ב"ה
טז. תחרות עיסקית בהלכה (א)
האם מותר לפתוח עסק מתחרה באותו ישוב, או באותה שכונה, או שהדבר אסור מן הדין או רק ממידת חסידות שלא היורד לאומנות חברו, כמובא במסכת סנהדרין פא ע"א
דרש רב אחא ברבי חנינא מאי דכתיב אל ההרים לא אכל שלא אכל בזכות אבותיו ועיניו לא נשא אל גלולי בית ישראל שלא הלך בקומה זקופה ואת אשת רעהו לא טמא שלא ירד לאומנות חבירו.
האם מותר לפתוח עסק מתחרה במקומו של עסק קיים? חנות, מרפאת שינים וכיו"ב? דוגמאות לשאלות שנזקק אליהן בית הדין, ראה בסוף.
עיקר הסוגיה היא במסכת בבא בתרא דף כא ע"ב:
אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקי ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקמוקי גביה דינא הוא דמעכב עילויה דא"ל קא פסקת ליה לחיותי.
לימא מסייע ליה מרחיקים מצודת הדג מן הדג כמלא ריצת הדג וכמה אמר רבה בר רב הונא עד פרסה שאני דגים דיהבי סייארא.
א"ל רבינא לרבא לימא רב הונא דאמר כרבי יהודה דתנן רבי יהודה אומר לא יחלק חנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שמרגילן אצלו וחכמים מתירין אפי' תימא רבנן עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי יהודה התם אלא דאמר ליה אנא קמפלגינא אמגוזי את פלוג שיוסקי אבל הכא אפילו רבנן מודו דא"ל קא פסקת ליה לחיותי.
מיתיבי עושה אדם חנות בצד חנותו של חבירו ומרחץ בצד מרחצו של חבירו ואינו יכול למחות בידו מפני שיכול לומר לו אתה עושה בתוך שלך ואני עושה בתוך שלי תנאי היא דתניא כופין בני מבואות זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסקי ולא מלמד תינוקות ולא אחד מבני בעלי אומניות ולשכנו אינו כופיהו רשב"ג אומר אף לשכנו כופיהו.
אמר רב הונא בריה דרב יהושע פשיטא לי בר מתא אבר מתא אחריתי מצי מעכב ואי שייך בכרגא דהכא לא מצי מעכב בר מבואה אבר מבואה דנפשיה לא מצי מעכב בעי רב הונא בריה דרב יהושע בר מבואה אבר מבואה אחרינא מאי תיקו אמר רב יוסף ומודי רב הונא במקרי דרדקי דלא מצי מעכב.
לפי רב הונא בר מבואה יכול לעכב את חברו שלא להעמיד ריחיים. הגמרא דוחה את הסיוע ממצודת הדג. ואומרת הגמרא שזו מחלוקת בבריתא. ולמסקנה זו מחלוקת בין רב הונא לבין רב הונא בריה דרב יהושע. וכתב בית יוסף חושן משפט סימן קנו
ופסקו הרי"ף (שם) והרא"ש (שם) והר"ן (ד"ה תנאי) כרב הונא בריה דרב יהושע וכן פסק הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שכנים (שם) וכן פסק הרמב"ן (ד"ה בעי) בשם הגאונים.
וגם בבעיה של רב הונא בריה דרב יהושע נפסק לקולא שבר מבואר על בר מבואה לא יכול לעכב והטעם לכך כתב בית יוסף שם:
ופסקו הרי"ף (יא.) והרא"ש (סי' יב) ז"ל דכיון דעלתה בתיקו לא מצי מעכב וכן דעת הרמב"ם בפרק ו' מהלכות שכנים (ה"ח). וכתוב בנמוקי יוסף (יא.) הטעם משום דכל תיקו דממונא הוי חומרא לתובע וקולא לנתבע.
רש"י על הגמרא שם כתב:
דאוקי ריחיא – לטחון ולשכור.
