יט תקנת השוק

ב”ה

יח. תקנת השוק

חכמים תיקנו, שמי שקנה חפץ בשוק, ולא ידע שהוא גנוב, ובא הנגנב והכיר את החפץ שלו ביד הקונה, הבעלים משלם לקונה את הסכום ששילם הלה, ומקבל את החפץ שנגנב ממנו. תקנה זו באה לאפשר חיי מסחר תקינים, בלא חשש שחפץ העומד למכירה הוא חפץ גזול (ב”ק קטו ע”א)

ונראה שברור שהתקנה היא גם לטובת הלוקח וגם לטובת המוכר, משום שתקנה שהיא ללוקח, היא גם לטובת אדם שמוכר ומשום התקנה לא ימנעו מלקנות.

שאלה זו עלתה מספר פעמים לגבי מכירת רכב משומש שהתברר שהוא גנוב. ראה קובץ תקנת השוק במכוניות משומשות, על פסיקת בית המשפט העליון. היו הצעות חוק בנושא, לא ברור לי אם נתקבלו.

האם אדם שקונה רכב ומתברר שהוא משועבד, על פי ההלכה זכאי לקבל את כספו חזרה או לחלופין לבטל את שעבודו?

שאלה זו נוגעת למסחר בשיקים שמתברר שהם גנובים, וכן דובר על תקנת השוק בקנית קרקעות מפלסטינים שהתברר שאינה שלהם (אם אמנם זה כך).

שאלה זו עלתה בשנת 2003 על לבית המשפט העליון[1], נמכרה בשוק הפשפשים תמונה יקרת ערך של הצייר ראובן במחיר מציאה, מבלי שלרוכשת או למוכרת היה מושג בדבר טיבה ומחירה האמיתי של התמונה. גם קונה סביר לא היה עומד על טיבה של התמונה ולא היה יכול להעריך כי תמונה המוצעת למכירה בשוק הפשפשים במחיר של מאות שקלים אינה אלא תמונה ששוויה עשרות אלפי דולרים שנגנבה מהמוזיאון היהודי בניו-יורק.

יש תשובות בנוגע לקנית ספרים משומשים שהתברר שהם גנובים. אדם קנה פלאפון, אופניים וכד’ גנובים, ולצערינו יש גם מציאות של ספרי תורה גנובים. האם צריך להחזירו לבעלים בחינם?

ראה שאלה על תקנת השוק לגבי ס”ת בשו”ת דובב מישרים חלק א סימן קכ:

על דבר השאלה באחד מקלויז שקנה ספר תורה עבור המנין מאיש אחד, ואחר איזה ימים בא אחי אביו של המוכר וערער על המכירה באשר שיש לו חלק בס”ת שנפל בירושה מזקינו של המוכר, ואסר להם לקרות בהס”ת, ועל כן באו בעה”ב של הקלויז לשאול דעת כת”ה אם יכול לאסור…

יש לצדד לדעתי לפי מה דמבואר בחו”מ סי’ שנ”ו [ס”ב] דעשו תקנת השוק בלקח מגנב שאינו מפורסם ומחויבים להחזיר להלוקח המעות שנתן, ועיין בבאר היטב שם באות ה’ מביא בשם תשובה כת”י מהגאון מאמשטרדם זצ”ל שהעלה בראיה ברורה ונכונה דגם בס”ת שייך תקנת השוק.

משנה בבבא קמא קיד ע”ב:

מתני’ המכיר כליו וספריו ביד אחר ויצא לו שם גניבה בעיר ישבע לו לוקח כמה נתן ויטול ואם לאו לאו כל המנו שאני אומר מכרן לאחר ולקחן זה הימנו:

ופרש רש”י:

שם גניבה – שיצא קול שנגנבו כליו.

נשבע לוקח כמה נתן ויטול – ויחזיר לו כליו ולפני יאוש קמיירי.

אמנם לכאורה ברש”י שם ד”ה תקנת השוק משמע שהתקנה היא רק על הלוקח בפרהסיא, רש”י בבא קמא קטו ע”א (ואולי לפי רב פפא שם בזה נחלקו)[2]:

תקנת השוק – על שקנאו לוקח בשוק בפרהסיא ולא הבין בו שנגנב עשו לו תקנה שישלם לו בעל הבית מעותיו.

