י.י. מעמד השיכור בהלכה

ב”ה

מעמד השיכור בהלכה

צריך לברר את מעמדו של השיכור לגבי קניינים, נזיקין, קידושין וכו’ האם בר חיובא במצוות, האם חייב בעונשים, דין שיכור שהזיק, האם יכול להתפלל, האם יכול לעשות מעשים שצריך להם דעת, כמו שחיטה.

לכאורה צריך להיות הבדל בין הנושאים השונים, יש פעולות שצריך להם דעת, כמו קידושין וגירושין ויש שאין צריך דעת מיוחדת, לענין תפילה הגדר הוא אחר, שהוא עומד לפני המלך וכיו”ב בשאר הדברים.

לגבי תפילה מצאנו שלשה גדרים בשיכור, שתוי שיכול לדבר לפני המלך, כשאינו יכול לדבר לפני המלך, ושיכור כלוט. האם גם לגבי פעולות קניניות יש דרגות שונות לפני שהוא שיכור כלוט?

• לגבי מכר, יבום, קידושין וגירושין

מה הגדדרת שיכור? מצאנו בסוגיה חילוק יסודי בין שיכור שהגיע לשכרותו של לוט ובין שיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, גמ’ עירובין סה, א:

אמר רב ששת משום רבי אלעזר בן עזריה יכול אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שחרב בית המקדש ועד עכשיו שנאמר לכן שמעי נא זאת עניה ושכרת ולא מיין מיתיבי שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר עבר עבירה שיש בה מיתה ממיתין אותו מלקות מלקין אותו כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה מאי יכולני לפטור דקאמר נמי מדין תפלה אמר רבי חנינא לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם:

מהו שיכור שהגיע לשכרותו של לוט? מצאנו ברמב”ם כמה הגדרות. ברמב”ם הלכות מכירה כט, יח כתב:

השכור מקחו מקח וממכרו ממכר ומתנותיו קיימין, ואם הגיע לשכרותו של לוט והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה אין מעשיו כלום והרי הוא כשוטה או כקטן פחות מבן שש.

אמנם לא ברור מה כוונתו שאינו יודע מה הוא עושה, האם פירושו שאינו מודע כלל למעשיו, או שאינו מודע לתוצאות של מעשיו? כגון אם קנה חפץ, האם אינו יודע כלל שהוא קונה, או שאינו מסוגל לדעת שיצטרך לשלם עליו?

אפשרות אחרת בהסבר הרמב”ם, כתב בשו”ת מהריט”ץ[1] (ישנות) סימן ריא בנדון אדם שכטוב ליבו במשתה ויין אמרו לו שיקדיש את נכסיו לחברת משנה תורה וכו’[2]‘, וכשנתפקח חזר בו ואמר שלא יכתבו ויתנו:

ואם כן נחזי אנן אם זה האיש הגיע לשכרותו של לוט אין מתנתו מתנה אמנם אם לא הגיע לשכרותו של לוט מ6תנתו מתנה וכד עיינינן במילתיה נראה שלא הגיע לשכרותו של לוט תדע ממה שכתב הרמב”ם ז”ל והוא העושה ואינו יודע מה עושה וכפי דבריו זה יודע מה עשה כיון שנזכר והזהירם שלא יכתבו מה שנתן אתמול כי מתוך היין עשה מה שעשה א”כ משמע שלא הגיע לשכרותו של לוט שא”כ לא היה זוכר כלום מה שעשה.

ומשמע חידוש בדבריו, שאם זוכר לאחר שהתפקח מיינו מה שעשה כשהיה שיכור זה אינו נחשב לשיכור כלוט.

בהלכות רמב”ם יבום וחליצה ב, ג – ד:

הבא על יבמתו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון בין שהיה הוא מזיד והיא שוגגת או אנוסה בין שהיתה היא מזידה והוא שוגג או אנוס בין שהיתה ישינה בין שהיתה עירה בין שבא עליה כדרכה בין שלא כדרכה אחד המערה ואחד הגומר קנה.

