טו. התיישנות תביעה ממונית – בהלכה

ב”ה

טו. התיישנות תביעה בהלכה

בחוק יש מצב של התיישנות שבו בית המשפט לא מקבל את התביעה (הדיון כאן הוא בתביעות אזרחיות ולא בתביעות פליליות שגם בהם יש התיישנות). מאידך נאמר בחוק שהחוב נשאר קיים, אלא שאי אפשר לתבוע אותו בבית המשפט בחוק ההתיישנות בסעיף 2:

תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה, וטען הנתבע טענת התיישנות – לא יזדקק בית המשפט לתובענה, אך אין בהתיישנות בלבד כדי לבטל את הזכות גופה.

מכיוון שההתיישנות היא דיונית ולא מהותית, לכן ניתן לקזז חוב זה בעתיד, כך שאם המלווה בעתיד יהיה חייב ללווה, יוכל הוא לקזז את החוב שלו מהחוב שכבר התיישן, כי יש לו זכות ממונית גם בחוב שהתיישן אלא רק שלא ניתן לגבותה בבית משפט, אך ע”י קיזוז כספי ניתן לזכות בחוב ישן. (סעיף 4 לחוק ההתיישנות). וכן שם בסעיף 20: “נושה שיש לו על חובו ערבון, משכנתה, משכון או שעבוד כיוצא באלה, אין בהתיישנות כדי לפגוע בזכותו ליפרע מן השעבוד”.

יש להקדים ולהעיר שבפרק ראשון של חוק ההתיישנות תשי”ח 1958 בהגדרות סעיף 1 נאמר:

בחוק זה, “בית משפט” – כל רשות שיפוטית או בורר, ולמעט בית דין דתי;

כלומר שהחוק נותן אפשרות לבית הדין לפסוק אחרת ממה שכתוב בחוק, ולהלן יתכן שיוסבר מדוע החוק עצמו נראה שמסתייג מאפשרות ההתיישנות.

ע’ ויקיפדיה ע’ התיישנות:

…במשפט האזרחי, ככלל, לעניין התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (סעיף 5 לחוק ההתיישנות) מבחינים בין כזו שבמקרקעין וכזו שלא: (1) בשאינו מקרקעין – ההתיישנות היא לאחר 7 שנים; (2) במקרקעין – 15 שנה; אלא אם כן נרשמו בספרי האחוזה/פנקס השטרות – ואז תקופת ההתיישנות היא 25 שנה.”

תביעה על תגמול ביטוח היא שלוש שנים. (חוק חוזה הביטוח סעיף 31). תביעת פועל לדמי החופשה היא עד שלוש שנים (חוק חופשה שנתית סעיף 31). סעיף 6 לחוק האחריות למוצרים פגומים, אשר נחקק בעקבות חתימת ישראל על אמנה אירופית, מגדיר תקופת התיישנות של 3 שנים. ויש גם התיישנות של תביעות נזיקין.

ויקפדיה שם:

הדין קובע כי תביעה לקיום זכות כל שהיא נתונה להתיישנות, ואם הוגשה תובענה על תביעה שהתיישנה וטען הנתבע טענת התיישנות, לא יזדקק בית המשפט לתובענה. טענת התיישנות שלא נטענה במועד, לא תתקבל, אף אם התביעה התיישנה הלכה למעשה. אין בהתיישנות כדי לבטל את הזכות גופה (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). ואכן, הגישה הרווחת היא כי חוק זה קובע התיישנות דיונית (ולא מהותית). כך, התובע יוכל לממש זכותו בכל דרך אחרת המותרת בחוק, למשל, בהליכי גבייה על-פי חוק – פקודת המיסים (גביה) – ככל שאינם דורשים התערבות בית משפט.

שלושה הסברים עיקריים, ניתנים לקיום התיישנות בנזיקין:

1. להגן על הנתבע מתביעות ישנות:

   1. כדי לאפשר לו להתגונן כראוי; הנתבע עלול לאבד ראיות המוכיחות את חפותו.
   2. כדי לאפשר לו ולאחרים הרוצים להשקיע בו או לעשות עמו עסקים, להעריך את הסיכוי שייתבע בלי לבדוק זמן רב מדי אחורה.
   3. הנתבע יכול לדעת מתי ניתן להיפטר מראיות/מסמכים ישנים, וכן לבטח את עצמו מפני תביעות בעלות נמוכה יותר, הן על-ידי ביטוח ממש והן על-ידי שמירת עתודות תקציביות.