מרחיקין מצודת הדג מן הדג – צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חורו מרחיקין שאר ציידין מצודתם משם אלמא אף על גב דלא זכה ביה ולא מטא לידיה מרחיקין משם דא"ל קא פסקת לחיותי.
שאני דגים דיהבי סיירא – נותנין עין בהבטם להיות נוהגים לרוץ למקום שראו שם מזונות הילכך כיון שהכיר זה חורו ונתן מזונות בתוך מלא ריצתו בטוח הוא שילכדנו דה"ל כמאן דמטא לידיה ונמצא חבירו מזיקו אבל הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא.
שמרגילם – לבא אצלו כשאבותיהם שולחין אותן אל החנויות לקנות מן החנוונים.
שיוסקי – שקדים.
אבל הכא – שזה העמיד תחילה והרגיל להשתכר בכך וזה בא לירד אצלו לאומנותו אומר לו פסקת לחיותאי.
לדעת רש"י הטענה העומדת כאן לדיון הוא "קא פסקת לחיותאי", היינו שלדעת רב הונא יש טענה שבגלל זה שבא ומעמיד עוד רחיים, הוא מפסיד פרנסתו של הראשון. וכן משמע פשט הסוגיה.
אמנם, יתכן שהפשט בגמרא הוא שהעיכוב הוא גם משום הרעש הנוסף במבוי, ולכן הדוגמה היא דוקא ברחיים ולא בחנות.
ויתכן שהרמב"ם, בגלל שהדוגמה היא מרחיים, הבין שהסוגיה מדבר גם משום פסיקת החיות וגם משום רעש ראה רמב"ם הל' שכנים פ"ו הלכה ה"ח
כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות, היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחיים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו או טחון אחרת, אינו יכול למנעו ולומר לו אתה פוסק חיי, ואפילו היה מבני מבוי אחר אינן יכולין למנעו שהרי יש ביניהם אותה אומנות, אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ מצד מרחץ של זה יש להן למנעו, ואם היה נותן עמהם מנת המלך אינו יכול למנעו.
ראה בית יוסף שני הסברים ברמב"ם לפי ההסבר הראשון הטענה היא טענה של רעש, ולכן אם יש כבר רעש מרחיים אין יכולים למחות "שהרי יש ביניהם אותה אומנות". מאידך הרמב"ם מזכיר את הטענה שפסקת לחיותי[1].
לפי המסקנה שהלכה כרב הונא בריה דרב יהושע, אין טענה כזו וכל אחד יכול לפתוח עסק נוסף ליד העסק של חברו, ולפי זה הטעם הוא מה שכותב רש"י בד"ה שאני דגים, "הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא".
וכן הדגיש הבית יוסף בדעת רש"י: בית יוסף חושן משפט סימן קנו:
הנה רש"י פירש דלאו מטעם היזק הנכנסים והיוצאים אמרה רב הונא לשמעתיה כלל אלא מטעם פסיקת החיות.
כלומר שזהו הטעם שנדון כאן, ולא משום רעש קול הנכנסים והיוצאים. וכן הלך בדרך של רש"י שו"ת מהר"ם מרוטנבורג דפוס פראג סימן תרעז:
ראובן היה מתעסק באומנתו ובא שמעון ועסק בה אחריו [וצוח] ראובן לגזור לבל יעסוק בה אחר ומעכב עליו שמעון עד שיורה הרב הדין עם מי…
כך ראינו אם שמעון זה בן מבואו של ראובן שאינו יכול לעכב עליו ואף על גב דאמר במכות (כ"ד ע"א) דרש [רב שמלאי] תרי"ג מצות [נתנו] למשה דוד העמידם על ז' מי יגור באהליך וכו' לא עשה לרעהו רעה שלא ירד לאומנות חבירו זו מדת חסידות אבל לענין שורת הדין לא כדאמר בפ' לא יחפור (כ"א ע"ב) א"ר הונא בר מבואה דאוקי רחיא ואתא בר מבואה אחרינא ומוקי רחיא גבי' דינא הוא דמעכב עלי' דא"ל פסקת לחיותאי ולית הלכתא כותי' אלא כרב הונא [ברי' דרב יהושע] דאמר בר מבואה אבר מבואה דנפשי' לא מצי מעכב.