בד”א שנתכוון לבעול אבל אם נפל מן הגג ונתקע בה או שבא עליה שכור שאינו מכיר כלום או ישן לא קנה…

האם מה שכתב בהלכות יבום היא ההגדרה של שכרותו של לוט, או שזה יותר מכך?

כתב מגיד משנה יבום וחליצה ב, ד:

בד”א כשנתכוון. שם מבואר בגמרא נפל מן הגג ונתקע והוא שיגיע לשכרותו של לוט וזהו שכתב שאינו מכיר כלום ובפ”ד מהלכות אישות כתב שאין קידושיו קידושין ומתישבין בדבר זה.

המגיד משנה שם כותב שמה שכתב הרמב”ם שאינו מכיר כלום, היינו שכרותו של לוט. ויש להעיר שבגמ’ שם לא הובא גדר שכרותו של לוט, וזו הבנה של המגיד משנה. הרי שכאן כתב הרמב”ם שהשיכור “אינו מכיר כלום”, ואם כן שכרותו של לוט היא שאינו מודע כלל למה שעושה. וזה קרוב לדברי מהרי”ץ. ועוד משמע במגיד משנה על פי הרמב”ם ש”מתיישבין בדבר זה” היינו בשיכור כלוט צריך לבחון למעשה איך הוא.

אבל דברי המגיד משנה לכאורה קשים, שאם שכרותו של לוט היא כשאינו מכיר כלום, מדוע אם זה פחות מכך מקחו מקח וממכרו ממכר, והרי הרמב”ם מדמה לשוטה, ולא מסתבר שכל שפחות מגדר זה של ‘אינו מכיר כלום’, שאינו שוטה ונחשב כפקח לכל דבר. ואכן באור שמח יבום וחליצה ב, ד פרש אחרת את הרמב”ם, בגלל שאלה אחרת :

דאם אמרו (עיין עירובין סה, א) דשכור שהגיע לשכרותו של לוט הוי כשוטה, ואין מקחו מקח כו’, אבל אטו משום זה לא קנה ביבמה, הלא שוטה שבא על יבמתו תנן בירושלמי ריש פרק הבא ע”י (יבמות פ”ו ה”א) תני ר’ חייא אחד החרש ואחד השוטה שבעלו קנו ופטרו את הצרות, וכי אמר רבינו בשיכור דהוי דומה לישן, דאינו מתכוין לביאה כלל, וכנתכוין להטיח בכותל, וזה שדייק רבינו שאינו מכיר כלום, ולא הזכיר כאן הגיע לשכרותו של לוט, כאשר כתב בפ”ד מאישות ופרק כ”ט ממכירה, והמגיד השוה אותן, וזה אינו, כמו שנתבאר.

לדעתו ברמב”ם בהלכות יבום מדובר על שיכור ברמה יותר גבוהה, שאינו מכיר כלום והוא כישן, אבל שכרותו של לוט היא פחות מכך.

וניתן להביא ראיה לאור שמח מרמב”ם שחיטה ד, ה:

חרש שוטה וקטן ושכור שנתבלבלה דעתו ששחטו שחיטתן פסולה מפני שאין בהן דעת שמא יקלקלו, לפיכך אם שחטו בפני היודע וראה אותן ששחטו כהוגן שחיטתן כשרה.

אם נאמר כפשט הגמ’ בעירובין שכל שלא הגיעו לשכרותו של לוט הריהו כפקח לכל דבריו מלבד תפילה. אם כן גם לענין שחיטה, ואם כן הגדרת השיכור שהגיע לשכרותו של לוט היא “שנתבלבלה דעתו”.

וראיה לכך שכל שיכור שלא הגיע לשכרותו של לוט, הרי הוא כפקח לכל דבר, מרמב”ם אישות ד, יח שכתב:

שכור שקידש קידושיו קידושין ואף על פי שנשתכר הרבה, ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין, ומתיישבין בדבר זה.

