ב”ה
חוזה אחיד בהלכה
חוזה בדרך כלל מנוסח על ידי שני הצדדים, או על ידי עו”ד של שני הצדדים. חוזה אחיד הוא חוזה שמנוסח על ידי אחד הצדדים לתקשרות. החוזה נערך על ידי בנקים, קבלנים וחברות אשראי, תקשורת, ובדרך כלל חברות שלקחו עורכי דין שינסחו את החוזה, בדרך כלל לטובתם.
בחוזה אחיד יש לכאורה כמה חסרונות מהותיים: אין לי אפשרות לדון על פרטי החוזה, אפשר לקבלו או לא לקבלו, בעצם זה עצמו אולי פוגם בהסכמה לחוזה. דבר נוסף, בדרך כלל הצרכן הפשוט אינו מסוגל להתמודד עם האותיות הקטנות של החוזה ואינו מבין את משמעותם. דבר נוסף, בדרך כלל אני אנוס לחתום על החוזה משום שאין לי אפשרות אחרת לקבל את המוצר.
במדינת ישראל יש חוק החוזים האחידים, ה’תשמ”ג – 1982. בהוראות היסוד של החוק נאמר:
- חוק זה מטרתו להגן על לקוחות מפני תנאים מקפחים בחוזים אחידים.
- בחוק זה -“חוזה אחיד” – נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם.
החוק מונה דוגמאות לתנאים מקפחים בחוזה שהם אינם תקפים, וקובע את קיומו של בית דין מיוחד לחוזים אחידים.
דוגמה לשימוש בחוק: בעל מוסך המתנה בחוזה אחיד להיפטר מאחריות על המכוניות שבמוסך. גם אם כתוב בטופס ההסכם שהשומר פטור מאחריות לגמרי הוא ישא באחריות לפשיעה ויופטר מאחריות נוספתם. מאחר שזה חוזה סטנדרטי, אין הוכחה לגמירות דעת של בעל הרכב לקבל את התנאי של הפטור הגמור, גם מפשיעה[1]. דבר זה יהיה נכון על פי החוק, כיון שזהו תנאי מקפח, ומסתבר שיהיה נכון גם על פי ההלכה.
השאלה העיקרית שאנו נדון עליה, היא האם אי הבנת החוזה על ידי החותם פוטרת אותו מקיום החוזה[2]. דבר זה נפסק בשו”ע חו”מ מה, ג’, ומקורו בתשובת הרשב”א:
הודאה בחתם ידו, והשטר בגופן של עובדי כוכבים, והדבר ברור שאינו יודע לקרות, ויש עדים שחתם עד שלא קראו, מ”מ מתחייב הוא בכל מה שכתוב בו.
וטעם הדבר, כתב ש”ך חושן משפט סימן מה ס”ק ה:
כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר, שכל הסומך על נאמנות של אחרים הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר.
מקור הדין בשו”ת הרשב”א המיוחסות לרמב”ן סימן עז:
תשובה כל שחתם ידו יוצא עליו גובין ממנו מבני חרי. דאפילו לכשתמצא לומר דכשאינו יודע לקרות לא מתחייב מכל מקום מסתמא אני אומר כל שהוא חותם ודאי קרא ואחר כך חתם. ומאן לימא לן שאינו יודע, ואף על פי שאין רובן של ישראל יודעים לקרות בשטרי ארמאי. כיון דאפשר דידע חזקה כיון דחתם ידע וקרא.
…ועוד אני אומר לפי עיקר השאלה שאפילו כשהמלוה מודה לו שאינו יודע לקרות א”נ שיש עדים שחתם עד שלא קראו מכל מקום מתחייב הוא עתה בכל מה שכתוב בו. כיון שלא חשש לקרותו וסמך על הסופר. שכל הסומך על נאמנות של אחרים הלא הוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שיאמר מי שהאמין על עצמו. …וכ”ש הכא שסומך על אחרים. אף על פי שאינו יודע מה שכתבו עליו. ולא חשש לקרותו וחתם בחותם ידו. שהוא גומר בדעתו להתחייב בכל מה שכתוב בו. והרי הוא חייב בכל אותו חיוב אף על פי שלא לוה מדרבי יוחנן. דאמר (כתובות ק”א:) חייב אני לך מנה חייב. כלומר אף על פי שלא היה חייב לו. וקי”ל כר’ יוחנן.
