ז. כרטיס האשראי בהלכה

ב"ה

ז. כרטיס אשראי[1]

האם על פי ההלכה אפשר לעשות מעשה קנין על ידי כרטיס האשראי? בקניה בכרטיס אשראי, הקונה אינו משלם כלל למוכר, אלא הוא משלם באמצעות כרטיס אשראי לחברת האשראי, וחברה זו משלמת לאחר מכן למוכר. האם יש לראות בכך מעשה קנין? האם אדם שקנה בכרטיס אשראי מוצר חשמלי הנמצא במחסן של המוכר, ולאחר מכן המוכר נכנס למצב של חדלות פרעון, האם המוצר שייך לקונה, או שייך לכל הנושים[2]?

האם על פי ההלכה אפשר לקנות אתרוג בכרטיס אשראי?

נחלקו הפוסקים אם צריך להקפיד לשלם עבור ארבעת המינים קודם לחג שהרי כל שלא נתן דמים אלא הגביה או משך לא קנאו אלא מדרבנן  וצריך שיהא שלו מדאורייתא. ראה משנה ברורה סימן תרנח ס"ק י

יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן ואנן בעינן לכם דאורייתא אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחלה נכון ליזהר בזה ולפרוע קודם החג:

אם כן האם אפשר לקנות בכרטיס אשראי, וכן השאלה נוגעת לענין שיק שדברנו בשעור הקודם, ושם הסברנו שתלוי במחלוקת הפוסקים.

האם אפשר למכור חמץ לגוי בקבלת תשלום בכרטיס אשראי? האם על פי ההלכה, ניתן לחזור בקנין שנעשה בכרטיס אשראי[3]. אותה שאלה לגבי קניה באיטנרנט, בקניה דרך הטלפון, או בהעברת תשלום בנקאית.

לכאורה הקנין שצריך לדון עליו לגבי כרטיס אשראי, הוא סיטומתא אלא שעדיין זה לא פותר את השאלה, כיון שיש לדון גם מה המנהג בזה. האם זו רק התחייבות, או שזה ממש קנין.

הבעיה במיוחד לגבי סחורות שאינם בעולם או שעדיין לא באו לרשות המוכר. חלק גדול מן החברות הפועלות בתחום זה אינן מחזיקות מלאי, ורק לאחר קליטת ההזמנה הן רוכשות את הסחורה מן הספק ומעבירות אותה לקונה. כיצד ניתן לבצע קנין כזה? בנוסף, הקנין אינו מתבצע בפריט מסויים ומוגדר. הפריט המופיע על גבי המסך הוא פריט וירטואלי, חסר ממשות, ורק לאחר ההזמנה הנעשית באינטרנט לוקח המוכר מן המחסן, ולעיתים מן הספק, פריט תואם. כיצד ניתן לבצע קנין בדבר מופשט? (ע"פ הרב דייכובסקי, האינטרנט בהלכה – תחומין כב).

אם הקנין לא מועיל, עדיין יש לדון האם יש "מי שפרע" הקיים על מי ששילם מעות עבור מוצר וחזר בו, ראה משנה, ב"מ ד,ב; שו"ע, חו"מ רד,א. אלא שזה תלוי בשאלה, האם תשלום בכרטיס אשראי דינו כתשלום כסף מזומן או אינו אלא התחייבות ממונית

סיתומתא:

ההתחייבות לשלם לחברת האשראי, וחיוב חברת האשראי לשלם למוכר, זה ודאי מדין סיטומתא, ולכאורה על פי ההלכה גם הקנין של החפץ מועיל מדין סיטומתא, כיון שזה מנהג הסוחרים לקנות באופן כזה, הרי שזה מהווה קנין. וכך נקטו כמה מפוסקי זמנינו[4], שלכרטיס אשראי יש גדר של סימומתא, כיון שכך המנהג. שו"ע חו"מ סימן רא

סעיף א': מכר לו בדברים בלבד, ופסקו הדמים, ורשם הלוקח רושם על המקח כדי שיהיה לו סימן ידוע שהוא שלו, אף על פי שלא נתן לו מהדמים כלום, כל החוזר בו אחר שרשם מקבל מי שפרע. ואם מנהג המדינה הוא שיקנה הרושם קנין גמור, נקנה המקח ואין אחד מהם יכול לחזור בו, וחייב זה ליתן הדמים. והוא שרשם בפני המוכר, או שאמר ליה המוכר: רשום מקחך.

