זכויות יוצרים בהלכה
ביומא דף לח ע"א במשנה שנינו:
משנה ואלו לגנאי של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת הוגרס בן לוי היה יודע פרק בשיר ולא רצה ללמד בן קמצר לא רצה ללמד על מעשה הכתב על הראשונים נאמר זכר צדיק לברכה ועל אלו נאמר ושם רשעים ירקב.
האם זו היתה זכותם שלא ללמד, או שזה רק למעשה היה בכוחם אבל היה אסור להם. לכאורה אם נאמר עליהם שם רשעים ירקב, משמע שלא היתה להם זכות למנוע את המידע. ואם כן ודאי שמי שיודע יכול למסור אותו שלא מדעתם.
מצאנו מעין זה בתורת האדם שער המיחוש – ענין הסכנה, שנראה לכאורה ש"חכמה" הוא דבר שיש לו שווי כספי.
אבל אם התנה בשכר הרופא הרבה חייב ליתן לו, שחכמתו מכר לו ואין לה דמים.
דברי הרמב"ן הובאו בשולחן ערוך יו"ד סי' שלו ס"ג. אבל האם יאמר הרמב"ן אותו דבר אם אותו רופא יגלה תרופה למחלה מסויימת, האם גם בזה יאמר שאסור לייצר את אותה תרופה ללא רשותו?
המונח "קנין רוחני" קיים במשפט הכללי, אך לא קיים בהלכה. איך ההלכה מעגנת את כל שאלות זכויות היוצרים, פטנט, רישום תרופות וכו' וכו'?
מתוך ויקיפדיה "קנין רוחני":
המונח מאגד זכויות שונות במהותן: זכויות יוצרים, פטנטים, סימני מסחר, מדגמים, ועוד כמה ענפים ממוקדים יותר, כמו זני צמחים, זכויות שידור, הגנה על מעגלים מודפסים, וזכויות המכונות "זכויות שכנות", כמו זכות ביצוע של מבצעים.
הקניין הרוחני נחשב לאחד התחומים החשובים בצמיחתן הכלכלית של מדינות. בעשורים האחרונים עובר התחום תהליכים אינטנסיביים של גלובליזציה, ומושפע מאוד משינויים טכנולוגיים. התחזקות ההגנה על הקניין הרוחני שנויה במחלוקת, ומעוררת גם מחלוקות ציבוריות נוקבות. למשל, בקשר לשיתוף קבצים באינטרנט, או בקשר למתן פטנטים על הגנום האנושי, או גישה לתרופות מצילות חיים במחיר בר השגה.
ולאחרונה עלה הנושא בתביעת האוניברסיטה העברית לחברת מובילאיי לקבלת תמלוגים, כיון שההמצאה פותחה במעבדות האוניברסיטה. חברת מוליאיי מירושלים, שהוקמה על ידי השותפים-המייסדים, אמנון שעשוע וזיו אבירם, פיתחה מערכ טכנולוגית שמתריעה על סכנות במהלך הנהיגה בכביש, הכוללת שבבים, תוכנה ומצלמות. חברת מובילאיי מכרה את החברה תמורת 15.3 מיליארד דולר – העסקה הגדולה ביותר במשק הישראלי עד אז, ואולי עד היום.
העובדה שחלק מהטכנולוגיה של מובילאיי נהגתה ופותחה במעבדות של האוניברסיטה העברית, הובילה למחלוקת בין האוניברסיטה ובין פרופ' שעשוע על הקניין הרוחני של החברה. האם יש לאוניברסיטה חלק בבעלות על הרעיון של החברה?
השאלה המרכזית היא האם יש בעלות על מה שאנו קוראים: "קנין רוחני". ואם נאמר שמבחינת ההלכה אין בעלות כזו. האם יש משקל לעובדה המוסרית שלא יתכן שאדם לא יהיה זכאי לזכות עבור רעיון שיצר, ואפילו אם חיבר מנגינה או ספר, ודאי שצריך שיהיה לו זכויות על הדבר. על התוקף ההלכתי של הבעלות, כפי שנראה אין הדברים פשוטים.