הרשב”א כאן כותב שני טעמים מדוע החתימה מחייבת: א. משום שחזקה שקרא לפני שחתם, ב. משום שמתחייב על כל מה שכתוב, ועצם ההתחייבות מועילה.
מקור נוסף בשו”ע, בחו”מ סח, ב’
שטר העשוי לפני עובדי כוכבים, והלוה בעצמו חתום עליו, אף על פי שאינו יודע לקרות, חייב בכל מה שכתוב בו, דהרי גמר בדעתו להתחייב ולכן חתם עצמו, ובודאי קראוהו לפניו והאמין לקורא ההוא (תשובת רשב”א סימן תתקפ”ה).
על סמך סעיף זה פוסק הרב שיינפלד, בספר שורת הדין ח”ב ע’ רס:
בפנינו תביעה של אדם ששלח מעטפה באמצעות חברת שליחויות ובעת שהשליח עסק בביצוע שליחות אחרת נגנב אופנועו ויחד עמו גם המעטפה שנשלחה לדברי התובע היו במעטפה אלפיים דולר אותם הוא תובע מהחברה ומבעל החברה… על גבי תעודות המשלוח החתומות על ידי השולחים מצוינים בפרוש תנאי האחריות של החברה ושם נאמר כי תנאים אלה מהווים חוזה מחייב בין החברה לשולח על פי תנאים האמורים שם מוגבלת האחריות עד לסכום של פי עשר מהמהיר ששולם עבור המשלוח וכן כי החברה תקבל למשלוח דברי ערך נירות ערך, מזומנים, תכשיטים וכד’ אך ורק באם המשלוח בוטח ע”י השולח או שנשלח באחריותו הבלעדית…
ומה שטוען התובע שלא קרא את התנאים שעל תעודת המשלוח אינה טענה כלל וכמו שכתב הרשב”א והובא ברמ”א חו”מ סימן ס”ח ס”ב.
מסברא היה מקום לחלק, משום שכאן השולח לא היה מודע כלל לחוזה בענין זה והוא חתם על מסמך אחיד כדי לשלוח את המעטפה, ולא ידע שחותם על דבר מסוג זה בכלל.
החילוק שעולה על פי החוק בין אם אחד הצדדים כתב את החוזה או אחר כתב (שכל התנאים שבחוק קיימים רק כשאחד הצדדים כתב את החוזה), יש גם בהלכה, כך עולה מטעם שני שכתב הרשב”א, היינו, שהוא סמך על הסופר שכתב ולכן מתחייב בכל. משמע שאם המלוה הביא את השטר ולא אחר, יש לומר שלא סמך על כל מה שכתוב, אף על פי שחתם על זה ויכול לטעון שלא ידע.
והביא את זה הרב שרמן בתחומין ח’ ממהר”י ענזיל:
חילוק זה מצאתי בשו”ת מהריא”ז ענזיל (תלמיד מובהק של בעל הקצות החושן) סי’ מט שכתב לחלק דאף בשטרי חיוב לא מהני רק כשכתב סופר השטר, דמבואר הטעם בתשובת הרמב”ן דהסופר יש לו דין שליש, שסמך עצמו על אומנותו וגמר בדעתו להתחייב בכל מה שיכתוב, אבל אם הביא המלוה שטר שכתוב ולא קרא לפניו רק האמין להמלוה לא היה בדעתו להתחייב בכל מה שכתב כיון שהמלוה הוא בעל דין ושמא משקר. דבריו אלו הובאו בדברי גאונים כלל קב אות כ.
