהסמ"ע אדרבה מוכיח מהד"מ וצ"ע)…

ולפ"ז הדינים שקבעה המלוכה לאם אחד ירד מנכסיו ואין בכחו לנהל עסק שלו שקורין פשיטת רגל (בענקראט) והוא בע"ח להרבה אנשים, שימנו ועד של ג' אנשים לחלק המעות בעין וכל הנכסים לכל בע"ח לפי סך המעות שחייבין לו ואסור לשום בע"ח לתפוס בעצמו הוא מהדינים שנוגע לכל אנשי המדינה וממילא הוי בזה לפסק הרמ"א דד"מ, וכ"ש כשהוא חברת מניות גדולה (קארפאריישאן) שאפשר שנוגע זה גם לאינם יהודים.

אבל לא ברור מדבריו האם דינא דמלכותא יהיה גם באשר להפקעת החוב לגמרי, אף אם יתעשר ויוכל לשלם. אכן עיקר השאלה של דינא דמלכותא דינא הוא לגבי המצב שהלוה יהיה פטור לגמרי מהחובות ולא יצטרך לשלם עוד. בפשיטת רגל יש מושג שנקרא ה"הפטר", בית משפט קובע שלב זה לאחר כינוס הנכסים ומסירתם לנאמן לשם חלוקה לנושים. ה"הפטר"במובנו המקובל בחוק, על פיו נפטר החייב מתשלום חלק מחובותיו, אינו קיים בהלכה. אף אם בנקודת זמן מסוימת אין ללווה מהיכן לפרוע את חובו, החוב אינו מתבטל, ולכשיעשיר יהיה עליו לפורעו כפי שהתחייב בשעה שלווה[4].

בשו"ת חלקת יעקב[5] חושן משפט סימן לב פסק למעשה שודאי לא נפטר מחובו ולא אומרים בזה דינא דמלכותא דינא:

נמצינו למדין, בני"ד לכל השיטות אין לנו להשגיח על דין דערכאות שהוא נגד דין התורה, ולומר שהוא מחל על ממונו, אף שלא מחל לעולם, רק מפני שהערכאות פוסקין כן, אם כן יבטול כל דיני התורה, ואף להרמ"א המרים ביותר הגדר דדמ"ד, דאף משום תקנת בני המדינה אמרינן דדמ"ד, בני"ד איזו תקנת בני המדינה יש בזה לגזול ממונו מפני שאין ללוה לשעה לשלם, אח"כ ישלם וישלם, לא תהיה לו כנושה בשעה שאין לו כתוב בתוה"ק, אבל לא שיופטר מפני זה לשלם אף כשיש לו אחר כך, ובפרט בממון של גמ"ח דשייך גם נעילת דלת – כמה חרדו חז"ל על תקנה זו שלא יהי' נעילת דלת, ובדין כזה אתה נועל ממש הדלת בפני הלוין, ישתקע הדבר ולא יאמר.

אלא שיש אופן אחר שניתן לומר שתוקף פשיטת רגל מועיל לפיו, והוא מנחג הסוחרים, הסיטומתא. רע"א בהגהות לשו"ע סימן יב מביא בשם מהרש"ך שזה מועיל מדין הסוחרים שנהגו כך וזה דין הסיטומתא (ויתכן שכל דינא דמלכותא יועיל גם מצד מנהג הסוחרים[6]):

רבי עקיבא איגר חושן משפט סימן יב סעיף יג

בתשו' משאת משה סימן ס"ב העתיק בשם תשובת מהרש"ך ח"ב סי' קי"ג בבע"ח שהסכימו לפשר עם הלוה וא' אינו מסכים עמהם מכמי אנפי רואה אני לכוף את הממאן להתפשר כשאר הסוחרים שהם הרוב כי מנהג הסוחרים לכוף את שאינו רוצה לבוא בפשרה ויש להם על מי שיסמוכו מההיא (דאסטותא) [דסיטומתא].