הפוסקים עוסקים בזה מאז המצאת הדפוס בסוף המאה ה-15, בנוגע לזכויות יוצרים. התייחסות הפוסקים לזכויות היוצרים בשלב זה אינה מצד נושא הקניין הרוחני, אלא מצד הפסד כספי מטעם של "הסגת גבול" ויורד לאומנות חברו, אבל לא לעצם הבעלות על קנין רוחני – דבר שמקובל היום.
כיום השאלה נוגעת לתחומים רבים בחיינו: מה לגבי אדם שהמציא המצאה חדשה? מכונה, או מכשיר שלא הייתה כמותם לפני כן, או תרופה חדשה. מה עם יוצר, שיוצר יצירה ספרותית, אמנותית, מוסיקלית מקורית? מעצב, שעיצב קווים חדשניים למוצר מסוים? ומה לגבי אדם שהגה שם מסחרי כדי לסמן אתו את מוצריו, או שעיצב לוגו לעסק שלו על מנת שהלקוחות ידעו שהמוצרים יוצרו על-ידו? תוצרים אלו אינם דברים מוחשיים אלא הם תוצאה של השקעה אינטלקטואלית, או רוחנית. האם יש בעלות על "נכסים" אלו? האם מותר לצלם מספרים? האם מותר להעתיק קבצי מוזיקה, או תוכנות?
על פי החוק אדם יכול לרשום "פטנט" על המצאה חדשה. אבל גם רישום פטנט למשל על פיתוח תרופה מסויימת, מוגבל למספר שנים (בדרך כלל 25). מה ההלכה תאמר על השימוש בזה לאחר שפגה תקופת הפטנט?
אם אנו בוחנים את דברי הפוסקים במאות השנים האחרונות, נראה שאין להלכה פתרון לעיגון הקנין הרוחני באחד הקנינים המוכרים בהלכה.
הסברא הפשוטה היא שצריך להיות קנין לאדם שהמציא דבר. ראה שו"ת שואל ומשיב מהדו"ק, ח"א, סי' מ"ד. המקרה בו עסק היה הדפסת השולחן ערוך עם החיבור פתחי תשובה. מדפיס אחד טען שקנה את הזכות להדפיס את הפתחי תשובה מאת המחבר עצמו. הרב השואל טען שאין למדפיס שום זכות קנינית כתוצאה מקניה זו, מכיוון שלמחבר הפתחי תשובה עצמו אין זכות כזאת, מאחר שכשהדפיס את ספרו בפעם הראשונה לא כתב שיש איסור על הדפסת ספרו ללא רשותו, וכיוון שלא כתב אין איסור בכך. וכתב השואל ומשיב:
דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים ע"פ תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלא"ה אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה, אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו. והרי נודע שר' אברם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין, כל ימיו קיבל שכרו מהקיר"ה בווארשא (הכוונה למתמטיקאי יהודי, שהמציא מכונת חישוב, וקיבל מלגה שנתית קבועה מאוצר המדינה הרוסית). ולא יהא תורה שלמה שלנו כשיחה בטילה שלהם?! וזה דבר שהשכל מכחישו. ומעשים בכל יום שהמדפיס חיבור יש לו ולב"כ זכות.
והביא ראיה שם מהסכמות הספרים[1]:
אבל במה שמדפיס מחבר לעצמו יש כח בידו בעצמו לגזור על כל העולם וכן מצינו בהקדמת הפלאה ז"ל שגזר בעצמו על כל מדפיסים שלא ידפיסו בלתי רשותו ומה שהמחבר נוטל הסכמות הוא על גוף הספר אם ראוי הוא לאדפוסי אדרא. ודרך אגב מזכירים המשך שנים שהמחבר בעצמו רוצה שאח"כ ידפיסו ספרו שנית
וכן פשוט לר"ש שקופ (חידושי ר' שמעון שקופ, ריש ב"ק):
כמו שבדברים שנוגעים לזכות האדם מוסכם ע"פ דיני התורה ודיני העמים שכל מי שממציא דבר חדש בעולם הוא הבעלים עלי' לכל דבר זכות[2], כ"כ קראה התורה לאיש המכין תקלה בשם בעל הבור ובעל האש, וחייבה בנזקין את בעל המזיק.
האמנם יש ללמוד גם ההיפך, ממה שקרה התורה לחופר הבור, שבעצם הוא יצר דבר שאין לו בעלות מעשית עליו "בעל הבור", שיש בעלות על דברים שאדם הגה וייצר?