וכן משמע מלשון המאירי קיד ע”ב:

ואף על פי שמן הדין היה ראוי ליטלם בלא החזרת דמיו עשו בו תקנת השוק והוא שתקנו שכל הלוקח בשוק אף על פי שנודע אחר כן שמן הגנבה היתה לא יחזיר אלא בדמים הואיל ובפרהסיא לקח שאם כן נעלת דלת בפני המוכרים

אבל הפוסקים לא העירו על כך.

ולשון ערוך השולחן חושן משפט סימן שנו סעיף ב בהסבר תקנת השוק:

ואם קנה קודם יאוש שידוע שלא נתייאשו הבעלים מדין תורה צריך הלוקח להחזיר את החפץ להבעלים בלא דמים והוא יתבע מעותיו מהגנב אבל חכמים תקנו כשקנה שלא בצינעא כדרך שקונים מגנבים והקונה לא ידע שהיא גנובה מחזיר החפץ לבעלים והם ישלמו להקונה מה ששילם להגנב ותקנו זה מפני תקנת השוק דאל”כ ימנע כל אדם לקנות בשוק ויתבטל המסחר ואפילו הוכר הגנב משלמים הבעלים להקונה והבעלים יתבעו מהגנב

(ולהלן נדון מה הדין אם קנה לאחר יאוש)

ובחוק המכר בסעיף 34:

נמכר נכס-נד על ידי מי שעוסק במכירת נכסים מסוגו של הממכר והמכירה הייתה במהלך הרגיל של עסקיו, עוברת הבעלות לקונה נקיה מכל שעבוד, עיקול וזכות אחרת בממכר אף אם המוכר לא היה בעל הממכר או לא היה זכאי להעבירו כאמור, ובלבד שהקונה קנה וקיבל אותו לחזקתו בתום-לב.

גם בהלכה וגם בחוק יש תקנת השוק שמטרתה גם לטובת הלוקחים וגם לטובת המוכרים כאחת, שאם לא כן, לא יהיה אדם לוקח חפץ בשוק, וגם המוכרים לא יוכלו למכור, כי יחששו הקונים, שמא החפץ גנוב, ויבוא בעליו ויוציאו מהם בלא דמים.

הבדל גדול יש בין ההלכה לבין החוק, שלפי החוק החפץ נשאר אצל הרוכש, ואילו לפי ההלכה, כפי שנראה, אם קנה את החפץ לפני יאוש, צריך להחזיר את החפץ, ומתקנת השוק מקבל את הכסף ששילם מהבעלים.

נמצא, שעיקר התקנה הוא, השבת הדמים ללוקח, אף שמן הדין היה בעל החפץ יכול להוציאו בלא כלום.

יש גם דברים מקבילים בין ההלכה לבין החוק. לדוגמה: לפי החוק יש צורך בתום לב מצד הקונה. בהלכה זה אמור לגבי הקונה מגנב מפורסם, ע’ בבא קמא קטו ע”א

אמר רבא אם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק.

בחוק, נאמר בפירוש שכל התקנה היא רק כשהמקח נעשה בתום לב. נ’ רקובר (המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ”ח, שער שני: תקנות השוק), מציין (בעמ’ 63, הערה 58) שבצרפת, שוויץ, קויבק, ברזיל, צ’ילי, מקסיקו, ארגנטינה ויפן, החוק דומה להלכה; ואילו בגרמניה, ספרד ופורטוגל החוק דומה לגישה שבחוק המכר. והביא שם את דעתו של מוּרֵי, שהדרך של החזרת המחיר לקונה, עדיפה על הענקת הבעלות בנכס (הערה 20 ממאמרו של שיינפלד).

