ח. המעמד האישי בהלכה – גדר שוטה

ב”ה

מעמד שוטה – הגדרתו ומעמדו

• הגדרתו
• מעמדו בזמן שהוא מתנהג כבריא.
• מעמדו לגבי נישואין, גירושין, חיובו במצוות, לגבי דיני ממונות, לגבי עדות.

בגמ’ חגיגה ג, ב הובאה ברייתא שבה יש שלשה סימנים לשוטה: :

תנו רבנן איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר רב הונא אמר עד שיהו כולן בבת אחת רבי יוחנן אמר אפילו באחת מהן היכי דמי אי דעביד להו דרך שטות אפילו בחדא נמי אי דלא עביד להו דרך שטות אפילו כולהו נמי לא לעולם דקא עביד להו דרך שטות והלן בבית הקברות אימור כדי שתשרה עליו רוח טומאה הוא דקא עביד והיוצא יחידי בלילה אימור גנדריפס אחדיה והמקרע את כסותו אימור בעל מחשבות הוא כיון דעבדינהו לכולהו הוה להו כמי שנגח שור חמור וגמל ונעשה מועד לכל אמר רב פפא אי שמיע ליה לרב הונא הא דתניא אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנים לו הוה הדר ביה איבעיא להו כי הוה הדר ביה ממקרע כסותו הוא דהוה הדר ביה דדמיא להא או דלמא מכולהו הוה הדר תיקו.

כלומר, שאם יש סיבה כל שהיא להתנהגות, אין זה שוטה. דוגמה קיצונית לזה, כתב בשו”ת אגרות משה אה”ע א, קכ לגבי אדם שעושה מעשים משונים משום שטוען שהוא המשיח:

והנה לבד היתר זה יש גם לדון דאין להחשיבו שוטה כלל בזה שמחזיק עצמו למשיח כמו שלא נחשב מי שעובד ע”ז עץ ואבן לשוטה אף שודאי הוא שטות גדול להאמין בעץ ואבן אלא אמרינן דהוא פקח ורשע ומחייבין ליה מיתה וכ”כ זה שמחזיק עצמו למשיח אף שהוא שטות גדול אין להחשיבו לשוטה אלא דגאותו היתירה הטעתו שראוי להיות משיח. וממילא אפשר לדון עוד יותר שגם כל מעשיו השטותים שנמשך מצד טעותו שהוא משיח שלפי דעתו הרעה הוא תקון העולם אינם מחשיבים אותו לשוטה דכל דבר שאדם עושה מצד חשבון איזה שיטה ודרך שמחזיק בדעתו אף שהיא סכלות גדולה לא נחשב שוטה בזה כדמוכח מעובדי ע”ז שהרבה מעשה שטותים עשו וכל דרכי האמורי שנאמרו בשבת דף ס”ז הם מעשה שטות ויש להם דיני פקח[1].

ביאור המחלוקת בין רב הונא לבין רבי יוחנן, כתב הרב אברמסקי זצ”ל בהערות לאוצר הפוסקים חלק ב’ (בסוף הכרך) בפסק תשובה של  בית הדין בלונדון, אות ב’ עיי”ש. וכתב שם בשם הגר”ח סוליבצ’יק, שלפי דעת הרמב”ם (ע’ להלן) סימני שוטה הכתובים  בבריתא לאו דוקא. וכל שדעתו משובשת בדבר מן הדברים הרי הוא שוטה, שתנא דברייתא פרט שלש אלא  בתור סימנים המסמנים את מיני המחלות ולא את החולה לבד. יוצא יחידי בלילה ולן בבית הקברות הוא תואר  למחלת המרה השחורה. המקרע את כסותו מסמל תגבורת המרה הלבנה אשר גירוי התרגשות התרגזות והרתחה  כרוכים בה. והמאבד מה שנותנים לו מורה שבהיות האיש הולך וגדל בגופו נשאר עובד ברוחו שכשרון בינתו  לא נתפתח אצלו וכל שכלו עכשיו ככח שכלו אז בהיותו ילד קטן שמאבד מה שנותנים לו. והמחלוקת האלו יש  שהן מתבטאות בהופעות משונות אחרות כל אחת מהנה על פי דרכה. כגון אם הוא משתולל ורוקד וצווח  בשוקים וברחובות הוא נמנה על החולים בתגבורת המרה הלבנה שהתרגשותו מתגלה באופן כזה וכן בשאר.