שאלת הקנין בדברים אלו נובעת בעיקר משום שאין אפשרות לקנות דבר שאין בו ממש. ראה רמב"ם הלכות מכירה פרק כב
הלכה יג
אין אדם מקנה לא במכר ולא במתנה אלא דבר שיש בו ממש אבל דבר שאין בו ממש אינו נקנה.
הלכה יד
כיצד אין אדם מקנה ריח התפוח הזה או טעם הדבש הזה או עין הבדולח הזה וכן כל כיוצא בזה, לפיכך המקנה לחבירו אכילת פירות דקל זה, או דירת בית זה לא קנה, עד שיקנה לו גוף הבית לדור בו וגוף האילן לאכול פירותיו כמו שיתבאר.
כך שלכאורה אין מקום לקנין על דברים מסוג זה, ואם כן גם כן אין בעלות על דברים אלו.
גם בירושה הדין כן שאי אפשר להוריש דבר שאין בו ממש, ע' א"ת ערך דבר שאין בו ממש:
ה. בשכיב מרע. אף בשכיב-מרע שנתן דבר שאין בו ממש, אינו מועיל, כגון שאמר ידור פלוני בבית זה, ואף על פי שהקלו בשכיב מרע שאין צריך קנין, ודבריו ככתובים וכמסורים, מכל מקום לא אמרו אלא בדבר שבבריא מועיל קנין, שבשכיב מרע די בדבור בלבד, אבל דבר שבבריא אינו מועיל אף בקנין, גם בשכיב מרע אינו מועיל, ודבר [טור תרטו] שאין בו ממש הרי אף בבריא בקנין אינו מועיל.
נראה שהראשון שעסק בהרחבה בשאלת זכויות היוצרים במובנה המודרני היה הרמ"א בתשובותיו (סימן י'). הרמ"א בא להגן על זכויותיו של מהר"ם פדובה, שהשתתף בהדפסת ספר משנה תורה לרמב"ם, ולאסור קניית מהדורה מתחרה של הספר. היסוד המרכזי שהזכיר הרמ"א בהקשר זה הוא דין יורד לאומנות חברו (ב"ב כא:). הרמ"א הסיק מהסוגייה שאסור לאדם להיכנס לאומנות חברו, אם יגרום לו פגיעה ודאית ("ברי היזקא"). הרמ"א הוסיף וטען שלכן אסור להתחרות במו"ל ולהדפיס את אותו הספר שהוא מתפרנס מהפצתו. (מתוך מאמר של הרב חיים נבון).
וז"ל השאלה, בשו"ת הרמ"א סימן י':
הנה הוא איש בארץ לועז אשר נודע שמו במרחקים. דלה דלה מים עמוקים, מימיו מתוקים, גוזר ומקים, יברכהו שוכן שחקים. הוא האילן הגדול אשר פריו למאכל ועלהו לתרופה, אמרתו צרופה, הוא ה"ה הגאון מהר"ר מאיר מפאדוואה. והנה שם מגמותיו רעיוניו ומחשבותיו והשתתף עם אחד מאנשי ארצו ומגדוליה דהיינו יענטילומר והוא אחד מן מדפיסי הספרים והסכימו יחדיו להדפיס החיבור הגדול משנה תורה, אשר חבר הרב הכולל האמתי רבינו משה בן הרב המובהק הדיין רבינו מיימון. וכאשר חשב כן החלו לעשות בעז"ה עד שלע"ע נגמר הדבר. והגיה אותו בשכלו הזך עד אשר לא נשאר בתוך הבר תבן, וסלק המסלה עד לא נשאר בה אבן והנה קם אחד גם כן יענטילומר מעשירי הארץ נגדו ואמר אעשה גם אנכי לביתי ואדפיס אנכי גם אני, וכן עשה. והעיקר הוא מאתו שעושה דבר זה על מה שלא נשתתף עמו הגאון הנ"ל, ועושה דבר זה להכעיס ולכלות ממון הגאון הנ"ל ח"ו. כי ידוע אם לא ימכור הגאון ספריו שיכבד עליו המשא מנשוא.