2. התובע המאחר בתביעה נתפס כפחות ראוי לסעד, ואף כמי שוויתר על זכויותיו.

3. לציבור יש אינטרס שהמערכת לא תעסוק בתביעות ישנות: יש בהן פחות עניין לציבור, יש קושי מעשי בבירורן, והבירור עלול להפר סטטוס קוו שנשמר תקופה ארוכה.

מנגד, כנגד ההתיישנות עומד הרצון שלא לפגוע בזכותו המהותית של התובע לקבל סעד בגין עוולה שנעשתה לו ולאפשר לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו, ולאפשר שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.[1]

בהלכה אין דין התיישנות, כך שאם יש לתובע ראיות הוא יכול לגבות את חובו גם לאחר שנים רבות, אלא שצריך לחקור ולברר מדוע לא הייתה תביעה בכל הזמן שעבר, בכדי לוודא שאין רמאות בתביעה. דין התיישנות בהלכה שייך רק באלמנה שיש סברא שהיא מחלה על החוב, אך בשאר חובות שלא סביר לומר שהייתה מחילה – לא שייכת התיישנות. ודאי שלא תתכן לפי ההלכה האפשרות הקיימת בחוק, שגם אם הנתבע מודה בחוב, אם יש התיישנות אי אפשר לתבוע את החוב ובית המשפט לא יזדקק לכך. לפי ההלכה ודאי שהחוב קייים ואפשר לתבוע.

במקום אחד מצאנו התיישנות בהלכה, וזה לגבי אלמנה, כתובות קד ע”א:

מתני’ כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים שיש בכ”ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובתה דברי ר’ מאיר שאמר משום רשב”ג וחכ”א כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם כל זמן שהיא בבית אביה גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים.

ופרש רש”י שם:

שתעשה טובה – מנכסי יתומים נותנת לחם ומלח לשכניה.

וחכמים אומרים – לא הוזכרו עשרים וחמש לענין הטובה שתעשה ולא אפסדוה רבנן כתובה וכשהוזכרו עשרים וחמש לענין המחילה הוזכרו דהואיל ושתקה ולא תבעה כל השנים הללו מחלתה הלכך כל זמן שהיא בבית בעלה אין שתיקתה מחילה אלא מפני שמכבדין אותה היא בושה למחות על כתובתה אבל בבית אביה מששתקה כ”ה שנים מחילה היא.

להלכה על פי הסוגיה בכתובות שם, פסק רמב”ם הל’ אישות פט”ז הלכה הכ”א

אלמנה שהיה שטר כתובה יוצא מתחת ידה נשבעת וגובה כתובתה לעולם אפילו אחר מאה שנה, בין שהיתה בבית בעלה בין שהיתה בבית אביה…

ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה, אם היתה בבית בעלה גובה לעולם, ואם היתה בבית אביה עד עשרים וחמש שנה, ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר נכלמתי מלתבען והן עמי בבית.

כתובות קד ע”א

והאמר ר’ אלעא שונין גרושה הרי היא כבעל חוב

רש”י שם:

גרושה הרי היא כבעל חוב – לגבות לעולם שלא בהזכרה דוודאי לא מחלה.

כלומר אף אם בעל חוב לא הזכיר את החוב במשך השנים, גובה אותו. הרי שבחוב שאינו מחמת כתובה יכול לגבות תמיד, ואין לטעון שהיתה מחילה.

וכן בשו”ת משפטי עוזיאל כרך ד – חושן משפט סימן כח כתב שבחוב שאינו מחמת כתובה חייב לעולם:

אולם אין הדברים הללו אמורים אלא באלמנה, שהואיל שמשום חיבת בעלה יש לומר שמחלה כתובתה ליורשיו אפילו אינם בניה, אבל בגרושה לעולם לא אמרינן שמחלה, מכאן אנו למדים שהוא הדין לבעל חוב, כל זמן שהשטר בידו או אפילו אין השטר בידו, אם הלוה מודה שחייב לו וטוען לפטור עצמו בסיבת התיישנות, אין שומעין לו.

ומשמעות הסוגיה אם כן שסברת מחילה שייכת רק באלמנה וזה מדיני כתובה, ולא בחוב אחר. ואכן בשו”ע חו”מ צח, א’ נאמר:

סדר גביית החוב כך הוא: כשהמלוה מוציא שטר חוב מקויים, אומרים ללוה: שלם. אפילו שהה כמה שנים ולא תבעו, אין אומרים: מחל לו כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו, ואפילו שמענו שנתיאש. (פי’ כמו ונואש ממני שאול (שמואל – א כז, א) וזה כי מי שלבו הומה על דבר מה, ואחר כך נח ואינו חושב עוד בדבר ההוא, יאמר עליו לשון יאוש) מהחוב לגמרי, ואמר: וי לחסרון כיס, אינו יאוש.