אם כן ביאור המחלוקת בין רב הונא ור’ יוחנן אם אלו סימנים לשוטה – החולה, או למחלה. אלא שדבר זה  תלוי איך נסביר את הבנת הרמב”ם בסוגיה.

בתוספתא תרומות א, ג, הובא עוד כלל, שיש הבדל בין זמן שהוא שוטה ובין כשהוא חלים:

איזהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות [ומקרע] את כסותו והמאבד את מה שנותנים לו פעמים שוטה ופעמים חלים [זה הכלל] כל זמן שהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבר חלים הרי הוא כפקח לכל דבר:

הכלל הזה הובא בגמ’ ראש השנה כח, א:

והתניא עתים חלים עתים שוטה כשהוא חלים הרי הוא כפקח לכל דבריו כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו.

בית יוסף באבן העזר קכא, הביא את רמב”ם מכירה כט, ה:

מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה.

הרמב”ם הביא את גדרי שוטה בהלכות עדות

הלכה ט:

השוטה פסול לעדות מן התורה לפי שאינו בן מצות, ולא שוטה שהוא מהלך ערום ומשבר כלים וזורק אבנים בלבד, אלא כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים אף על פי שהוא מדבר ושואל כענין בשאר דברים הרי זה פסול ובכלל שוטים יחשב, הנכפה בעת כפייתו פסול ובעת שהוא בריא כשר, ואחד הנכפה מזמן לזמן או הנכפה תמיד בלא עת קבוע, והוא שלא תהיה דעתו משובשת תמיד שהרי יש שם נכפים שגם בעת בריאותם דעתם מטרפת עליהם, וצריך להתיישב בעדות הנכפין הרבה.

הלכה י:

הפתאים ביותר שאין מכירין דברים שסותרין זה את זה ולא יבינו עניני הדבר כדרך שמבינין שאר עם הארץ, וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי אלו בכלל השוטים, ודבר זה לפי (מה) שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעת בכתב.

מדוע רק בהלכות עדות כתב הרמב”ם את גדרי שוטה[2], והרי יש מקומות נוספים שבהם כתב הרמב”ם דיני  שוטה, והם קודמים להלכות עדות, וביניהם:  1. רמב”ם הלכות גירושין פרק ג הלכה טז, לגבי שוטה שפסול לכתוב גט.  2. רמב”ם הלכות שחיטה פרק ב הלכה יב, לגבי שוטה ששחט ואחרים רואים.  3. רמב”ם הלכות שחיטה פרק ד הלכה ה, לגבי שוטה ששוחט.  4. רמב”ם הלכות חגיגה פרק ב הלכה ד פטור חרש מכל המצות ומן הראיה.  5. רמב”ם הלכות מכירה פרק כט הלכה ה, לגבי מכירה של מי שעת שוטה ועת שפוי.  6. רמב”ם הלכות שלוחין ושותפין פרק ב הלכה ב לגבי פסול שליחות. האם לדעת הרמב”ם יש דין מיוחד של שוטה להלכות עדות, ויש שוטה לגבי דברים אחרים?

מדוע כתב הרמב”ם ששוטה אינו בן מצוות והרי ניתן לפסול משום שאינם בני דעת כמו שכתב הרמב”ם בהלכות שלוחין ושותפים ובהלכות גירושין? (האם הצורך לכתוב ששוטה לאו בן מצוות הוא משום שלעדות  קשה יותר לפסול מאשר לקנינים כיון שאין נגרמת חלות ולכן חוסר דעת אינו די. או ההיפך, כיון שלענין עדות פסול אף  שוטה שלדברים אחרים כשר ולכן צריך טעם נוסף שאינו בן מצוות?).