ומשמע שכל שלא הגיע לשכרותו של לוט קידושיו קידושין, אבל עיין להלן בדברי הבית יוסף.

אלא שברמב”ם הלכות גירושין פ”ב היד, משמע שגם אם לא הגיע לשכרותו של לוט עדיין זה ספק:

מי שהיתה רוח רעה מבעתת אותו ואמר כשהתחיל בו החולי כתבו גט לאשתי לא אמר כלום מפני שאין דעתו נכונה ומיושבת, וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט, ואם לא הגיע הרי זה ספק.

הטור אבן העזר הלכות גיטין סימן קכא, הביא את הרמב”ם אבל בשינוי:

וכתב הרמב”ם וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק

לטור, מדובר בספק אם הגיע לשכרותו של לוט, ואילו לגרסתנו ברמב”ם כל שלא הגיע לשכרותו של לוט זה ספק.

הבית יוסף עמד על סתירה זו, וכתב בית יוסף אבן העזר סימן קכא:

וכתב הרמב”ם וכן השכור וכו’. דברי הרמב”ם הם בפרק ב’ (הי”ד) וגירסת ספרינו וכן השכור שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו אין כותבין ואם לא הגיע הרי זה ספק ולפי זה אם נשתכר הרבה אף על פי שברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק ולפי גירסת רבינו דוקא כשנשתכר כל כך עד שאנו מסופקים אם הגיע לשכרותו של לוט אז הוי ספק אבל אם ברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל אף על פי שנשתכר הרבה כותבין על פיו ואפשר דלגירסת רבינו כל שנשתכר הרבה מספקינן ליה באם הגיע לשכרותו של לוט:

ודע דבפרק ד’ (הי”ח) מהלכות אישות כתב שכור שקידש קידושיו קידושין ואף על פי שנשתכר הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קידושיו קידושין ומתיישבין בדבר זה עכ”ל. ולגירסת ספרינו דמשמע מינה שכל שנשתכר הרבה אף על פי שברי לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט כלל הוי ספק קשה דגבי קידושין משמע דכל שלא הגיע לשכרותו של לוט לא מספקא ליה אלא קידושי ודאי הוו מדכתב סתם קידושיו קידושין.

ואפשר שמה שכתב ומתיישבין בדבר זה קאי נמי ארישא דלישניה שכתב קידושיו קידושין כלומר מתיישבין לראות ענין שכרותו אם ראוי לסמוך על קידושיו לגמרי אם אין ראוי לסמוך עליהן אלא דוקא להחמיר ולא להקל. ועוד יש לומר שמה שכתב הרמב”ם בגיטין ואם לא הגיע היינו שאין ברור לנו שהגיע כלומר דמספקא לן אם הגיע אם לא הגיע וזה עולה כגירסת רבינו.

אם כן ישנן שתי אפשרויות ברמב”ם מה כשברור לנו שלא הגיע לשכרותו של לוט, האם זה כפקח לכל דבריו או שתמיד צריך להתיישב בדבר.

פירוש אחר שונה מדברי האור שמח, בהבדל שבין הלכות מכירה להלכות יבום, כתב בספר גט מקושר לרא”ל צונץ[3]:

ומה שנלע”ד הוא דהא ודאי כל דידעינן דנשתכר הרבה עד שאינו מבחין בין טוב לרע ואינו מבין מה הזיק יוצא מאותו מעשה שעושה אף שיודע שעושה מכל מקום כיון שנטרפה דעתו ולא ידע מה הפסד מגיע לו מאותו מעשה שהשכרות גרם לו חסרון ידיעה ואם היה יודע לא היה עושה הרי זה הגיע לשכרותו של לוט מקרי שגם שכרותו של לוט היה שגרם לו חסרון ידיעה שלא ידע בשכבה ובקומה ואף על גב דהתם אעיקרא לא הוה ידע אם היה עושה או לא אין קפידא דלא בעינן ממש שיהא דומה בכל מכל לשכרותו של לוט שכיון שדומה לו בזה שגורם לו השכרות חסרון ידיעה די.