סעיף ב: וכן כל דבר שנהגו התגרים לקנות בו, כגון על ידי שנותן הלוקח פרוטה למוכר, או על ידי שתוקע לו כפו, (או במקום שנוהגים הסוחרים שמוסרים לקונה המפתח) (הגהות מיימוני פ"ז דמכירה), וכן כל כיוצא בזה.

אבל לכאורה כרטיס האשראי הוא רק אמצעי תשלום, וככזה יש לדון האם נחשב ככסף, אבל לא מיועד למעשה קנין. וראיה, שהרי הקניה לעיתים קרובות היא במצב שאין למוכר עדיין את הסחורה. ומכאן שזה רק התחייבות. על פי החוק כרטיס אשראי אינו יוצר קנין, אלא הוא אמצעי תשלום בלבד. אבל לגבי סיטומתא, לא תלוי מה אומר החוק, אלא איך נוהגים בזה. ע' במאמרו של פר' הרב רון קליינמן, שטוען שכרטיס אשראי אינו יכול לפעול מדין סיתומתא, משום שגם לפי המנהג, אנשים רואים בכרטיס אשראי רק אמצעי תשלום. לדעתו בכל מקרה, גם על פי הנהוג, הבעלות (הקניין) במוצר תעבור לקונה רק בעת המסירה הפיזית. אבל כאמור הרבה פוסקים רואים בכרטיס האשראי קנין סיטומתא המועיל.

ואף אם זו סיטומתא, יש לדון האם מועיל במוצר שעדיין לא קיים, ולפחות אינו ברשותו של המוכר. ואף שיתכן שהמוצר עדיין לא נמצא בכלל ברשותו של המוכר, ולא רק אינו מסויים, בבא מציעא טז ע"ב

אמר רב הונא אמר רב האומר לחברו שדה שאני לוקח לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה אמר רבא מסתברא מלתא דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא מי יימר דמזבין לה ניהליה והאלהים אמר רב אפילו בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרבי מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

הרי שאפשר להקנות מעכשיו (אלא שבאשראי אין כוונה להקנות מעכשיו), ולגבי דבר שלא בא לעולם, ע' קצות החושן סימן רא ס"ק א

ואם מנהג המדינה. כתב במרדכי שבת פרק הבונה (סי' תע"ג) ז"ל, לרבינו יחיאל הא דסיטומתא קניא דוקא בדבר הבא לעולם ומועיל בו הקנין הלכך מועיל המנהג להחשיבו כקנין גמור, אבל דבר שלא יועיל בו קנין כגון בדבר שלא בא לעולם, לא מצינו שיועיל בו המנהג להחשיבו כקנין גמור עכ"ל. ועיין מ"ש בסימן קכ"ו סק"ג:

וראה רע"א תשובה קלד בענין זה. אבל ראה פתחי תשובה חושן משפט סימן רא ס"ק ב שכתב:

אולם בתשובת חתם סופר חלק חו"מ סי' ס"ו [סוף] אות ב' כתב בפשיטות דסיטומתא מהני גם בדבר שלא בא לעולם, דכ"כ הרא"ש בתשובה כלל י"ג סי' (כ') [כ"א], דאם מנהג העולם להקנות בשטרי חכירות דברים שלא באו לעולם מהני מטעם סיטומתא,

שאלה נוספת היא קנין דבר שאינו מסויים ראה רמב"ם הל' מכירה פכ"א הלכה ה"א

המקנה לחבירו דבר שאינו מסויים, אם היה מינו ידוע אף על פי שאין מדתו ומשקלו ומניינו ידוע הרי זה קנה, ואם אין מינו ידוע לא קנה.

בנדון שלנו, המין ידוע, אבל לא ידוע איזהו, לכאורה הרמב"ם מדבר על מצב שידוע החפץ אלא שלא ידוע כמה יש ממנו. ויתכן שבנדון דידן גרוע יותר כיון שלא ברור איזה קונה, והקנין הוא בפריט מופשט.