אבל כתב שו”ת הרא”ש כלל עז סימן ד

מיום באי הנה קראתי תגר על אלו השטרות הישנים שמוציאים בארץ הזאת כי אני חושש להם לרמאות דלמה ישהה אדם שטרו ימים רבים כאלה ואולי פרוע הוא או שטר אמנה או הברחה, וכשבאין לפני אני חוקר ודורש על השהייה אם יאמר התובע סברא ואמתלא על השהייה שהיא מקובלת לי אני משתדל לדונו ואם לאו אני אומר איני פוסל שטרך ואיני משתדל לדונו כי נראה לי דין מרומה והדיין מוזהר שלא לדון דין מרומה כדאיתא בשבועות (ל:) לך בני [אצל] דיין אחר[2].

וכך נפסק בשו”ע חו”מ צח, ב’

צריך לעשות הדיין דרישה וחקירה בשטרות ישנים שמוציאים אותם, למה לא תבעו עד עתה, אם יראה לו צד רמאות, כדי להוציא הדין לאמיתו.

וכן פסק הרמ”א שו”ע חו”מ סא, ט’

הרוצה לפסול שטר מפני שלא הוציאו בחיי אביו, ועוד שבא (המלוה) לתכלית העוני ולא הוציאו, אין השטר נפסל בכך; אמנם יש לדיין לחקור ולדרוש להוציא הדין לאמיתו, ואם יראה לו באומדנא דמוכח שהדין מרומה ושקר, יכתוב ויחתום שאין לשום דיין ישראל להשתדל בדין זה, ויתן ביד הנתבע (וע”ל סי’ ט”ו ס”ג). הגה: וכן כל שטר ישן, יש לב”ד לחקור ולפשפש אחריו (טור סי’ צ”ח בשם הרא”ש כלל פ”א סוף ס’ ט’ /כלל ע”ג ס’ י”ג/ ומהרי”ק שורש קצ”א /ק”צ/), אף על גב שכתוב בו שלא יטעון הנתבע שום טענה נגד השטר, וקבל עליו בחרם ובשבועה, אפילו הכי הב”ד צריך לחקור אחר זה, כדי להוציא הדין לאמיתו (שם במהרי”ק).

לגבי דין מרומה, נאמר בגמרא שבועות ל ע”ב שהדיין צריך להשתמט מלדון אותו, ובדיני ממונות הדין הוא שאם הדין הוא מרומה שהדיין יכול לקיים דרישה וחקירה לעדות:

מנין לדיין שיודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר הואיל והעדים מעידין אחתכנו ויהא קולר תלוי בצואר עדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.

אמנם לענין לגבות מן היורשים שטר ישן, ראה נתיבות המשפט באורים סימן סא ס”ק יא, שהביא תקנה שתקנו שלא לגבות בשטר ישן. וראה להלן על מקור תקנה זו. 

והמנהג שאין גובין בשטר ישן מיורשים, והלוה נאמן לטעון פרעתי. ונראה דאם טוען פרעתי קודם שנעשה ישן, וכן יורשים שמת אביהם קודם שנעשה ישן, אפ”ה פטורים, דמתוך שהניח השטר בידו כל כך איכא ראיה שבודאי נפרע כבר, כן נראה לי.

דבריו לא מקובלים על האחרונים, ע’ להלן.

ובענין זה של דינא דמלכותא דינא בהתיישנות, לכאורה לא שייך כאן דינא דמלכותא, כמו שכתבנו בשיעור על פשיטת רגל, שאף שלפי החוק אין חוב, הרי לפי ההלכה אי אפשר לומר שהחוב פקע. ובפרט שגם החוק עצמו בסעיף הראשון הוציא את בתי הדין ממחויבות לחוק ההתיישנות, כי בתי הדין דנים לפי מסגרת חוק הבוררות, שלא כפוף לדין המהותי האזרחי במדינת ישראל.