הרי שאכן שאלה זו קשורה לדין יורד לאומנות חברו, אלא שהמימרא על היורד לאומנות חברו זו מידת חסידות, אף שמן הדין אינו יכול לעכב.
אלא שיש לדון האם אמנם טענת "פסקת לחיותאי" נדחתה לגמרי. האם טענה זו שייכת במקום שכתוצאה מפתיחת חנות גדולה, לא תהיה פרנסה כלל לקטן ואולי יצטרך לסגור, האם גם במקרה כזה נאמר שזה עושה בתוך שלו וזה עושה בתוך שלו?
יש להביא ראיה שטענת "פסקת לחיותאי" לא נדחתה לגמרי, שהרי על בן עיר אחרת יכול לעכב. אם כן טענה זו לא התבטלה לגמרי. אלא שאפשר היה לומר שבן עיר אחרת לא יכול לבוא ולפתוח לא בגלל טענת פסקת לחיותאי, אלא שאלו זכויות בני העיר, שאחר לא יוכל לבא לעסוק במה שהם עוסקים.
אבל כתבו בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ג עמוד 341:
אולם ראה בסמ"ע ובביאור הגר"א ובנתיבות שכתבו במפורש דדין עיכוב של בן העיר על בן עיר אחרת, הוא אמנם מדין פסיקת חיותא, ע"ש.
אם כן צריך לומר שרב הונא בריה דרב יהושע לא חולק על טענת פסקת לחיותי, וגם הוא מודה שיש לו דין של מזיק, אלא שיתכן שחולק על רב הונא משום שסובר שהראשון אין לו זכות קנויה להעמיד רחיים, ולכן אחר יכול להעמיד גם כן.
אלא שעדיין נראה שסברא זו לא מוסכמת, שהרי כתב הבית יוסף חו"מ קנ"ו:
כתוב במרדכי (סי' תקטז) ומבוי הסתום משלשה צדדין רק בצד אחד יכנסו לו ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד שאין הגוי יכול לילך אם לא ילך תחלה לפני פתח שמעון נראה דיכול לעכב עליו כדרב הונא. אביאסף[2]. וכן כתב בהגהות מיימון פרק ו' מהלכות שכנים (אות ח). ונראה דאביאסף סבר דלא כרב הונא בריה דרב יהושע ואם כן לדידן דקיימא לן כרב הונא בריה דרב יהושע לא מצי מעכב עליו:
אבל הרמ"א בדרכי משה שם כתב:
(ולעניות דעתי נראה דגם רב הונא בריה דרב יהושע מודה בהאי דינא דחנות דהיה שמעון יושב בפתח ולא היה שום אדם יכול לעבור לראובן אם לא הלך תחלה לפני פתח שמעון וכן כתב המרדכי בהדיא שם ומשמע דדוקא מכח זה פסק כן דזה מיקרי ירד לחיותו ולא כשמעמיד החנות בצדו ועיי"ש ודוק).