בהגדרת “גנב מפורסם” יש גם הכרעה בדבר שהוא מחלוקת בין המשפטנים, הם מבחינים בהקשר זה בין שני סוגים של חוסר תום לב: סובייקטיבי ואובייקטיבי. חוסר תום לב “סובייקטיבי”, בפועל, הוא מצב שבו אדם ידע שהכנס גנוב. חוסר תום לב “אובייקטיבי”, המכונה גם חוסר תום לב בכוח, או חוסר תום לב קונסטרוקטיבי, או “חוסר תום לב על דרך הדרש”,[הוא מצב שבו אדם לא ידע בפועל שהנכס גנוב אבל היה עליו לדעת שהוא גנוב. רוכש שלא ידע שהנכס גנוב הוא תם לב באופן סובייקטיבי, אך אינו בהכרח תם לב באופן אובייקטיבי. ייתכן שהיה עליו לדעת על כך שהכנס גנוב.

עוד הבדל בין ההלכה ובין החוק, שלפי החוק תקנת השוק קיימת רק כשנכס נמכר על ידי מי שעוסק במכירת נכסים ואילו לפי ההלכה דין זה קיים בכל מכר. הבדל נוסף: אם ניתן הנכס במתנה, או אפילו פרע הגנב את חובו בגניבה, אין התקנה מגנה עליו, מפני שלא על דעת החפץ הגנוב, הלווה לו את כספו בתחילה. ראה ערוך השולחן סימן שנו סעיף ה’:

במתנה לא עשו תקנת השוק כיון שלא נתן מעות וי”א שגם במתנה עשו תקנת השוק דמתנה כמכר דאי לאו דהו”ל הנאה מיניה לא הוה יהיב לו מתנה ומ”מ נראה עיקר כדעה ראשונה [ש”ך] ועמ”ש בסי’ ס’ ובקרקע לא שייך תקנת השוק אבל בעבדים ובהמות כיון שמטלטלים אותם ממקום למקום דינם כמטלטלים ושייך בהם תקנת השוק ואף על פי שיש שמסתפק בזה מ”מ כן עיקר לדינא [קצה”ח]:

מצאנו עוד את תקנת השוק במקרים דומים:  במשכון יש תקנת השוק, ראה ערוך השולחן חושן משפט סימן שנו סעיף טז

אם הגנב הניח את הגנבה במשכון נותנים הבעלים להמלוה את המעות שהלוה עליו דגם בזה שייך תקנת השוק וחוזרין ועושין דין עם הגנב אם אינו גנב מפורסם ולא ידע שגנוב הוא.

מקור הדבר הוא שו”ע חו”מ ס, א’

ועכשיו אף על פי שנהגו לכתוב בכל השטרות שהוא משעבד לו מטלטלי אגב מקרקעי, נהגו שאינו טורף מהמטלטלים שמכר או נתן או משכן, מפני תקנת השוק.

כלומר, על על פי המדינא המלוה יכול לגבות במקרה כזה גם ממטלטלין שמכר, נהגו שאינו טורף משום תקנת השוק.

כיוצא בזה לגבי כתובה שו”ע אה”ע ק, א’

מדינא דגמרא הכתובה, דהיינו עיקר כתובה ותוספת, אינם נגבים אלא מן הקרקע. ומתקנת הגאונים נגבים אף מן המטלטלים. …ועכשיו נוהגים לכתוב בכל הכתובות ששיעבד לה כל נכסיו מקרקעי ומטלטלי מטלטלי אגב מקרקעי דקנאי’ ודאקנה. ומכל מקום לא נהגו לגבות ממטלטלין שמכר או נתן במתנת בריא, ולא אפילו ממטלטלין שמכרו היורשים, מפני תקנת השוק. (וע’ בח”ה סימן קי”ג. עיין לקמן סימן קי”ח אם אשה חייבת לקבור בעלה קודם שתגבה כתובתה).

בהלכה יש הבדל בין לפני יאוש ובין לאחר יאוש. ע’ רמב”ם הל’ גניבה פ”ה הלכה ה”א – ה”ג, משום שלאחר יאוש הלוקח קנה את החפץ ביאוש ושינוי רשות:

הלכה א: אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח אינו גונב, וע”ז נאמר (משלי כ”ט כ”ד) חולק עם גנב שונא נפשו.

הלכה ב: הגונב ומכר ולא נתיאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק והבעלים חוזרין ועושין דין עם הגנב, ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים ששקל לו.

הלכה ג: נתיאשו הבעלים מן הגניבה, בין שנתיאשו ואחר כך מכר הגנב בין שנתיאשו אחר שמכר, קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם.