הרמב”ם כאן כתב שמי שהיתה דעתו משובשת בדבר מן הדברים. וזה שלא כשיטת ר’ אביגדור המובא בבית יוסף אה”ע קכא שלשיטתו צריך שיהיה בו כל מה שאמור שם בבריתא:

ובתשובות מהר”י קולון שורש י”ט כתוב הלא ידע מר מה שהשיב רבינו אביגדור כהן לרבינו מאיר על אודות הגט שניתן בווירצבורק וזה לשונו אם לא הוחזק שוטה בדברים האמורים בפרק קמא דחגיגה הרי הוא כפקח לכל דבריו עד כאן לשונו”

וכן בית יוסף אה”ע סימן קי”ט הביא את שיטת רבנו שמחה:

…ורבינו שמחה משפירא כתב דלא מחזיקינן  בחזקת שוטה לגרש עד שיראו בה סימני שטות המפורשים בפרק קמא דחגיגה (ג:) ובירושלמי דמסכת תרומות  (פ”א ה”א) משמע עד שיראו בה (כלו’) ]כולם[ ופליג קצת אגמרא דידן ועיקר סימן זה המאבד מה שנותנין לו דומיא שטותא יתירתא חזא ביה דהוה משחרר עבדו (בבא בתרא קנה:) ובעוד שלא ראינו סימן זה אפילו בדיקה  לא צריך והרי הוא בחזקת פיקח עכ”ל”.

וכן בסימן קכ”א כתב הבית יוסף ששיטת רבנו שמחה היא שלא כדברי  הרמב”ם.

וכן פסקו שצריך את כל הסימנים, בשו”ת זכרון יוסף אה”ע סי’ י, שו”ת צמח צדק אה”ע סי’ קנג ושו”ת דברי חיים אה”ע ח”א סי’ נג וסי’ עד עה וכן משמע משו”ת הריב”ש סי’ תסח.

לכאורה צריך עיון על שו”ע שבחושן משפט הביא את הרמב”ם שאפילו בדבר מן הדברים. וביו”ד הלכות  שחיטה סימן א’ סעיף ה’ כתב:

חרש שאינו שומע ואינו מדבר, ושוטה, דהיינו שהוא יוצא יחידי בלילה, או  מקרע כסותו, או לן בבית הקברות, או מאבד מה שנותנים לו, אפילו באחת מאלו, אם עושה אותם דרך שטות.

ולא הביא את דעת הרמב”ם שיש דין שוטה גם אם דעתו משובשת בדבר מן הדברים? וזה מחזק את הסברא שלגבי עדות יש דין מיוחד. האם לדעת הרמב”ם לעדות הגדר שונה?

ובמה שהוסיף הרמב”ם גם כל מי שדעתו נמצאת משובשת בדבר מן הדברים. ומשמע שהדברים שהוזכרו בסוגיה  הם לאו דוקא,  מקורו כתב בית יוסף בסימן קכא שהוא מן הסוגיה. וע’ לשון בית יוסף:

….ונראה שהכריחו לפרש כן מדחזינן דבברייתא קמייתא קתני תלת ולא קתני מאבד מה שנותנין לו ובאידך  ברייתא קתני מאבד מה שנותנין לו ולא קתני אינך תלתא ואם איתא דהני ד’ דוקא קשיא על ברייתא קמייתא  אמאי לא קתני מאבד מה שנותנין לו ובאידך ברייתא לא קתני הנך תלתא אלא ודאי הני לאו דוקא אלא  לדוגמא נקטינהו והך ברייתא נקטה הנך לדוגמא ואידך ברייתא נקטה הך וזה שלא כדברי רבינו שמחה  שכתבתי בסימן קי”ט (ב:).

ועוד הבדל בין הלכות עדות והלכות מכירה, בהלכות עדות לא כתב הרמב”ם שיש הבדל בין זמן שהוא שפוי לבין זמן שהוא חולה. רק לגבי הנכפין כתב הרמב”ם שיש חילוק כזה. ואילו בהלכות מכירה משמע שגם בשוטה יש הבדל בין זמן שהוא שפוי וזמן שאינו שפוי. ע’ רמב”ם מכירה פרק כט,

הלכה ד:

השוטה אין מקחו מקח ואין ממכרו ממכר, ואין מתנותיו קיימות, ובית דין מעמידים אפוטרופוס לשוטים כדרך שמעמידין לקטנים.