וכן כתב הרמ"א בשו"ת סי' י' ביסוד הראשון, וז"ל
ואף על גב שהרב אלפסי והרא"ש פסקו דלא כרב הונא דקם ליה כיחידאי, מכל מקום אומר אני שיש להתיישב בדבר. שהרי במרדכי פרק לא יחפור מייתי בשם אביאסף, וז"ל: מבוי הסתום משלשה צדדין רק בצד אחד הוא פתוח לכנוס בו, ודר ראובן אצל סופו הסתום ובא שמעון לדור כנגד הצד הפתוח, שאין כותי יכול ליכנס למבוי אם לא שיעבור על פתח שמעון, דינא הוא דמעכב עליו כדרב הונא עכ"ל. א"כ משמע שהלכתא כוותיה דרב הונא מדמייתי ראייה מיניה. אלא ע"כ צריכין אנו לחלק דבדבר דברי היזקא כגון הכא גבי מבוי שבודאי יזיק לו, כ"ע מודו דהלכתא כרב הונא ואם כן בנדון דידן נמי בריא היזקא הוא, כי היענטילומר השני נתן להכריז שכל ספר יוזיל זהוב טפי מהגאון. ומי ראה זאת ולא יבא אליו לקנות ממנו, ויכול הוא להוזיל כי הוא מעשירי הארץ.
אלא שהרמ"א חילק בין ברי הזיקא ללא ברי הזיקא, ולעיל דברנו על חילוק בין פוגע בחיותו לבין פסקת לחיותו, אלא שגם בסוף משמע ברמ"א שזה ממש נזק שלא יבואו לקנות ממנו.
ואם כן לשיטת הרמ"א לכ"ע יש טענת פסקת לחיותי, וכן יש זכות לראשון הקודמת לשני, וצריך לומר אם כן שרב הונא בריה חולק על סברא אחרת, שהוא סובר כמו רש"י שהשני יכול לפתוח משום הטעם שכתב רש"י "הכא מי שבא אצלי יבא ומי שבא אצלך יבא", כלומר, שתהיה פרנסה גם לי וגם לך. אבל במקרה של אביאסף צריך לומר שלא יכנסו לשני לגמרי, כמו שהסבירו בפסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ג עמוד 342
דר"ה ס"ל דבזה שהשני בא ומעמיד ריחיים כנגדו, נקרא בזה ומפסיק חיותו, וע"ז הוא דפליג ר"ה בדר"י, וס"ל דהשני לא נקרא בכלל מפסיק חיותו, ומטעם שכתב שם רש"י בד"ה שאני: אבל הכא מי שבא אצלי יבוא ומי שיבוא אצלך יבוא, והיינו דאין כאן מעשה היזק מצד השני, דהשני יכול לומר, איני עושה לך כלום, דמי שבא אצלי וכו', ולכן באופן שהשני מזיקו בודאי, וכהא דמבוי סתום מג' רוחות, דברור הוא שע"י פתיחת חנות השניה לא יבואו לראשון, גם לר"ה בדר"י אסור.
וכיוצא בזה הסביר בשו"ת חתם סופר את דעת אביאסף[3].
המסקנה שעולה מתוך הסבר זה בסוגיה, על פי פסק הרמ"א בתשובה ובדרכי משה, שמותר לפתוח עסק נוסף באותו יישוב, רק אם העסק לא יקפח לגמרי את פרנסתו של הראשון. אבל אם זה יפסיד לגמרי את פרנסת הראשון, לכ"ע יכול למנוע ממנו לפתוח. ולכן לפתוח סופר מרקט במקום שיש חנות מכולת שכונתית, כשברור שבמשך הזמן בעל המכלת יאלץ לסגור, יהיה אסור לו לעשות את זה.
ולכן, ע' להלן במקרים שנדונו בפה"ד[4], באותם מקרים שבהם הראשון יפסיד לגמרי יכול למנוע ממנו.
למעשה החילוק הוא בין תחרות הוגנת לבין תחרות שאינה הוגנת.