השגת הראב”ד: נתיאשו הבעלים מן הגניבה וכו’ אלא נותן להם דמים מפני תקנת השוק אם לא היה הגנב מפורסם.

א”א כל זה אין לו שורש ולא ענף והוא שבוש המעתיק.

ברור שיש כאן שיבוש בגרסת הרמב”ם, שהרי לא צריך תקנת השוק כדי שלא לתת לא חפץ ולא דמים אם אינו גנב מפורסם, שהרי קנה ביאוש ושינוי רשות. ואכן בגרסת המגיד משנה לא היה את המילים “תקנת השוק” ראה רמב”ם פרנקל בשינויי נוסחאות[4].

ובשיטת הרמב”ם נחלקו המפרשים ודבר זה תלוי בגירסאות. הבית יוסף גרס את תקנת השוק לאחר יאוש, ושיטת הב”י בסי’ שנ”ו וכן הגר”א שם סקל”ג ובאר הגולה שם וש”ך בסי’ שנג סק”ה שלרמב”ם יש שני מיני תקנות השוק: בלוקח מן הגנב בלא יאוש היתה תקנה שיחזיר את הגניבה לבעלים בדמים בלוקח מגנב שאינו מפורסם.

ועוד תקנה, בלוקח לאחר יאוש שאינו חייב להחזיר דמים (כי לפי הרמב”ם יאוש ושינוי רשות קונה[5] רק לענין שאינו צריך להחזיר את החפץ אבל צריך לשלם[6]). ולפ”ז לאחר תקנת השוק שוה שיטת הרמב”ם לשיטת ר”י והרא”ש דהלוקח לאחר יאוש מגנב שאינו מפורסם קונה את הגניבה ופטור מלשלם דמיה.

(אולם שיטת הדרכי משה סי’ שנ”ו מק”ג והב”ח שם והסמ”ע סי’ שנ”ג סק”ז ובסי’ שנ”ו סקי”א ס”ל בדעת הרמב”ם שתקנה אחת היתה, שהלוקח מן הגזלן שאינו מפורסם הבעלים חייבים לתת ללוקח דמי המקח ששלם על הגניבה. הלכך בלוקח לפני יאוש פודה ממנו את הגניבה ע”י תשלום דמי המקח. ואלו ביאוש וש”ר להרמב”ם מצד אחד מחויב הבעלים לתת דמי המקח ללוקח ומאידך גיסא מחויב הלוקח לתת דמי הגניבה לבעלים לשיטת הרמב”ם. לכן, אם דמי המקח והגניבה שוים אמרינן אפוכי מטרתא למה לי ולכך פטור הלוקח מלשלם דמיה אולם באופן שקנה בזול מחויב לשלם את מותר דמי הגניבה לבעלים. (ראה משפט שלמה חלק ג’, הרב שלמה זעפרני, הלכות גזילה אות ו’)).

ישנה שיטת הראב”ד בחידושים ב”ק קיד. שגם לאחר יאוש מחזיר את החפץ:

תדע שכן הוא דתנן המכיר כליו וספריו ביד אחר אם יצא לו שם גנבה בעיר ישבע כמה הוציא ויטול ולא קא מפליג בין נתיאש ללא נתיאש ולא עוד אלא דסתם גנבה יאוש בעלימ ואע”ג דאיכא יאוש ושנוי רשות שקיל להו לספריו וכליו בדמים

ובערוך השלחן חו”מ סי’ שנו מוסיף שאפילו אם אחר כך נודע הגנב, הבעלים משלמים ללוקח ואינם יכולים לומר ללוקח שידרוש את הכסף מהגנב[7].