בגלל בעית דבר שאינו מסויים יש מהאחרונים סוברים שצריך לפרט כל מיני החמץ שיש לו, שאם לא כן הרי זה דבר שאין מינו ידוע, שאין הקנין חל, ויש סוברים שאם אמר סתם כל חמצי מכור לך הרי זה קנה, שחמץ הוא כמין מסויים (אנצקלופדיה תלמודית ערך דבר שאינו מסויים).

על זה כתב הרב דייכובסקי,

ביחס לבעיה של מעשה קנין בדבר שאינו מסויים ניתן להסתמך על האמור בתשובות הרשב"א (ח"ב תולדות אדם סי' פב). הרשב"א נשאל שם "במוכר לחברו אחת מקרקעותיו סתם, דקיימא לן שיתן לו איזה שירצה – היכי קונה, דהא קיימא לן אין ברירה?" והשיב: "דאין דין יש ברירה ואין ברירה אלא במה שאנו צריכים לומר הוברר הדבר שמה שהוא עכשיו כבר היה חל מעיקרא; שאילו לא נאמר הוברר הדבר, אין לו קיום, לפי שאנו צריכים לקדימתו לקיומו של דבר… אבל במוכר או נותן, למה אנו צריכים לברירה? כל שנותן לו אחת משדותיו מחמת מכר או מחמת מתנה, הרי זה קנוי לו. ואפילו לא נתן עד עכשיו, הרי זה קיים." ועיין בנתיבות-המשפט ס,ג בענין זה.

לגבי קנין ארבעה מינים באשראי, שלכתחילה יש לשלם לפני החג, תלוי אם דין סיטומתא הוא דין דרבנן לרוב הפוסקים[5], ואם כן בקנין ד' מינים יכולה להיות בעיה לקונה בכרטיס אשראי. אבל דעת החתם סופר המובאת בפתחי תשובה סימן רא ס"ק א', שקנין סיטומתא הוא מן התורה.

קנין כסף:

האחרונים דנו לגבי כרטיס אשראי שיועיל מדין קנין כסף, אלא שהקונה אינו משלם כלל למוכר, אלא הוא משלם באמצעות כרטיס אשראי לחברת האשראי, וחברה זו משלמת לאחר מכן למוכר. האם יש לראות בכך מעשה קנין?

בגמ' קידושין ו ע"ב – ז' ע"א נאמר:

אמר רבא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב… הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני עבד כנעני לאו אף ע"ג דלא קא חסר ולא מידי קא קני נפשיה האי גברא נמי אף על גב דלא קא חסר ולא מידי קא קני לה להאי איתתא… איתמר נמי משמיה דרבא וכן לענין ממונא וצריכא דאי אשמועינן קידושין משום דהא איתתא ניחא לה בכל דהו כדריש לקיש דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו אבל ממונא אימא לא ואי אשמועינן ממונא משום דאיתיהיב למחילה אבל קידושין אימא לא צריכא:

ופרש רש"י שם:

ואקדש אני לך – וכשנתנו לו א"ל התקדשי לי מקודשת ואף על גב דלא מטי הנאה לידה.

מדין ערב – ממה שמצינו בתורה שהערב משתעבד למלוה אנו יכולין ללמוד.

הילך מנה והתקדשי לפלוני – והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו.

מקודשת – ואף על גב דממונא לאו של משלח הוא.

מדין עבד כנעני – דתנן במתני' לקמן /קידושין/ (דף כב:) קונה את עצמו בכסף ע"י אחרים שאחרים פודין אותו בממונן והוא קונה עצמו ויוצא לחירות ואף על גב דלא חסר איהו בהאי ממונא מידי.

לכאורה החברה משלמת למוכר עבור הקונה. הרי זה דין עבד כנעני, כמו הילך מנה והתקדשי לפלוני שהאחר משלם עבור הקידושין משלו וזה נחשב לקנין. בעניננו החברה אומרת למוכר הילך מנה והחפץ יקנה לפלוני – האם זה יחשב לקנין כסף.