… והואיל ובעונותינו שרבו אין ידנו תקיפה לעשות כפי תורתנו, מ"מ לא נניח את שלנו ולומר שכל ישראל ומי שבשם ישראל יכונה לא יקנה שום ספר מיימוני החדשים רק מאותן היוצאים מתחת יד הגאון הנ"ל או באי כחו, והוא מארבעה טעמים.
היסוד הפשוט הראשון הוא בפרק לא יחפור אמר רב הונא האי בר מבואה דאוקים ריחיא ואתא בר מבואה חבריה וקא מוקים גביה דינא הוא דמעכב עליה. ומשמע מדקאמר ואוקי גביה שעשה דבר זה בידיעתו ואפ"ה יכול לעכב עליו. אם כן הרי לפנינו שמדינינו אין לו ליענטילומר שני לדפוס זה כלל והגאון הנ"ל היה יכול לעכב עליו כפי שהוכחנו לעיל, וכן מצוה על הדיינין של ישראל[3].
היסוד הזה של יורד לאומנות חברו חוזר באין ספור תשובות והסכמות לספרים. בייחוד ביסס את היסודות של יורד לאומנות חברו והסגת גבול כבסיס לזכויות היוצרים, החתם-סופר בכמה מתשובותיו (חו"מ, סימנים מ"א, ע"ט)[4].
אך אין כאן הסכמה לרעיון שיש בעלות על רעיון או פטנט. ברור שלשאלתנו לגבי תביעת האוניבסיטה מחברת מובילאיי, אין כאן פתרון, שהרי בנדון שלנו עומדת לדיון השאלה אם יש בעלות לאוניברסיטה על רעיון, ואם היא זכאית לתמלוגים, ואין כאן דין יורד לאומנות חברו. אין כאן דיון עקרוני על זכויות יוצרים. דין היורד לאומנות חברו, אינו קשור לזכויות יוצרים אלא לפגיעה בפרנסה של אדם.
אמנם מצאנו פוסקים הסוברים שיש קנין רוחני[5], ע' באריכות בשו"ת מחנה חיים ח"ב חו"מ סי' מט, ובתוך דבריו:
וראיה ברורה לזה דשייך בחכמה גזילה דהא בסנהדרין דף נ"ט אמרו דגוי שלמד תורה חייב מיתה ופריך ולחשוב בהאי ז' מצות, ומשני דהטעם משום דכתיב משה מאורשה קהלת יעקב, מורשה לנו ולא להם והוה בכלל גזל יעו"ש. והגם דלא חסר לנו מאומה אם הגוי ילמד תורה שלנו אעפ"כ כיון שחמדה גנוזה נותן לנו מן השמים לירושה, כל השולח בה יד ולוקחה להנות ממנה הוה גזלן. וה"ה בכל איש השולח יד בחכמת תורת חבירו אשר זכה בחלקו מן השמים הוא גזלן גמור כי זה הוא תורת האיש אשר נפל בגורלו ועיין נדרים דף ל"ח ע"א דמשה נהג עין טובה בישראל בפלפול התורה עי"ש בר"ן ודוק
דיון מסוג אחר יש בפוסקים, לדון על זכויות יוצרים על פי עקרונות חיוב הנאה. להלכה, זה נהנה וזה לא חסר פטור, וזה נהנה וזה חסר חייב (שו"ע חו"מ שס"ג, ו). כלומר: אם אדם נהנה מרכוש חברו, חייב לשלם לו רק אם חברו נחסר והפסיד.
בשו"ע חו"מ סימן שס"ג סעיף ו' כתב:
הדר בחצר חבירו שלא מדעתו, שאמר לו: צא, ולא יצא, חייב ליתן לו כל שכרו. ואם לא אמר לו: צא, אם אותה חצר אינה עשויה לשכר, אינו צריך להעלות לו שכר. (ואף על פי שהוציא את בעל הבית בעל כרחו מן הבית והוא דר בו (מרדכי פרק כיצד הרגל). ואפילו היה רגיל להשכיר, רק שעכשיו לא עביד למיגר, בתר האי שעתא אזלינן) (נ"י פ' הנ"ל), אף על פי שדרך זה הדר לשכור מקום לעצמו, שזה נהנה וזה אינו חסר.
לפי פסק השו"ע ולפי הראשונים בסוגיה, אם בעל הבית מוחה בדר, אף אם זה נהנה וזה לא חסר צריך לשלם לו.