ישום לדין זה, ראה בשו”ת הר”י מגאש קכה, והובא בשיטה מקובצת ב”מ כד ע”ב:

‘בראובן שהיה לו בבית שמעון מטלטלין וספרים. ויצא איש אחד מאת המלך על שמעון, ובזזו כל נכסיו, ולא הניחו לו כלום. ולקח המלך את כל הביזה בכללה ומכרה, וקנו ממנה יהודים וגויים ברשות המלך, ונמכר בכללה כל מה שהיה לראובן בבית שמעון… והואיל ואין אנו מחזיקים אותו שנתיאש מהם, אם כן יכול הוא להוציאם ממי שקנה אותם מהמלך. ואם מי שקנה אותם, מכרם או נתנם לאחר, יוציא אותם ממנו. ואין ראובן חייב לפרוע לקונה מה שנתן בהם, הואיל וידע הקונה שהמלך גזלם ומכרם. וכבר אמרו: גנב מפורסם לא עשו בו תקנת השוק, אף על פי שאפשר להיות, שיהיה אותו הדבר שלו ואינו גנוב, וכל שכן ספרים31 אלו, שכבר ידע הקונה32 אותם, שאינם של המלך, אבל גזלם ומכרם, שורת הדין שלא נחייב את ראובן לתת אותם מה שנתן בהם’.

לגבי תקנת השוק בקרקעות, דבר שעלה לאחרונה כאפשרות לפתור קנית קרקעות מפלסטינים שאחר כך יש מי שטוען לבעלות, הרי גם בחוק וגם בהלכה הדבר מוגבל דוקא למטלטלין, ראה לשון החוק לעיל, שמדבר על נכסי דניידי דוקא.

ובערוך השולחן שם סעיף ה’ כתב שאין בקרקעות, אלא שמשמע שם שזה משום שלא שייך ולא ברור לי מה המקור לזה. אבל אם מטעם שלא שייך, הרי היום יש מקרים ביו”ש שאכן ודאי שייך תקנת השוק, ואכן דובר על כך כפתרון לבעיות של קניות מערבים ביו”ש.

בחוק יש תקנת השוק במקרקעין, ראה סעיף 10 לחוק המקרקעין תשכ”ט-1969

.מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום לב על הרישום, יהא כוחה של זכותו יפה אף אם הרישום לא היה נכון[8].

ובנדון מה שפתחנו משאלת הדובב מישרים במי שאסר את חלקו בספר תורה שניתן לבית כנסת שלא מדעתו, כתב בדובב מישרים עוד נקודה חשובה:

ויהיה תליא במחלוקת, דהנה מלשון הטור מבואר שאינו מחויב להחזיר החפץ עד שיתן לו הדמים, וא”כ שפיר כל זמן שלא נתן אין לו חלק בהס”ת ואינו יכול לאסור, אולם מלשון רש”י בב”ק דף קט”ו [ע”א ד”ה רב פפא וד”ה ורבי יוחנן] מוכח קצת דמקודם צריך להחזיר החפץ ואח”כ מחויב להחזיר לו הדמים שנתן, ושפיר י”ל דיכול לאסור. אולם כנראה העיקר כדעת הטור ושפיר י”ל לפ”ז דאינו יכול לאסור.

כלומר שלדעת הטור אכן זה של הקונה כל זמן שלא החזיר את החפץ.

וראה הטענות על זה בעיתון הארץ. וכן שם.

מקורות:

נ’ רקובר, המסחר במשפט העברי, ירושלים תשמ”ח, שער שני: תקנות השוק.

חוק לישראל – נזיקין, הרב אברהם צבי שינפלד, סעיף 53 הגנה מיוחדת, ראה אתר צומת

[1] ראה שם במאמר “תום לב בתקנת השוק – מגמות סותרות בפסיקת בית המשפט העליון אגב הבקשה לדיון נוסף בפרשת מצפה כרמים” ועוד דוגמאות.

[2] וע’ מ”ש ר’ דוד שטרן על כך, ‘הערה בענין תקנת השוק’ קובץ בית אהרון וישראל, שבט תשעט, שנה לד גליון ג.

[3] שם במאמר “תום לב בתקנת השוק – מגמות סותרות בפסיקת בית המשפט העליון אגב הבקשה לדיון נוסף בפרשת מצפה כרמים”

[4] וראה דברי טור חושן משפט הלכות גניבה סימן שנו: “כתב הרמב”ם נתייאשו הבעלים מהגניבה קנאו הלוקח בשינוי רשות ויאוש ואינו מחזיר הגנבה עצמה לבעלים אלא נותן להן דמיו ומנכה מהן דמיו מפני תקנת השוק אם לא היה המוכר גנב מפורסם ואם לקח מגנב מפורסם אז אינו נותן ללוקח כלום וצריך להחזיר לו הכלי בלא נכוי דמים והוא הולך לשיטתו שאין יאוש ושינוי רשות קונין לגמרי אלא לענין שאינו צריך להחזיר גוף הגנבה רק הדמים אבל דעת ר”י כיון שיש יאוש ושינוי רשות קונה לגמרי”.