וז"ל מהרש"ך[7]:

וכפי מה שאני רואה מנהג הסוחרים המתרצים לבוא בפשרה עם הלוה שלהם, שכופין את מי שאינו רוצה להתפשר. ויש להם על מה שיסמוכו, כיון שנתפשט המנהג כן בין הסוחרים, מהא דאמרינן בפרק איזהו נשך [ב"מ עד ע"א] האי סיטומתא קניא. אם כן בנדון דידן נמי ראוי לכוף לבעלי חובים המסרבים שיסכימו להתפשר על פי פשרת שאר הסוחרים שהם הרוב.

וכן שו"ת רב פעלים[8] חלק ב – אבן העזר סימן טז כתב שגם לולא דינא דמלכותא דינא זה מועיל משום מנהג הסוחרים.

הנה דע כי בדברים אלו, אין אנחנו מקיימים אותם בדיני ישראל מכח דד"ד, כדי שתאמר דבעינן שיהיה הנאה למלך בדבר זה, אלא הטעם דאנו אזלינן בתרייהו, משום דהם מנהגי הסוחרים אשר סברו וקבלו בחוקים אלו, כי הסוחרים יכולים לעשות מנהגים חדשים בענייני המסחר בשביל תיקון העולם, בהיכא דכולם סברו וקבלו בזה, דהא קי"ל בממון האדם יוכל לחייב עצמו גם בדבר שאינו חייב בו, ולהכי כל שהוא מנהג קבוע, וידוע אצל הסוחרים, אמרינן כל הנושא ונותן ע"ד אותו המנהג הוא עושה, והו"ל כאלו קבל עליו בפירוש דבר זה, וכיון שנכתבו דברים אלו בקאנון של מנהגי הסוחרים נעשה מנהג קבוע וברור בכך, דאז כל הנושא ונותן ע"ד כן הוא עושה, ולכן גם ב"ד הצדק דנין ע"פ אותו המנהג אם הוא ברור ונודע, והשי"ת יאיר עינינו באור תורתו אכי"ר.

ויתכן שיש הבדל בין אם נאמר שזה מועיל מדינא דמלכותא או מדין הסוחרים, האם עדיין המלוה יצטרך לשלם את שארית החוב אם יתעשר. אם זה מדינא דמלכותא הרי אחרי שלב ה"הפטר" על פי חוק נפטר לגמרי מהחוב, וזה נוצר כדי שאדם יוכל להתחיל את חייו מחדש. יתכן שבפרט זה לא יתכן לומר שדינא דמלכותא דינא ועל פי דין התורה ישאר חייב. אבל אם זה משום מנהג הסוחרים יתכן שאכן יש כאן מחילה ונפטר לגמרי.

ובענין זה הרחיב הרב בלוי בפתחי החושן בפתחי חושן חלק א (הלואה) – הערות פרק ב – חובת הלוה לפרוע חוב הערה (סג)[9] שהביא כמה תשובות שהחוב עדיין קיים. אלא שרוב התשובות שציין אליהם לא עוסקות במצב של דינא דמלכותא או של מנהג הסוחרים.

אבל יש לדון כאן מדין יאוש בחוב. כיון שבזמן פשיטת הרגל לא היתה לו אפשרות לשלם ודאי היה כאן גם יאוש מהחוב. ולגבי יאוש בחוב נחלקו האחרונים. דעת קצות החושן בסימן קס"ג כמהרי"ק שיאוש בחוב מועיל. והנתיבות שם הביא את דעת התומים שחולק וסובר כחכם צבי בהגהות ט"ז בשו"ע קסג שלא מועיל יאוש בחוב. הסברא שלא יועיל יאוש היא משום שבאיסורא אתא לידיה כמו ביאוש שלא מדעת, וגם בהלוואה הרי היה חיוב לשלם, השאלה האם הוא פקע על ידי היאוש.