יש לציין שדברים אלו נכונים ביחס לכל החוזים האחידים שבהם בדרך כלל המגיש את החוזה לחתימה ללקוח הוא מחברו, ולכן אין החוזה האחיד חסין מפני טענת אי ידיעת או הבנת סעיפיו, אלא א”כ קבל החוזה אשור משפטי, אם ע”י המועצה שנתמנתה ע”פ חוק או ע”י בית משפט, שכן החוזה נתאשר ע”י גורם שאינו צד לו, אלא גורם המפקח שבסעיפי החוזה לא יפגעו באופן קשה באחד מצדדי החוזה במקרה זה יש לראות החתימה כהסכמה והתחייבות לסעיפי החוזה.
לכאורה יש בהלכה חוזה אחיד, והוא הכתובה. לגבי חתן שאינו יודע על מה חתם בכתובה. כגון שלא שם לב לסכום שאמר הרב שיכתב. וכן לדוגמה, בכתובות האשכנזיות כתוב “הדירה בארץ ישראל”, האם החתן יודע שהתחייב לדור בארץ ישראל, ומה אם אשתו תתבע אותו מכח הכתוב בכתובה?
אלא שלפי החוק הכתובה אינה “חוזה אחיד” כיון שבחוק ההגדרה לחוזה אחיד הוא שהוא נוסח על ידי צד אחד מהצדדים, מה שאין כן בכתובה שנוסחה על ידי חז”ל והפוסקים שאינם צד בענין.
שאלה לגבי הבנת הכתובה על ידי החתן, הובאה בשו”ת הרשב”א חלק א סימן תרכט
נשאל ביהודי עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו בית דין שיפרע לה כתובתה. ואמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה והמתנ’ ולא הבין התנאי. ואמר כי שאלו את פי הרב רבי מאיר ז”ל.
והשיב דשומעין לו. והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בעל פה ועל פיו חתמו בו. ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים דכולן יטענו כן. ואין אלו אלא דברי תמה. אבל מה אעשה שכבר הורה זקן יושב בישיבה חכם עם איש שיבה.
למעשה מקבל הרשב”א את דברי הרמ”ה ששומעים לו, אף שאינו מסכים, ואינו יכול לערער ולומר שאינו מבין.
הלכה למעשה הכריע הב”י בשו”ע חו”מ סא סעיף יג כדעת הרשב”א:
מי שטען על כתובת אשתו שהיה עם הארץ ולא הבין כשקרא החזן הכתובה והתנאים, אין שומעין לו. הגה: וה”ה בשאר דקדוקים שיש לדקדק מן השטר, ולא אמרינן דהאי גברא לא דקדק כל כך, וכמו שנתבאר בסמוך (בית יוסף בשם ריב”ש סימן ת”פ).
אלא שלא ברור האם הבעל עצמו היה חתום על הכתובה או רק העדים חתומים, ויתכן שאם הוא חתום גם הרמ”ה יודה שלא יכול לערער.
וראה שו”ת יביע אומר חלק ג – אבן העזר סימן יג שחילק בין דברים שהם עיקר החיוב שבזה אי אפשר לומר שלא ידע, ובין דברים צדדיים הכלולים בכתובה, שעליהם ניתן לטעון.
שאלה מעין זה יש בטור אבן העזר הלכות כתובות סימן עה
שאלה לא”א הרא”ש ז”ל ראובן שטוען כי קודם הנשואין התנה עם אשתו שישאנה במקומה על תנאי שאחר הנשואין תבא אליו לדור במקומו והיא מודה בזה התנאי אלא שאומרת אח”כ כשנשאה וכתב בכתובה שלא יוציאנה ממדינה זו למדינה זו בטל התנאי הראשון ואינה רוצה לצאת ממקומה תשובה לא נמחל תנאי הראשון בזה כי הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות ולא כיון לעקור תנאי שהתנה בפירוש…
בחלק גדול מן הכתובות כיום כתוב “הדירה בארץ ישראל” או שהרב צריך למלא שורה חסרה (בכתובות של צוהר זה לא נמצא). הרי שהתנאי הקודם שהתנו ביניהם עדיף על תנאי שמופיע ב”חוזה אחיד” כמו הכתובה, משום ש”הכתובה נכתבה כמו שרגילין לכתוב בכל הכתובות”, ואם כן יש התחשבות בכך שמדובר בנוסח קבוע, ומשום כך אינו מכריע.