וזהו שדקדק הרמב”ם ז”ל וכתב שם בפרק ב’ מהלכות יבום שאינו מכיר כלום ובהלכות מכירה כתב שעושה ואינו יודע מה עושה ולא כתב כאן בהלכות מכירה שאינו מכיר כלום כמו שכתב גבי יבום והיינו טעמא לפי שהתם גבי יבום מבואר שם דבעינן ממש דומיא דשכרותו של לוט שלא היה מכיר כלום שלא היה שהשכרות גרם לו חסרון ידיעה הרי זה דומה לשכרותו של לוט בזה ולענין זה די והותר שלא יהיה מקחו מקח וכו’ כיון שטועה היה שהיה לו חסרון ידיעה ואילו היה יודע לא היה עושה

וזהו מ”ש הרמב”ם כאן בהלכות מכירה שעושה ואינו יודע מה עושה ולא כתב שאינו יודע שעושה גם לא כתב שאינו מכיר כלום לפי דלענין זה לא בעינן כולי האי וכונתו לומר דאף על פי שהכא הא ודאי אנו רואים שיודע שעושה שאנו רואים שנתרצה למכור ומכר ולקח הדמים מכל מקום אם אנו יודעים שאינו יודע מה עושה ר”ל שאינו יודע מה עושה באותו מעשה אם טוב אם רע שאינו מבין מה נזק עושה באותו מעשה דכיון שהשכרות גרם לו שנעלם ממנו מה שנמשך מאותו מעשה ואילו היה יודע לא היה עושה הא ודאי אין מעשיו קיימים כיון כבר היה מטורף בדעתו.

פירוש דבריו שאכן יש הבדל בין הרמב”ם בהלכות מכירה והרמב”ם בהלכות יבום. בהלכות מכירה מדובר על פחות משכרותו של לוט, ו”לא בעינן כולי האי”, ואילו לגבי יבום צריך שיכור כלוט ממש.

אבל לדברי האור שמח בהלכות מכירה מדובר על שיכור כלוט, ולגבי יבום מדובר על יותר מכך.

גם לדברי רא”ל צונץ וגם לדברי האור שמח יש הבדל בין קנין לבין יבום, אלא שלאור שמח, יבום הוא יותר מאשר שיכור כלוט, ולקנין הרי הוא כלוט ממש ואילו לרא”ל, קנין זה פחות משכרותו של לוט, וליבום הוא שיכור כלוט ממש.

• לגבי נזיקין:

נחלקו הראשונים האם מזיק באונס גמור חייב. דעת הרמב”ן שאדם המזיק חייב גם באונס גמור. ולדתע התוספות המזיק באונס גמור פטור. נפ”מ אם ישן חייב על נזיקין שעושה. לדעת התוספות הישן חייב בנזיקין רק אם הלך לישון ליד כלים, שהיה צריך לחשוש שהוא עלול לשבור אותם בשנתו.

לכאורה שיכור דומה לישן. לדעת הרמב”ן ודאי חייב, ולדעת התוספות צריך לדון האם היה צריך להיזהר ולא לשתות כשיודע שהוא עלול לשבור בשכרותו.

כתב שו”ת ב”ח (ישנות) סימן סב, ששיכור שהזיק חייב, ואכן משום שהיה צריך להזהר[4].

עוד לו בראובן שסעד במסיבת וסעודות חתן וכלה וזרק זכוכית אל הכותל כמנהג השותים במזרקי יין מתוך שמחה וטוען שמעון שהזיקו בעינו שנסמית לגמרי.