רמ"א בשו"ע חו"מ קסג, ג'

קהל שהלוו לשר, ואמר לנכות להם בענייני המסים, ואח"כ לא רצה, (ומת) ונתייאשו מן החוב, ואח"כ קם בנו תחתיו וניכה להם, הקהל הוו כזוכים מן ההפקר, ואינן צריכין לשלם חלק לאותן שהיו עשירים בזמן ההלוואה וירדו מנכסיהם (מהרי"ק שורש ג').

ויש מן האחרונים שחלקו על מהרי"ק וכתבו שאין מועיל יאוש בחוב, כן דעת החכם צבי[10].

האמרי בינה (חו"מ דיני גביה סימן ד') לפיה יש לחלק האם גרימת הייאוש למלווה הייתה מתוך כוונה כגון שיש ביד הלוה לשלם ולצאת ידי חובתו אך אינו רוצה לשלם, שאז הוא עצמו הגורם לייאוש וחשיב באיסורא אתי לידיה כמו בגזילה שבאיסורא אתי לידיה והוא הגורם בעל כרחו שיתייאשו הבעלים, ולא מהני הייאוש. אך היכא שהלווה העני וירד מנכסיו ואין לו לשלם בזה מהני הייאוש כמו באבידה,עכת"ד.

ולפי זה אם פשיטת הרגל היא אמיתית, ואכן אין לו לשלם הרי יש כאן יאוש מהחוב ולא ישלם כשיעשיר. אבל אם החביא נכסים בבנק בחו"ל או כיו"ב, הרי שזה נחשב שבאיסורא אתא לידיה ואין מה לדון כאן מדין יאוש.

וע' מנחת אשר ח"ב סי' קכה שסובר שיש לגבי פשיטת רגל ההלכה של דינא דמלכותא דינא[11], ומשמעות דבריו הוא שגם נפטר לגמרי מהחוב. אבל מוסיף סייג:

ומ"מ נראה דאין הלוה פטור מתשלום הלואות אישיות וגמחי"ם, דכל תוקף פשיטת הרגל אינו אלא לגבי השקעות והלואות מסחריות שבהם מסתבר לומר דאדעתא דהכי סבר וקיבל והמשקיע כסף בעסק לוקח סיכון שמא בעל העסק יפשוט את רגלו, וגם החוק מסתמא מכוון בעיקר להלוואות עסקיות, אך לגבי הלוואות אישיות שהן מיסודות גמילות החסדים נראה שאין הלוה נפטר ממצות פריעת בע"ח ע"י פשיטת רגל.

מקורות נוספים:

אגרות משה חו"מ ב סב

שו"ת בצל החכמה, ה סי' קיד,חלק ו סימן סו

חלקת יעקב חו"מ לב

שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן קלד

תחומין לד "הסדר מחילת חובות ("תספורת") לחברות,  הרב שלמה אישון 305

פתחי החושן הלואה פ"ב הערה סג שמסכם את השיטות

הלכה ורפואה ג ע' שמח, פשיטת רגל באגודה שיתופית

אתר דין

פושט רגל שהשתקם האם חייב להחזיר את חובותיו? הרב יהודה זולדן באתר ישיבה.

הרב צבי סגרון פשיטת רגל לאור ההלכה קובץ שערי צדק טו.

קביעת דין תורה ברקע פשיטת רגל של הנתבע בחוברת אמונת עתך, ניסן תשע"ז חוברת 115 ע' 141.

פניני הלכה במתיבתא בבא בתרא קעה ע"א.