ויתכן ששאלה זו, האם אומרים דינא דמלכותא דינא בחוק ההתיישנות, תלויה בטעמים של ההתיישנות כמ”ש לעיל, ויש נפ”מ גם להלכה בין הטעמים מתוך שו”ת במראה הבזק, באתר ישיבה:

קבעו הראשונים שאין אומרים דד”ד במקום שהוא סותר דין תורה. שתי שיטות בהבנת כלל זה – שיטת הרמ”א ושיטת הש”ך. הרמ”א (חו”מ סי’ שסט סע’ יא) פסק: “וליכא בזה (דיני ירושה) משום דינא דמלכותא, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל”. מו”ר מרן הגר”ש ישראלי (“עמוד הימיני” סי’ ח אות ח) מבאר שכוונת הרמ”א לחלק בין חוקים שעיקרם בהכרעה שכלית “ומטרת החוק בזה הוא למצות את מדת האמת והצדק, ולקבוע כן את החוק”, אשר בזה לא אמרינן דד”ד, מפני שאנו הולכים אחר מידת האמת והצדק שהתורה מגדירה, לבין דברים שעיקרם בחינת התיקון שיש מזה לעולם “שלא שייך בהם הכרעה שכלית, אלא קבעית נוהג וחק, בהתאם ליסודות הכלליים של הצדק”, ובזה אמרינן דד”ד.

על-פי דבריו יש לדון האם יחול כאן דד”ד. הדבר תלוי בהסברים השונים לחוק ההתיישנות (ראה הסברים להצעת חוק ההתיישנות תשס”ז-2007): לפי חלק מההסברים, מטרת החוק לאפשר התנהלות תקינה של צרכי המסחר, כדי שלא יצטרכו לשמור ראיותיהם לאורך זמן; לעודד תובעים להגיש תביעותיהם בזמן; וכדי לתת עדיפות לתביעות חדשות על פני תביעות ישנות, על מנת להקל מהעומס המוטל על בתי המשפט. לפי הסברים אלו, החוק הוא תקנה לתיקון העולם, ועשוי להיות לו תוקף הלכתי. אולם לפי הסברים אחרים השיהוי הממושך בהגשת התביעה עשוי להעיד על כך שהתובע ויתר ומחל על זכות התביעה; וכן כי זכותו של נתבע שלא לסבול מחוסר ודאות באשר לתביעות ישנות שעשויות להיות מוגשות כנגדו. לפי זה, חוק ההתיישנות מבוסס על הכרעות שכליות הנוגדות את הכרעת התורה, ולכן אין תוקף הלכתי לחוק ההתיישנות.

יתכן שהדין שונה בדבר שכל החיוב הממוני הוא רק בגלל החוק, למשל חיוב פיצויים שהמעביד חייב לשלם על פי החוק, ולמעשה גם בתי הדין מחייבים לשלם פיצויים על פי מנהג המדינה, ובענין זה כתב הרב שלמה בן שמעון, שורת הדין כרך ו עמוד קעט:

ובנדון שאלתנו יש נפ”מ גדולה להלכה אם חיוב תשלום הפיצויים הוא מכח הדין או מכח המנהג וכדלהלן. לו היתה תביעת הפיצויים חיוב מן הדין בודאי שנקבל את התביעה ונדון בה ונחייב גם לאחר שבע שנים. וטענה זו שטענו הנתבעים שאין להם מאיפה לשלם זה לא טענת פיטור, חזקה עליהם שידעו איך לממן את התשלום שביה”ד יחייב, כי אם הם חייבים זאת לא טענה הפוטרת. אך כיון שבדין תורה אין חיוב של מתן פיצויים וחיוב זה בא רק מכוח מנהג מדינה וא”כ עלינו לנהוג בזה כפי המנהג, כי המנהג קובע: כל תביעה שאדם מגיש נגד חבירו בין בשכירות פועלים או בכל תביעה שבין אדם לחבירו מכל סוג שהוא זכות התביעה היא רק תוך שבע שנים. וכיון שבענייני פיצויים החיוב נובע רק מכח המנהג עלינו ללכת בזה כפי המנהג ולא נוכל לחייב כל חוב שהוא מכח המנהג בדבר שהמנהג לא מחייב.

ההוכחה לכך היא מדברי תשובת הריב”ש בתשובה המדברת בענייני מנהג:

מאחר שאין זה מן הדין ולא מתקנת הקהל אלא מצד המנהג לבד, וגם המנהג אינו בנוי על קו היושר אין לדון בו אלא בדומה ממש למה שנהגו.