דבר זה בא גם לדיון בבבית הדין, פסקי דין של בתי הדין הרבניים בישראל חלק ה עמוד 36:
…תביעת אשה מבעלה למזונות ולעכב יציאתו מהארץ. – טענת הבעל שהתנו לפני נשואיהם לגור בחו”ל ושבארץ אינו יכול להתפרנס והואיל והיא מסרבת לצאת עמו הוא פטור ממזונותיה. – האשה מכחישה דברי הבעל ומסתמכת על הכתובה שכתוב בה: הדירה בארץ ישראל. – טענות הבעל כי זהו נוסח שיגרא, וגם שלא ידע מזה.
…אולם, אין הדבר צריך לפנים, כי במה דברים אמורים, אם יש סתירה בין דברי הנוסח הרגיל ובין תנאי מפורש, אז אין בכח דברי הנוסח הרגיל לבטל את התנאי המפורש. כי למען יישוב הסתירה בין התנאים, אנו תופסים שהאומר והכותב לשון הנוסח הרגיל, לא אמרם וכתבם אלא מפני שהנוהג הרגיל הוא לכתוב ולומר בנוסח זה, ולא התכוון כלל שהם יחייבו אותו. אבל במקום שאין התנאה מפורשת אחרת הסותרת את לשון הנוסח, אין כל ספק שדברי הנוסח מחייבים, אף שכולם במקום רגילים לכתוב אותם, ואינם אלא לשופרא דשטרא בעלמא. כי אם דברי שופרא דשטרא אין בהם ממש גם במקום שאין כל סיבה לבטלם, איזו שופרא הם לשטר, והרי אינם אלא פטפוטי מילי בעלמא.
שאלה זו של סתירה בין הנוסח האחיד ובין תנאי נוסף, נדון באריכות אצל ש. ורהפטיג בספרו “דיני חוזה במשפט העברי”
שאלה מעניינת היא כשהחתן בן עדה אחת, והכתובה שחתם עליה הוא נוסח שאינו מקובל על עדתו, ע’ במאמרו של הרב ד”ר אלי גורפינקל שהביא פסק מבית הדין הרבני:
לעתים, אף כאשר התנאי שלגביו מבקש החותם לטעון: “לא ידעתי על מה חתמתי” הוא רגיל, ואף כאשר החוזה לא נוסח בידי אחד הצדדים, תתקבל טענת החותם, שלא היה מודע לתוכנו של החוזה.
כך עולה מפסק דין שיצא מבית הדין הרבני הגדול בשנת תשל”ג, מפי הדיינים, הרבנים שאול ישראלי, יוסף קאפח ומרדכי אליהו. פסק הדין עוסק בערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי, שקיבל את בקשת הבעל לגרש את אשתו בעל-כורחה, בניגוד להתחייבותו בכתובה שלא לגרשה בעל-כורחה (על פי תקנת רבנו גרשום).
אחת מטענותיו של החתן הייתה, שהוא בן לעדה שמעולם לא קיבלה על עצמה את תקנות רבנו גרשום, והוא לא הבין את המילים העוסקות בתקנה זו, ולא ידע על מה הוא חותם. עיון בדבריהם של דייני בית הדין הרבני הגדול, מגלה דעות שונות.[פד”ר ט, 152 (הובא גם בעדות ביהוסף לב, 160-170)]
דעת הרוב (הרבנים קאפח ואליהו [הציטוטים לקוחים מדברי הרב קאפח]) הייתה, שיש לדחות את הערעור, בנימוק שהחתימה על הכתובה מחייבת את החתן רק בנוגע לסכום הכתובה או לתנאיה העיקריים. לרוב, נידונים פרטים אלו במשא ומתן מוקדם, ולא מתקבל על הדעת שהחתן לא ידע במה הוא מתחייב, ואם אכן לא ידע – הוא רשלן, ולכן חתימתו תחייב אותו.