פניני הלכה כתובות בש"ס מתיבתא כתובות קט ע"א

[1] דע שבדינין אלו רבו הסברות והנני כותב קצת מן הגמרא וסברות המפרשים ז"ל בקוצר. שנינו במשנה (גיטין דף י' ע"ב)… והנה דעת רוב הגאונים ז"ל ורבינו לפסוק כלשון האחרון שאמרו תני חוץ מכגיטי נשים שרוצה לומר שכל שטר שהוא כגט שהשטר הוא שטר הקנאה ושיעבוד אינו מועיל כלל ויש לפרש לפי דעתם ז"ל דאע"ג דקיימא לן דדינא דמלכותא דינא כמבואר פ"ה מהלכות גזילה ואבידה הני מילי במה שהוא תועלת למלך בעניני המסין שלו ומה שהוא מחקיו אבל בדברים שבין אדם לחבירו אין דינו בהם דין… זו היא שיטת רבינו ומחלוקתו עם רבותיו ז"ל אבל שיטה אחרת יש לבעל העיטור והרמב"ן והרשב"א ז"ל שכל השטרות כשרין אפילו שטרי מתנה וגובין בשטרי הלואה מן המשועבדים משום דקי"ל כשמואל דאמר דינא דמלכותא דינא אפי' בדברים שאינן תועלת המלך והאי איבעית אימא הכי קאמר מתני' אפי' בדליכא הרמנא דמלכא ותני חוץ מכגיטי נשים דתרתי לישני לא פליגי דודאי כל היכא דאיכא הרמנא דמלכא כל השטרות שבעולם כשרין כגון בנוטירין של מלכות שלנו ובדליכא הרמנא דמלכא תני חוץ מכגיטי נשים למעט שטר מתנה וכיוצא בו… זו היא שיטתם ז"ל ועליהם סומכין בארצותינו…

[2] בהכרזה על פשיטת רגל היא בשלב השני 'ההפטר', על פי המקובל לאחר שחולק הרכוש הקיים בין הנושים פוטר בית המשפט את הנתבע מחלק מן החובות שלא נפרעו, כמו כן נערכת לשאר החובות שנותרו פריסת תשלומים רחבה מאד, הרבה מעבר למה שהתחייב עליהם הנתבע מלכתחילה, כל זה על מנת שיוכל לשקם את מעמדו ולחזור למה שהיה, לעומת זאת על פי דין תורה אין הסדר כזה יכול לפטור אדם מחובות  המוטלים עליו והוא ישאר חייב לעולם עד שישלם.

[3] וכתב בפתחי החושן (חלק א (הלואה) – הערות פרק ב – חובת הלוה לפרוע חוב הערה סג): "בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ז פסק שפשרה צריכה קנין, ובסעיף ח פסק שמחילה אינה צריכה קנין, ושם בסעיף יא פסק לענין פשרה באונס שדינה כמחילה ואין מועיל ביטול מודעא, ואילו בסימן רה סעיף ג פסק שפשרה דינה כמכר לענין טענת אונס וצריך מודעא ושיהיו העדים מכירים באונס, ואילו במחילה פסק שם שדי במודעא לבד או בהכרת האונס אף בלי מודעא, ועי' בנו"כ במקומות הנ"ל מה שכתבו לחלק."

[4] אולם בשו"ת אבני צדק סיגעט חו"מ סי' ב דן בנושה שהתפשר עם הפושט רגל ושוב אחר זמן בא מהונו של פושט רגל זה ליד הנושה ורוצה להחזיק בו באומרו שלא מחל לו והלה טוען שכבר נתייאש מן החוב אחר שהתפשר עמו והעלה שם על יסוד תשובת מהר"ם לובלין סי' מז מובא בש"ך סי' יב שכל פשרה שנעשית בין התובע והנתבע בשביל שהיו תביעות וטענות ביניהם באופן שכל אחד ירא שמא אם לא יתפשר יפסיד הכל נחשב פשרה מתוך הכרח ואונס ואינה מועילה בלא קנין אפילו נעשית הפשרה בין התובע והנתבע בינם לבין עצמם שלא בבי"ד ולכן בנידונו שהכל יודעים שנתפשר מתוך אונס שאל"כ לא היה מקבל כלום מחילה זו לא מהני כלום אפילו בהחזרת שטרות והוסיף שודאי יכול התופס לטעון קים לי שלא מחלתי.