מדין עבד כנעני אנו לומדים ש"נתינת אחר בשבילו חשיבא כנתינתו", כלשון הריטב"א שם. וכן כתב הגר"ח מבריסק בחידושיו על הרמב"ם (הל' מלוה ולוה ה,ג), שמדין עבד כנעני נלמד "דנתינתו של זה נחשבת עבור חברו". על כן, נתינת חברת האשראי תיחשב לקנין. (ע"פ הרב דייכובסקי). דהיינו כאילו חברת האשראי אומרת למוכר "הילך מנה, והחפץ יקנה לפלוני", כלומר שהם משלמים עבורו וזה הקנין.

אלא שהאחרונים נחלקו בזה בדעת הרמב"ם, משום שהרמב"ם בהלכות מכירה פרק א' הלכה ו' הביא את הדין שכן לענין ממון רק לענין דין ערב ולא לענין דין עבד כנעני.

ר"ן (על הרי"ף) קידושין ג ע"א:

איתמר משמיה דרבא וכן לענין ממונא. כלומר הנך שמעתתא דילפינן קדושין מדין ערב ומדין עבד כנעני כן לענין ממונא מכר לו שדה ואמר לו תן הכסף לפלוני ותהא השדה מכורה לך בו קנה מדין ערב הילך מנה ותהא השדה מכורה לפלוני קנה אותו פלוני השדה מדין עבד

ובשו"ע חו"מ קצ, ד' הדבר הובא בשם יש אומרים:

י"א שהוא הדין לאומר לחבירו: הילך מנה ויהיה שדך מכור לפלוני, כיון שקבל זה ממנו נקנה השדה לאותו פלוני. הגה: והוא שאותו פלוני חפץ בזה, כגון שעשאו שליח או שאמר למוכר: שדך קנוי לי במה שנתן לך פלוני (טור).

אלא שלכאורה הרי מדרבנן כסף לא קונה משום "שמא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה", עירובין פא ע"ב:

דאמר רבי יוחנן דבר תורה מעות קונות ומפני מה אמרו משיכה קונה גזירה שמא יאמר לו נשרפו חיטיך בעלייה

ואם כן מדרבנן הכסף אינו קונה, אלא שעל זה כתב הרב דייכובסקי:

אמנם כסף אינו קונה מטלטלין, לאחר תקנת חכמים. אבל בענין זה באנו למחלוקת הפוסקים. הרמ"א (חו"מ קצד,א) כתב: "אם התנה לוקח שיקנה לו בכסף בלחוד, קנה מיד." אבל הש"ך (ס"ק ג) כתב בשם הב"ח, שאינו מועיל. אך יש לצרף לכאן את דברי מהר"ש ענגיל בשו"ת (ח"ז סי' קיא), שאם התנו המוכר והלוקח, וגם לא קנה דבר מסויים, שאז לא יוכל לומר נשרפו חיטיך בעליה, מועיל הקנין. הקנין הנעשה באינטרנט דומה לכך, שהרי הקנין לא מתבצע בדבר מסויים, ולכן תועיל ההתנאה לקנות בכסף.

והרב בן יעקב (חזרה ממקח שנעשה באמצעות כרטיס אשראי תחומין יז) כתב על זה:

דלא שייך למיחש לשמא יאמר לו נשרפו חיטיך. דכיון דהמוכר עדיין לא קיבל הדמים, טרח ומציל פן יסרב הלוקח ליתן לו הדמים[6].

אלא שכל זה נכון, לאחר שחברת האשראי שלמה למוכר. אבל אם חברת האשראי עדיין לא שלמה למוכר, לכאורה עדיין אין שום קנין.

לכן סיים הרב דייכובסקי במאמרו שם:

אכן, אף לאחר הפתרונות ההלכתיים הללו, שבחלקם נתונים במחלוקת הפוסקים, יש מקום גם בענין זה להזדקק לדינא דמלכותא, שמועיל בקנינים כדוגמת סיטומתא וקנין קרקעות בטאבו.