[5] אלא שיש מחלוקת ראשונים אם יאוש מועיל גם אחרי שינוי רשות. ע’ ערוך השולחן חושן משפט סימן שנו סעיף ח: “כבר נתבאר דלהרמב”ם קונה גם ביאוש אחר שינוי רשות ורוב הפוסקים חולקים בזה וס”ל דאם נתייאש אחר שמכר לא קנה לוקח דהיאוש צריך להיות קודם וכן הכריע רבינו הרמ”א ובסי’ שנ”ג סעיף ה’ בארנו טעם הרמב”ם ז”ל והחולקים עליו ע”ש”.

[6] טור חושן משפט הלכות גניבה סימן שנג: “ואם יש עם היאוש שינוי רשות קונה פי’ שמכרה או נתנה לאחר והרמב”ם כתב דאינו קונה אלא לענין שא”צ להחזיר גוף הגניבה אבל צריך ליתן דמיה וכ”כ הרמב”ן וה”ר יצחק כ’ שקונה לגמרי וא”צ ליתן אפי’ הדמים והכי מסתברא”.

[7] ערוך השולחן חושן משפט סימן שנו סעיף ב: “ואם קנה קודם יאוש שידוע שלא נתייאשו הבעלים מדין תורה צריך הלוקח להחזיר את החפץ להבעלים בלא דמים והוא יתבע מעותיו מהגנב אבל חכמים תקנו כשקנה שלא בצינעא כדרך שקונים מגנבים והקונה לא ידע שהיא גנובה מחזיר החפץ לבעלים והם ישלמו להקונה מה ששילם להגנב ותקנו זה מפני תקנת השוק דאל”כ ימנע כל אדם לקנות בשוק ויתבטל המסחר ואפילו הוכר הגנב משלמים הבעלים להקונה והבעלים יתבעו מהגנב”.

[8] וראה בויקיפדיה ערך תקנת השוק:

מהאמור בסעיף עולה, כי קיימים ארבעה תנאים מצטברים לקבלת ההגנה במקרקעין:

מדובר במקרקעין מוסדרים (הרשומים במרשם המקרקעין, המכונה טאבו – פנקס הזכויות).

הקונה שילם תמורה עבור העסקה והעברת הקניין הושלמה. מטעם זה, בעסקאות מתנה לא יכולה לחול תקנת השוק. ע”פ הפסיקה[7], ההנחה היא כי מי שלא הושלם רישומו כנראה עדיין לא שילם את כל התמורה – ולכן הבעלים המקורי יפסיד יותר אם נשאיר את המצב על כנו. במציאות, במרבית המקרים הסכום המלא כבר שולם וההמתנה היא רק מבחינה פרוצדורלית.

תום לב: הקונה רכש את המקרקעין בתום לב ושילם את מלוא התמורה, למוכר שהיה רשום בטאבו כבעלים, ע”פ פס”ד הצהרתי, ללא ידיעה כי שייכים לאדם אחר. לפי הלכת סונדרס[8], תום הלב צריך להימשך מתחילה ועד סוף העסקה,עד לאחר רישום הקונה בפועל.

הסתמכות על הרישום: הקונה צריך לבדוק את הרישום בטאבו, והרישום צריך להיות שגוי. לכן, בעסקאות שנעשו באמצעות התחזות או ייפוי כוח מזויף לא תעמוד לקונה תקנת השוק – הרי לא נפל פגם במרשם.

תקנת השוק במקרקעין קובעת כי כאשר מתקיימים תנאים האלו, יהא כוחה של זכות קונה המקרקעין יפה אף אם הרישום בפנקס הזכויות לא היה נכון.

יש לציין כי תקנת השוק במקרקעין מפורשת בצורה צרה, ונוטה יותר לטובת הבעלים המקורי.