ובשו"ת מנחת יצחק ח"ג סי' קלד דן בשאלה מעין זו ומסקנתו שבאופן שלא הסכים הנושה בפירוש לפשרה רק שלא עשה מחאה כשקיבל הודעה על פשיטת הרגל לא אבד זכותו כיון שאין אומרים בכה"ג דינא דמלכותא דינא ע"ש.

בשו"ת צדקה ומשפט חו"מ סי' ח' כתב לבטל לגמרי את דין הערכאות בפשיטת רגל ואפילו בצורת החלוקה וכן כתב בשו"ת בצל החכמה ח"ג סי' קכד שההסדר שעושים הערכאות בפשיטת רגל לגבי הנושים אינה אלא כפשרה מתוך הכרח ואונס וכל זמן שלא עשו קנין יכולים הנושים לחזור ולתבוע את הפושט רגל. (מתוך פניני הלכה לש"ס מתיבתא בבא בתרא דף קע"ה ע"א).

[5] ר' מרדכי יעקב ברייש נולד בפולין בשנת תרנ"ו (1896). שימש כרב בכמה קהילות בפולין וגרמניה, ומשנת תרצ"ד, לאחר שברח מן הנאצים, כרב הקהילה החרדית בציריך, עד פטירתו בשנת תשל"ז.

[6] ע' תחומין לד, הרב אשר וייס, בענין תוקף חוקי המדינה מצד מנהג המקום. שם, הרב אריאל בר אלי, השפעת חוקי המדינה על דעת בני האדם.

[7] רבי שלמה בן אברהם הכהן נולד בסראי שביוון (ליד שאלוניקי) בשנת ה"א ר"פ (1520) לערך. הוא כיהן כרב בביטול (היום ביוגוסלביה), ואחר כך כרב של הקהילה הקשטיליאנית בשאלוניקי. עיקר פרסומו הוא מתשובותיו. נפטר בשנת ה"א שס"א (1601)

[8] רבי יוסף חיים, מהרי"ח בעל בן איש חי. נפטר בשנת תרס"ט.

[9] (סג) יש לדון במה שידוע כיום מושג של פושט רגל, והיינו כשיש לאדם או לחברה חובות שאינו יכול לעמוד בהם, יש שבערכאות על פי תנאים מסוימים מכריזים עליו כפושט רגל, שנכסיו נמסרים לכונס נכסים, ולאחר ריכוז כל נכסיו וכל חובותיו מחלקים לכל נושה חלק מנכסיו לפי אחוזים של כלל הנושים ביחס לכלל הנכסים, ולאחר כמה הגבלות שיש על פושט הרגל מכאן ולהבא, הוא נפטר מלשלם חובותיו, ויש לדון מה דינו עפ"י דין תורה, ויש בזה כמה צדדים, אם יש בזה דין פשרה או מחילה, וכן אם מועיל הפטור עפ"י ערכאות מדינא דמלכותא או מנהג המדינה.

ואקדים קצת מדיני פשרה ומחילה הנוגעים לעניננו.

בשו"ע חו"מ סימן יב סעיף ז פסק שפשרה צריכה קנין, ובסעיף ח פסק שמחילה אינה צריכה קנין, ושם בסעיף יא פסק לענין פשרה באונס שדינה כמחילה ואין מועיל ביטול מודעא, ואילו בסימן רה סעיף ג פסק שפשרה דינה כמכר לענין טענת אונס וצריך מודעא ושיהיו העדים מכירים באונס, ואילו במחילה פסק שם שדי במודעא לבד או בהכרת האונס אף בלי מודעא, ועי' בנו"כ במקומות הנ"ל מה שכתבו לחלק.