לעומת זאת, הנוסח הסטנדרטי אינו מחייב, ובפרט שהוא מנוגד למנהג עדתו של החתן. לדעת הרבנים אליהו וקאפח, המקרה הנדון דומה לדברי הרשב”א בתשובה, שהעובדה שהכלה לא מחתה אינה מהווה ראיה לכך שהבינה את כל תוכנו של ההסכם, כיוון ש”הכלה אינה מרגשת”.
הגרז”נ גולדברג זצ”ל כתב בתחומין ד’ במאמר על שטר חצי זכר כפתרון לירושת הבת[3], לגבי השאלה מה אם החתן לא יבין את מה שחתם עליו, והביא את תשובת הרשב”א הנ”ל ואת שני הטעמים שאינו יכול לטעון, או משום שלא נאמן שלא קרא, או משום שלמעשה מתחייב אפילו אם לא היה חיוב, ואומר שזה נכון רק בדברים סבירים:
ומ”מ מסתבר שאם כתוב שם דבר שאינו עולה בדעתו מסתבר שאינו מתחייב בחתימתו ורק בכתוב דבר שעולה בדעתו, ולכן החותם בשטר ריק שהוא ממרני חלקה שמתחייב כל מה שיכתוב אחר כך, וכמו שכתב הסמ”ע סימן מ”ז שהביא הקצה”ח בסימן מב, מ”מ מסתבר שאם יכתוב דבר שאינו רגיל לא יתחייב, שעיקר הטעם שרצונו להתחייב וכמה שיכתוב, אבל כל זה בדבר שיש לחשוב שיכתוב כן אבל כתב סכום עצום מסתבר שאינו מועיל. ולפי”ז נראה שבזמן שהרבה רגילים בשטח”ז מועיל מה שחתם אבי הבת גם בלא הסבירו לו הענין, אבל כל שעדין לא התרגלו בזה אם לא יסבירו לו אפשר שחושב שזה חלק מטקסי החתונה ולכן צריכים להבינו הענין, אבל כל שירגילו בזה די שיאמרו לו שנותן בזה ירושה לבתו אף שלא יבין ענין שטח”ז לאשורו.
[1] חוק לישראל, שומרים א’ ע’ 580 סעיף 14 פרק ב’.
[2] שיעור זה בעיקר על פי מאמר של הרב ד”ר אלי גורפינקל, משפטי ארץ ד’ עפרה תשע”ו; תחומין ח’ חוזים אחידים, הרב אברהם שרמן; ד”ר שילם ורהפטיג, דיני חוזים במשפט העברי.
[3] מנוסח השטר: “…והנני מודה בפניכם וכו’ איך שיש בידי ממון בתי הנ”ל… וכו’ ומחויב אני לשלם סך הנ”ל לבתי הנ”ל או ליוצאי חלציה שיהיה לה מבעלה הנ”ל ע”פ התנאים המבוארים בשטר זה וכך התנתי עמה שזמן פרעון לא יחול עלי אלא שעה אחת קודם מותי וכו’… אכן תנאי התנתי עם בתי הנ”ל שיגיע זמן פרעון הנ”ל ויואתו בני הזכרים לירד לנחלה ולחלק עזבוני יהי’ הברירה ביד בני הזכרים לשלם לה חוב הנ”ל או ליתן לבתי או ליוצאי חלציה שיהיו לה מבעלה הנ”ל או לב”כ חצי חלק זכר בן פשוט מכל נכסי שימצאו לי…