הלכה ה:

מי שהוא עת שוטה ועת שפוי כגון אלו הנכפין, בעת שהוא שפוי כל מעשיו קיימין וזוכה לעצמו ולאחרים ככל בן דעת, וצריכין העדים לחקור הדבר היטב שמא בסוף שטותו או בתחלת שטותו עשה מה שעשה.

ספק זה הוא אחד הספיקות שנדונו במחלוקת בענין הגט מקליווא, ראה נספח, שם היה עיתים שוטה, אם די שם בדברים שעשה שהם לא הגיוניים, אך גירש בזמן שהיה בריא (אמנם לכאורה שם הוא סבל מפראנויה, וזה אינו שטות).

אבל הספק העיקרי שם האם צריך שיהיו בו כל עניני השטות כדעת רבנו אביגדור או כדעת הרמב”ם שדי בדבר אחד מהם. וע’ שו”ת דברי חיים (צאנז) אבן העזר חלק א סימן נג שקשה להכריע במחלוקת בין הרמב”ם לבין הראשונים הסוברים שצריך את שלשת הסימנים:

שאלה באיש אחד שנתן גט פטורין לאשתו כדת משה וישראל ואחר זה באו מערערין על זה הגט לאמור כי המגרש הי’ בקיץ זה העבר מטורף בדעתו וגם עתה לא שב לאיתנו כי לפעמים אומר שבקרב מלך ימלך וישא מלכה ויהי’ לו אוצרות רב אך זה אומר רק כשמעוררין אותו לכך ובשארי הענינים הוא כדרך כל אדם וגם מעודו לא עשה שום מעשה שגעון והנה המסדר אומר כי לא נראה ממנו אז שום דבר הרומז לשטות ואדרבה התווכח הרבה בהשכל להוציא ממון ולזה ניתן הגט כדינו:

תשובה הנה בחגיגה דף ג’ ע”ב… והרמב”ם ז”ל פסק דלאו דוקא הני הוא הדין שארי דברים אם עשה דרך שטות וזה לשונו פ”ט מהל’ עדות… אך במרדכי גיטין [ר”פ מי שאחזו סי’ תכ”א] מביא בשם רבינו אביגדור וז”ל… ובאמת להכריע בין הני אריותא אין בנו כח ובפרט שהשולחן ערוך ביו”ד [סי’ א’ סעיף ה’] פסק כהרמב”ם ז”ל וכל האחרונים התשובות אין חולק וכן בשולחן ערוך חו”מ סי’ ל”ה [סעיף ח’] אולם חכמי דור שלפנינו הסכימו להקל בזה כמבואר בתשובה בספר אחד שחבר על זה מגאוני הדור ולעת עתה אין בידי לעיין בו אולם בשו”ת בית אפרים סי’ פ”ט מאריך בזה ומסיק להקל אם לפי ראות עיני הבית דין הוא בהשכל בשעת הגירושין…

על כל פנים למדנו מזה דבנידון דידן שאינו שוטה כלל רק לפעמים מדבר בדברי גסות ושטות כשמעוררין אותו לזה לא מבעיא לשיטת הרבינו אביגדור ז”ל דכשר הגט רק אפילו להרמב”ם ז”ל והשולחן ערוך כיון דאינו משובש בשום דבר שבעולם דגם בדבר גוזמא שאומר שימלוך הוא רק כשמעוררין אותו ומדברין על לבו כנזכר (בתשובה) [בשאלה] גם הר”מ ז”ל מודה דלא לשוטה יחשב:

ע’ תבואות שור א מו שדן האם צריך שיעשה תמיד את אותו דבר שטות, או גם אם עשה פעם אחת נחשב לשוטה (וע’ בדברי חיים הנ”ל שכתב שזה לא תלוי בגדרי חזקה), וכתב התבואות שור סי’ א’ ס”ק מו:

בבית יוסף חושן משפט סימן ל”ה (ד”ה ומה שכתב וזהו שוטה) כתב דבפעם אחת לא מקרי שוטה כי אם בדרכו בכך ובספר ראש יוסף (אות ו’) נחלק שם עליו והביא ראיה לדבריו דאפילו בפעם אחת דקעביד דרך שטות הרי הוא שוטה. וכדבריו משמע בתוספות חגיגה דף ג’ (ע”ב) ד”ה כיון דעבדינהו כו’ ומחד בתלתא זימני כו’, עכ”ל. משמע דעד השתא איירי בחד זימנא. והכי מסתברא, דלא דמיא הא למילי דבעינן דלתחזק ג’ זימני אלא כיון דנתברר בחד זימנא דהגוף לקוי בשינוי דעת, הוה ליה שוטה. ולכן, לא אישתמט שום פוסק קדמון או בתרא להצריך ג’ זימני…