בשו"ת נודע ביהודה מהדורה תנינא – חו"מ סימן כד דן באדם ששכר מדפיס להדפסת משניות עם פירוש, ואותו מדפיס השתמש בסידור האותיות (מטריצות) שהכין בשביל היוזם, כדי להדפיס את המשניות בלי הפירוש, לטובת עצמו.
ואמנם מה שיש לעיין בזה הוא כיון ששמעון הוא רוצה להדפיס בסידור הזה והרי הוא צריך להוציא עוד הוצאות להדפיס לשלם לפרעסין ציהר וכיוצא בזה א"כ גלי דעתיה דניחא ליה להוציא הוצאות לצורך הדפסה ומגלגלין עליו גם הוצאות הסידור. ודבר זה יש ללמוד מדברי התוס' שם בד"ה טעמא דניקף וכו' שכתבו וא"ת ואם זה נהנה וזה לא חסר פטור אפילו עמד ניקף נמי וי"ל שאני עמד ניקף דגלי אדעתיה דניחא ליה בהוצאה ולא דמי לדר בחצר חבירו דלא גלי אדעתיה אלא בחנם עכ"ל התוס'. הרי דהיכא דגלי אדעתיה אפי' בזה לא חסר מגלגלין עליו את הכל ואינו יכול לטעון אלמלא שכבר הקיף זה שלש מחיצות לא הייתי מוציא הוצאה גדולה על חלקי אבל כיון שכבר הוקפו שלש מחיצות הוצאתי הוצאה קטנה על רוח רביעית, אלמא לא משגחינן בטענה זו וע"י הוצאה קטנה שהוסיף מגלגלין עליו גם הוצאה גדולה.
הנודע ביהודה הוא שהעלה את היסוד ההנאה במסגרת שאלת זכויות יוצרים. הנוב"י פסק שיש לחייב את המדפיס, מטעם זה נהנה וזה חסר: המדפיס נהנה מכך שחסך לעצמו את הוצאות סידור האותיות, והיוזם הפסיד משום שהוציא כסף על סידור האותיות, ועכשיו יקנו פחות מספריו, בגלל התחרות. לכן חייב הנוב"י את המדפיס לשלם את חלקו בהוצאות על סידור האותיות הראשוני.
גם דיון זה, אינו על השאלה האם יש בהלכה בעלות על קנין רוחני כפי שיש בחוק.
בעל דברי מלכיאל (ח"ג, קנ"ז) דן במקרה מובהק של פגיעה בזכויות יוצרים:
"ע"ד אשר חפץ לדעת דעתי בדבר אשר אחד המציא לעשות מים מתוקים ומריחים, והשיג רשיון ע"ז מבית מועצות הרפואה בווארשא, ומובן כי דרוש לזה עמל והוצאה לא מעט… ועתה קם אחד הדר במרחק ט"ז פרסה ממנו, והדפיס עטיקעטין כמתכונת של איש הנ"ל, ועושה ג"כ מים הנ"ל, ומדביק עליהם עטיקעטין שכתוב בהם שם איש הנ"ל".
ומעיר בעל דברי מלכיאל, שכאן אין מקום לחיוב מטעם זה נהנה וזה לא חסר:
"ולכאורה יש לחלק דשם נהנה מגוף ממונו, שנהנה מגדר שלו ממש, אבל בנ"ד אינו נהנה משלו מאומה. דהא גוף הנייר ששלחה הממשלה להודיע שנותנים רשיון לפלוני מונח במקומו, רק יש מזה גרם הנאה להשני, שע"י שמדפיס הניירות על שם הראשון אין מוחים בידו לעשות סחורה זו, וכן מצד שכבר נתפרסם טיב סחורתו של ראשון".
אמנם, בהמשך הדברי מלכיאל דוחה סברא זו: "אבל זה אינו, דאטו שם נהנה מגוף הגדר?". למסקנה, הדברי מלכיאל טוען שאין צורך בהנאה ישירה כדי לחייב, ודי בגרם הנאה עקיף, ולכן במקרה הנידון אפשר לחייב את הנהנה לשלם, משום שנהנה בעקיפין מהרשיון הממשלתי ששייך לראשון (ראה נבון שם).