…היה נראה לכאורה דהכא בהיה שכור כשכרותו של לוט דחשיב שוטה ותנן בפרק החובל חש”ו פגיעתן רעה החובל בהן חייב והן שחבלו באחרים פטורין ולא היא דלא קאמר תלמודא דבהגיע לשכרותו של לוט פטור אלא להני דקא חשיב בברייתא בפירוש מקח וממכר מיתה ומלקות אבל לגבי ניזקין אין ספק דחייב דה”ל להזהר מתחלה שלא ישתכר כלוט ולהזיק את הרבים דמי אנסו להשתכר כ”כ עד דלא ידע מה קעביד וכיון דאונס דמחמתי’ הוא דאיהו הוא דגרי’ לנפשי’ חייב בניזקין ואפי’ ישן דאי אפשר בלא שינה א”ה חייב בנזקין כ”ש בשיכור דהוה פושע גמור.

וכן בים של שלמה מסכת בבא קמא פרק ג סימן ג כתב המהרש”ל:

והשיכור, אפי’ הגיע יותר משכרתו של לוט, מ”מ מחייב בתשלומים על כל הזיקות. ומה שמסקינן בפ’ הדר (עירובין ס”ה ע”א) דשיכור כלוט פטור ממיתת ב”ד. ולא מלקין אותו. היינו דפטור מדיני שמים על אותו העון. ומ”מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין הזיק שמזיק לחבירו. פשיטא שחייב. דאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד. בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון. דאל”כ לא שבקת חיי. דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו, ויפטור, ואפילו בפורים דמחויב להשתכר. מ”מ אין כונת רבותינו כדי שישתגע.

אמנם לגבי מזיק בפורים, כתב הרמ”א בשו”ע אורח חיים תרצה, ב:

ויש אומרים דאם הזיק אחד את חבירו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם. (ת”ה סימן ק”י). ועיין בח”מ בדיני נזיקין.

וזה מסתבר אם נאמר שבאונס גמור פטור מנזיקין, אלא שאנו מחייבים את הישן ליד כלים כיון שהלך לישון ליד הכלים, והביא עצמו לידי כך, לכן בפורים אין שאלה מדוע הכניט עצמו לשכרות, ולכן יש סברא לפטור. וע’ מ”ב שלא נהגו לפטור על נזק גדול.

• לגבי תפילה

בפוסקים יש שלש דרגות בשיכור לענין תפילה וברכות: א. שתה ויכול לדבר בפני המלך, ב. שתה ואינו יכול לדבר בפני המלך. ג. הגיע לשכרותו של לוט.

בגמ’ עירובין סד, א נאמרו חילוקי הדינים בשיכור לענין תפילה:

אמר רבה בר רב הונא שתוי אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תפלה שיכור אל יתפלל ואם התפלל תפלתו תועבה… היכי דמי שתוי והיכי דמי שיכור שתוי כל שיכול לדבר לפני המלך שיכור כל שאינו יכול לדבר לפני המלך.

ובשו”ע סימן צט ס”א נאמר:

שתה יין כדי רביעית, אל יתפלל עד שיסיר יינו; ואם שתה יותר, אם הוא יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תפלה, ואם אינו יכול לדבר לפני המלך, אם התפלל תפלתו תועבה וצריך לחזור ולהתפלל כשיסיר יינו מעליו; ואפילו אם עבר זמן התפלה, משלים אותה בתפלה שאחריה, כדין שוגג.

הגה: ודין ק”ש כדין תפלה, אבל שאר ברכות יכול לברך אף על פי שהוא שכור, (מרדכי ריש פרק הדר הגה’ מיימוני פ”ד מהלכות תפלה).