אבל כתב הרב רצון ערוסי בתחומין כא, על ההתיישנות:

אין ללמוד מדברי הריב”ש, שתביעה לתשלום פיצויי פיטורין, שהוא מנהג טוב, לא תתקבל בגלל טענת התיישנות, שבאה מכח מנהג רע. זה שטענת התיישנות היא מנהג רע לפי ההלכה – בכך מודה גם ביה”ד הרבני הגדול (שם, עמ’ 152), כשקבע בצורה נחרצת שאם החיוב ופיצויי פיטורין היה מן הדין ולא מן המנהג, הוא היה דוחה את טענת ההתיישנות, ומחייב בתשלום פיצויי פיטורין.

זאת ועוד: פיצויי הפיטורין, אף שיסודם במנהג, הם הפכו להיות בימינו חלק בלתי נפרד מהסכם השכר; והסכם שכר, הרי הוא חיוב מכח הדין. ולגבי זה כבר אמר ביה”ד את מלתו, שאם החיוב הוא מכח הדין, הוא היה דוחה את טענת ההתיישנות.

ועוד הביא שם שהיתה תקנה קדומה שלא להתייחס לתביעה לאחר מספר שנים:

ד”ר זרח ורהפטיג (החזקה במשפט העברי, ירושלים תשכ”ד, עמ’ 277-276) מביא מספר תקנות של קהילות שונות באשכנז, שהתייחסו לתביעה על בסיס שטר ישן (שלוש, שש או שבע שנים) כאילו אותו חוב שבשטר היה מלווה על פה, שבו כאשר מכחיש הנתבע את התביעה הוא נשבע ונפטר. אותן תקנות נתנו סמכות שיקול דעת לדיינים, שאם יראו לנכון יהפכו את השבועה למלווה, שישבע ויטול. על פי אותן תקנות נהגו הלכה למעשה באותם מקומות.

נראה שזה המנהג שכתב נתיבות המשפט שהובא לעיל.

מכל מקום הרבה אחרונים הסתייגו מתקנה זו, ע’ במאמרו של הרב ערוסי שהביאם. וע’ גם דיון של מנחם אלון בספר המשפט העברי מה’ תשל”ח עמ’ 110.

מכל מקום, גם תקנה זו אין לה קשר עם חוק ההתיישנות כפי שהוא היום, כיון שגם לפי התקנה מדובר שהנתבע כופר בחוב ומסייע דבריו בהתיישנות. אבל לפי החוק, גם אם הנתבע מודה שחייב, אין בית הדין יכול לכפות לשלם. ההתיישנות לפי החוק, מצד אחד עדיין משאירה את החוב במקומו, ורק שאין אפשרות לבית הדין לדון בה. ויש בה גם דבר לא הגיוני, שאין בית הדין טוען להתיישנות אלא אם הנתבע טוען. ולכאורה אם יש זכות בהתיישנות, הרי בית הדין היה אמור לטעון לאילם.

ראה בספר המשפט העברי, שבמקור הצעת החוק היה כתוב שאם הנתבע מודה בחיוב, לא יוכל לטעון להתיישנות. אולם החוק כפי שהתקבל, מכיל את הסתירה שגם אם הנתבע מודה, יש אפשרות לטענת התיישנות.

נראה שבחוק יש ערבוב של ההלכה עם החוק, ויש נסיון לשלב את ההלכה שבה אין התיישנות, עם החוק הקובע שיש התיישנות.

הרב רצון ערוסי עמד על הסתירה שבחוק, שכן אם יש טענת התיישנות, מדוע בית המשפט לא טוען בעצמו אלא זה תלוי אם הנתבע טען או לא טען, שהרי לפי החוק זו רק טענה פרוצדורלית ולא מהותית והחוב עדיין קיים?

מנחם אלון, המשפט העברי, הוצ’ מאגנס, מהדורה ג, כרך ג, עמ’ 1453-1452 הובא בתחומין:

דעת פרופ’ מנחם אֵלון (משנה לנשיא בית המשפט העליון, בדימוס), המחוקק שחוקק את חוק ההתיישנות נע ונד בין שתי מגמות סותרות, בין המגמה להיות מושפע מהמשפט העברי, ולצמצם את חוק ההתיישנות, באופן שההתיישנות היא פרוצדוראלית בלבד, לבין מגמה שחוק שדן בהתיישנות מכיר בהתיישנות כמטריאלית. ולכן, החוק מכיר בהתיישנות רק אם הנתבע טוען טענת התיישנות (פרוצדוראלית), אך מאידך גיסא הכיר בכך גם כשהנתבע הודה בחוב, דבר שעושה את ההתיישנות למטריאלית.[3] וכך יוצא, שדרישת החוק שהנתבע יטען טענת התיישנות, היא מגוחכת.