ובשו"ת מהר"ם מלובלין סימן כג כתב בראובן שהיה בידו שט"ח על שמעון ולא היה יכול להוציא מידו מחמת איזו סיבה עד שהוצרך להתפשר עמו ולפחות לו מהחוב, ונתן לו פטורים שמחל לו כל תביעותיו, אלא שקודם לכן מסר מודעא בפני עדים, וטוען שמעון שמסירת המודעא אינה כלום מחמת שהעדים לא הכירו באונסו, והרי פשרה דינה כמכר, והשיב המהר"ם שפשרה כזו אינה כמכר, דדוקא כשתבעו לדין בענין שיש לחוש שיפסיד התובע כל תביעתו, או שהתובע יתחייב בכל תביעתו, ונתפשרו, בזו אמרו שדינה כמכר, דטעמא מאי צריך מודעא במכר משום דאגב זוזי גמר ומקני, וה"נ יהיב ליה כל דמי שויה, שאין תביעתו שוה יותר, אבל בענין שאין חשש שיפסיד התובע ונתפשר עמו, אינו אלא כמוחל מקצת חובו, ומהני מודעא כמודעא דמתנה, אפילו בלא הכרת האונס. והביא מדברי הב"י שהסביר מ"ט פשרה כמכר, לפי שהתובע ירא שמא יפסיד תביעותיו, וכן הנתבע ירא שמא יתחייב בכל תביעותיו, והרי הם כמוכרים זה לזה כל התביעות בסכום הפשר, ועיי"ש שהאריך להוכיח כן מכמה ראיות.

ובתשובה אחרת (סימן מז) כתב המהרמ"ל בראובן שהיה לו חוב על שמעון ולוי לפרוע בתשלומים, והפצירו בו שאין להם כל כך עד שנתרצה ראובן ליקח מהם בתנאים קלים יותר, ועתה רוצה ראובן לחזור מהפשרה כיון שלא קנה בקנין סודר, והשיב שפשרה כזו שנעשית מרצון הטוב של המלוה בלי שום הכרח כלל, נראה בעיני שיש לה דין מחילה וא"צ קנין (עי' ש"ך סימן יב סעיף ז שהביא דברי המהרמ"ל באופן אחר, ועי' בנה"מ ושער משפט שם, ובשו"ת דברי חיים ח"א חו"מ סימן ג, ד וה).

ובשו"ת אבני צדק (חו"מ סימן ב) למד מדברי המהרמ"ל לענין פושט רגל שדינו כפשרה בב"ד שצריכה קנין, כיון שיש חשש שיפסיד כל חובו אם לא יתפשר עמו על מקצתו (וכ"ש בזמננו שאם לא יסכים להכלל בין שאר הנושים לפי ההסדר עם כונס הנכסים ודאי שלא יקבל כלום), וא"כ דינו כפשרה שצריכה קנין, ולפי"ז אפילו בלא מודעא יכול לחזור כיון שאין כאן קנין, וכן משמע קצת בשו"ת מנחת אלעזר (ח"ג סימן לא) שהביא דברי האבני צדק, וכתב דכ"ש בנדון דידיה שמסר מודעא, ומ"מ משמע שלא החליט כן רק משום שהתובע מוחזק בשטרות, ועי' שו"ת בצל החכמה ח"ג סימן קכד.

ובקובץ הפוסקים (סימן יב, דף רכז) הביאו גם בשם שו"ת תרשיש שהם סימן סא שכתב בשם מסגרת השלחן שהעתיק מפנקס ד' ארצות שיכול המלוה לתבוע אח"כ המותר, ועוד כתב שם בשם שו"ת דמשק אליעזר (פערלמוטר) סימן נא שכתב לחלק, שאם הלוה בעצמו מחלק לבעלי חובות כפי הראוי להם מחמת שאין לו לשלם לכולם, כיון שמדינא אין זכות קדימה ויכול לתת למי שירצה (עי' פרק ד), יש לומר שבההיא הנאה שמקבל חלק כפי הראוי לו גמר ומוחל על שאר החוב, אבל אם יש לו לשלם ואינו רוצה, דינו כפשרה מחמת אונס, שאפילו בלא מודעא יכול לחזור בו, וכן נראה דעת המנחת יצחק ח"ג סימן קלד.