וראיה שהביא הבית יוסף מלשון הרמב”ם (הל’ עדות פ”ט הל’ ט’) שכתב ונמצא דעתו משובשת תמיד, נראה לי כוונת הרמב”ם לאפוקי היכא דנשתנה והבריא, ואשמעינן דבשעה שהוא חלים הרי הוא כחלים לכל דבריו. ותו, דמספקינן למפרע שמא נתרפא זה זמן רב. ותדע דאם כוונת הרמב”ם דבעינן דלתחזק, מה זה לשון תמיד, הוה ליה למימר תלת זימני דלכולי עלמא בג’ זימני הוה חזקה. אלא כוונתו שלא ראינו שנשתנה למעליותא. ויורה על זה לשון הרמב”ם אחר כך גבי נכפה דמוכח בהדיא כמו שכתבתי. וכן יש ליישב לשון הברייתא דחגיגה (ג’ ע”ב) דקתני היוצא יחידי כו’, ולא קתני יצא, למעוטי היכא דיצא והשתא אינו יוצא, וידענו שמניעתו מחמת פקחות.

ובאשר לשאלה האם לדעת הרמב”ם יש הבדל בין הלכות עדות לבין דברים אחרים, בתשובת נודע ביהודה המובאת בספר אור הישר סימן ל’ הלך בדרך אחרת: ע’ בד”ה ועוד (עמו’ לח עמודה 2) שהוכיח שלא יתכן שבהלכות עדות נמצאת ההגדרה לכל עינייני שוטה,  שהרי הרמב”ם שם נקט לשון “פסול” ולשון זה לא שייך לגבי תרומה וחגיגה, ואם כוונת הרמב”ם לתת הגדרה  לכל התורה, היה צריך לומר “הרי זה שוטה” ולא “הרי זה פסול”. ומשמע שהמדובר רק לגבי הלכות עדות.

(אלא שיש לדחות את זה, שהרי כיון שכתב הרמב”ם שהוא לאו בר מצוות הרי כבר הוציא שוטה מתרומה  וחגיגה, ולגבי השאר כתב “פסול”.

ולכן כתב הנודע ביהודה: שהרי ברמב”ם מוכח שגם פטור במקצת מצוות גורם שיהיה פסול לעדות. ע’ הלכה ד’  שעבדים פסולים לעדות משום שאינם במקצת מצוות. ומשמע שגם פטור במקצת מצות פוסל לעדות. ומכאן למד  הרמב”ם שגם אם משובש באחד מן הדברים פסול לעדות, שהרי ודאי שלאותו דבר שהוא משובש הרי פטור  במצוה השייכת בזה. (וכ”כ בשאגת אריה בתשובה הנמצאת באור הישר ובסוף ספר שאגת אריה, סימן ב’). ולכן  לגבי עדות בלבד קיים גדר שוטה לגבי דבר אחד. אבל לכל התורה, מודה הרמב”ם לרבנו שמחה ורבנו אביגדור ששוטה הוא רק בדברים שמפורשים בגמ’ חגיגה.  ולכן מיושבת גם דעת המחבר שבהלכות שחיטה לא הביא את דעת הרמב”ם שגם המשובש בדבר אחד מן  הדברים. וזה משום שאכן זה שייך רק להלכות עדות.

ועוד כתב שאפילו אם זה דחוק, שהרי אם כן חסר ברמב”ם דין השוטה בשאר עיניני תורה, ולא הכריע אם כרב  הונא או כרבי יוחנן, יש לומר חילוק אחר: שבהלכות עדות גם אם ברור שדעתו נכונה בדברים אחרים מכל  מקום הוא פסול. אבל בכל התורה, למה שפקח הרי אינו נחשב כשוטה, אם אם עושה מעשה שטות (ד”ה אפילו  אם נתפוס). ומה שנחשב לשוטה על ידי ד’ דברים, יש לומר שהיינו כששאר מעשיו סתומים. אבל אם ידוע  שאינו שוטה בדברים אחרים, הרי אין לו גדר של שוטה למה שאינו שוטה, ורק לגבי עדות פסול לגמרי.