ובנוגע לשאלה שנדונה לעיל, האם יתכן לדון על חוק ההתיישנות מכח דינא דמלכותא, על זה כתב הרב ערוסי שם בדברי הסיכום:

לגבי חוק ההתיישנות יש שכנראה היו מכירים בו מבחינה הלכתית מכח דינא דמלכותא דינא ומכח מנהג הסוחרים; ויש שמתנגדים לכך בתקיפות. אחד מטעמי ההתנגדות הוא היותה של מדינת ישראל מדינת העם היהודי, שמשפטה הרשמי והנוהג בה צריך להיות משפט התורה.

יש אומרים שכנגד תביעה מיושנת הסומכת על מנהג המדינה תתקבל טענת התיישנות, כיון שגם טענה זו ניזונת מכוח מנהג המדינה, וכשנוהגים ע”פ מנהג המדינה, אין לברור מתוך מנהג זה את הנוח והטוב בלבד. אולם הלכה זו טרם מצאה את ביסוסה הראוי לה, ויש עדיין צורך לעיין בה היטב.

בנוסף מביא הרב ערוסי שם שגם במסגרת המשפט, גורמים ממלכתיים שנתבעים נמנעים מלטעון טענת התיישנות משום שהם רואים באפשרות שלא לשלם משום כך, פגם מוסרי.

ובפתחי חושן חלק א (הלואה) פרק ב – חובת הלוה לפרוע חוב סעיף כט

אפילו עברו כמה שנים ולא תבעו, אינו נפטר מלשלם, ואין אומרים כיון ששהה כל כך שנים ולא תבעו מחל לו, ואפילו שמענו בפירוש שנתייאש המלוה מן החוב הסכמת רוב הפוסקים שאינו יאוש.

[1] ויש נפ”מ גם להלכה בין הטעמים: קבעו הראשונים שאין אומרים דד”ד במקום שהוא סותר דין תורה. שתי שיטות בהבנת כלל זה – שיטת הרמ”א ושיטת הש”ך. הרמ”א (חו”מ סי’ שסט סע’ יא) פסק: “וליכא בזה (דיני ירושה) משום דינא דמלכותא, דלא אמרינן דינא דמלכותא אלא בדבר שיש בו הנאה למלך או שהוא לתקנת בני המדינה, אבל לא שידונו בדיני עובדי כוכבים, דאם כן בטלו כל דיני ישראל”. מו”ר מרן הגר”ש ישראלי (“עמוד הימיני” סי’ ח אות ח) מבאר שכוונת הרמ”א לחלק בין חוקים שעיקרם בהכרעה שכלית “ומטרת החוק בזה הוא למצות את מדת האמת והצדק, ולקבוע כן את החוק”, אשר בזה לא אמרינן דד”ד, מפני שאנו הולכים אחר מידת האמת והצדק שהתורה מגדירה, לבין דברים שעיקרם בחינת התיקון שיש מזה לעולם “שלא שייך בהם הכרעה שכלית, אלא קבעית נוהג וחק, בהתאם ליסודות הכלליים של הצדק”, ובזה אמרינן דד”ד.

על-פי דבריו יש לדון האם יחול כאן דד”ד. הדבר תלוי בהסברים השונים לחוק ההתיישנות (ראה הסברים להצעת חוק ההתיישנות תשס”ז-2007): לפי חלק מההסברים, מטרת החוק לאפשר התנהלות תקינה של צרכי המסחר, כדי שלא יצטרכו לשמור ראיותיהם לאורך זמן; לעודד תובעים להגיש תביעותיהם בזמן; וכדי לתת עדיפות לתביעות חדשות על פני תביעות ישנות, על מנת להקל מהעומס המוטל על בתי המשפט. לפי הסברים אלו, החוק הוא תקנה לתיקון העולם, ועשוי להיות לו תוקף הלכתי. אולם לפי הסברים אחרים השיהוי הממושך בהגשת התביעה עשוי להעיד על כך שהתובע ויתר ומחל על זכות התביעה; וכן כי זכותו של נתבע שלא לסבול מחוסר ודאות באשר לתביעות ישנות שעשויות להיות מוגשות כנגדו. לפי זה, חוק ההתיישנות מבוסס על הכרעות שכליות הנוגדות את הכרעת התורה, ולכן אין תוקף הלכתי לחוק ההתיישנות. מתוך שו”ת במראה הבזק, באתר ישיבה.

[2] וע’ שו”ת אבקת רוכל סי’ צז.