ועדיין יש להסתפק עד כמה יכול לחזור בו, והנה גבי מודעא פסק השו"ע בסימן רה סעיף א, שאם מסר מודעא יכול לחזור אפילו לאחר כמה שנים, מיהו אפשר דוקא כשמסר מודעא וסמך על זה, אבל בבא מחמת טענת אונס ועבר האונס, יש להסתפק אם לעולם יהא יכול לחזור, ואף על גב דלגבי חוב גמור קיי"ל ריש סימן צח שאפילו עברו כמה שנים ולא תבע לא הוי כמחילה, יש לחלק דשאני התם שיש לו חוב ודאי, אבל כשבא מחמת אונס, אם עבר האונס ולא מיחה אפשר שאינו יכול לתבוע. וצ"ע.

ומעתה בנדון דידן נראה שלכו"ע אין דינו כפשרת מחילה, אלא כפשרת מכר וצריך קנין, ולכן יכול אח"כ לחזור ולתבוע ממנו. אלא שיש להסתפק בזמננו שענין פשיטת רגל מקבל תוקף עפ"י ערכאות, אם יש לומר בזה דינא דמלכותא, ומשמע מדברי הפוסקים שבכה"ג בדבר שאין ענין למלכות לא שייך דינא דמלכותא לדון על פיהם בין ישראל לחבירו. וכתב במנחת יצחק הנ"ל דכ"ש כשלא הסכים לפשרה, אלא שעפ"י דיניהם כל שלא בא לתבוע אבד זכותו, שאין בזה משום דינא דמלכותא אלא גזילה, וכמ"ש בשו"ת מהרי"ל סימן עח והובא בב"י חו"מ סימן קכח בשם מ"כ. מיהו אפשר שיש לדון על פי מנהג המדינה (עי' להלן הערה עב), ולכאורה היה אפשר לומר שלא כל דבר יש לו דין מנהג המדינה, ובפרט בדבר שאינו מצוי כל כך, וכמ"ש הרמ"א סימן שלא סעיף א שאינו נקרא מנהג אלא דבר השכיח ונעשה הרבה פעמים, ונראה הטעם דעיקר תוקף מנהג הוא משום שמסתמא על דעת המנהג מתעסקים, וכשהמנהג אינו שכיח כל כך לא שייך טעם זה, אמנם בחידושי רעק"א סימן יב סעיף יג כתב בשם שו"ת משאת משה שבעלי חוב שהסכימו להתפשר עם הלוה ואחד אינו מסכים, כופין אותו להתפשר משום שכן מנהג הסוחרים, ואפילו היה לחייב קצת נכסים והסכימו בעלי החובות להרחיב לו אולי יחון ה' אותו, כופין את שאינו רוצה, ויש להם על מה שיסמוכו מדין סיטומתא, הרי שגם בזה הולכין אחר המנהג, וכתב בפת"ש שם בשם כמה אחרונים שמכח מנהג המדינה ה"ז כפשרה בקנין (עי' ש"ך סימן עג ס"ק לט בענין מנהג עכו"ם אם תופס לגבי ישראל, ועי' חקרי לב חו"מ סימן סה), וכ"ש לגבי חברה בע"מ שכל המושג וכל עניני הכספים של חברה מתנהלים מכח החוק ומנהג המדינה, הרי זה כאילו על דעת כן מתעסקים. ומ"מ נראה שאם יודע הנושה שהחייב הצליח להערים על החוק וקיבל צו פשיטת רגל, ולמעשה יש לו נכסים, שאינו חייב למחול לו.

[10] ע' אנציקלופדיה תלמודית כרך כא, [יאוש] טור קעו, ובהערה 434, והסוברים שיאוש מועיל בהערה 441

[11] ע' תחומין לד, הרב אשר וייס, בענין תוקף חוקי המדינה מצד מנהג המקום.