שאלה נוספת יש לברר, האם אדם נעשה שוטה רק על ידי מעשים של שטות או שנעשה שוטה גם על ידי דיבורים של שטות?

ומתוך הדיון בגט מקליווא עולה דבר נוסף לגבי גדר שוטה: האם אדם יחשב שוטה רק בגלל דיבורי שטות ולא  בגלל מעשים של שטות ? ע’ נודע ביהודה שם ד”ה ועוד אני אומר שגם להרמב”ם. שגם לרמב”ם יהיה שוטה רק בדברים שעושה בקום  עשה אבל לא בדברים שהם בשב ואל תעשה. ולכן באותו מעשה אינו נעשה לשוטה במה שרק אמר שהוא  מפחד וכו’, עי”ש ראיתו.

אבל על דברים אלו הוסיף באבני נזר אה”ע סי’ קצ”א:

עוד כתבתם טעם להתיר מחמת דברי בית אפרים בשם גאון אחד דיש חילוק בין מדבר דברי שטות לעושה  מעשה, דבמדבר גם רמב”ם מודה, ואם כי בית אפרים חולק עליו, מ”מ יש לצרפו לסניף, וגם זה אינו כי הנוב”י לא אמר רק בדבר אחד ומשום דשטיא בחדא לא סריך, והיינו כשכל שטותיו לא הי’ רק באחת שאומר שמפחד או דבר אחר שמסרך סריך, אבל במדבר כמה עניני שטות אף שבענין הגירושין דיבר כהוגן לדעת הרמב”ם הגט  בטל.

וע”ע במהלך אבן האזל בהלכות עדות פ”ט. ולדעתו עדות קל יותר מכל התורה, ולא סגי במה שאין דעתו  נכונה כמ”ש בהלכות גירושין פ”ב, אלא צריך לומר שפסול משום שאינו במצות. ורק לקנינים פסול גם בלא  טעם מצות משום שהקנאה חמורה יותר מעדות. ולפ”ז גם דעתו משובשת בדבר מן הדברים זה פסול רק לעדות.  אבל בשאר דברים אם דעתו נכונה באותו ענין הרי זה אינו שוטה לאותו דבר. (ואכמ”ל בזה).

ועדיין הדברים אינם ברורים כל צרכם. בפרט היום שאנו יודעים שיש סיבות שונות והפרעות שונות, יש הפרעת אישיות, יש בעיות פסיכוטיות, ויש לעיתים דכאון של מצב רוח, מה גדר כל אחד מהם בהלכה, האם הם שונים להלכה?

מראי מקומות נוספים: פתחי תשובה אבן העזר סימן קכ”א ס”ק ב’ ספר אור הישר על הגט מקליווא. שם סימן ל’ בתשובת הנודע ביהודה. תשובת שאגת אריה שם נדפסה בסוף שאגת אריה סימן ב’. ושם דן אם צריך להיות מוחזק בג’ פעמים. סיפור המעשה בגט מקליווא, ע’ אנצקלופדיה הלכתית רפואית כרך ו’ ערך שוטה הערה 86; ש. טל, סיני כד  תש”ט, עמ’ קנ”ב ואילך, רי”ד ואילך. עין יצחק אה”ע ח”ב סי’ ט’. חלקת יואב אה”ע סימן כ’. אמרי בינה עדות סימן מח. בענין פתי: מנחת שלמה סימן לד. תחומין כרך ז’ מהרב זלמן נחמיה גולדברג, “נישואי מפגרים”. וכרך ח’, הרב נפתלי בר אילן, “חלוש הדעת  השוטה והפתי”.