וע”ש ובמ”ב באיזה אופן שתה את הרביעית. וע’ מ”ב שם ס”ק יא עמ”ש הרמ”א ששאר ברכות יכול לברך כשהוא שיכור:

שהוא שכור – עיין בביאור הגר”א ולפי דבריו יש להחמיר לכתחילה בשיכור שאינו יכול לדבר לפני המלך אף בשאר ברכות וכ”כ הפמ”ג יו”ד סימן א’ ס”ק ל”ה במשבצות זהב וכ”ז כשלא הגיע לשכרותו של לוט דאל”ה כשוטה יחשב לגמרי לכו”ע ופטור אז מכל המצות ע”כ אפילו בדיעבד אם קרא אז ובירך לא מיפטר בכך שהרי פטור היה באותה שעה וחייב אח”כ לחזור ולקרות ולברך. פר”ח ופמ”ג:

ומ”ש הרמ”א לגבי שאר ברכות שיכול לברך, ע’ סימן קפ”ה:

סעיף ד’: אפילו נשתכר כל כך עד שאינו יכול לדבר כראוי, יכול לברך ברכת המזון.

סעיף ה’: אם בירך והיתה צואה כנגדו, או שהיה שכור (פי’ לגמרי), נסתפקו התוספות והרא”ש אם צריך לחזור ולברך; ומשום מי רגלים פשיטא שאינו חוזר לברך.

ולמסקנת המשנה ברורה, בסעיף ד’ שאינו יכול לדבר כראוי, וודאי אינו יכול לדבר בפני המלך, יברך ולכתחילה יזהר שלא יגיע לידי כך.

ואף שהביא המשנה ברורה הנ”ל מהגר”א שמחמיר גם בשאר ברכות כשאינו יכול לדבר בפני המלך, בכל זאת כתב באור הלכה סימן קפה סעיף ה:

אפשר דגם הגר”א מודה דבדיעבד אם נשתכר יברך בהמ”ז כדעת רב אסי שמתיר מקודם וכמו שפסק המ”א ושארי אחרונים:

ולענין צירוף למנין כתב המשנה ברורה על דבר הרמ”א ששאר ברכות יכול לברך, משנה ברורה סימן צט ס”ק י:

יכול לברך – אבל אין מצרפין אותו למנין עשרה ולענין ג’ לזימון אפשר דשרי.

בספר שונה הלכות הבין במ”ב שלא לצרף למנין אף בדרגה הקלה ביותר של שיכור שיכול לדבר בפני המלך. אבל בספר בירור הלכה של הרי”א זילבר כתב בסימן נה שזה אינו מדוייק, ומסתבר שכיון שאם התפלל תפלתו תפלה, ודאי מצרפין אותות למנין עשרה. ורק אם אינו יכול לדבר בפני המלך אין מצרפין אותו.

ובעולת ראיה על פורים כתב הרב:

שיעור השכרות שאינו יכול לדבר לפני המלך שמבואר בסי’ צ”ט דתפלתו תועבות נלע”ד די”ל שהוא שיעור גדול לשכרות כפי שאחז”ל פחד קשה יין מפיגו (ב”ב י) ואם לא יהי’ שכור גדול אפי’ שכשאין פחד לנגד עיניו אינו יכול לבוין דעתו לדבר כראוי מ”מ כשיראה המלך לנגד עיניו יהיב ארעתי’ וננער מינו ומדבר כהוגן. אבל כשהגיע לשיעור כזה שגם אימתו של מלך לא תועיל לו לכוין דעתו או אסור להתפלל בכל גוני. ולפ”ז לפמש”כ לעיל די”ל בפורים שהשכרות מצוה ועכ”פ שיהי’ שתוי ודאי חובה היא י”ל דמותר לכתחילה להתפלל כל זמן שלא הגיע לשכרות גדולה כ”כ שאינו יכול לדבר אפי’ לפני המלך. וניחא בזה ללמד זכות על הרבה שנוהגים להתפלל בהיותם שתויים בפורים עכ”פ ואף כי צ”ע קצת לדינא מ”מ לענין שתוי לע”ד יש ע”מ לסמוך.

נספח:

ע’ בספר משפטי הדעת, הרב משה מרדכי פרבשטיין.