האם בעל דברי מלכיאל אומר כך רק משום שנהנה מחפץ מסויים, כמו הרשיון שהראשון הוציא? האם יאמר כך על מי שמשתמש במוניטין של השני ומשתמש בשם מותג דומה וכיו"ב?
לפי הדרך של יורד לאומנות חברו, יש איסור לעשות דבר כזה שמנצל את מה שחברו המציא. מה שאין כן לפי הדרך של חיוב הנאה שבה הוא רק מתחייב לשלם, אבל אין איסור לחכות את הדבר שחברו עשה.
אפשר גם לדון על קנין רוחני על פי דינא דמלכותא דינא. ונאמר שעל פי ההלכה אכן אין מקור לבעלות רוחנית, אבל יש על פי דינא דמלכותא. ונפ"מ גדולה היא במקום שאדם לא רשם זכויות פטנט על המצאה. אם יש להלכה מקור האוסר שימוש, הרי גם כאן יהיה אסור. מה שאין כן אם נבסס על דינא דמלכותא, הרי שמי שלא רשם פטנט או סימן מסחרי, יהיה מותר להשתמש בהמצאתו.
נספח:
בספר משנת אברהם של הרב פרו' ס. אברהם, חלק חושן משפט סי' שנט סעיף ב' הביא כך: "ואמר לי הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמותר להעתיק או לצלם מספר או מכתב עת מה שהוא צריך לשם לימוד ושימוש אישי כל שאינו עושה כן לשם מסחר, ועל אף שבשער הספר או הכתב עת יש אזהרה מהמחבר או המו"ל שאסור לעשות כן."
ע' עוד: הרב זלמן נחמיה גולדברג, 'העתקה מקסטה ללא רשות הבעלים', תחומין ו' (תשמ"ה).
ביחס לדברי תורה:
הש"ך כתב לגבי מעתיק מספר שקיבל בהשאלה, ש"ך חושן משפט סימן רצב ס"ק לה
ושמא הטעם משום דאיתא במדרש משלי על הדין קרא לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב שאין לבזות מי שגונב ד"ת והעתיקן עכ"ל (וכה"ג מצאתי בתוספתא פ"ז דב"ק המתגנב מאח' חבר והולך ושונה פרקו ואף על פי שנקרא גנב זוכה לעצמו שנאמר לא יבוזו לגנב כי יגנוב וגו' סוף שמתמנה פרנס על הצבור ומזכה הרבים וזוכה לעצמו ומשלם על כל מה שבידו שנא' ונמצא ישלם וגו' ואין שבעתים אלא ד"ת שנאמר אמרות י"י אמרות טהורות וגו' עכ"ל התוספתא)
שו"ת משיב דבר חלק א סימן כד
ואחר שכן יש לנו לחקור אם יש בכח המצוה להזהיר שלא ללמד לאחרים תורתו והוראותיו או לא, ובזה תליא הזהרת אביהם ז"ל לענין ההדפסה, ולכאורה היה נראה שיכול האדם לעשות בהוראותיו כאדם העושה בתוך שלו, וכדאיתא בע"ז (דף יט א') שלבסוף נקראת על שמו שנאמר ובתורתו יהגה וגו' והיינו דאיתא בעירובין (דף נד א') וכיון דניתן לו במתנה נחלו אל שנאמר וממתנה נחליאל פי' מתחלה ניתנה לו התורה במתנה שלא ישכח מה שלמד תורת ה' וזה נקרא מתנה כדאיתא בנדרים (דף לח א') מתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שנתנה לו במתנה כו' ואח"כ נחלו אל היינו שמסייעים אותו לחדש בתורה שהוא נחלה שלו, שאין לו הפסק כדאיתא במס' ר"ה (דף יב ב') מה נחלה אין לה הפסק, וא"כ יכול להוריש וליתן זכות חידושיו למי שירצה, וה"נ יכול לאבדם לגמרי כאדם העושה בתוך שלו:
אבל לאחר העיון אינו כן, ואינה נקראת שלו אלא ליתנם למי שירצה, אבל מ"מ אין בכחו ורשותו לאבד אותם לגמרי שהרי מצוה הוא ללמוד וללמד לאחרים, ולא לכבשם לעצמו, וה"ז דומה לתרומה של בעלים שהן שלו ליתן לכל כהן שירצה ומ"מ לאבד לגמרי אין לו רשות…
וע' באריכות בשו"ת מחנה חיים ח"ב חו"מ סי' מט, ובתוך דבריו:
וברורה לזה דשייך בחכמה גזילה דהא בסנהדרין דף נ"ט אמרו דגוי שלמד תורה חייב מיתה ופריך ולחשוב בהאי ז' מצות, ומשני דהטעם משום דכתיב משה מאורשה קהלת יעקב, מורשה לנו ולא להם והוה בכלל גזל יעו"ש. והגם דלא חסר לנו מאומה אם הגוי ילמד תורה שלנו אעפ"כ כיון שחמדה גנוזה נותן לנו מן השמים לירושה, כל השולח בה יד ולוקחה להנות ממנה הוה גזלן. וה"ה בכל איש השולח יד בחכמת תורת חבירו אשר זכה בחלקו מן השמים הוא גזלן גמור כי זה הוא תורת האיש אשר נפל בגורלו ועיין נדרים דף ל"ח ע"א דמשה נהג עין טובה בישראל בפלפול התורה עי"ש בר"ן ודוק
[1] כיו"ב האריך בשו"ת מנחת יצחק חלק ט סימן קנג: "אמנם כבר ראיתי בספר תבואות שור הנדפס בלעמבערג שנת תרנ"א מודעא רבה לאורייתא מאת הגאון מוה"ר פייבל הלוי אבד"ק בראדשין ז"ל בעמח"ס גדה"ק ומקדש מעט, אשר כתב בזה"ל: והמפורסמות א"צ ראי' כי יכול כל אדם לאסור את שלו וכו' עכ"ל, ומה"ט אוסר את הדפסת ספרו וגם את הספר דע"ק אשר יגע הרבה לסדרו מכתבי קודש ניירות לאלפים אשר השאיר אחריו הגה"ק אבד"ק בוטשאטש ז"ל… וכמו כן ראיתי במשניות דפוס ווארשא (תרכ"א) שנדפס שם תשובה מהגאון אבד"ק סובאלק ז"ל שהשיב ע"ד המערער שלא להדפיס חי' תוספת רעק"א ז"ל כי הזכות נמסר לו מאת היורשים וכתב כיון שנאמר בו מפורש שאוסר רק על זמן המוגבל וכו' עיין שם, ומשמע הא זולת זה אסור להדפיס בלא רשות היורשים או ב"כ עיין שם. וכן מוכח דעת הגאון בעל הפלאה ז"ל שכתב בהקדמתו למס' כתובות בזה"ל, ולהיות כי לא רציתי להטריח רבות הגאונים הגדולים אשר בארץ בדבר הסכמות ושמתות ע"כ הנני גוזר בעצמי וכו' שלא ירום איש את ידו להדפיס חיבורי הן כולו הן מקצתו הן קונטרס אחרון בלתי ידיעתי ורשותי עכ"ל, ורימז לדבריו בתשו' שו"מ (מהדו"ק ח"א סי' מ"ד) עיין שם…
[2] ע"ע שערי ישר שער ה פרק א: "ועוד כלל עיקרי בזה דהיכא שאנו דנים על איזה זכות וקנין של אדם באיזה חפץ או שעבוד ממון, אין אנו דנים כלל על ענין שמירת איזו מצוה, אלא ענין מציאות למי קנוי הדבר, ומי ומי ראוי על פי תורת המשפטים להחזיק את החפץ, ולפי"ז מה דאמרו חז"ל כללי ההלכות בספיקו של ממון, ודאי שמצאו כן על פי הכרעת השכל שעל פי תורת המשפטים הדין נותן כן…"
[3] חולק על הרמ"א: שו"ת דברי חיים, חו"מ, סי' נ"ו.
[4] הרחיב בנושא זה פרופ' נחום רקובר בכמה חיבורים: ה'הסכמות' לספרים כיסוד לזכות היוצרים, סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי, חוברת י"א, ירושלים תשל"א; זכות היוצרים במקורות היהודיים, ירושלים תשנ"א, עמ' 123-443.
[5][5] ע' ספר זכויות היוצרים, הרב אברהם לוי, במבוא ע' ג' "בעלות על יצירה". ולדעתו זו גם שיטת השואל ומשיב המובא להלן.