נספח:

הגט מקליווא, מויקיפדיה:

פרשת הגט מקלֵיוֶוא הייתה מחלוקת הלכתית בדבר כשרותו של גט, שהסעירה את העולם הרבני באירופה בשנים 1766–1767. המחלוקת עסקה במקרה שבו חתן, ששפיות דעתו הייתה מוטלת בספק, ברח מיד לאחר החתונה בנמקו שהוא חש את עצמו בסכנה גדולה, ולשם כך גירש את אשתו. עלה חשש שבעת הגירושין הוא היה במצב נפשי בעייתי, שבעטיו הוא מוגדר כשוטה שגירושיו אינם תקפים. המחלוקת ההלכתית נבעה משאלת הגדרתו של החתן כשפוי, שכן אדם שאינו שפוי אינו יכול לגרש,[1] אולם היא חרגה מגדר הדיון ההלכתי המצומצם, הציתה סכסוך נרחב בין בית הדין של קהילת פרנקפורט בראשות רבי אברהם אביש שפסלו את הגט מול כל חשובי רבני הדור המפורסמים (כמו למשל היעב”ץ, הנודע ביהודה, המרכבת המשנה ורבי חיים צנזר) שהתערבו להכשרת הגט. כתבים שנכתבו בעת הפרשה נחשבים מקור חשוב לעיסוק בסוגיות שוטה ובהגדרתו בכלל, גם מעבר לדיון המקומי בפרשה.

בשנת 1766 (ה’תקכ”ו) השתדך בחור בשם יצחק (איציק) בן אליעזר נייבורג ממנהיים עם נערה בשם לאה בת יעקב גונצהויזן מבון (שתי הערים בגרמניה של ימינו). תאריך החתונה נקבע ליום ח’ באלול באותה שנה. לקראת החתונה באו הכלה ומשפחתה למנהיים ונפגשו עם החתן. בבוקר שלאחר המפגש, אמו של החתן, שהוטרדה ממצב רוחו, שאלה אותו האם הוא מצא בה פגם כלשהו, אך הוא השיב לה שהוא מודאג בשל עניינים כספיים הקשורים לחתונה. בימים שלפני החתונה ובחתונה עצמה התרשמו הנוכחים ממצב רוחו הקודר של החתן, אך עם זאת, הוא התנהג באורח שקול ונראה מיושב בדעתו. החתונה נערכה ביום רביעי, כמתוכנן, והחתן נשא דברים ואף אכל לשובע בסעודת ליל שבת, בניגוד להוראת רופאו שלא להרבות באכילה. למחרת בבוקר, בשבת, לקח החתן את כסף הנדוניה והסתלק מהעיר בלי לומר דבר לאיש. ביום ראשון, לאחר חיפושים, נמצא החתן בעיירה סמוכה. את הכסף שמר בידיו ורק שילם על האירוח לבעל הבית שבו שהה. לאחר שהושב לביתו התעלף, וכשהתאושש ונחקר לפשר מעשיו, סירב לנמק את בריחתו. הוא רק הסביר כי נפל עליו פחד מוות במנהיים ולכן ברח. החתן נרגע לכמה ימים, אך בין המחותנים התפתח סכסוך כספי, ולאחר שיושב הסכסוך בידי רבי שמעון קופנהגן (רב מקהילתה של הכלה וקרוב משפחה שלה), החליטו כל הצדדים שהזוג הצעיר ייסע עם משפחת הכלה לבון, וקיוו כי שינוי המקום ייטיב גם את מצב רוחו של החתן, שהיה חשש כי לקה בטירוף.

שבעת ימי המשתה הסתיימו, ועד השבת הבאה הגיעו האנשים לבון. במוצאי שבת פנה החתן לרבי שמעון קופנהגן והודיע לו כי הוא מוטרד מיחסה של אשתו אליו, וכן שהוא נמצא בסכנה גדולה בבון והוא חייב לעזוב מיד את המדינה ולעבור לאנגליה. בשל כך ביקש לגרש את אשתו כדי שלא להשאירה עגונה. בהתייעצות עם הוריה הסכימה הכלה לגירושין, כדי שלא תישאר עגונה. מכיוון שבבון לא היה בית דין המוכר על ידי השלטון, ובדיסלדורף הסמוכה לא הסכים החתן להתגרש משום שרבים ממכריו היו מצויים בה, הוחלט שהגירושין יתקיימו בעיירה קליווא שבדרך להולנד, שבה התכוון החתן לעבור בדרכו לאנגליה. רבה של קליווא באותו זמן היה הרב ישראל ליפשיץ (בנו של ר’ אליעזר אב”ד דאפטא, מחבר הספר “דמשק אליעזר” על מסכת חולין, וסבו של הרב ישראל ליפשיץ, מחבר הפירוש “תפארת ישראל”). הרב שוחח עם כל הצדדים ובאותו יום סידר את הגט. לפי טענת הרב ליפשיץ, החתן דיבר ביישוב הדעת ובהיגיון, ולא נראה כלל כמי שלקה בנפשו.[2] לאחר שסודרו גם העניינים הכספיים והחתן הסכים להחזיר את כל כספי הנדוניה, שבו הכלה ומשפחתה לביתם, והחתן נסע לאנגליה והחל לעסוק במסחר.