בספר "המסחר במשפט העברי" דן הרב נחום רקובר בסוגיה זו של השגת גבול על פי ניתוח מספר דיונים בבית הדין:
פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק א עמוד 277
מטענת התובע: זה יותר מעשר שנים שהתחלתי להעתיק ע"י הרב חסידה בירושלים את כל כתבי – היד של רבנו ישעיה די – טראני על כל התורה וחמש מגילות ועל כל נ"ך. הוא שלח אלי ליוהניסבורג את ההעתקה, וזה עלה לי בהרבה כסף. לפני שנתים הדפסתי ביוהניסבורג את פירושו של הר"י די – טראני לתהלים וחמש מגילות וקצת על התורה…
והנה כבואי לירושלים נודע לי שהרב ר"י סגל דייטש המנהל את המוסד מעין חכמה עומד להשיג גבולי ולהוציא לאור פירושו של רבינו ישעיה די – טראני על נ"ך. אני דורש מבית – הדין לאסור עליו את הדפסת ר"י די – טראני על נביאים וכתובים, שלא ישיג את גבולי.
…מעתה עלינו לברר אם לפי הדין יש מקום לדרישת התובע לאסור על הנתבע להמשיך בהדפסת כת"י הר"י די – טראני על נ"ך: אם מטעם יורד לתוך אומנותו של חבירו אם מטעם המחזיר אחר דבר וקדם אחר ונטלו.
פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ג עמוד 336
תביעת פיצויים מצד בעל חנות לעופות ודגים מאת מי שהיה שותפו בעסק זה ומכר לו חלקו, כי הוא גרם לו הפסד בזה שהפר את ההסכם שביניהם ופתח חנות כזו באותה סביבה. – טענת הנתבע שלא הוא פתח את החנות כי אם בנו וכי החנות איננה בסביבה הקרובה.
פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ד עמוד 10
התובע: י' ל' (ב"כ עו"ד י' סובול) נגד: הנתבעים: הוצאת ספרים פרדס – ישראל (ב"כ הרב י' ל' פנחס ומר ב' ש') תביעה להשגת גבול, לחילופין תביעת פיצויים.
…התובע בתיק זה הגיש תביעה נגד הנתבעים תוך הטענה שבשעתו הוא יזם הוצאת והפצת ש"ס באמצעות העתון ידיעות – אחרונות, אחרי עבודת הכנה רבה במשך כשנה. …המדובר היה על הוצאת ש"ס בגודל הוצאת פרדס האמריקאי. באותו זמן פנה אחד מחברי הנהלת פרדס – ישראל למר מוזס, מנהל העתון, בטענה על יזמתם להוציא ש"ס באותו גודל וצורה, מה שהם עוסקים מזה כמה שנים בהוצאתו והפצתו ואגב הציע להנ"ל, להכנס אתם בעסק ולהפיץ באמצעות העתון הנ"ל את הש"ס של פרדס – ישראל,
ביום כ"ז שבט תשי"ז פורסמה מודעה בענין הנ"ל בעתון ידיעות – אחרונות, וזה על סמך ההסכם שבין התובע והנהלת העתון. אולם כשמיד לאחר זה, פירסם עתון מעריב את הצעתו הוא להוצאת ש"ס אל – המקורות בששה כרכים, הוחלט ע"י הצדדים – היינו הנהלת העתון והתובע, לשנות את תכניתם המקורית ולהוציא ש"ס יותר גדול מזה שתוכנן קודם, כדי שיוכלו לעמוד בהתחרות מצד עתון מעריב… בינתיים נגמרה העיסקא בין העתון לבין פרדס – ישראל והתובע הוצא לגמרי מן העסק.
… הוא טוען על כן, שהחברה הנ"ל השיגה את גבולו, ניצלה המצאה ויזמה שלו לאחר שהשקיע עבודה רבה וגרמה לו ע"י כך הפסד ומניעת ריוח. ע"כ מבקש מביה"ד לחייב את הנתבעים לסלק את ידם מן העסק עם העתון ידיעות – אחרונות, לחילופין, לחייבם בתשלום פיצויים בחלק קטן מן הריוח שהנתבעים מרויחים מהעסק.
כתר –ה מחקרים בכלכלה ובמשפט על פי התורה.
ע"ע תחומין י', תחרות מסחרית בעיר ובכפר, הרב יגאל אריאל, עמוד 194
[1] וראה כתר – ה מחקרים בכלכלה ובמשפט על פי התורה, ע' 92 ע' 105 ועוד.