שו”ת תורת אמת סימן קנד

שגם בדברי הרמב”ם ז”ל שכתב והוא השכור שעושה ואינו יודע מה עושה צריך להתיישב עליהם אם הכונה לומר שאינו יודע כלל ועיקר מה עושה או לא שהרי הוא כתב והרי הוא כשוטה וכו’ או דילמא קטן קאמר נמי הגם כי הלא לאמונה מה שאמר הרב ז”ל והרי הוא כשוטה או קטן כו’ הוא לענין הדין לא לענין הידיעה וכו’ באופן שגם בזה יש להתיישב.

ומה גם כי הנה ראה ראינו להרמב”ם ז”ל בפ”ב מה’ גירושין שכתב וז”ל כפי נסחתינו וכן השכו’ שהגיע לשכרותו של לוט ואמר כתבו וכו’ אין כותבין ואם לא הגיע הרי זה ספק ע”כ. ובנסחת הטור כתוב וז”ל וכתב הרמב”ם ז”ל וכן השכור כו’ היה הדבר ספק אם הגיע לשכרותו של לוט הרי זה ספק ע”כ. ויש הפרש בין שתי אלו הנסחאות בדברי הרמב”ם ז”ל לענין דינ’ כמו שכתב מהר”י קארו ז”ל בס’ כסף משנה ובבית יוסף ראש סימן קכ”א. ועוד גם כן ראינו להרמב”ם בפ”ה מה’ אישות שכתב וז”ל שכור שקדש קדושיו קדושין ואף על פי שנשתכ’ הרבה ואם הגיע לשכרותו של לוט אין קדושיו קדושין ומתיישבין בדבר זה ע”כ. וצריך יישוב לדעת היכן קאי מה שאמר ומתיישבין בדבר זה כו’ וכמו שכל זה כתב הרב מהר”י קארו ז”ל שם בבית יוסף.

ראה משפטי הדעת

[1] רבי יום טוב בן משה צהלון, מהריט”ץ, נולד בשנת ה”א שי”ט (1559), והיה מן הרבנים הספרדיים הידועים של צפת.

[2] “מעשה שהיה כך היה ראובן תושב שאלוניקי היה לו חצר ובתים בעירו ובא לדור בארץ ישראל ואחר זמן חזר שמה לראות ענייניו והוא מק”ק קלבריא יצ”ו ומיודעיו עשו לו משתה ויאכל וישת ויטב לבו ויאמרו לו בני הקהל האוכלים ושותים עמו הנה שמעון מקדיש מנכסיו ואתה איך לא תקדיש החצר שלך לחברת משנה תורה ובהיות ראובן שמח וטוב לב במשתה היין העידו עליו עדים מבני הק”ק קלבריא העומדים שם אשר הם פרנסי חברת משנה תורה ועליהם היא מוטלת איך ראובן זה מדעתו ורצונו נתן במתנה מהיום ולאחר מית’ להקדש חברת משנה תורה אשר בשאלוניקי כל הזכות והשעבוד והכח והמולקי והחזקה אשר לו בחצירו עם כל הבתים והעליות גדולות וקטנו’ וכ”כ מתהומא דארעא וכו’ להקדש חברת משנה תורה הנז’ במתנה גמורה וכתבו וחתמו העדי’ הנז’ על השטר של זאת המתנה הנז’ וכתוב בו קניין ויהי ביום השני כאשר סר יינו מעל ראובן הנזכ’ וימצא את אנשי קהלו ויאמר להם הזהרו שלא תכתבו שום דבר מעניין המתנה אשר אמרתי אמש בבית המשתה ולא תחתמו כי אין רצוני להקדיש שום דבר שמה שאמרתי לכם במשתה היין היה ולא מדעת שלימה…”

[3] נולד בפינצוב בשנת ה’תקל”ג (1773) – נפטר בג’ באייר ה’תקצ”ג (1833). בין תלמידיו היה בעל “חידושי הרי”מ” (רבי יצחק מאיר אלתר, האדמו”ר מגור). בזמנו של הנודע ביהודה.

[4] וכן ע’ שו”ת תעלומות לב יו”ד לא