הרב ליפשיץ, מסדר הגט ומכשירו, טען כי אמנם בשעת סידור הגט לא ידע על מעשה הבריחה של החתן במנהיים, אך ידיעה זו לא הייתה מעלה או מורידה מבחינתו, שכן שאלת כשרותו של הגט נבחנת לאור מצב הבעל בשעת מתן הגט בלבד. הוא עצמו שוחח עם הבעל מספר שעות ביום נתינת הגט, והתרשם כי היה מיושב בדעתו לחלוטין: ”וישבו אצלי כמו ג’ שעות, ודברנו מעסק הגט ומשאר דברים. וגם ר’ יצחק דיבר ולא ראיתי בו שמץ מנהו משטות, רק כל דבריו בהשכל כמו שאר בעלי שכל והמדע.” לעומתו טענו רבני פרנקפורט, שפסלו את הגט, כי התנהגותו של החתן בימים שקדמו למתן הגט מוכיחה בעליל שהיה שוטה, ולכן גירושיו אינם גירושין. לטענתם, לא ייתכן כי שב לשפיותו בזמן הקצר שבין פרשת מנהיים לבין זמן סידור הגט בקליווא. את הבדיקה שנעשתה על ידי בית הדין, והמוכיחה לכאורה את שפיותו של החתן, הם פסלו בטענה כי ייתכן שמדובר ב”שוטה לדבר אחד” שהשיגעון שלו אינו ניכר כל הזמן. את דעתם גיבו בתשובה שכתב מהר”י וייל, ובה קבע כי ייתכן שאין אפשרות לבחון את שפיותו של שוטה בכך שהוא עונה לעניין ומדבר בחכמה, שהרי חז”ל נתנו שלושה סימנים לשוטה; ומכאן שגם אם השוטה מדבר כאדם רגיל – אם קיימים הסימנים המעידים שהוא שוטה (למשל – מאבד מה שנותנים לו) הוא נחשב לשוטה.[9] לסיעתו של הרב ליפשיץ הצטרפו רבי אליעזר קצנלבויגן והיעב”ץ,[10] שסברו שיש להניח שבית הדין בדק אותו בצורה המוציאה מידי ספק את האפשרות שהוא “שוטה לדבר אחד”. באופן עקרוני הסכימה סיעת המכשירים שייתכן ששוטה יתנהג ביישוב הדעת, אלא שרבי שאול אמסטרדם (מכת המכשירים) קבע כי החתן לא הוחזק כשוטה באופן קבוע ולכן די בראיות כל שהן כדי להוציאו מחזקתו זו.[11]

מקורות לגט מקליווא: מקורות נוספים אור הישר אמסטרדם, תקכ”ט; אור ישראל (קליווא, תק”ל). דברי מחבר שו”ת “שאגת אריה” בפרשת הגט מקליווא מצוטטים בקונטרס מיוחד בסוף ספרו, וכך גם בחלק מהמהדורות של שו”ת “נודע ביהודה”.  שו”ת מהר”י וייל, סימן נב; שאגת אריה (תוספת קונטרס מיוחד בסוף הספר, סימן ב); דרושי הצל”ח, דרוש כח; אור הישר, סימנים י, כד, כט; אור ישראל.

[1] ושם מדובר על מי שעשה מעשים כתוצאה מכך שחשב עצמו למשיח, אבל אם נעשה שוטה רק בדיבור משונה ללא מעשים, ע’ להלן.

[2] זו שאלת שו”ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן קכ, ד”ה “והנכון לע”ד דבר חדש” עיי”ש.