[2] שורת הדין כרך ז עמוד רכ: "נראה לדמות את החידוש של האביאסף לחידושו של הר"י מיגאש, שכתב בפרוש הגמ' "מרחיקין מצודות הדג, דיהבי סייארא", לחלק בין פסיק לחיותיה קצת, לפסיק לחיותיה לגמרי שאז יכול לעכב עליו, ובמצודות הדג פסיק לחיותיה לגמרי, וכן (במקרה דאביאסף) במבוי הסתום פסיק לחיותיה לגמרי, ולכן דין הוא שיעכב עליו."
[3] שו"ת חתם סופר חלק ה (חושן משפט) סימן עט: "ונלע"ד דודאי הך דר"ה קשה מ"ש רחיים דנקיט דוקא וע"כ הי' נראה לאביאסף דר"ה לא אמרה אלא בכי האי גוני שמעכב הראשון על השני שאין אדם עובר להשני קודם שיגיע לפתחו של ראשון כגון במבוי סתום וזה שייך ברחיים שמשמיע קול וכל עובר עליו יודע ושומע ביום ובלילה שיש כאן רחיים ומי פתי ילך אל השני כיון שהראשון קודם לו נמצא פוסק לחיותי' לגמרי וכעין אביאסף מיירי בחנות פתוחה וחנוני יושב ופירות לפניו וכל עובר במבוי פוגע בראשון תחלה ופוסק לחיות' לגמרי אבל שארי אומנו' כגון חייט ובורסקי לא שייך דין זה בשום אופן אפי' דר בראש המבוי וזה בסופו מ"מ אין הכרח שילך אל הראשון ולא אל השני כי מנא ידעי כ"ע שיש כאן חייט או בורסקי וליכא אלא פחתי ולא פסקי' לחיותא".
וכן כתב בחתם סופר בחידושים שם: "ונלע"ד דלמסקנא לא נדחו דברי ר"ה ומשו"ה אמר רב יוסף מודה ר"ה בתשב"ר ע"כ מוכח דדברי ר"ה הלכה הם וב"י נדחק בזה ויבואר שם לקמן אי"ה. ור"ה מיירו באופן אבי אסף דפסקי' לחיותי' לגמרי ומשו"ה נקיט מילתא ברחיים המשמיע קול וכשזה עשה רחיים בפתח המבוי כל השומע קול הרחיים יכנס לשם ולא ישאר לחברו מאומה ופסק לחיותי' לגמרי ורב יוסף נמי נקיט תשב"ר המשמיעי' קול וכל מי שמכניס תינוק ללמוד ושומע בכניסת המבוי קול תשב"ר מכניס התינוק לזה ולא ישאר לזה מאומה. ור"ה ברי דר"י מיירי באופן שאינו פוסק אלא פוחת חיותי' ובהא קיי"ל דאינו יכול למחות אבר מתא דידי' אפי' אינו בר מבואי דכיון דלא איפשטא איבעי אזלי לקולא ורק בפוחת ולא בפוסק חיותי' לגמרי כגון אוראנד"א דמשאת בנימין… א"כ י"ל ע"כ ל"פ רבנן אלא בפחיתות ולא בפסיקות חיות ור"ה ככ"ע באופן דלמסקנא י"ל ר"ה ור"ה ברי דר"י לא פליגי ומר אמר חדא ומא"ח ול"פ וצדקו דברי האבי אסף והרוקח ב' עמודי עולם הראשוני' והרמ"א ומ"ב ב' עמודי גולה אחרונים ומי יבוא אחר מלאכי עליון את אשר כבר עשוהו וזכינו להשוות דעת החכמי' בעזה"י".
[4] ע"פ "המסחר במשפט העברי" נחום רקובר, הסגת גבול מסחרית, פרק ראשון, הגנה מפני עיסוק מתחרה, ע' 107