 [1]מתוך מאמרו של הרב בן יעקב בתחומין יז, "חזרה ממקר שנעשה באמצעות כרטיס אשראי":   "אחד מאמצעי התשלום שהתפתחו בשנים האחרונות, בארץ ובעולם, הינו כרטיס האשראי. תחילתה של המהפכה לפני כשמונים שנה. כשבתי עסק מובחרים וגדולים בארצות הברית הנפיקו כרטיסים המאפשרים ללקוחות, שנבחרו על ידם בקפדנות, לקחת סחורה באשראי. מדובר היה בכרטיס דו-צדדי, ששני צדדיו הם: המוכר והקונה. ארבעים שנה מאוחר יותר, בשנת 1950, שיכללה חברת DINERS CLUB את כרטיס האשראי, ועשתה אותו לכרטיס תלת-צדדי, וגם היא נעשתה חלק מהעיסקה הנעשית בין מוכר לבין קונה. היא – חברת האשראי – אינה זו שמספקת את הסחורה, אולם היא עורכת הסכם עם ספקים ונותני שירותים, שתמורת הצגת הכרטיס ומילוי טפסים מתאימים יקבלו מחזיקי הכרטיס סחורות, והיא מבטיחה את התשלום. בתחילה חולקו כרטיסים כאלה לבעלי עסקים ובעלי אמצעים, אך ברבות השנים נעשה הכרטיס מצרך עממי. בדרך כלל הצד השלישי להסכם בכרטיס האשראי הוא בנק.". וע' ספר הצ' בהלכה, פרק יח.

[2] דוגמה שהביא פר' רון קליינמן: אציג נפקות זו באמצעות דוגמה. קונה נכנס לרשת מוצרי חשמל "אור הגנוז בע"מ", מזמין מקרר מדגם מסויים ומשלם עבורו בכרטיס אשראי. החברה המוֹכרת מתחייבת, שהמוצר יסופק לקונה בתוך שבעה ימי עבודה בתיאום מראש. דא עקא, לאחר ביצוע התשלום, ועוד בטרם מועד האספקה, נקלעת המוכרת להליך של חדלות פרעון (כגון הליכי פירוק). למן מועד ביצוע ההזמנה ואילך היה מצוי במחסני המוכרת מקרר אחד בלבד מן הסוג שהזמין הלקוח. מה יפסוק בית הדין?צ

[3] ע"פ החוק, אם המוכר עומד בתנאי העיסקה, אין אפשרות לבטלה – חברת האשראי מחוייבת לשלם לו, והקונה חייב לשלם לחברת האשראי. הרגע הקובע הוא העברת השובר החתום מהמוכר לחברת האשראי. אפשרות ביטול המקח לאחר מכן – כפי שביררתי במחלקה המשפטית של חב' ישראכרט – קיימת רק בעיסקת תשלומים, כאשר הקונה מצהיר שהמוכר לא עמד בתנאי המכירה. לפי זה בנידון דידן: המקח קיים, ואין הקונה יכול לחזור בו מהמקח, (הרב בן יעקב שם הערה 9).

[4] הרב יחיאל וסרמן, במאמרו בתחומין יח עמ' 251-248 בנה את הקנין על סיטומתא.

[5] ע' נתיבות המשפט באורים סימן רא ס"ק א: "ודין סיטומתא הוא רק קנין דרבנן, דהא קנין דרבנן ודאי דלא גרע ממנהג שנהגו הסוחרים ואפ"ה לא חשבינן אותו רק לקנין דרבנן לענין קדושין כמבואר בפוסקים [עיין בית שמואל אה"ע סימן כ"ח ס"ק ג', ל"ה]."

[6] ובהערה שם הוסיף: "סברא זו, דהיכא שלא קיבל כל הכסף אין חשש של נשרפו חיטיך בעליה, מצאנו בדברי הסמ"ע קצח,ז לענין מה שלא גזרו בקנין סודר שלא יקנה במטלטלין מחשש שמא יאמרו נשרפו חיטיך בעליה – "דכל זמן שלא קיבל המוכר דמי שווי הפירות, מציל הוא הפירות … ומזה הטעם בסיטומתא נמי קניא." ועיין בנתיבות-המשפט שם בס"ק ה."